אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) במה מדליקין - פרק שני › דף כא:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

במה מדליקין - פרק שני · דף כא:

דף כא.

בגמרא אי זכאי גמירתה וכו' והא גמריה. לכאורה צריך להבין מאי פריך דלמא עד דלא שמיע ליה משמיה דר"י דאסור להשתמש לאורה היה משתמש לאורה ומתאונן על שעבר עבירה עד הנה. ואולי י"ל דמסתבר להגמרא דחק הקולא דמותר להדליק בשמנים פסולין וכבתה אין זקוק לה לא הוי בעי למסמך על ר' ירמיה אבל החומרא דאסור להשתמש לאורה לא הקיל בזה ויש לי בזה הרהורי דברים במחלוקת הפוסקים שהביא הש"ך בי"ד (סי' רמ"ב) אם סמכינן אקטן נגד גדול באיסור דרבנן ואכמ"ל:

ברש"י ד"ה ואסור להשתמש לאורה. שיהא ניכר שהוא נר מצוה. והר"ן פי' טעמא דומיא דמנורה של מקדש. והקשה הפ"י מדוע לא פירשו משום דאיתקצאי כדאשכחן בהדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקציה ע"ש. וה"נ דלכאורה קא עביד קודש מלהשתמש לאורה ע"ש. ונעלם ממנו דרש"י והר"ן לשיטתם סוכה (דף ל"ז) שפירשו ההיא דהדס דאסור להריח בו דגמרינן מסוכה דיליף מקרא דחל שם שמים אסוכה ע"ש. ולכאורה קשה הא תוס' פירשו לקמן ד"ה אבוהון דכולהו דם הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה משום דבעצי סוכה איכא ביטול מצוה ע"ש והשתא לשיטת רש"י דגם ריח דהדס דליכא ביטול מצוה ילפינן מסוכה א"כ ה"ק תוס' לדוכתא. ועוד מדוע לא פירש"י טפי דגמרינן מדם דהוא אבוהון דכולהו. וצ"ל דשיטת רש"י דמסוכה ליכא למילף בעלמא דרק בסוכה גזירת הכתוב מה חג לה' וכו' ולאו משום ביזוי מצוה. (ומיושב קושית התו' הא דלא קאמר אבוהון דכולהו ע"ס) וגבי הדס לא ניחא ליה לרש"י לפרש משום ביזוי מצוה מדם דאי משום ביזוי מצוה לא היה שייך לחלק בין הדס לאתרוג וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש בשמעתין דאין אלא תשמיש ארעי של גנאי כהרצאת מעות ע"ש אבל ריח הדס אינו נקרא גנאי וע"כ אינו אסור רק משום דילפינן מסוכה דאתרוג מסוכה גמרינן מהדדי לכ"ד והכא בחנוכה דמשמע דאסור כל תשמיש אף שאינה של גנאי דליכא ביזוי. ומסוכה נמי ליכא למילף כנ"ל וע"כ משום היכר:

בתוס' ד"ה (ע"א) ומותר שיש עוד טעם אחר בשבת. ונראה דנ"מ בטעם השני כגון שאין לו שמנים אחרים דבחול מותר דמוטב שיכבה מדלא ידליק כלל ובשבת אסור שמא יטה:

בגמרא שמעלין בקודש ולא מורידין. ופירש"י ויליף מקרא משמע לכאורה דהוא מוכרח מן הדין וק"ל וכי נר קדושה יש בו דגבי תשמישי קדושה תניא לקמן (דף מ"ט) ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין וכו' אבל גבי תשמישי מצוה תניא במגילה (דף כ"ו) דשופר ולולב וציצית נזרקין. ובביאורי הגר"א הל' ציצית (סי' כ"א) הביא ממסכ' ציצית דעושין מהן מרדעת לחמור ע"ש ואף לשיטת הפוסקים דבשעת מצותן אסור להשתמש בהן. היינו משום ביזוי מצוה דילפינן מדם לקמן אבל לא משום מעלין ולא מורידין. וצ"ל דלאו מעיקרא דדינא הוא אלא לדוגמא וזכר בעלמא נקט דיותר טוב להעלות וכן ראית ב"ש מפרי החג לכאורה לר"י דאמר סוכה (דף מ"ז) פרי החג אינן מעכבין זא"ז דמתמעטין והולכין ופירש"י אלמא דלא קפיד קרא עלייהו ע"ש אלמא דלאו כללא הוא בכ"מ וצ"ל ג"כ דכיון דגבי חנוכה אינו אלא למהדרין ולאו קפידא הוא מתמעטין והולכין כפה"ח. וכה"ג במגילה (דף כ"א) אחרון שקרא ד' משובח שמעלין בקודש וכו' ג"כ אינו רק למעלה בעלמא כמבואר שם:

בתוס' ד"ה ומהדרין אבל אם עושה נר לכל אחד. עי' בספר גליא מסכתא (סי' ח') ומ"ש לקמן (דף כ"ג):

בגמרא טמאו כל השמנים שבה וכו'. אף דאיכא מ"ד פסחים (דף ט"ו) משקה בית מטבחיא דכן ממש דאפי' טומאת עצמן אינה בהן. הא אסיקנא התם (דף ט"ז) דלמ"ד דכן ממש תני משקה בית מטבחיא הדם אבל שמן טמא מדרבנן מקראי דחגי ע"ש וה"ה דהוי מצי למיפרך מחנוכה אלא דניחא ליה למיפרך מקרא ורב אדרב ולפ"ז צ"ל דהוה ידוע שטמאו דאל"כ הא קיי"ל שם דלמ"ד טומאת עצמן מדרבנן ספיקו טהור. ולכאורה בלא"ה צ"ל שהיה טומאת ודאי דהא קיי"ל שם בפסחים (דף י"ט) עזר רשות הרבים הוא וספיקו טהור ע"ש ואין לומר דלשכת השמנים שהיתה במערבית דרומית כמבואר (פ"ב) דמידות היתה רה"י וא"כ איכא למיחש דלמא נכנס אחד לשם וטמאו ועי' חגיגה (סי' כ"ו) ז"א דממנ"פ אם לא היה ידוע שנכנס גם ללשכת השמנים א"כ ה"ל טומאה ברה"ר וטהרה ברה"י וקיי"ל טהרות (פ"י) כחכמים דספיקו טהור ע"ש ואם היה ידוע דנכנס גם לשם א"כ הדר ה"ל רה"ר כמבואר בנזיר (דף נ"א) דבג' אנשים הוי רה"ר ע"ש ולא משכחת לה אלא כשנכנס ישראל ועו"ג אחד או שנכנס שני עו"ג וישראל ראה מעזרה שנכנס ולא נכנס עמהם כההיא דנזיר שראה שנזרק טומאה בין שני אנשים ולא ידע אם נגע דספיקו טמא. ואין להכניס בדחוקים כאלו. אולם עדיין קשה לפ"ז דהא משמע דלולא דהיו מכירין חותמו של כהן גדול באותו פך היה טמא אף שלא היה בו טומאה ידועה ואולי י"ל כיון שידוע שטמאו מקצת שמנים כולהו טמאין מספק אף ברה"ר כההיא דפסחים (דף י') גבי שני שבילין דבבאו בבת אחת טמאין ע"ש ויש לי בזה הרהורי דברים מענין היסח הדעת למ"ד פסחים (דף ל"ד) דפסול הגוף הוי ואין להאריך עוד:

שם אלא להדליק יום אחד. ובשאלתות פ' וישלח גריס שלא היה אפי' ליום אחד וע"ש בש"ש ובהע"ש:

שם ועשאוהו יו"ט בהלל ובהודאה. ראיתי בספר יד המלך על הרמב"ם הל' חנוכה (פ"ד) שהקשה למה לא תקנו ג"כ קריאת המגילה כמו בפורים ע"ש שהאריך בזה בסוגיא דמגילה (דף י"ד). ולע"ד דבר זה מפורש יומא (דף כ"ט) דקאמר שם אסתר סוף הניסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן לכתוב קאמר ע"ש. ואפילו לשמואל דאמר מגילה (דף ז') אסתר אינה מטמאה ידים דלא ניתן לכתוב קאמר שם דאסתר ברוח הקודש נאמרה לקרות. ועי' בתוס' ד"ה נאמרה:

ובחדושי ליומא (דף ס"ט) הקשיתי דפריך שם הניחא למ"ד ניתן לכתוב אלא למ"ד לא ניתן לכתוב מאי איכא למימר ע"ש. אמאי לא משני דהוא סוף הניסים דנאמרה ברוח הקודש אבל בנס חנוכה לא הוי ברוח הקודש כלל שפסקה נבואה ע"ש. ורש"י מגילה (דף י"ד) ע"ש:

שם אמר רבא ש"מ נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה לכאורה נראה דלאו לעיכובא קאמר דלא פליג אברייתא דלעיל דאם דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר אף דהיא למעלה מי' לבני רה"ר כמ"ש המ"א (סי' תרע"א). ועוד דמסתמא לא פליג אהא דלמעלה מכ' אמה פסולה משמע הא בתוך כשירה אף למעלה מי' [ובזה מיושב קצת קושית התוס' אמאי לא קאמר ימעט. די"ל דעיקר הרבותא דהיא פסולה אבל למעט א"צ לאשמעינן למעלה מכ' דאפילו בתוך רק למעלה מי' צריך למעט לכתחילה] ולכאורה יש לעורר דהכא אפי' בהידור מצוה שלכתחילה בדרבנן מותר לקלקל בר"ה ולא חיישינן לחשש נזק דרבים והא איפכא שמעינן לקמן (דף מ"ב) גבי גחלת של מתכות דמכבין בשבת ברה"ר שלא יזוקו בה רבים ע"ש. אף דגחלת ש"מ בודאי אינו מחזיק חמימותו יותר מחצי שעה כשיעור נ"ח וכ"ש שלא יניח לכתחילה. ואולי י"ל דהכא כיון דא"א לקיים עיקר מצות חנוכה בל"ז התירוהו בעת תקנת חנוכה והפקר ב"ד נגעו בה ועי' ב"ק (דף ל'):

ובזה נ"ל לפרש מחלוקת ר"י ות"ק דלכאורה קשה לת"ק דאף שהניח ברשות חייב דמחייב לשמור שלא יזיק כמ"ש הטור ק"מ (בסי' רי"ח) וכן בב"ק (דף ל') כל המקלקלין ברה"ר אפילו ברשות אם הזיקו חייבין לשלם ור"י פוטר ע"ש וקשה מההיא דב"ק (דף מ') שניהן ברשות הזיקו זא"ז אף שלא במתכוין חייבין הוזקו שנתקלו זה בזה פטורין כדפירש רש"י שם ד"ה הוזק שהיה עומד ובעה"ב נתקל בו ע"ש. ולפ"ז כל דבור ברה"ר והוזק בו דחייב היינו משום שעשה תקלה של ברשות אבל הכא דברשות למה חייב בנתקל ועוד מ"ש מההיא דב"ק (דף ל"ב) גבי שנים שהיו רצין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין (והיינו הוזקו כמש"ש התו') אחד רץ ואחד מהלך הרץ חייב ובע"ש בין השמשות פטור שרץ ברשות ע"ש אלמא דברשות מצוה פטור אף אם הוזק בגופו וכ"ש בממונו ובלמדי מסכ' ב"ק ראיתי קושיא מחכם מדפוס אחד בגיטין האלפס בסוגיא דב"ק (דף קמ"ז) רודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושבר את הכלים פטור ולא מן הדין אלא שא"כ אין לך שיציל חבירו מהרודף והא מצוה היא להציל חבירו מלהציל וא"כ מן הדין פםור כמו בע"ש בה"ש ע"ש. ולע"ד לק"מ דודאי בהזיק בענין דגם במהלך חייב אין נפ"מ בין דבר מצוה לרשות והתם בע"ש הוא ע"א בהוזק דבמהלך פטור ורק ברץ חייב שהוא שינוי אבל בע"ש לא הוי מרוצתם שינוי ודינו כמהלך אבל התם ברודף ששבר הכלים דגם במהלך חייב א"כ אף ברודף שהוא מצוה ג"כ חייב] ולפמ"ש א"ש דכל תקלה ברה"ר נקרא שלא ברשות ואף במקום מצוה אסור בחשש נזק כנ"ל ולא התירו במצוה רק קלקול הרה"ר באופן שישמור שחשש נזק דבדבר הרשות אף זה אסור משום גזל דרך הרבים ובמצוה התירו אבל אם הוזק בו חייב כדין שלא ברשות ועי' ב"ק (ד' ו') וטעמא דר"י י"ל לכאורה כיון שהכל יודעין שהיום חנוכה ונרות מצוין בר"הר. וכן ההיא דב"ק (דף ל') שהכל יודעין שהעת הוצאת זבלים על הניזק לשמור את עצמו שלא יוזק. אבל ההיא דב"מ (דף קי"ט) בענין שורין טיט ברה"ר דאין בזה זמן קבוע א"א ליישב בזה דא"כ בטלה כל דין תקלה ברה"ר ולענין הלכה כתב הרי"ף כר"י ובש"ג הביא ראיות שהוא טעות סופר ע"ש. ולא ידעתי מדוע לא הביא דהרי"ף בעצמו כתב סוף ב"מ דאין הלכה כר"י דשיטה היא ע"ש:

שם. נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. ובשאלתות פ' וישלח מסיים ובעל הבית מצויין בטליתו ביניהם. ולע"ד דבכל הברכות ודבר שבקדושה היה דרכן בעיטוף כההיא דברכות (דף נ"א) גבי כוס של ברכה דטעון עיטוף ועוד כתב הרמב"ם הל' תפלה (פ"ה) דרך חכמים שאין מתפללין אלא עטופין וע"ש בכ"מ. ולע"ד הוא כדי לקבל מלכות שמים בכובד ראש. והרמב"ם לשיטתו הל' שבת (פ"ל) בע"ש מצוה להתעטף בציצית ולישב בכובד ראש ומייחל כמו לקראת המלך [ודלא כרש"י לקמן (דף קי"ט) מתעטף בבגדים נאים משמע לכבוד שבת דא"כ ה"ל מציין נפשיה כההיא דברכות (דף ל') גבי הדרת]. וגדולה מזו כתב המרדכי) פ"א) דחולין בשם הל' א"י שחט בלא סודר ה"ז פיגול ע"ש ועי' בביאורי הגר"א (סי' ח'):

בתוס' ד"ה סוכה. ואפילו נפלו ואפי' בחש"מ. ועי' במהרש"א דלצדדין קתני ועי' בט"ז הל' ציצית (סי' כ"א) דלא כהמהרש"א ועי' בתוס' סוכה (דף מ"ו) ד"ה אתרוג והבן:

בגמ' טעמא דרב דאין מדליקין מנר לנר משום אכחושי מצוה. וק"ל דרב לשיטתו סוכה (דף ל"ו) לא"ד שם לענין אתרוג דקאמר רבי חנינא מטביל ונפיק ביה וכתבי הרא"ש דלא אמרינן דהוקצה למצותו הואיל שנשאר שיעור אתרוג ע"ש. והא אין לך אכחושי מצוה יותר מזה. והא בחנוכה לא שייך לומר כלל שנחסר משיעורו אחר ההדלקה ממנו. אולם מצינו עוד בסוכה (דף ל"ז) גבי הדס של מצוה אסור להריח בו ע"ש אף דלא נחסר ממנו כלום. וצ"ל כמ"ש התוס' סוכה (דף מ"ו) דלכתחילה לא אקציה רק מה שצריך למצותו ומה שרצה לאכול לא אקציה כלל ע"ש. וזה לא שייך רק באתרוג דכל חד לחודיה קאי אבל בהדס ממילא מריח מכולו וה"נ בחנוכה ממילא מכחיש מכולו. ולפמ"ש הט"ז הל' ציצית דבחנוכה לא אסור רק בשעת מצותו ע"ש בלא"ה א"ש ולפ"ז צ"ל ההיא דהדס דאסור להריח הוא ג"כ בשעת מצותו:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה