ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן לט
שאלה נשאלתי מחותני הרה"ג המפורסם חוב"ק אמיתי סוע"ה ציסו"ע כו' כש"ת אהרן אלי' כהנא נ"י אב"ד דק"ק אקמיאן. בשמירה בבעלים וכל הפטורים דבעליו עמו אם יוכל להתנות המפקיד או המשאיל או המשכיר ע"מ שלא לפטור בבעלים מפשיעה אי הוי מתנה על מה שכב"ת או לא. וכן חקר באם התנה השומר או הנפקד או השוכר והשואל לחייב בפשיעה בבעלים וקבל אחריות בפירוש אי מתחייב מתוך תנאו או לא:
תשובה לענין הספק הראשון היכא דהבעלים התנו על מנת שלא לפטור השומר או השוכר כו' בבעלים. הדבר נכון ופשוט לדעתי דמהני תנאם ולא הוי מעמשכב"ת. דהא עיקר הפטור דבעליו עמו בכל השומרין דפטרי' רחמנא הוא רק אם משועבד לו לעשות מלאכתו אם בשכר או בשאלה ששאל את עצמו למלאכתו או אפי' בחנם כל דמשועבד לעשות מלאכתו. ואף במלאכה אחרת שפיר קרינן אם בעליו עמו ופטור וטעם הדבר לא נדע דגזירת הכתוב הוא. משא"כ היכא דאינו משועבד לו למלאכתו אף דעושה עמו במלאכתו. אך גילה דעתו שאינו עושה לטובת השוכר או השואל אלא לתקנת בהמתו שלא יכביד משוי עליה או להנאתו בזה לא מקרי בעליו עמו וחייב השוכר כו'. ודבר זה מבואר (בסי' שמ"ו סעיף ד') ע"ש. ואם כן בכשמתנה במפורש ואומר שלא לפטור מפטור דבעלים מבעליו עמו דאינו משועבד לו לעשות מלאכתו אין לך גילוי דעת גדול מזה דמי כפאתו התורה להשתעבד בע"כ ולשמשו בע"כ ובודאי דלא הוי שמירה בבעלים ולא הוי מתנה ע"מ שכב"ת מאחר דבכזאת לא חייבתו התורה וזה פשוט לדעתי. אמנם לענין הספק השני היכא דהשומר או השוכר והשואל קבלו בפירוש על עצמם אחריות דפשיעה בבעלים לחייב אי מתחייבים מתוך תנאם או לא לכאורה ספק נכון הוא. והנה לפי מה דביאר המחנה אפרים הלכות שומרין (סי' ח') דבהני דברים דנתמעטו מדיני שמירה כגון עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות היינו דוקא בסתמא. אבל אם התנה וקבל עליו השומר או הנפקד שאם פשע ישלם הרי זה חייב ע"ש. דהוכיח זאת בראיות ברורות מן הש"ס והביא דברי המרדכי פ' הגוזל ז"ל כל גרמא בנזקין דפטור היינו דוקא בסתמא ובלא קבל עליו לשלם אבל כל שקבל עליו לשלם חייב ולמד כן מש"ס פ' הריבית (ע"ג). והוכיח המ"א מאחר דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין וגזירת הכתוב הוא לחייב השומרין ולא מיעט קרא עבדים וקרקעות כו' אלא בשלא התנה בפירוש שאם פשע יהיה חייב לשלם. אבל כשהתנה כן כיון דהדין בכל גרמא בנזקין דכשקבל עליו לשלם חייב ה"ה בעבדים וקרקעות כו' ע"ש. וא"כ בודאי הדין נמי לענין פשיעה בבעלים דפטרה רחמנא מדיני שמירה לא פטרה אלא בסתמא שלא קבל עליו אחריות בפירוש אבל כל שהתנה וקיבל עליו אחריות דפשיעה בפירוש בוודאי חייב מתוך תנאו. אמנם מצאתי להמחנה אפרים בהלכות שומרין מפורש דעתו בשמירה בבעלים דפטור היינו בסתמא אבל כל שקבל עליו לחייב בפשיעה חייב מתוך תנאו. ובחידושי תירצתי בדברי המ"א הנ"ל דעת הב"ח בא"ה (סי' קט"ו) בנכסי צ"ב ונכסי מלוג דהדין שם אם כלה ונגנב או נאבד אין מוציאין ממנו וכתב הב"ח שם דאם נגנב בפשיעה חייב. ותמה הב"ש (ס"ק כ"ב) עליו דהא הוי פשיעה בבעלים ולדברי המ"א הנ"ל דבקבל עליו אחריות בפירוש חייב אף בבעלים אתי שפיר בנכסי צ"ב דקבל אחריות בפירוש ולהכי חייב בבעלים. ויסוד זה נכון אף לדעת הרמב"ם דכתב (בפ"ב משכירות) יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וקרקעות כו' חייב לשלם ודעתו דלא נתמעטו אלא משבועה אבל לא מפשיעה דפושע מזיק הוא. והראב"ד ז"ל השיג עליו שם שאם פושע מזיק הוא. אם כן פשיעה בבעלים למה פטור דהא מזיק חייב אף בבעלים ע"ש. והש"ך (בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו) העלה לחלק בין פטור דהני דברים דנתמעטו מדיני שמירה כגון עבדים וקרקעות והקדשות דלא כתיב פטורא בהדיא אלא בכלל ופרט ילפינן פטורא דידהו בש"ס דמה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינו מטלטלין יצאו שטרות שאין גופן ממון כו'. ומכלל ופרט ילפינן דאינן בכלל חיוב שחייבה התורה. ואם כן כיון דלא מוזכרים בתורה מוקמינן להו אסברא מבחוץ דפטורים משבועה וחייבים בפשיעה דפושע מזיק. משא"כ בפטור דשמירה בבעלים דכתיב בהדיא אם בעליו עמו. ובודאי קאי אכל מה שהזכירה התורה לחיובא דהיינו פשיעה וגניבה ואינך והיינו טעמא דקרא דכשהבעלים עמו לא הוי ליה שומר עליו אלא כאינש דעלמא. וא"כ כיון דלא הוי שומר דבעלים בודאי יכול לחייב ולקבל על עצמו אחריות בפשיעה:
אמנם בגוף דברי הש"ך הנ"ל תמוהים לדעתי דהא אדרבה יותר מצינו דיני שמירה בבעלים וחיוב עליהם מבהני דנתמעטו מדיני שמירה בעבדים וקרקעות והקדשות דפטור בהו שליחות יד כמבואר בב"י (סי' רצ"ו) דעבדים ושטרות פטורים בשליחות יד. וכן משבועה דלא שלחתי בה יד. ואילו בשמירה בבעלים מבואר בב"י (סי' ס') ד"ה ובתשובה אחרת להרמב"ן ומבואר שם דבשמירה בבעלים חייב בשליחות יד ובשבועה שלא שלח בה יד וע"כ החילוק מבואר דלא דמי המיעוט דמיעטה רחמנא בעבדים ושטרות כו' למיעוטא דשמירה בבעלים. דבעבדים ושטרות מיעטא רחמנא משמירה. וכיון שאינו שומר ממילא פטור ג"כ משליחות יד. משא"כ בבעלים לא מיעטא רחמנא מדין שומר אלא מדין תשלומין. וזה היפך דעת הש"ך ועיין בנתיבות המשפט (סי' רצ"א ס"ק ל"ד) דהכריע בזה ספיקו של הקצוה"ח בשמירה בבעלים אם נשבע שבועת השומרין והיא שבועה שא"ב ומדברי הב"י (בסי' ס') שהביא בשם הרמב"ן מבואר דחייב. אמנם לענין קושית הראב"ד דהקשה על הרמב"ם מפשיעה בבעלים דפטור ואילו מזיק בבעלים חייב האריך המל"מ בפ"ב משכירות וביאר דבשוגג לא מקרי מזיק אלא פושע ופטור בבעלים אבל במזיד מקרי מזיק וחייב. ואמת שכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פ' הזהב והביא תשובה להרי"ף ז"ל על ראובן שהפקיד שטרו אצל חבירו ומודה שפשע ונגנבו פטור. וכתב ע"ז ודבריו נראין כיון שהוציא את אלו מכלל שומרין אין לחייבו אלא מטעם מזיק. ופושע בדבר ונאבד לא חשוב אדם המזיק שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו חשוב אדם המזיק אמאי פטור אלא לא חשיב אדם המזיק כיון דלא אפסדיה בידים אלא בפשיעתו שלא שמרו כראוי נפסד ע"כ. ומוכח דעתו דמזיק בבעלים חייב:
אמנם ביסודו בדעת הרמב"ם דפושע הוי מזיק היינו דוקא בשוגג אז נקרא פושע אבל במזיד לא נקרא פושע אלא מזיק ולהכי חייב בבעלים כנ"ל אין כן דעת התוס' (ב"ק ו') ד"ה שור רעהו דהקשו רעהו דכתב רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה דמקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק כו'. ותירצו די"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מוכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיה כו'. ובחידושי פני אריה למס' ב"ק ביאר דבריהם בתירוצם דכיון דאשכחן בגמרא (ב"ק כ"ו) לתנא דבי חזקי' דאדם חייב בין בשוגג בין במזיד בין באונס. ולפי"ז אי הוי ממעטינן הקדש מקרא דולא יאכל פרט למזיק הוה אמינא כיון דהך קרא דוכי יאכל בשוגג כתיב ודוקא לענין שוגג הוא דממעטינן פרע למזיק דלא מרבי מקרא דפצע תחת פצע. משא"כ היכא דפשע במזיד לא הוה ממעטינן הקדש לענין נזיקין ולהכי אצטריך רעהו לפטור מתשלומין אפי' במזיד. ומוכח להיפך כהמל"מ דפושע היינו מזיק דוקא בשוגג כנ"ל. ובאמת התוס' לשיטתם בפ' הזהב דפליגי אהרמב"ם דהקשו שם לסברא זו דפושע מזיק הוא. א"כ מאי פריך התם מברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק כו' אחריות שבת עליו דלמא מיירי כשפשע ולכך חייב אף בהקדש דהוי כמו מזיק בידים ע"ש וע"ש בחידושי פני אריה לב"ק דתירץ דלא קשה להרמב"ם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' שם דבכל גונא הקדש פטור מנזקין. ולפי דבריו היינו במזיד דוקא דעת הרמב"ם לחייבו בפשיעה. והירושלמי ס"ל דמקרא דכי יאכל לחודא ממעטינן מקרן. והנה האחרונים הקשו לדברי המל"מ בדעת הראב"ד דבשוגג לא מקרי מזיק אלא פושע. א"כ בהא דמהדר הש"ס (בגיטין נ') למצא טעם מה דמטמא ומדמע ומנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב ופליגי חזקי' ור"נ ואמאי לא קאמר בפשיטות דהא בש"ס חולין בסוגיא דרבוצה מוקי הך דמנסך באית ליה שותפות בגויה דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"כ הא שותפין הו"ל שמירה בבעלים לפטור. ולפי מ"ש הראב"ד דמזיק בבעלים חייב וביאר המל"מ דבשוגג מקרי פושע ובמזיד מקרי מזיק ולהכי חייב בבעלים. א"כ שפיר מבואר הטעם דפטור בשוגג דהוי פשיעה ובמזיד דהוה מזיק להכי חייב ע"כ קושיתם. והנה מלבד דיש לתרץ הא דנדחקו חזקי' ור"י הוא רק במטמא ומדמע דא"צ לאוקמי בשותפות. דבניסוך הוא דקיי"ל דאינו. יכול לאסור דבר שאינו שלו משא"כ במטמא ומדמע. יש לתרץ בפשיטות דאין זה ענין לשמירה בבעלים דדין מזיק יש לו דקיי"ל אדם מועד לעולם בין בשוגג בין באונס ומזיק חייב אף בבעלים. ומה גם לדברי הלחם רב הובא בב"ש אחרון בשו"ת. וכן הובא בשו"ת רדב"ז (סי' תת"מ) דאף דבשותפין הוה שמירה בבעלים מ"מ כל שפשע חייב דהוי כשינה וההפסד לעצמו ונעשה הלואה ולא הוה בבעלים. וא"כ שפיר מתורץ קושית האחרונים מש"ס גיטין דכל דהוה פשיעה שוב לא מקרי בעלים ומהראוי שיתחייב אף בבעלים וא"כ ליכא לפטורי אלא משום היזק שאינו ניכר. ובזה פליגי חזקי' ור"י אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא. אמנם דעת הש"ך (בסי' קע"ו ס"ק ט"ז) הביא בשם שו"ת מהר"מ אלשקר בהדיא דפטור בשותפין שמירה בבעלים אף בפשיעה ע"ש ובמחנה אפרים הלכות שומרין (סי' ל"ט) מבואר דאם מסר חבית לשומר ופשע בה ונשברה הרי זה חייב ואפילו היה הבעלים עמו במלאכתו משום דהוה אדם המזיק ואדם המזיק לא נפטר ע"ש.. שהכריע דאפי' היה שותף עמו דהוי שמירה בבעלים אפי' הכי חייב. ומבואר כדברינו דמשום אדם המזיק מחייב בשותפים אף דהוי שמירה בבעלים. אמנם באמת קשה לי בעיקר מחלוקתם דחזקי' ור"י בגיטין (נ"ז) במטמא ומדמע ומנסך אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא הא אפי' אי לאו שמיה היזק. לפי היסוד שבארנו דאף בבעלים אם קבל אחריות דפשיעה בפירוש עליו לחייב חייב מתוך תנאו. וא"כ בניסוך דמוקי הגמרא בחולין באית ליה שותפות בגויה ובודאי קבלו עליהם אחריות דנפשיה אף מהיזק שאינו ניכר. לפי מה דביאר השער המשפט (סי' ס"ו ס"ק ל"ד) לתרץ קושית המחברים על הרמב"ם דפשיעה הוי מזיק מגמרא דבמ"צ דפריך התם מברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק כו' אחריות שבת עליו. ומאי קושיא דלמא מיירי כשפשע ולכך חייב אף בהקדש דהוי כמו מזיק בידים. ולמה הוצרך לאוקמי בשקנו מידו ועיין בש"ך שם (ס"ק קכ"ו) שהאריך בזה ותירץ השעהמ"ש. לדברי הגמרא ב"ק (צ"ו) בגזל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח דאומר הרי שלך לפניך והטעם דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. ולפ"ז שפיר מתורץ הגמרא דוקא בשקנו מידו דליכא לאוקמי בשפשע בהקדש דלא שייך דין שומרין. א"כ אמאי קתני או לשמור את התינוק ופירש"י שהיו מגדלין אותן לפרה אדומה בחצירות שלא יטמאו. וא"כ בכהאי גונא אמאי אחריות שבת עליו דאף שפשע ולא שמר כראוי ונטמא הא הוי היזק שאינו ניכר ופטור א"ו הא דאחריות שבת עליו מדין שומרין הוא. וביאר עוד לשיטת הש"ך (בסי' שס"ג) דאף בשומרין אמרינן הרי שלך לפניך. וא"כ אף ביש דין שומרין בהקדשות אכתי קשה הא הוי היזק שאינו ניכר. וביאר דאף לשיטת הש"ך היינו דוקא בסתם שומר. אבל היכא דקבל עליו שמירה בפירוש מהיזק שאינו ניכר ודאי דחייב באחריות. והביא ראיה לזה מהא דכתבו הטור והש"ע (סי' רכ"ה) בשם תשובת הרא"ש דהמוכר לחבירו מרתף של יין והתנו ביניהם שלא יהיה האחריות על המוכר רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד ועל הלוקח לא יהיה אחריות רק אם יחמיץ אם אח"כ אירע אונס ניסוך חל על המוכר והטעם כיון דהמוכר קבל עליו אחריות דאתא מעלמא מסתמא קבל עליו גם אחריות ניסוך עכ"ל. והוכיח השעהמש"פ אף דניסוך היזק שאינו ניכר הוא בכל זאת אמרינן דמסתמא קבל עליו ע"ש. ואם כן בשותפין דהוי שמירה בבעלים ומחויב כל אחד לשמור וקבלו אחריות ובודאי נמי אחריות דהיזק שאינו ניכר נמי קבלו עליהם. וא"כ אף אי היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. ומכ"ש להשיטות הסוברים דבשומרים לא אמרינן הרי שלך לפניך ובודאי חייב וצ"ע בעת.