אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
במה אשה - פרק שישי · דף סה.
בתוס' ד"ה אמר רב. י"מ דאין הלכה כרב. וכן הוא בהדיא בירושלמי (ספ"ח) דעירובין גבי שפיכת מים בביב תני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר. הדא פליגי עליה דרב ולית ליה קיום וע"ש בק"ע. אולם הירושלמי לשיטתו כמ"ש התוס' בחולין (דף מ') דבירושלמי מקשה עליה דרב מכ"מ ע"ש:
בגמרא והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור. לכאורה גם מר' יוחנן גופא מוכח דס"ל הכי מדאיצטריך לאשמעינן דאפי' אם עשה לה בית יד מותר והיינו משום דמאיס וא"כ במוך שבאזנה דלא מאיס בעינן קשור אולם בזה י"ל דה"ק דאפי' בעשה לה ב"י דלא מאוס ג"כ מותר דלא בעי קשור אבל לפמ"ש בח"ר דקאי אמוך שבאזנה וה"ק אם עשה לה ב"י מותר בלא קשור ע"ש מוכח ע"כ דר"י גופא ס"ל דבעי קשור:
ברש"י ד"ה הא דמהדק ל"א ובית מדרשו סמוך לביתו והקשה המהרש"א דהוי מצי לפרש גם לפ"ז דר"ה מפסיק ופריך על חבריו דאסרי אף בקשור. ולע"ד לל"א לא פליגי חביריו להחמיר אלא דחלקו שלא יצא גם לר"ה כקושיית הגמרא אך קשה לל"א למה ליה להזכיר כלל דרמי בר יחזקאל וה"ל למיפרך בפשיטות ממתניתין דמותר דממ"נ אם מתניתין בלא קשור כ"ש דקשה טפי לר"י:
ברש"י ד"ה אבל ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מ"מ. וכי"ב כתבתי לקמן (דף צ"ד):
במשנה ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת ומסיק בגמרא דקאי אמטבע. ולא ידעתי מדוע לא סיים ג"כ בסלע שעל הצינית שלא תתן בשבת ואף אם נאמר דהתם בלאו מוקצה אסור משום רפואה מ"מ מצינו לעיל במשנה גבי פלפל ומלח דסיים שלא תתן לכתחילה בשבת לשיטת רש"י משום רפואה:
בגמרא ומפצי ביומי תשרי. פירש"י תחת רגליהם משום חציצה. וצ"ל במפץ דאינו מקבל טומאה דהא קיי"ל נדה (דף ס"ו) דאין טובלין ע"ג כלי המקבל טומאה ע"ש. וכן ראיתי בבדק הבית (בית ז' שער ז') [רק שלא ביאר כל צרכו שכתב דמיירי שאינו ראוי לשכיבה דאמרינן בסוכה (דף י"ט) במחצלת עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ע"ש. ובאמת התם במחצלת והכא במפץ דתרי מילי נינהו כמ"ש התוס' כתובות (דף ס"ה) וע"ש גירסת הרי"ף והרא"ש ובמפץ תנן כלים (פכ"ד) ג' מפצים הם ע"ש וצ"ל דמיירי בשל גיתות דטהורין מכלום] ועי' בי"ד (סי' קצ"ח). וכן צ"ל לפירוש הרמב"ם הל' מקואות (פ"ט) דהוא ענין אחד עם מקואות ביומי ניסן משום חשש זוחלין רק בתשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכין למקוה היה מקיף מקום מהנהר ממחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוין ולא זוחלין. וצ"ל ג"כ דמיירי במפץ שאינו מקבל טומאה דתנן מקואות (פ"ה) כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ע"ש. ובשלמא להרמב"ם לשיטתו הל' מקואות (פ"ט) שיש לו פירוש אחר בההיא דנוטפין שעשאן זוחלין אבל למניעת ההזחלה לא קפדינן בדבר המקבל טומאה כמ"ש התוי"ט מקואות (פ"ה) ועי' חתם סופר חלק י"ד (תשובה קצ"ט) אבל על הב"י בי"ד (סי' ר"א) ק"ל דשם (סעי' נ') הביא דעת האוסרין מניעת זחילה בדבר המקבל טומאה ושם (סעי' ב') נמשך אחר לשון הרמב"ם בדין רבו נוטפין על הזוחלין לפיכך צריך להקיף מפץ וכו' ומדוע לא ביאר שצריך דוקא מפץ שאינו מקבל טומאה לדעה א':
בגמרא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. עי' רש"י ותו'. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר דר"ה לא מיירי כלל בדין פנויה אלא באשת איש ועריות בבנתי' דשמואל דאלו ע"י זכר היו חייבין כרת ואשמעינן דלכהונה אין נפ"מ בין זכר לנקבה. והא דקאמר ביבמות (דף ע"ו) דאין הלכה כר"ה ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וכו' ה"ק לא מיבעיא לרבנן דפנוי ופנויה לא פסלה דס"ל דבחיוב תליא ובפו"פ אין כאן איסור תורה כלל כמ"ש הראב"ד הל' אישות (פ"א) ואף הרמב"ם מודה לזה דבדרך מקרה מותר מה"ת כמ"ש הכ"מ הל' נער בתולה (פ"ב) ועי' בביאורי הגר"א א"ע (סי' כ"ו) א"כ בנשים דליכא איסורא ודאי לא פסלה אלא אף לר"א דפו"פ עשאה זונה וא"כ לא תליא כלל באיסור תורה רק כיון דקיבלה גופא נוכראה פסולה א"כ יש מקום לומר דגם נשים פסולות ע"ז קאמר ה"מ איש אבל אשה לא. שוב ראיתי בערוך לנר ביבמות שם דפירש ג"כ דר"ה מיירי בנשואות ובבנתיה דשמואל הוא דלא לילפו כן כשהן נשואות. ולא ידעתי לחלק בין אשת איש לאחות גם הא דקאמר ואפילו לר"א וכו' אין לו ביאור לדבריו דלא שייך כלל לדר"א כיון דר"ה מיירי בנשואות ו לפמ"ש דתליא באיסור תורה א"ש דבנשים ליכא איסור תורה כפו"פ ותליא במחלוקת ר"א ורבנן: