אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה אשה - פרק שישי · דף סה:
סבר שלא ירבו הנוטפין טל הזוחלין ופליגא דשמואל וכו'. ראיתי בתשובת חתם סופר חלק י"ד (סי' ר"ב) שהקש' מאי ראיה דפליגי ופליג דידיה אדידי' הא שמואל לטעמיה דמין במינו לא בטיל א"כ אף אם מכיפיה מתברך מ"מ הא איכא גם מי גשמים ולא בטלו ע"ש ותמיהני דפשוט בעיניו דאם לא בטלו אין טובלין בהם. הא אדרבה בכ"מ דאמרינן מב"מ לא בטיל הוא להיפוך דעל דבר שאנו צריכין לדון עליו אמרינן דלא בטיל כאלו איתיה בעינא כמו איסור בהיתר דהעיקר אנו באנו לדון על האיסור אם מותר לאוכלו דההיתר אין נפ"מ בדבר אמרינן על האיסור דאינו בטיל ואסור לאוכלו וכן לענין כיסוי הדם בחולין (דף פ"ז) דאנו דנין על הדם חיה דלא מיבטל בהדם בהמה ובעי כיסוי וכן לענין זריקה אמרינן דהדם קדשים אינן בטלין וכשר לזרוק. וא"כ ה"ה הכא שאנו צריכין לדון על המים הכשרים אם מותר לטבול בהן וכיון דהוא בעין מותר לטבול בהן [וע"ז אינו נוגע לההיא דמנחות (דף כ"ג) מחלוקת דר' חסדא ור' חנינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטיל דהתם הוא לענין בטיל או לא בטיל אבל היכא דלא בטיל אינו ענין להתם] ובפרט הכא במקוה דאפילו במקום דהכשרים בפני עצמן והפסולין בפ"ע דקיי"ל גיטין (דף ט"ז )דהפסולין גופא מתכשרין ע"י חיבור להמקוה הכשרה בטופח להטפיח או כשפופרת הנוד מקואות (פ"ו) וע"ש בר"ש. ואדרבה קשה לפ"ז גם ברבו הנוטפין על הזוחלין מ"ט פסול לשמואל כיון שגם הזוחלין אינן בטלין כאלו הם בעינא ותעלה לו הטבילה ואולי לא ס"ל לשמואל דמב"מ אינו בטיל אלא לחומרא אבל לא לקולא וכן נראה לכאורה דלא פליג שמואל אהא דאמרינן נדה (דף מ"ו) דימוע דרבנן והיינו אפילו מב"מ ועוכ"מ ורש"י בחולין (דף ק"ט) ופסחים (דף כ"ט) פסק כשמואל. ולכאורה קשה עליו מכל המקומות ולפמ"ש דאינו אלא לחומרא ולא סבר לגמרי כר"י א"ש:
ובמקום אחר הוכחתי מזה הא דקיי"ל דמקוה פסולה מטהרת בכשרה ע"י חיבור אינו אלא בשאיבה בכ"ש ובחסר ע"י שפופרת הנוד אבל לענין זוחלין לא מהני דהנה הט"ז בי"ד (סי' ר"א) הקשה בשם ת"ה מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה של מ' סאין ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת אחת לא פסלוהו ע"ש ולפמ"ש י"ל דעיקר טעמא דהשאובין נכשרין מהכשרין ע"י חיבור כ"ש. ולפ"ז בזוחלין דאין נכשרין בחיבור כ"ש כדמשמע (פ"ה) דמקואות דבעינן דוקא שהמשיכו להמעין דנראה כאלו הוא מעין אחד וכיון דלא מהני חיבור ממילא פסולין הנוטפין בזחילה וא"כ גם הזוחלין בטלין אצלן ופסולין עד שירבו הזוחלין ונכשרין הנוטפין ע"י ביטול ובמ"א הארכתי בזה:
בתו' ד"ה דאמר שמואל שאין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין כנגדו מלמטה. ולפ"ז הא דקאמר ופליגא דשמואל לא מצי קאי אהא דרב דמטרא במערבא סהדא רבה פרת כיון דאף לשמואל ממי גשמים מתגדלין ולא קאי אלא אאבהו דשמואל:
בגמרא תיבעי למ"ד מערימין בדליקה התם דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. וק"ל הא בדליקה הכלל להיפוך כמ"ש הר"ן ריש פ' מי שהחשיך דהא כלע יקר איסור הצלה בדליקה הוא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ד) דלא אמרינן בממון אי שרית ליה אתי לכבויי דאינו מצטער כל כך ואדרבה למ"ד אין מערימין ע"כ טעמא דאי שרית וכו':
ברש"י ד"ה דרך הוצאה. מוכרי כסות יוצאין בו. וק' הא חלק דתנאי לעיל (דף י"א) ואפילו מאן דמחייב אינו אלא אומן דרך אומנתו אבל שאר אדם פטור לכ"ע:
בתוס' ד"ה הקיטע יוצא ראש שוקו בתוכו והוא נסמך עליו. והקשה המהרש"א למאי שהבינו השתא שהוא נסמך ממש על ראש שוקו ולא איירי בנושא מקל בידו תקשי להו אמאי לא מטמא אביי משום מדרס. ולע"ד י"ל דעיקר כוונתם להוכיח דגם בשבת מותר לילך במקל אבל בחול ודאי דרכו לילך במקל ומש"ה אינו טמא מדרס לאביי ואף אם נימא דבשבת אסור במקל א"כ ע"כ נסמך עליו בשבת. ז"א דהא קיי"ל כר"י דבשבת אסור לצאת בו ואף למ"ד דבחצר מותר מ"מ הוי דרך מקרה וטהור לאביי. אולם התוס' ביומא (דף ע"ח) הקשו באמת ארש"י מהא דאביי:
בא"ד והר"פ פירש וכו' ור"י סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חייש דלמא נפיל. ר"ל דוקא בשל עץ אבל של עור אפילו באויר לא חייש דהא עיקר טעמא דר"י דעץ לא מקרי מנעל ועי' מ"ש בסמוך: