אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן לח

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן לח

סימן לז

ביאור הרבה חידושי דינים באמר דור לי בחצרי דפטור. וביאור דעת הפוסקים בדין זה נהנה וזה לא חסר. וביאור הרבה סוגיות בזה וישוב נכון בדברי הרמ"א (סי' רמ"ו) ופלפול בדעת הפוסקים בזה:

בשו"ע ח"מ (סי' רמ"ו סעיף י"ז) בהגהה האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה והוא מתרומת הדשן (סי' שי"ז) והב"ח (בסי' שס"ג בסעיף יוד) הקשה דמבואר שם דאם אמר דור לי בחצרי דפטר ולא נדע ההבדל. והביא הב"ח דברי הב"י ביור"ד (סי' קס"ו) שכתב בהדיא בשם הרשב"א דאם אמר לו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ולכן העלה הב"ח דפלוגתא דרבוותא היא והמוציא מחבירו עליו הראי' ואם הדר בו מוחזק מצי לומר קים לי כו' ואם בעה"ב מוחזק מצי לומר קים לי כמהרי"ח ותה"ד ע"ש. ועיין בש"ך שם שהסכים לדברי הב"ח והיינו בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא. והרבה מאחרונים נלאו למצא החילוק הנכון בזה וגם אני אענה את חלקי מה שנלע"ד בזה על פי דברי התוס' כתובות (ד' ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא שכתבו דכל היכא דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה שנהנה והביאו ראי' מגמרא ב"ק (כ') משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירתא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מחויב לכ"ע בכל. וא"כ לדברי התוס' שפיר מבואר ההבדל והחילוק בין דור לי בחצרי דלא נחסרו הבעלים כלל והיינו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דלא כהרב ש"ך דאז הוי זה נהנה וזה לא חסר דפטור. משא"כ באומר לחבירו בא ואכול עמי דקא מחסרי הבעלים ולהכי משלם זה מה שנהנה ועיין בהרב ח"ה שם. וכן דעת הרא"ש כהתוס' ועיין בהה"מ (פ' ג' מהלכות גזילה הלכה ט'). אמת דהנמק"י פ' כיצד הרגל הביא דעת הרמ"ה דאע"ג דחסרו לו מועט אינו משלם לו אלא דמי החסרון. אמנם בשעה"מ הלכות גזילה (פ' ג' הל' ט') הקשה עליו דלדבריו צריך להבין הא דאמרינן בגמרא שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא ע"ש שהביא לתרץ שם. וע"ש עוד שהביא בשם כת"י להרשב"א לחלק בין קרקע למטלטלין דבקרקע דאינה נגזלת וברשותא דמריה הוא מתהני הלכך חייב לשלם כל מה שנהנה משא"כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם אלא מה שגזל ממנו והביא כן בשם מהרש"ל'. אמנם מדברי התוס' דכתובות הנ"ל מוכח דאף במטלטלין אמרינן כיון דפחת כל שהוא מגלגלין עליו את הכל שכתבו או משום שחרוריתא דאשיתא דהוי מטלטלין ואפי' הכי כתבו דחייב לשלם מה שנהנה אך היסוד נכון לחלק כנ"ל. אמנם בגוף ראית התוס' מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתרתא דחה המחנה אפרים הלכות אונאה (סי' כ"ו) דאין דמיון זה עולה יפה. דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית אבל הכא איך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל ע"ש ובאמת לא ידענא חילוקו של הרב מ"א ולא זכיתי להבין דעתו דניהו כדבריו דהתם הכי שוה הבית מ"מ כיון דחצר דלא קיימא לאגרא הוא והוי זה נהנה וזה לא חסר ונמצא דאינו מפסידו לבעה"ב ושורת הדין שלא ישלם כ"א מה שחסרו דוקא ועם כל זה אמרינן דמגלגלין עליו את הכל. וא"כ ה"ה הכא דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור שוה פרוטה משלם כל מה שנהנה כיון דעכ"פ הוא נהנה בשוה פרוטה אף דלבעלים לא היה שוה פרוטה ונסתר נמי דברי קצוה"ח בדברי מהרי"ע שהקשה המהרי"ט על האי דינא דתה"ד מהא דפ' הזרוע בחולין (קל"א) הרי שאנסו בית השר גרנו אם בחובו חייב לעשר ואמרו שם בגמרא דקא משתרשי ליה והיינו משום דנהנה והקשו בתוס' שם א"כ מתנות כהונה שאכלן אמאי פטור הא משתרשי ליה ותירצו דלא דמי דאע"ג דאכלן אפשר שהיה מתענה והקשה דמאי שנא באומר לחבירו אכול עמי דלא מצי לומר היתי מתענה. ותירץ המהרי"ט דלא דמי דרק גבי מזיק מתנות כהונה או אכלן פטור משום דממון שאין לו תובעין הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה אבל באוכל מחבירו משום מזיק מיהא מחייב עכ"ל והקצוה"ח סי' הנ"ל דחה זאת מדברי הרמ"א (בסי' שס"ג הנ"ל) דנראה משם דמשום מזיק לא מחייב דלכאורה קשה קושית הב"ח והש"ך שזכרנו ע"ש ולדברינו ותירוצינו הנ"ל באמר דור לי בחצרי דפטור בחצר דלא קיימי לאגרא וגברא דעביד למיגר דלא אזקיה כלום דלא חסרו וזה נהנה משא"כ באומר לחבירו אכול עמי דאזקיה ואחסריה ולהכי חייב כנ"ל. ומעתה אתי שפיר דברי המהרי"ט לתרץ קושיתו מתוס' חולין דלא יכול לומר הייתי מתענה דמשום מזיק מיהא מחייב וזה נכון בס"ד. והנה הקצוה"ח תירץ קושית המהרי"ט באומר לחבירו אכול עמי דלא מצי לומר הייתי מתענה דודאי אכילה חייב משום נהנה ואע"ג דהיה מתענה טפי עדיף ליה אכילה והביא ראי' מפ' א"נ (דף ל') גבי תחב לו חבירו תרומה בבית הבליעה וע"ש ברש"י דמפרש דחייב משום הנאת מעיו והתם ליכא לחיובי מתורת מזיק כיון דבע"כ תחב לו חבירו ומוכח מזה דהנאה בכלל אכילה ולא יכול לומר הייתי מתענה אלא גבי מת"כ ע"ש. והנה בראיתו מכתובות ל' דתחב לו חבירו בבית הבליעה לא זכר בעל קצוה"ח דברי התוס' (ב"ק ק"א) גבי מאי דבעי תלמודא יש שבח סמנין על גבי צמר או אין שבח סמנין על גבי צמר מצי אמר לית לך גבאי ולא מידי וז"ל תימא לי הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצידי רחבה ובפ' א"נ אמרינן תחב לו חבירו משקין בבית הבליעה ותירצו דדוקא כשגופו נהנה על ידי אחר אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטור הרי דכל שנהנה גופו אפי' הוה שלא מדעתו משלם כל מה שנהנה. אך במחנה אפרים הלכות נ"מ (סי' ב') שדא נרגא בדברי התוס' ודחה ראיתם דהתם איירי דמצי לאהדורה ולכך כי לא הדרה מרצונו נהנה ומשלם והא דקאמר שם ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב. לא כמו שפירש רש"י שם דמחיוב מיתה בלבד קא פריך אלא כמו שפירש ר"י ז"ל דמחיוב ממון קא פריך דבשעה שנהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם ואין זה מזיקו ע"ש אמנם דברי הקצוה"ח נדחים ממילא:

והנה בשנת תרמ"א הקשה לי רב אחד מובהק דמאי קא מיבעיה להגמרא ב"ק (כ' ע"ב) הדר בחצר חברו שלא מדעתו אי צריך להעלות לו שכר ומוקי לה הגמרא הספק בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מי מצי למימר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא אתהנית דלרע"ק דפטר (פסחים ל"ב) באוכל תרומת חמץ בפסח מתשלומין ומדמי עצים דמשום מה הנאה יש לו פירש רש"י מה הנאה יש לכהן ומה הפסידו הרי אסור בהנאה ומוכח דמצי לומר מאי חסרתיך ופטור ואף דיש לו הנאה דהוא נהנה בכל זאת העיקר אם חסרו והפסידו ולהכי פטור התם באוכל תרומת חמץ בפסח מאחר דלא הפסידו דבלאו הכי אסור בהנאה עכ"ל. ובפשיטות השבתי לו דלא קשה דלא דמי דדוקא גבי תרומת חמץ פסח דלא חזי למידי דאסורה בהנאה ואין לו שום היתר הנאה ובאמת לא חסרו מידי ולהכי פטור אבל בחצר התם בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ונהי דלא קיימא לאגרא היינו שאין משכירו בשום פעם אבל אם רוצה להשכיר מי ימחה בידו וזהו דקא מיבעיה ליה אי מצי לומר מאי חסרתיך פירש אי מקרי זאת פסידא או לא מאחר דלא השכירו ומה בכך דיכול להשכירו אך כעת נראה לי לתרץ בדרך מרווח על פי דברי הירושלמי (בפ"ו דתרומות) אמתניתין דהמאכיל את פועליו תרומה דישלם להם דמי סעודתן ומתבאר טעמא בירושלמי דנפשו של אדם חותה מן האיסור ובמחנה אפרים הלכות אונאה (סי' כ"ו) מבואר בפי' הירושלמי דמן הדין יחזיר את הדמים ולא משום קנס. ובדברי הירושלמי הזה רבו הפירושים פי' הרא"ש והר"ש ופירש הרמב"ם דפסק בפ"י מהלכות תרומות כהירושלמי וז"ל המאכיל פועליו תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהן שוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה שאכלו שדבר האיסור נפשו של אדם חותה ועיין בה"ה שהאריך בפירושו בדברי הירושלמי הנ"ל ועיין במהרי"ט אלגזי פ' חמישי עלה ס"ד ביאר כל השיטות בזה באריכות אמנם העיקר לכל השיטות בפירוש הירושלמי דתרומה וטבלין נפשו של אדם חותה מהן ולא חשיב אכילה כלל דאינם נהנים מאכילתן אפי' כדי שיעור דמי תרומה ומעתה אתי שפיר דלא קשה מאוכל תרומת חמץ בפסח דמוכח משם דעיקר אי חסר לבעה"ב או לא אהכי קפדינן אבל אהנאה שלו לא קפיד דאף דנהנה מ"מ אם לא חסר לבעה"ב פטור כנ"ל. ומעתה אתי שפיר דשאני התם דלא שייך הנאה דידיה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור בתרומה וטבלים כנ"ל וליכא הנאה בשום צד ולהכי קא פטר רע"ק מאחר דהוא לא נהנה וגם לכהן לא חסר מידי דהא אסור בהנאה משא"כ בדר בחצר חבירו שלא מדעתו ובחצר דלא קיימא לאגרא כו' דהוא בודאי נהנה דהוא עביד למיגר ומאחר דנהנה שפיר יש לחייבו אהנאה דידיה וזהו דקא מיבעיה בגמרא היכא דאיכא הנאה דידיה ולבעה"ב לא חסר מידי אם אהנאה דידיה קא משגחינן והוא נהנה אף דלבעה"ב לא חסר מידי או דלמא אחסרון דבעה"ב קא קפדינן ומאחר דלא חסרו פטור אף דנהנה דמצי א"ל מאי חסרתיך:

אך לכאורה קשיא לי בפירוש דברי הירושלמי בטעם דהמאכיל את פועליו תרומה דישלם להן דמי סעודתן דבארנו לעיל לכל הפירושים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור דמה מהני דנפשו של אדם חותה מן האיסור סוף סוף הרי נהנה במה דמשתרשי ליה דאם לא אכלו זאת היו צריכים לאכול דבר אחר וכגמרא חולין (קל"א) ד"ה שאני התם דקא משתרשי ליה. אך התוס' חולין (קל"א) הקשו דמאי שנא מתנות כהונה שאכלן דפטור הא התם נמי קא משתרשי ליה וכתבו לחלק דבמתנות כהונה לא שייך קא משתרשי דהא אף שאכלן אפשר שהיה מתענה ולעיל זכרנו דעת המהרי"ט שהרבה להקשות דאמאי בבא ואכול עמי דחייב ולא אמרינן דהיה מתענה. וביאר המהרי"ט דבמתנות כהונה דהוא ממון שאין לו תובעין ולא מחייב משום מזיק ומשום נהנה פטור דיכול לומר הייתי מתענה משא"כ בבא אכול עמי דחייב משום מזיק ולעיל חזקנו דבריו בראיות ולפי זה מתורץ שפיר לחילוק המהרי"ט במתנות כהונה דלא מקרי מזיק משים דאנוס הוא והכא נמי לא מקרי מזיק דאנוס ונהנה לא מקרי דנפשו של אדם חותה מן האיסור ואתי שפיר הכל בס"ד והרבה הארכתי בחידושי בזאת לתרץ דברי הרמב"ם פ"י מתרומות דסותרים דבריו שם לדבריו (בפ' י"א) מנזירות שגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש ומטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ועיין פר"מ בא"ח (סי' ר"ב) דהקשה זאת בשם המהרשד"מ ואכ"מ. והנה בח"מ (סי' שס"ג) הובא בטור ב' דעות בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכתב הב"י דבגמרא לא נזכר מזה כלום וע"ז קא מספקא לן אם אנהנה קא מחייבינן ולא אחסרון דבעה"ב וא"כ הכא שלא נהנה דלא עביד למיגר פטור אפי' היכא דחסר בעה"ב בחצר דקיימא לאגרא כן הוא דעת ר"י. אבל דעת רב אלפס אינו כן אלא העיקר אחסרון דבעה"ב קא קפדינן ואם חסר לבעה"ב חייב אף דלא נהנה עכ"ל. ולכאורה מחלוקת אמוראי בזה הוא בפסחים (ל"ב) באוכל תרומת חמץ בפסח דלרע"ק דפוטר מתשלומין ומדמי עצים דמשום מה הנאה יש לו בה פירוש לכהן דמה הפסידו הלא אסורה בהנאה ואף דהוא נהנה בכל זאת מאחר דלא חסרו לבעה"ב פטור דהעיקר אחסרון דבעה"ב קא קפדינן ולרבי יוחנן בן נורי דמחייב אף דלא חסריה לכהן ע"כ דעתו דהעיקר אהנאה דידיה קא קפדינן ומאחר דנהנה אף דלא חסרו לכהן בכל זאת חייב. ותירוצינו הנ"ל דלא שייך הנאה דידיה בנפשו של אדם חותה מן האיסור בטבלים ותרומה וכפי הירושלמי כנ"ל אינו מספיק לתרץ בטעם ר' יוחנן בן נורי דמחייב דמשום מאי מחייב משום חסרון דחסר לכהן הא לא חסרו דהא אסורה בהנאה ומשום הנאה דידיה הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ומשום מאי קא מחייב וע"כ דעתו דהעיקר אהנאה דידיה קא קפדינן ומאחר דנהנה אף דלא חסרו לכהן חייב ומחלוקת אמוראי בזה:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה