אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן לז

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן לז

סימן לו

ביאור דעת דפוסקים בדין שעת קנין השומרין להתחייב באונסין ואם השואל קנה קנין גמור כמו נגב וגזלן וביאור ופלפול בדברי הפוסקים בזה:

הב"י בש"ע ח"מ (סי' ש"ז) וכן (בסי' רצ"א וש"ג) הביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בכל השלשה שומרין אם חייבין בשמירתן משעת משיכה או משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מיד חייבין השומרין. דדעת הרמב"ם דבכל השומרין משעת משיכה חייבין ודעת הרא"ש דמשעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מתחיל חיובא דשומרין. והא דאמר רבי אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. היינו לענין חזרה דמשעה שמשך לא מצי למיהדר ביה אבל להתחייב באונסין אפי' קודם משיכה נמי. וכתב הב"י שדעת התוס' כדעת הרא"ש דמשעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מיד חייבין השומרין. והמחנה אפרים הלכות שומרין (סי' ז') הקשה על הב"י דהא התוס' (במ"צ צ"ט) ד"ה כך תקנו משיכה בשומרין בפירוש כתבו לחלק דרק בשומר חנם וש"ש חייבין מיד שנסתלקו הבעלים משמירתן אבל לא בשואל. ובאר המ"א הטעם לחילוק התוס' הנ"ל דזה דמצינו בשומר חנם דאם אמר הנח לפני הוי שומר על זה היינו רק בשומר חנם או בש"ש דמאחר דהבעלים סמכו עליו ועל פיו נסתלקו משמירתן נתחייב השומר מיד אם נאבד או נגנב משא"כ בשואל דלא שייך האי טעמא לחייבו באונסין דאתי ממילא ע"ש ובאמת נראה לע"ד כדעת התוס' לחלק בין שומרין לשואל דהא כל הטעם דשואל חייב באונסין הוא משום דכל הנאה שלו הוא וא"כ כל שלא נשתמש בו ואף לא משכו בקנין השומרין והרי לא נהנה ממנה עדיין ובמה יתחיב ואף דמצינו במשיכה אף שלא התחיל במלאכה חייב היינו משום הקנין אבל בלא קנין וגם לא נהנה בודאי לא מתחייב. אך בגוף דברי הרא"ש והתוס' הקשה הב"י (בסי' ש"ז) מגמרא כתובות (ל"ד) דאמר רב פפא משעת משיכה אתחייב לה במזונותיה דמוכח דמשעת משיכה חייבין השומרין ובב"ה כתב עליו דזו תשובה נצחת ע"ש. ובחידושי הקשיתי לדעת הרא"ש מגמרא ב"ק (קי"ב) בהניח להן אביהן פרה שאולה דמשתמשין בה כל ימי שאלתא מתה אין חייבין באונסיה כסבורין של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואיכא תרי לשני בגמרא אי קאי האי הניח להן אביהן אחריות נכסים ארישא אמתה דאין חייבין באונסיה אבל אם הניח להן אביהן אחריות נכסים דאשתעבוד נכסי דאבוהן בחיי דאבוהן דקסבר רבא חיוב אונסין משעת שאלה מוטל על השואל ופליגא דרב פפא דאמר דחיוב אונסין לא רמי אשואל עד שעת אונסין. וללישנא בתרא קאי אסיפא דטבחוה ואכלוה והיינו כרב פפא דחיוב אונסין רמי אשואל משעת אונסין. וכלישנא בתרא פסקו הפוסקים ומכללם הרא"ש (בסי' שמ"א סעיף ד') והיינו כרב פפא דשעבוד נכסים מתחיל משעת אונסין ואין זה סותר לדברי הרא"ש פ' האומנין דפסק בשומרין דחייבין מיד שנסתלקו הבעלים משמירתן דזה רק לענין שעבוד נכסים דנשתעבדו נכסי השומר הוא משעת אונסין דאז מתחיל השעבוד אבל לענין חיוב אונסין החיוב מתחיל מיד משעה שנסתלקו הבעלים. אך מה דקשה לפי זה דבארנו דרק לענין חיוב לבד דעת הרא"ש דחייבין משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן הא דעת המהרי"ט (סי' פ"ד) הובא בקצוה"ח (סי' ר"ג סעיף ג') דבכל חיוב דאין בו אחריות נכסים לא הוי חיוב כלל ואין נקרא חיוב הגוף כלל והוי כקנין דברים דלא מהני ולפי המתבאר מסוגיא דב"ק שזכרנו דשעבודא דשומרין הוי רק משעת אונסין ואיך מהני החיוב לאונסין משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן דליכא אחריות:

ואך נראה לע"ד לתרץ על פי דברי ה"ה והכ"מ בתירוצם דתירצו קושיתם על הרמב"ם דפסק כלישנא קמא דאם מתה משלמים דמים מנכסיו דלא כרב פפא ובפ"ג דגניבה כתב בפרה שאולה וטבחה בשבת דפטור כרב פפא. ותירצו בדעת רב פפא דאינו ענין לכאן. דהא דאמר רב פפא ס"ד הואיל ואמר רב כו' לאו למימרא דבשעת שאלה לא אתחייב באונסין כלל דהא וודאי משעת שאלה חייב בהו. אלא היינו לומר שחיוב זה תלי ועומד הוא שמא לא תאנס ואם תאנס יתחייב נמצא כשטבחוה או נתחייב בפועל ואומר חיובו בכח התחיל משעת שאלה וחיובא למפרע משעת שאלה. וא"כ כי אמרינן הניח להן אביהן כו' חייבין לשלם אונסין טעמא משום דמחיים נשתעבדו נכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותן נכסים ורב פפא מודה בהא. ולפי"ז שפיר מתורץ קושיתנו לדעת המהרי"ט דאיכא נמי אחריות נכסים בחיוב דשומרין דחיובא למפרע על האונס שיבא אח"כ ועיין בקצוה"ח (סי' שמ"א). אמנם בעיקר קושיתם על הרמב"ם דפסק כלישנא קמא דרב פפא ופסק נמי בפ"ג דגנבה כרב פפא נראה לע"ד על פי דברי התוס' דב"ק (ע"ט) ד"ה כך תקנו דהכריעו לענין אונסין משעת משיכה קנה להתחייב באונסין. אלא לקנות לענין חזרת המשאיל שלא יוכל המשאיל לחזור עד סוף זמן שהשאיל לו בזה הביאו שלש מחלוקת בדבר. דלר' אלעזר תקנו מדרבנן משיכה שלא יוכל לחזור ולרב הונא אף מדרבנן לא תקנו משיכה לענין חזרה אלא אם ביקע בו קנאו ולר' אמי מדאורייתא מהני משיכה אף לענין חזרה. והנה דברי התוס' דהכא סותרים לדברי התוס' דב"מ (צ"ט) שזכרנו דלענין חיוב אונסים חייבין מיד משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן והכא פירשו דלענין חיוב אונסין לכ"ע משעת משיכה וצ"ע. והנה המחנה אפרים הלכות קנין משיכה (סי' ב') הביא דברי הרמב"ם הלכות לולב דלא לקני הושענא לינוקא ביומא קמא משום דקטן מקנא קני מה"ת ואקנויי לא מקני אלא מדרבנן ומזה הכריע דעתו כדעת ר' ירוחם באה"ע דקנין דרבנן לא מהני מה"ת והמ"א הקשה על הרמב"ם מההיא דפ' השואל (צ"ט) דאמר ר' אמי השואל קרדום מחבירו של הקדש הרי זה מעל וחבירו מותר לבקע בו, לכתחילה ע"כ אלמא דאע"פ דהשואל לא קנה אותו אלא מדרבנן וכדאמרינן תקנו משיכה בשומרין הרי זה מותר לבקע בו לכתחילה משמע טעמא דדבר משום דכיון דתקנו רבנן משיכה הרי זה קנה אותו לגמרי. והביא דברי התוס' דמרובה שזכרנו דפרשו בדר' אמי דמשיכה קונה מה"ת ופירש כונתם דהתוס' הוקשה להם קושיא זאת ולהכי פרשו דלר' אמי משיכה קונה לגמרי מה"ת ע"ש. אבל על הרמב"ם שפסק כרבי אלעזר דחכמים תקנו משיכה (עיין פ' ב' משכירות הלכה ג' ופ"ג משאלה) קשה עש"ה במחנה אפרים שדחק לחלק מעילה מלולב דבמעילה כל שהוציא מרשות לרשות אפי' בקנין דרבנן הרי יצא מרשות הקדש ע"ש:

ומעתה אתי שפיר פסקי הרמב"ם. דלהרמב"ם דפסק כר' אלעזר דחכמים תקנו משיכה ובודאי הא דפסק כלישנא קמא דמשעת שאלה אשתעבדו נכסי שואל היינו מדרבנן ולא סתרי דבריו דפסק בפ"ג דגניבה כרב פפא בפרה שאולה וטבחוה בשבת דפטור דלשיטתיה דקנין דרבנן לא מהני מה"ת והמשיכה קנין דרבנן הוא ומדאורייתא בודאי לא נשתעבדו הנכסים וקני לה להבהמה בחיוב מיתת ב"ד ולהכי פטור וזה לדעת הרמב"ם דפסק כר' אלעזר דמשיכה בשומרין הוא מתקנת חכמים כנ"ל. ולא קשה מגמרא דקאמר ללישנא קמא ופליגא דרב פפא דלא קאמר זאת אלא למאן דס"ל כר' אמי דמשיכה בשומרין מה"ת. או אף לר' אלעזר אך אי נימא דקנין דרבנן מהני מה"ת וכדעת התוס'. ועיין תשובת חת"ס ח' יור"ד (סי' שי"ד) שהכריע דעת התוס' בכמה מקומות ועיקר בגיטין (ס"ד) דקנין דרבנן מהני מה"ת ע"ש שהאריך בסתירת דברי התוס' ועיין קצוה"ח (סי' קצ"ד) בזה. ובגוף הדבר בהני לישני אי הלכה כלישנא קמא או בתרא עיין בש"מ לכתובות שכתב בשם הרשב"א שהביא דהרמב"ן הוכיח מסוגיא דב"מ פ' השואל מוכח כמאן דמתני לה אסיפא וכרב פפא דאינו חייב אלא מאונסין ואילך. דהא קאמר התם אמתניתין דמשאיל אומר שאולה מתה והשואל אמר איני יודע חייב ופריך הש"ס נימא תהוי תיובתא לר' נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואם נימא כמאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא ומתחייב שואל משעת משיכה א"כ אמאי לא אתי כרב נחמן הא הוה כאיני יודע אם פרעתיך אם לאו דחייב אפי' לרב נחמן ע"ש בתירוץ הריטב"א דאפי למ"ד דשואל מחייב משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא חיובה עליה משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה ע"ש באריכות. אמנם בגוף דעת הרא"ש סותרים פסקיו זה את זה דבמרובה ע"ט פסק בהדיא דמשעת משיכה נתחייבו כל אחד כדינו וסותרים דבריו דהכא לדבריו בפ' האומנים דפסק דמשעה שנסתלק הבעלים משמירתן חייבין. ומצאתי בשלטי גבורים פ' מרובה שעמד על זה ועיין בתפארת שמואל פ' מרובה ופלפלא חריפתא שם. ועיין מל"מ הלכות שאלה ועיין בתשובת עמודי אור (סי' ק"ד) ודו"ק:

ועוד יש לחקור אם שואל קונה קנין גמור. והנה מסוגיא דהכא מוכח דשואל לא קנה לגמרי אלא לרב פפא החיוב בא בשעת אונסין. וברבא איכא ב' דעות. אמנם במקום אחר הוכחנו דרב אית ליה דשואל קנה לגמרי כמו גנב וגזלן דקונה קנין גמור והראי' שהבאתי הוא מסנהדרין (ע"ב) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמי נפשו קנינהו כו'. ומתבאר מסוגיא זו דגנב וגזלן קונה קנין גמור וכן שואל. והא דקאמר מידי דהוה אשואל היינו משום דאנן לא קיימא לן כרב אף בגנב וגזלן. אחר כותבי זאת זכיתי למצוא בתשובת חת"ס ח' ח"מ (סי' קל"ב) דהוכיח כן דבשואל לרב קנה קנין גמור מגמרא בסנהדרין הנ"ל כמו גנב וגזלן ע"ש. שהביא עוד ראי' מגמרא ב"ק (ק"ו) אמר רב מנה לי בידך והלה אומר להד"מ ונשבע ואח"כ באו עדים פטור כו'. ופירש דרב לשיטתיה בזה דמאחר דדעתו הי' לגוזלו קנהו קנין גמור ורק בדמיו נתחייב. ושפיר שייך לשון אם נשבע. ע"ש שהחת"ס ביאר זאת בסברא דבגנב וגזלן בודאי קנה קנין גמור. אלא דמ"ע להשיב הגזילה אם היא בעין ע"ש. ויש לפלפל בזה דמכמה סוגיות מוכח דלא קנה בגניבה וגזלן קנין גמור. ובעיקר יש להקשות מגמרא ב"ק (ס"ז) דמקשה הגמרא לרב דסובר דיאוש קונה והא שלו הוא טובח שלו הוא מוכר כו' ומשני הא קודם יאוש הא לאחר יאוש ומשמע דרק יאוש קונה קנין גמור. ועי' בחת"ס בתשובה הנ"ל דהוכיח דלרב יכול באמת הגזלן להקדיש מאחר דקונה קנין גמור בגניבה ואבידה והא דקיי"ל דכי היכי דגזלן לא יכול כו' כך הנגזל לא יכול להקדיש הוא לדידן דלא קיי"ל כרב בזה ע"ש. ויש לפלפל בזה בשיטת הב"ש דבריצוי שניהם יכולים להקדיש. והקשו עליו מגמרא ב"ק הנ"ל ואכ"מ. והנה בעיקר פסקי הרמב"ם בקנין דרבנן אי מהני מה"ת דהקשה המ"א אהדדי שזכרנו כנ"ל. מהא דפסק דלא לקני אינש לולבא לינוקא כו'. הנה אחר העיון לא קשה מידי דהא דקנין דרבנן מהני מה"ת ביארו האחרונים דהוא מלאו דלא תסור וקטן לאו בר הכי דאינו מצוה על לאו דלא תסור ופשוט:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה