ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט
סימן א
שאלה בקבלת עדות אי בעינן שלשה מומחין גמורים או רק שיודעין לקבל עדות ולדעת איזה עד כשר ואיזה עד פסול סגי. גם יבואר הרבה חידושים בדיני קבלת עדות ובדין נמצא אחד מהם קאו"פ בעדות ובדיינים. וביאור דעת הפוסקים הקשים בזה:
תשובה לכאורה הדין פשוט דלא בעינן ג' מומחין דכיון דלדין א"צ ג' מומחין ובחד דגמיר סגי כמבואר בטור ש"ע (סי' ג') והדיינים צריכים לקבל עדות ואיך כשרים ג' הדיוטות בחד דגמיר אם אינם ראוין לקבל עדות. ובהיות כן קשה מאד פסקי המחבר אהדדי (דבסי' ג') פסק דלדין שלשה הדיוטות כשירים בחד דגמיר ובסי' כ"ח (סעיף כ"א) פסק להלכה כדעת הרא"ש דבקבלת עדות בעינן שלשה מומחין. וראיתי להתומים (סי' ג') שעמד בדברי המחבר דפסק כרמ"ה בשלשה הדיוטות לענין דין ולקבלת עדות בעינן שלשה. אך באמת עדיפא יש להקשות דאיך יוכל להיות כזאת דלדין יהיו כשירים הדיוטות ולקבלת עדות יהיו פסולים דאי אפשר לדין בלא קבלת עדות. והרבה הייתי נבוך בזה עד שמצאתי להכנה"ג בהגהת הב"י (סי' כ"ח אות קכ"ג) שהאריך הרבה בזה דהעיקר דמומחים דכתב המחבר בקבלת עדות אין כוונתו מומחין כמומחין דעלמא רק מומחין שיודעין לקבל עדות ובשלשה הדיוטות דאית בהו חד דגמיר סגי וע"ש (בס"ק קכ"ה) כתב בשם הבני שמואל דגם הרי"ף מודה דבדיעבד בחד דגמיר סגי ובקצוה"ח (סי' ע"ט) הביא דברי המהרי"ט חלק חו"מ (סי' מ"ו) דלקבלת עדות בשלשה הדיוטות סגי וכן הביא בעל כנה"ג והאריך שם בקצוה"ח לסתור דעת המהרי"ט מתשובת הרי"ף ע"ש. ובכנה"ג בהגהת ב"י שזכרנו מבואר דגם הרי"ף מודה בזה כנ"ל. וא"כ מכל הנ"ל מבואר דמומחין דזכר המחבר (בסי' כ"ח סעיף כ"א) ע"כ דלאו דוקא אלא שיודעין לקבל עדות ובשלשה הדיוטות דאית בינייהו חד דגמיר סגי. אמנם התומים (בסי' ג') שזכרנו לא כן דעתו בכוונת דעת המחבר שהוא דעת הרי"ף. והבנתו בדעת המחבר דבעינן דוקא מומחים גמורים ותירץ שם סתירתו דכל טעמו של המחבר דפסק כרמ"ה הוא משום דס"ל כהרמב"ם דחד כשר מה"ת דפסק כרב אחא וא"כ א"צ רק חד דגמיר דהא מה שתקנו שלשה משום יושבי קרנות. וא"כ בקבלת עדות בעי ודאי ד"ת שלשה דאל"כ הוי עד מפי עד וכיון דד"ת בעי שלשה אף שלשה דגמירי בעינן זה תוכן דבריו. ובאמת תלי זה בזה דאם לא יוכלו לקבל עדות איך יוכלו לדון כנ"ל ותמוהים מאד דברי התומים בזה:
ומצאתי להנתיבות המשפט (בסי' ג' ס"ק ג') שהרגיש להקשות על הרמב"ם (בפ"ה מה' סנהדרין הל' י"ח) דההודאה לפניו לא הוי הודאה ויכול להחליף הטענות א"כ מכש"כ דאין יכול לקבל עדות דהא אין להם דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולקבלת עדות בעי ב"ד ושכן כתב הש"ך בהדיא (בסי' מ"ו ס"ק ע') והוא תמוה דהא הודאות והלואות פרש"י בסנהדרין עדי הודאה והלואה. ואם אין יכול לקבל עדות האיך אפשר לו לדון הא הגדה בפניו לא חשיבה הגדה כו'. וגם איך אפשר לו לדון שום דין ולומר חייב אתה ליתן דהא אפשר לו להחליף הטענות ע"ש דהעלה דלא כהש"ך (סי' מ"ו ס"ק ע') וכל מקום דמותר לו לדון יכול לקבל עדות והטענות ואין יכולין לחזור בו לא העדים ולא הבע"ד ומקיימין השטר עפ"י עדות שיעידו לפניו דנגד דין זה שהן יכולין לדון עושין כל מה שהב"ד עושין. והביא שם דכן משמע מהרשב"א (ב"ק צ' ע"ב) וז"ל דמומחה אינו יכול לדון ע"פ ראיית עצמו דראייתו של דיין מומחה אינו בדין שיהי' כשמיעה משני עדים. משמע דמומחה יכול לדין עכ"פ כששומע משני עדים רק ע"פ ראייתו אינו יכול לדון וזהו דלא כהש"ך (סי' מ"ו סק"ע) והא דכתב הרמב"ם (פ"ה מה"ס הי"ח) דיחיד מומחה לרבים אע"פ שדן ד"מ יחידי אין ההודאה בפניו חשיבה הודאה בב"ד שיהי' לו דין שטר וגם לענין אם בא והודה מעצמו לא מהני ההודאה כיון דאפי' בשלשה בעינן קבעו ושלחו לקמן (סי' ל"ט סעיף ט) וגם אין ב"ד אחר יכול לדון מתוך אותו כתב שכתב היחיד מומחה או השנים שהודו כו' כיון שאין עליהם דין ב"ד הוי מפיהם ולא מפי כתבם כו' וכן אין יכולים לקבל עדות או טענות ולשלוח לב"ד אחר דהוי עדים מפי עדים אכן הן בעצמן יכולין לדון במקום שדינו דין כגון במומחה או שנים אליבא דשמואל ע"ש שהאריך. ומהתימא שלא הרגיש בדברי התומים הנ"ל אף שדברי הש"ך (סי' מ"ו ס"ק ע"ב) מורים כמותו ועיין בח"מ באה"ע (סי' י"ז ס"ק ל"ט) בטעם דצריך ג' לקבלת עדות ולא ב' דשנים לא מקרי ב"ד ורק הוה כעד מפי עד ע"ש דבעגונה דאף עד מפי עד כשר באמת לא צריך ג'. ועיין בתשובות רע"א (סי' קכ"ג) שהאריך בזה:
והנה המל"מ (פט"ז מהלכות עדות) הביא המרש"א והכנה"ג דגם בדיינים אם נמצא:
אחד מהם קאו"פ בטלה כל הועד כמו בעדים ועיין בקצוה"ח (סי' ל"ו) דהקשה מגמרא דסנהדרין (ד:) דמן התורה חד כשר ומ"ט אמרו בשלשה משום יושבי קרנות ופריך הגמרא אטו בשלשה מי לא הוי יושבי קרנות ומשני אי אפשר דלית בהו חד דגמיר ולדבריהם הא מאן דלא גמיר אשירה מקרי ומאי מהני החד דגמיר הא השנים דלא גמירי מבטלים כל הועד. ובשער המשפט (סי' ג') הקשה כזאת. ובאמת הכנה"ג לשיטתיה אזיל בהגהת חו"מ (סי' של"ו) בהגהת הב"י דבדרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד וא"כ מאחר דמה"ת בחד סגי כגמרא דסנהדרין הנ"ל והא דצריכין ג' הוא משום יושבי קרנות ומדרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול כו'. ובזה נסתר נמי מה שראיתי להאחרונים דמתרצים סתירת הרמב"ם דפסק חד כשר מה"ת ופסק נמי דשנים שדנו אין דיניהם דין דלא כשמואל דהוא נגד הגמרא דמאן דאית ליה דרב אחא אית ליה דשמואל וכבר נתקשו בזה גדולי האחרונים. ותרצו משום האי דינא דכנה"ג דאף בדיינים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד ולא משכחת להאי דינא דשמואל דהא ע"כ אחד מהשנים בודאי פסול הוא דאי שניהם מומחים צריכא למימר דדיניהם דין הא אף בחד מומחה כשר מה"ת. וע"כ דאחד מהם הדיוט וקשיא דלפסול את השני לדינא דכנה"ג הנ"ל ורק לשמואל לשיטתי' דפסק במכות ו' דהלכה כר' יוסי דאף בעדים אם נמצא אחד מהם קאו"פ תתקיים העדות בשאר ומכש"כ בדיינים. אבל הרמב"ם לשיטתיה דפסק בעדים דאם נמצא קאו"פ בטלה כל הועד דלא כר"י וה"ה בדיינים וליתא לדינא דשמואל כנ"ל עכ"ל. ולדברינו הנ"ל דבארנו בשם הכנה"ג דבדרבנן לא אמרינן נמצא אחד קאו"פ בטלה כל הועד והרמב"ם דפסק חד כשר מה"ת והא דצריך שלשה הוא מדרבנן אכתי הקושיא במקומה עומדת:
אמנם לכאורה יש להביא ראי' לדין דכנסה"ג. דבדיינים אם נמצא אחד מהם קרוב או"פ בטלה כל הועד מגמרא סנהדרין פ' זה בורר (דף כ"ג) דפליגי במתניתין ר"מ וחכמים דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד אי אדיינים קאי או אבע"ד דלר"מ אבעלי דינין ולחכמים אדיינים דהדיינין בוררין להם שלישי ובגמרא שם נימא דבדרב יהודה אמר רב קא מפליגי דאמר רב יהודא אמר רב אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ יודעים מי חותם עמהן ופירש"י שמא יחתמו עמהם עד אחד פסול ומבטל עדות כולם ונמצאו אלו בושים דרבי מאיר לית ליה לדרב יהודא ורבנן אית להו דרב יהודא הלכך דעת הדיינים בעינן ומשני דכ"ע אית להו דרב יהודא ודעת הדיינים כ"ע לא פליגי דבעינן אלא אי בעינן נמי דעת הבע"ד קא מפליגי. והרי ברור דלכ"ע נמצא אחד מהם קאו"פ בדיינים בטלה כל הועד כמו בעדים. אמנם לכאורה יש להביא ראי' להיפך דבדיינים לא נתבטל כל הועד בנמצא אחד מהם קאו"פ מהא דאמרו בסנהדרין (ל"ו) דיני ממונות ודיני נפשות מכות וקידוש החודש אב ובנו רב ותלמידו אין מונין אלא אחת הרי דבאחת מונין להם אף דבדיני נפשות יש בו שלש ועשרים ולא אמרינן דנתבטל כל הועד בשביל שנמצא קאו"פ. והתוס' כתבו דמשום קדוש החודש אצטריך דאל"כ פשיטא דלענין דין אין קרובים כשרים. וקשה דאמאי לא מבטלי האינך וע"ש בראב"ד דהקשה בלא"ה על הרמב"ם דבש"ס הגרסא דמונין להו בחד. והנה הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ג) ז"ל אין מתחילין את הדינים בלילה מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים שנאמר כל ריב וכל נגע כו'. ובדיני ממונות אם התחילו ביום מותר לגמור הדין בלילה עכ"ל. ובלחם משנה תמה עליו דבפ' אחד דיני ממונות (ל"ד) משמע מאן דאית ליה הקישא דריבים לנגעים ס"ל דאפי' גמר דין אין גומרין בלילה. וא"כ איך פוסק הרמב"ם דגומרין בלילה ואית ליה הקישא ע"ש. ובאמת נלע"ד לתרץ דקשה לכאורה דלמה לי קרא דאל אחד מבניו להורות דחד נמי כשר דסד"א מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה דזה ליתא דהא בפרק א' דסנהדרין אמר רב אחא בריה דרב איקא ד"ת חד כשר בדיני ממונות דכתיב בצדק כו' ומפני מה אמרו בשלשה משום יושבי קרנות וכיון דמדאו' ריבים גופייהו סגי בחד למה לי לאחד גבי נגעים. וע"כ צ"ל דסד"א לאקושי לקבלת עדות דבעינן דוקא שלשה וא"כ מוכח דקרא דריבים היינו קבלת עדות. ובודאי לפ"ז הקישא דריבים לנגעים היינו נמי קבלת. וזה רק לשיטת הרמב"ם דפסק כרב אחא דמה"ת חד כשר אבל סוגית הש"ס אזלא אליבא דמ"ד מן התורה שלשה בעינן בדיני ממונות. וא"כ לא מוכח מידי מהך דאל בניו ושוב א"צ למילף מהקושא:
והנה בטעם דר' יוסי דסובר דלא אמרינן בדיני ממונות נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד בממון. פירוש רש"י במכות משום דלית בהו והצילו העדה. ולפי"ז שפיר תירץ בספר בנין אריאל קושית העולם דכי יסיתך אחיך היינו מן האב וקשה האיך דנין בזה משפט הלא אע"פ שיש כאן ב' עדים דמכמינין לו אחרי הגדר. מ"מ הא קיימ"ל אף שלשה אם נמצא אחד מהם קאו"פ בטלה כל הועד ע"ש שהוכיח דבמסית לא שייך והצילו העדים. ולפירוש רש"י דזכרנו הטעם בדר' יוסי דבממונות תתקיים העדות בשאר משום דלית ביה והצילו העדה ולהכי תתקיים העדות בשאר ובמסית דלא שייך ביה והצילו העדה ושפיר י"ל דאם נמצא אחד מהם קאו"פ תתקיים העדות בשאר ומתישב על נכון כי יסיתך אחיך. והנה גוף קושית בעל מחבר בנין אריאל הוא ע"כ לפי התירוץ מכות ו' רובע יציל ומסקנת הגמרא במקיימי דבר הכתוב מדבר ופירש רש"י ותוס' דהם הבעלי דבר ולאו שם עדים עלייהו. ולפי הגמרא דסנהדרין (ס"ז) אמר לשנים והן עדיו מביאין לב"ד מבואר דהניסת אינו בכלל בע"ד ושם עדות עליו וקשה איך משכחת ניסת ע"י קרוב הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהן קאו"פ ואין לומר דהקרא מיירי בגוני שלא ראה העדים שרואים אותו ולא יצטרף עמהם בראייה כיון דלר"מ לא צריך כוונה להעיד. י"ל מה בכך דלא ידע מצירוף הראי' מ"מ כיון דבאמת ראו כ"א פסול העדות ועיין בתשובת רע"א (סי' רי"א) שנתקשה בזה והניח בקושיא וכבר קדמו הגאון בעל בנין אריאל בחדושי תורה שלו פ' ראה ע"ש. ובעיקר קושיתם לא קשה אלא לשיטת רש"י דבראי' לחוד סגי ומועיל לבטל עדות הנשארים דאילו לשיטת התוס' דבעינן דוקא שיבואו ג"כ לב"ד הקרוב או הפסול א"כ לא קשה דבאמת לא יבא הניסת לב"ד להעיד והרבה הארכתי בחידושי לתרץ אף לדברי התו' ואכ"מ. ועיין בתשובת רע"א (סי' קע"ט) דהכריע בנמצא קאו"פ דבטל לגמרי דאפי' שבועה ליכא דקאו"פ אינו עד לחייב שבועה ממתני' דר"פ שבועת העדות ואינה נוהגת בנשים ובגמרא אמרינן הכל מודים בעד טומאה והכל מודים בעד מיתה ובהנך גם אשה וקרוב נאמנים וא"כ משכחת שבועת העדים בנשים ובקרובים בהנך מילי וע"כ דשבועת העדות אינו רק בעד כשר דשם עדות עליו בכל מילי ע"ש. ועיין בנוב"י מהדו"ת חלק אה"ע (סי' ע"ו) דהכריע דבאיסור אם נמצא אחד מהם קאו"פ לדידן דפסקינן כרבי דבטלה כל העדות אין הכשר קם אפי' לשבועה ע"ש שהקשה מהא דעד אחד בהכחשה לאו כלום דאמאי נימא לכל עון ולכל חטאת אינו קם לפסוק על פיו להעניש או לאסור לחלוטין אבל, קם הוא לשבועה וע"ש בהגה"ה ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' ע"ז) וע' בחו"מ (סי' פ"ז סעיף כ"ה) בהגה"ה ובש"ך דהביא ראי' מסוטה ע"ש:
והנה אי בעינן כוונה לעדות בשעת ראי' או לא לפי המבואר בכריתות (י"ב) שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות וכתבו התוס' שם דמכאן דעדים שלא נתכונו להעיד בשעת ראית המעשה אין בעדותן כלום אם באים להעיד בב"ד אחר זמן ע"ש. וע' בטורי אבן בחי' לראש השנה (כ"ד) שהאריך בזה בסוגיא דכריתות. אמנם דעת הרמב"ם והוא גם בש"ע חו"מ (סי' ל"ו) בענין נמצא אחד קאו"פ דשם אם הקרוב או הפסול לא כיון להעיד בשעת ראי' אינו פוסל את הכשרים עמו והרמב"ם כתב בפשיטות דהכשרים אחד שכיון לעדות ואחד שלא כיון מקבלין עדותו ומבואר דלא חייש לכוונה כלל בשעת ראי' וע"ש בש"ך דאע"ג דבכולם כשרים לא בעינן כוונה כלל בשעת ראי' מ"מ אם נמצא עמהן קרוב או פסול דהשתא מסלקינן עדות הקרוב או הפסול מטעם שלא כיון העדות ולכך אינו פוסל אותם שעמו א"כ בעינן בכשרים כוונה לעדות בשעת ראי' ועי' בשו"ת עמודי אור (סי' פ"ה) שהביא ראי' דהתוס' לא ס"ל הכי מב"ב (מ"א) ד"ה נחלקה ע"ש. ועי' בתשובת כנסת יחזקאל ח' חוה"מ (סי' פ"ח) דהיכא דהזמין לעד הקרוב או הפסול אף להרא"ש והתוס' והוא דעת שני' בש"ע חו"מ (סי' ל"ו) דבעינן דוקא אם העידו בב"ד. פוסל הכשרים ע"ש שביאר דזאת דעת הר"ן הביאו הב"י (סי' ז') ושהרשב"א בתשובה (סי' א' קפ"ט) נסתפק בהזמין ולא הכריע:
וע"ש בתשובה הנ"ל שהביא ראי' מהרמב"ם ופלפל בדברי התוס' דמכות. והנה בעיקר דברי הגמ' דכריתות הנ"ל שזכרנו באמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור משום דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות. ולפי מה שבארנו דהעדים אין צריכים להיות מזומנים קשה ועי' בחו"מ (סי' ל"ט). אמנם באמת רש"י ז"ל שם נזהר מזה ופירש דמצי למפטר נפשיה בהתירא ולומר מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכונתי להיות עד. ולדעת הש"ך הנ"ל שזכרנו כשהקרוב לא כיון והכשר כיון לא אמרינן נמצא אחד מהם קאו"פ בטלה כו' י"ל דמיירי שהשני עדים שאומרים לו יודע אתה בעדות פלוני הם קרובים למלוה או ללוה וכשרים להעדים ושפיר חייב קרבן שבועה כיון שהם לא יוכלו להעיד ואי דאכתי פטור משום דנמצא אחד מהם קרוב או פסול י"ל דמיירי דהעדים הפסולים לא כוונו להעיד ושפיר מועיל עדותו ולכן שפיר אמר שם בש"ס מגו דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד ממילא שאין ממש בעדותו ג"כ כיון שהוא ג"כ לא כיון:
סימן ב
שאלה יש לחקור דבר חדש להשיטות דסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והיכא דהוי כאשר עשה פטורים העדים לשלם משום כאשר זמם ולא כאשר עשה, אי חייבין לשלם מדינא דגרמי דגרמו להנתבע היזק לשלם על פיהם ורק מכאשר זמם פטורין אבל מדינא דגרמי באמת חייבין או דילמא אף מגרמי פטורין גם יבואר הרבה דינים בהזמה ובענין עדות שאי"ל. אי בעינן בממון:
תשובה לכאורה עלה בדעתי דדין זה מפורש (בסי' א' סעיף ד') בדברי הרמ"א זה לשונו עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר דנין אותן ומחייבין לשלם והוא מדינא דגרמי. ומקורו מהמרדכי ריש פ' החובל והרי ברור בדעת הרמ"א דחייבין מדינא דגרמי היכא דליכא לקיים בהו כאשר זמם היינו היכא שכבר הוציאו ממון על פיהם. אך לכאורה זה אינו דאין ראי' מדברי הרמ"א דהא ע"כ באמת דעת הרמ"א כדעת התוס' דבממון לא בעינן כאשר זמם דוקא ואף בכאשר עשה מחייבינן להו בממון דאל"כ אף מדינא דגרמי הי' פטורים לשלם מאחר דהעידים במלקות מלאו דלא תענה והיכא דאיכא ממון ומלקות פטורים מממון.. ואז לא שייך לומר דבפירוש רבתה התורה ע"ז לתשלומין דזהו דוקא קודם שהוציאו ממון על פיהם דאז החיוב עלייהו מכאשר זמם ושייך לומר עלייהו החידוש דרבתה התורה ע"ז לתשלומין משא"כ היכא דכבר הוציאו ממון ואינם בהזמה ומדינא דגרמי באנו לחייבם הדרינן לכללא דממון ומלקות פטורין מתשלומין. ובאופן זה נסתר גם ספקתינו הנ"ל דחקרנו דבודאי פטורים מממון וכן מצאתי בנתיבות המשפט סי' הנ"ל דהכריע דעת הרמ"א כדעת התוס' דבממון בכאשר עשה נמי מחייבינן ע"ש. וא"כ אפשט לן ספיקתינו. אמנם אחר העיון באמת זה אינו דכבר הכריע בקצוה"ח (סי' ל"ח) בקושית הראשונים בעידים שאמרו שקר העדנו דנאמנים לגבי עצמן והקשו הראשונים מגמרא (מכות ד') אמר רב יהודא אמר רב ע"ז משלם לפי חלקו ומקשה הגמרא ומי משלם והתניא אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו כולן ומתרץ רבא באומר עדות שקר העדנו ופריך כל כמיניה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' וקשה מאי פריך כל כמיניה אדרבה כיון דאינו יכול לחזור הרי צריך לשלם ונאמנים לגבי עצמם. ובטור הביא דעת ר"ח דאין משלמין כלל משום דינא דגרמי ע"ש שכן דעת הב"י והמל"מ וגם דעת הרמב"ם כן. אך הש"ך השיג עליהם בדעת הר"ח דלא משום גרמי משלם אלא שהרמב"ם והר"ח מיירי מתשלומי הזמה. ע"ש בקצוה"ח שחידש דבע"ז איכא מלקות מלאו דלא תענה וכל היכא דאיכא ממון ומלקות פטורים מתשלומין אלא דאמרו בפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין. אלא תינח לענין תשלומי כאשר זמם דבפירוש רבתה התורה משא"כ בשאר תשלומין דלא רבתה התורה אלא כיון דכבר רבתה התורה ע"ז לתשלומין כבר פטרה אותן התורה ממלקות במקום דאיכא לקיים בהו כאשר זמם ולא גרע מחייבי מלקות שוגגין דחייב ממון והכא נמי תו ליכא מלקות בע"ז כיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין מכאשר זמם א"כ משלם נמי עבור היזק שהזיקו משום כיון דליכא מלקות. וזה רק לדידן דחייבי מלקות שוגגין חייבין אבל לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ גבי עדים לא משלמי אלא כאשר זמם דבפירוש רבתה התורה. אבל תשלומי היזק מדינא דגרמי אין לנו כיון דחייבי מלקות נינהו לא גרע משוגג. וא"כ רבא דס"ל כריש לקיש שם ומשני שם באומר עדות שקר העדנו אליביה פריך שפיר כל כמיניה דאליביה אין העדים צריכים לשלם מדינא דגרמי עכ"ל הקצוה"ח. והנה דברי הקצוה"ח הם קילורין לעינים בהא דחידש דכיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין הוי כחייבי מלקות שוגגין דחייבין אף בדינא דגרמי. וא"כ שפיר יש להוכיח מדברי הרמ"א דאף דפטורים בכאשר עשה מ"מ חייבים מדינא דגרמי. וכיון דקם הוכחתינו בדברי הרמ"א יתורץ לן היטב קושית האחרונים שהקשו להשיטות הסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואם נימא דבדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה מה"ת. קשה מדברי הגמ' (כריתות כ"ד) דא"ר כרוספדאי אר"י שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה מ"ט כיון דנגמר דיניה א איאושי מיאשי בעלים מינייהו והוי הפקר ומכיון דאפקרי בעלים הוי כאשר עשה ואיך מקבלים עדות והא הוי עדות שאי אי"ל עי' בתשובת רע"א (סי' קע"ו) שהקשה כן ובספר ים התלמוד (דף צ"א). אבל לדברינו הנ"ל דאף דיהיו פטורים מכאשר זמם בכל זאת יחייבו מדינא דגרמי אתי שפיר דלא הוה עדות שאי אי"ל משום גרמי דיתחייבו. אך זה ניחא אי גרמי דינא ומה"ת שפיר לא הוה עדות שאי אי"ל משום גרמי דיתחייבו. אבל אי נימא דגרמי קנסא ומדרבנן אכתי קשה דהא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולכאורה קשה בזה דעת הנמוק"י דהנמוק"י סובר דבממון נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והש"ך (בסי' שפ"ו) הכריע דעתו דגרמי קנסא ומדרבנן וקשה הא הוי עדות שאי אי"ל. אמנם באמת הש"ך (סי' ל"ג) הביא הד"מ שסובר בדעת הנמוק"י דבממון לא בעינן עדות שאי"ל אלא שהש"ך הכריע שם דעתו להיפך אך משור הנסקל בלאו הכי קשה דלכ"ע בעינן עדות שאי אי"ל מה"ת מכמיתת בעלים כך מיתת השור וקשה הא הוי עדות שאי"ל. ואולי נוכל לתרץ לדברי הגמר דסנהדרין (ל"ו) אמר ר' אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולם אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה ופירש רש"י אף דמכמיתת בעלים כך מיתת השור ילפינן דכל דיני נפשות בעינן בשור מ"מ גלי לן קרא דבחד דמי לדיני נפשות כו' ע"ש. וא"כ בשור הנסקל נמי אין ראי' דבעינן מה"ת עדות שאי"ל מכמיתת בעלים כך מיתת השור. אך במקום אחר דחיתי זאת והוכחתי דזה רק בדינים השייך בדיינים קא מרבינן מכמיתת הבעלים כך מיתת השור רק חדא דכ"ג. אבל בשאר דברים כגון בעדות בודאי שוים לדיני נפשות מדרשה הנ"ל דאל"כ אמאי לא קא חשיב להסוברים דבממון לא בעינן כאשר זמם דוקא ואף בכאשר עשה מחייבינן ובנפשות בעינן דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה. וכן אין להוכיח דעדות מיוחדת פסול בדיני ממונות מדלא קא חשיב בין הדברים דשוים דיני ממונות לדיני נפשות דלא קא חשיב אלא דינים הנוהגים בדיינים. אבל אינך איכא טובא דשוים ולא קא ממעטו ומכמיתת הבעלים כך מיתת השור ילפינן. וא"כ בשור הנסקל לכ"ע מה"ת בעינן עדות שאי"ל מכמיתת בעלים כך מיתת השור:
והנה הגאון רע"א בתשובה הנ"ל (סי' קע"ו) תירץ שם קושית השואל דהוי עדות שאי אי"ל להגמרא דכריתות דאפקורי אפקריה הבעלים והוי כאשר עשה להשיטות הסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם. ותירץ דמקרי עדות שאי"ל מכח המלקות דהעדים במלקות מלאו דלא תענה דלענין הלאו ליכא מיעוט דכאשר זמם ולא כאשר עשה והוי יכול להזימה מכח המלקות ע"ש. ולדברי הקצוה"ח הנ"ל (סי' ל"ח) שזכרנו דכיון דרבתה התורה בפירוש ע"ז לתשלומין כבר פטרה אותן ממלקות במקום דאיכא לקיים בהו תשלומי כאשר זמם ולא גרע מחייבי מלקות שוגגין דקיימ"ל דחייבין ממון כו', ומשלם נמי עבור, היזק שהזיקו אף בתשלומין דלאו מכאשר זמם כנ"ל אלא משום גרמי או ממקום אחר בכל זאת רבתה התורה לתשלומין וליכא מלקות ונסתר דבריו מדברי הקצוה"ח וראיתי להנוב"י במה"ק (סי' ע"ב) דהביא ראי' בהגה"ה שם דבממון לא בעינן עדות שאי"ל מה"ת מדברי הנמוק"י דמוכח דעתו דלא בעינן עדות שאי"ל מדהקשה במתניתין (דב"ב נ"ו) דהיו שנים מעידין אותו בראשונה כו' והן עדות אחד להזמה. והקשה הנמוק"י היכי מיירי אי כשהוזמו קודם שנגמר הדין א"כ אינם משלמין ואם אחר שנגמר הדין הוי כאשר עשה דכבר החזיקו בקרקע ע"ש. ותירץ בשם הריטב"א דמיירי כשאינו באותה שדה אלא שע"י עדותן נגמר הדין שיקח אותו השדה. ומזה הוכיח דלא בעינן עדות שאי"ל דאל"כ לא משכחת עידי חזקה כי אם כשאין המחזיק באותה שדה. וא"כ קשה כמה סוגיות בש"ס במס' ב"ב (דף כ"ט) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה כו'. א"ל אנא בשכונא גואי הייתי אתא לקמיה דר"נ. א"ל זיל ברור אכילתך וקשה במאי יברר והלא כל עידים שיביא לא יועיל כאן שהוא באותו בית. וכן מדא"ל רבא שם דינא הכי המע"ה א"ו דלא בעינן כלל עדות שאי"ל. ולדברינו הנ"ל דהוכחנו אין ראי' דלא קשה קושית הנמוק"י דלעולם אחר גמר דין ואי קשיא דהוי כאשר עשה מ"מ חייבים העדים מדינא לשלם כדהוכחנו לעיל להסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כו' מ"מ חייבים מדינא דגרמי. אך יש לומר דקושית הנמוק"י מוהן עדות אחד להזמה דמשמע דחייבין משום כאשר זמם ועל זה הקשה דאיך יכול להיות דחייבו בהזמה מכאשר זמם אי קודם שנגמר הדין א"כ אינם משלמים ואי לאחר גמר דין הוי כאשר עשה ופטורים מכאשר זמם. ואף דחייבים מדינא דגרמי זה רק למאן דדאין דינא דגרמי ואיך מצטרפין לחייב משום הזמה. ולכאורה עדיפא היה להנוב"י להוכיח מדברי הנמוק"י הנ"ל דלשיטתיה דהנמוק"י דסובר דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואילו דעתו דבעינן עדות שאי"ל מה"ת בממון תקשי לדידי' מתני' דב"ב דהן עדות אחת להזמה דאיך מקבלין עדותם הא הוי עדות שאי"ל דע"כ הזמתן לאחר גמר דין דאם קודם גמ"ד א"כ אינם משלמין. וע"כ דלאחר גמר דין ולאחר גמ"ד הא כבר החזיקו בקרקע והוי כאשר עשה ופטורים העדים מכאשר זמם כו'. וכקושית הגאונים בעל ים התלמוד ותשובת רע"א הנ"ל. אלא ע"כ דעת הנמוק"י דבממון לא בעינן עדות שאי"ל מה"ת. וזה קושיא אלימתא לכאורה אך לדברינו הנ"ל דהוכחנו דלהסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם דוקא וכאשר עשה פטורים העידים לק"מ דהוי עדות שאי"ל מכח דינא דגרמי דחייבינן העדים לשלם דלא אמעטו אלא מלאו דכאשר זמם ומ"מ מדינא דגרמי חייבין והכרענו לעיל דזה תלי אי גרמי דינא ומדאו' והנמוק"י לשיטתיה, עי' בדברינו ואתי שפיר דברי הנוב"י. והנה אמנם בגוף קושית הנמוק"י דלאחר גמר דין הוי כאשר עשה הארכתי בחידושי וסתרתי דברי הנמוק"י דאף לאחר גמ"ד לא הוי כאשר עשה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמו דקיימ"ל דקרקע אינה נגזלת מהאי טעמא ב"ק (קי"ז). וגם בתירוצו של הריטב"א עי' במל"מ (פ' כ"א מהלכות עדות ה"ד) בהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו והוזמו דמשלמין להאדון דמי עבד ודמי עינו וקשה אמאי הרי התם העבד תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ע"ש שהקשה מדברי הרמב"ם הנ"ל. והנה בסברא הנ"ל דעבד תפוס בעצמו. הכריעו הר"ן והריטב"א גבי יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל. אך כיון דקיימ"ל דאי תפס לא מפקינן מני' והעבד הרי תפוס בעצמו עי' בשעה"מ הל' עבדים (פ' ה' הלכה ט') והשעה"מ הקשה שם בזה לשיטת רש"י פ' השוכר את הפועלים דכל דחייב לצאת י"ש לא מפקינן מניה. וכן סברת הראב"ד והחינוך והקשה מגמרא קדושין כ"ד דהכהו כנגד עינו ואינו רואה עבד אין יוצא בהם לחירות ופרכינן עלה כו' דתרנגול שהכניס ראשו כו'. ומשני שאני אדם כיון דבר דעת אינו מבעית נפשיה כו' כדתניא דחייב בדיני שמים. וא"כ כיון דבדיני שמים חייב המבעית חברו ובודאי אי תפס לא מפקינן מניה. וא"כ הו"ל דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו, ועוד הקשה שם מהירו' דפ' א"נ ע"ש. וכן בתשובת מהרי"ק (סי' צ"ד) הוכיח שם דעבד חשוב מוחזק בעצמו מדברי התוס' גיטין (פרק ב') מדברי הר"י שם ובעוד ראיות נכונות:
אמנם הקצוה"ח (בסי' רמ"א סעיף ב' אות ג') דחה דבריו שם דע"ע גופו קנוי וברשות רבו הוא כו' ע"ש בדבריו הנחמדים והרבה הארכתי בחידושי ואין כאן מקומו. אמנם לענין קושית המל"מ מהרמב"ם הנ"ל שזכרנו בודאי לא קשה דהוי כאשר עשה מטעם דעבד תפוס בעצמו דאף דיוצא בשו"ע מ"מ צריך גט שחרור ועדיין אינו מוחזק בעצמו עד שיקבל הגט שחרור. ונחזור לענינינו ולדברינו הנ"ל דהוכחנו להסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה מ"מ חייבים מדינא דגרמי דלא אמעט אלא מכאשר זמם כו':
ובזה יתורץ לן קושית, האחרונים שהקשו בסנהדרין (יו"ד) פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון. בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה והקשו האחרונים דהא כל שהעידו שפלוני בא על נערה המאורסה תיכף הפסידו לה הכתובה והוה כאשר עשה ע"כ. ולדברינו דמשלמים העדים מדינא דגרמי שפיר ויהיה הפירוש משלמין מדינא דגרמי. אך לכאורה תקשי לן קושית הקצוה"ח (בסי' ל"ח) שהקשה על הרמב"ם (פ"ק מהלכות עדות הל' ח') העידו על שורו של פלוני שהרג את הנפש והוזמו לוקין וקשה דאמאי לוקין הא חייבין ממון בשביל השור לקיים ועשיתם לו כאשר זמם כמו בהעידו על פלו' שרבע לשורו של פלוני דאמרו בסנהדרין (יו"ד) דמשלמין והרי כל שחייבין ממון אינו לוקה דהתורה רבתה בפירוש ע"ז לתשלומין ע"כ קושיתו. ובחידושי תירצתי קושיא זאת על פי דברי הגמרא (דכריתות כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם זכה משום דמעידנא דנגמר דינא אפקריה ליה הבעלים. וא"כ הכא נמי כיון שהעידו ששורו הרג הנפש וחייבו השור סקילה ובודאי אפקורי ליה הבעלים לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל ולא גרמו היזק לבעלים ולא אפסדו להם דבלא"ה אפקריה ליה. וכשהרציתי הדברים לפני חכם אחד הראה לי שבמשובב נתיבות (סי' ל"ח) תירץ כן בשם אחי הקצוה"ח ע"ש. אך לדברינו הנ"ל דאף להסוברים דחייבין בממון דוקא בכאשר זמם ובכאשר עשה פטורים מ"מ חייבין מדינא דגרמי כנ"ל נסתר תירוץ זאת דכבר הבאתי לעיל דברי הקצוה"ח דכיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין אף בממון שאינם בתורת הזמה נמי משלמין ואין לוקין וקושית הקצוה"ח במקומה עומדת דאמאי לוקין. אמנם באמת קושית הקצוה"ח לא קשה מידי דהנה חייבין בדמי השור וגם חייבין בממון שרצו לחייב הבעלים כופר ובכופר דע"ז דלאו בני כפרה נינהו לא מפטרי ממלקות. אבל בממון השור שהפסידו לו והכרענו דמדינא דגרמי חייבין. ובזה באמת חייבין לשלם משום דרבתה התורה ע"ז לתשלומין כנ"ל. ואלה"ק הא הוי שתי רשעות. שהתשלומין בשביל השור והמלקות בשביל הכופר. ולכאורה קשה לי מדברי הגמרא שזכרנו סנהדרין (יו"ד) פלוני בא על נערה המאורסה כו' בתו של פלוני כו' והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וקשה דאיך מקבלים עדותן והא אינם בזוממי זוממין דאם יוזמו יהיו פטורים מממון משום קים ליה בדרבא מניה משום מיתה דחייבו על עדות הראשונים דאז לא שייך מיתה לזה וממון לזה דהא הם ישלמו לעדים הראשונים הממון וגם המיתה על ידם. אמנם י"ל דהמ"ד דסובר כן הוא רבא ורבא לשיטתיה סנהדרין (ע"ח) דלית ליה זוממי זוממין ואף דליתא בזוממי זוממין מ"מ מקטלי שפיר ושפיר מתורץ לרבא לשיטתיה. אמנם קשיא בסנהדרין (ט"ו) שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור א"ל ביי לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת הבעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא כו' אלא אמר חזקי' אמר קרא רוצח הוא על רציחתו כו' ואי אתה הורגו ברציחת שורו. וקשה דלמה לן קרא בלא"ה לא נוכל להרוג את הבעלים דהוי עדות שאי אי"ל משום קלבד"מ. דחייבו מיתה להס"ד דעל רציחת שורו יהרגו נמי הבעלים ובודאי יחייבו העדים מיתה משום כאשר זמם ויפטרו מממון דמי השור דחייבו לבעלים. אמנם לדברינו דהבאתי הגמרא דכריתות דבשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דמעידנא דנגמר דינו אפקורי אפקר לי' הבעלים שפיר דהעדים הראשונים נמי לא חייבו הבעלים רק מיתה בלבד ולא ממון דמי השור דבלא"ה אפקריה ליה וא"ל דע"ז גופא דגרמו ליה להפקיר ע"ז יחייבו. דהא נודע דעת הריטב"א (מכות ג') בעידי ב"ג, וחלוצה דאין אומרים דיעשו תחתיו כו' והקשה דהא הפסידו ליה מ"כ ותירץ דזה מקרי כאשר זמם לגרום ואהכי לא חייבתו התורה. ועי' בתשובת עמודי אור (סי' פ"ד) שחקר בדין עדות על שני פרטים ובאחד נשלמו בו בעדות העדים ככל משפטם והשני יחסרו לו איזה תנאים שהצריכה תורה בעדות אי אמרינן מגו דמהימן ואהני עדותו לדבר שהשלים בו תנאי העדות מהני נמי לדבר השני אף שאלו היתה עדותו לדבר השני בפני עצמו לא היתה מתקיימת או לא אמרינן כן. ובאמת מבואר זאת היטב בנוב"י מהדו"ק חלק אה"ע (סי' ע"ב) בגמרא סנהדרין (יו"ד) פלוני רבע שורי דפסק הרמב"ם (בפ' י"ב) מהלכות עדות והטור ח"מ והרב"י (בסי' ל"ד) דאע"ג דהיכא שמעיד על שורו לחוד שנרבע ודאי לא מהימן אשורו למקטליה. השתא דהעיד פלו' רבע שורי הואיל ומהימן אפלו' מהימן גם אשורו לסקול השור עפ"י עצמו ע"ש. דהראב"ד פירש להיפך שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו. וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על רובעו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והנה החילוק בין פלגינן דבורא לעדות שבעלה מקצתה בטלה כולה. היינו דפלגינן דיבורא לא היינו צריכין כלל לאותן דבורים ולהכי לא מחשבינן להך דבורים כלל כמו פלוני רבעני דלא הי' צריך לומר כלל לרצוני ולכן אמרינן פלגינן דיבורא משא"כ בעדות שבטלה מקצתה דהיו צריכין לכל העדות מראש עד סוף וכיון שאחד בטל גם השאר בטל כן אסבר לן הראב"ד והריטב"א ז"ל:
סימן ג
שאלה אי בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. וביאור דעת הפוסקים בזה והרבה חדושי דינים בהזמה. ופלפול בדברי הפוסקים בזה וביאור דעתם בטעם דלא בעינן כאשר זמם דוקא בממון:
תשובה בממון אי בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה כבדיני נפשות או לא. מחלוקת התוס' והנמק"י בזה דהתוס' (בב"ק ד') ד"ה ועדים זוממין דבממון לא בעינן כאשר זמם משום דאפשר בחזרה כך פירשו בשם הריב"א. ובשם הר"י הביאו משום דבממון עונשין מן הדין. ובש"א למכות (דף ה') ביאר דהריב"א והר"י לא פליגי אלא היכא דלא אפשר בחזרה כו' אזי סמכינן אטעמא דבממון עונשין מן הדין ע"ש שתירץ קושית הרא"ם בשיטת הרמב"ם דהיכא דיש איסור עשה עונשין מן הדין והא בע"ז העידים בלאו דלא תענה. וגם קושית התומים דלמה לי קרא דועשיתם לו ולא לזרעו לעידי ב"ג וחלוצה דלא לקיים בהו כאשר זמם דבלא קרא ידעינן דהיכי מיירי אי קודם גמר דין הא אין עידים זוממין נהרגין עד שיגמור הדין כמתניתין ה' ואי לאחר גמ"ד הוי כאשר עשה והנמק"י הקשה כזאת במתניתין דח"ה דהיו שנים מעידין אותו שאכלה כו' דהן עדות אחד להזמה דהיכי מיירי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום ואם לאחר גמ"ד הוי כאשר עשה והריטב"א תירץ דמיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליה ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם דהוי כאשר זמם ומוכח דעת הנמק"י והריטב"א דבממון נמי בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה. ובאמת טעמא בעי דהא בממון עונשין מן הדין וגם אפשר בחזרה אמנם נראה לע"ד על פי דברי הגמרא דכריתות כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עידיו כל הקודם בו זכה מאי טעמא דהבעלים איאושי איאש ואפקריה דסברו דעידי אמת הם ולא יבואו עדים להזימם ומה גם שכבר פרע בודאי אפקריה לממונו וזכה המחזיק מתורת הפקר ונלע"ד דהיינו טעמא דסוברים בממון נמי בעינן כאשר זמם דוקא וטעמא רבה איכא בדבר דלא אפסדיה העדים לבעלים כלום דבודאי הפקיר ממונא לפי הגמרא דכריתות הנ"ל. ולא משום הזמה דעתם דבממון בעינן כאשר זמם דוקא. אלא דבכאשר עשה זכה המחזיק מתורת הפקר כנ"ל ולא שייך לכל הסוגיא דמכות דלא הרגו נהרגין דלא משום הזמה אתינן עלה וא"כ תלי להפוסקים בסוגיא דכריתות הנ"ל. א"כ לדידהו שפיר שייך בממון נמי כאשר זמם. ובהיות כן קשה לכאורה דברי הרמב"ם דפסק בפי"א מהלכות נ"מ כסוגיא דכריתות הנ"ל. ובפ' כ' מהלכות עדות (הלכה ב') פסק דבממון חייבין אף בכאשר עשה ואחז החבל בתרי ראשין לדברינו. ואולי זהו דעת הראב"ד דהשיג עליו ולא פירש דבריו ונושאי כליו דחקו לידע טעם דהשגתו ולדברינו יש לומר דזה דעת הראב"ד נמי בטעם כאשר זמם דבעינן בממון והיינו דפסק נמי כאותה סוגיא דכריתות ובזה השיג על הרמב"ם מאחר דפסק כסוגיא דכריתות ובודאי הדין דבממון נמי בעינן כאשר זמם דוקא והיכא דהוי כאשר, עשה זכה התובע מתורת הפקר. ואיך פסק שם (הל' ב') דבממון אף בכאשר עשה מחייבינן. ואפשר לתרץ ולומר כחידושינו שחדשנו בסי' הקודם להסוברים דבכאשר עשה אף בממון פעורים מ"מ חייבין מדינא דגרמי ויהיה חיוב דהרמב"ם מדינא דגרמי ולא משום הזמה דלא שייך אלא בכאשר זמם דעדיין לא זכה עוד התובע משא"כ היכא דכבר זכה התובע מכח הפקר לדברי הגמרא דכריתות ליכא לחיובי הע"ז אלא משום דינא דגרמי דגרמו לי' להפקיר. ומשום כאשר זמם ליכא לחיובי אהכי דגרמו שיפקירו דזה אינו די"ל כדעת הריטב"א (מכות ה') דהקשה בב"ג וחלוצה דהא הפסידו לו מת"כ ותירץ דזה מקרי גרמי והתורה אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום. אך באמת משום גרמי בודאי מחייבי. זה מה שנראה לתרץ דברי הרמב"ם. ובסי' הקודם תירצנו בזה הרבה קושיות. וראיתי בשער המשפט (סי' כ' ס"ק א') שחקר באחד שתבע לחבירו ע"פ עדים והשיב הלה איני יודע דהוצרך לשלם ע"פ עדים ואח"כ הביא הנתבע עידי הזמה שמזימים לעדים הללו והכריע דבכהאי גונא פטורין מלהחזיר המעות לדברי הגמרא דכריתות דשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם בו זכה ומוכח מגמ' הנ"ל דהיכי דנגמר דינו בב"ד ע"פ עדים והנתבע לא ידע אף שנתברר אח"כ ע"פ עדים שהוא שקר מ"מ איאושי איאש לה כבר ומפקר לה וזכה התובע מתורת הפקר והכא נמי כשהנתבע אינו יודע אם חייב לו או לא והוצרך לשלם לו ע"פ עדים בב"ד בשעת הפירעון אפקריה להמעות. ואף שהתובע נתכוין לזכות בו מחמת שהיה סובר דמגיע לו ע"פ דין מ"מ כיון שמתכוין לזכות בו זוכה מתורת הפקר ע"ש דהכריע הדין כן וא"כ בודאי נמי דהעדים פטורין מלשלם לו דלא אפסדו לזה כלום דבודאי אפקר המעות הנ"ל והוי כאשר עשה. ולדברינו הדין דשער המשפט דין אמת והוא נמי טעמא דכאשר עשה בממון דפטורים אך מ"מ מגרמי חייבין העדים דגרמו להפקיר על ידן וכן (בסי' כ"ה ס"ק ב') בטעה בדבר משנה דחוזר הדין ודנין אותו כהלכה דמשמע דאף שכבר שילם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון דומיא דשיקול הדעת דאינו חוזר דמיירי דוקא כשכבר שילם הבע"ד על פי הדיין וא"כ טעה בדבר משנה דחוזר אף בכהאי גוונא והקשה השער המשפט סי' הנ"ל מגמרא דכריתות הנ"ל בשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם בו זכה דמשום דכיון דנגמר דינו איאושי מיאש מרא מיניה ומפקיר ליה והכא נמי בטועה בד"מ וכבר שילם הנתבע להתובע אמאי חוזר הדין כיון שנפסק הדין כבר איאש ממנו הנתבע וזכה התובע, מתורת הפקר ע"ש ואף דבחידושי דחיתי דבריו דהכא אך (בסי' כ') דבריו נכונים:
ולכאורה יש להקשות להסוברים דבממון נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה מגמרא (ב"ק, פ"ח) דאמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא מעידים אנחנו באיש פלוני שגרש את אשתו ונתן כתובה והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה איזהו טובת הנאת כתובתה כו' ומפורש בברייתא זו דמשלמין עבור כתובתה והרי הכא מעידין העדים לפטר מכתובתה וא"כ תיכף שנגמר הדין לפוטרו מכתובתה הו"ל כאשר עשה דהא הוא מוחזק בממונו וזכה בו מיד וקושיא זו קושיא חמורה לשיטת הסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה (ועיין בשער המשפט סי' ס"ו ס"ק כ"ה) אך לדברינו בטעמא דכאשר עשה בממון דפטורים הוא משום דזכה התובע מתורת הפקר לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל. דשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם בו זכה אתי שפיר ומתורץ הקושיא הנ"ל דהתם בגמרא כריתות אמר רבא מסתברא טעמיה דר' יוחנן דאמרי נרבע שורו ופירש רש"י דודאי מסתמא אפקריה מניה דסבר עידי אמת הם הלכך הפקר הוא. אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים ומבואר מגמרא הנ"ל דדוקא היכא דלא ידע הנתבע המעשה בעצמו אלא על פי עדים דהתובע וסובר דעידי אמת הם או דהדין דין אמת כדעת השער המשפט (בסי' כ"ה) שזכרנו משא"כ היכא דהנתבע בעצמו מידע ידע דשקר הדבר בודאי לא מפקיר ומיאש וטרח ומבקש אחר עדים. וא"כ מעתה מתורץ היטב הקושיא הנ"ל מאחר דהאשה בעצמה מידע ידעה דלא גרשה ולא נתן לה כתובתה ובודאי לא אפקרה דידעה דעידי שקר הם וטרחה ומבקשת אחר עידי אמת להזימם ולהם לא שייך כאשר עשה בה וזה נכון בטעם וסברא וביסוד טעם זה דכאשר עשה שבארנו. ובזה יש לתרץ קושית האחרונים מסנהדרין יוד מפלוני בא על הנערה המאורסה והוזמו דנהרגין ומשלמין ממון כו' והקשו דהא כל שהעידו שפלוני בא על נערה המאורסה תיכף הפסידו לה הכתובה והוה כאשר עשה ולדברינו הנ"ל אתי שפיר ועוד יש לתרץ הרבה קושיות האחרונים בזה ודו"ק כי דברים נכונים לדינא. אמנם הכסף משנה (פ' כ' מהלכות עדות הלכה ב') פירש השגת הראב"ד על הרמב"ם דהשיג אמה דפסק הרמב"ם דאם העידו על אחד שחייב מלקות ולקה ואח"כ הוזמו לוקין ואינו בכלל הרגו אין נהרגין וזה תמיה עצומה על הרמב"ם דמנא ליה לחלק בין מלקות לדיני נפשות דרק בממון הכריעו התוס' משום דאפשר בחזרה או משום דעונשין מן הדין בממון משא"כ במלקות בודאי פטורים מכאשר עשה כבדיני נפשות. והנה ראיתי בתומים (סי' ל"ח) שהוכיח דינא דהרמב"ם מריש מכות דאמרינן בפלוני שנעשה ב"ג וחלוצה דסופג את הארבעים וקשה היכי מיירי אי קודם גמר דין אין בהם עונש ולאחר גמר דין דהוא ב"ג הרי הוא נעשה מעשה דמה להם לעדות עוד הא כבר יצא מפי ב"ד ואיך ילקה כו' אלא וודאי דמלקות חייבין אף דכבר נעשה המעשה משום לאו דלא תענה עכ"ל. ותמהני דאיך נעלם מעינו הבדולח דברי התוס' שבת (קנ"ד) ד"ה בלאו דאין לוקין על לאו דלא תענה מדנכלל בו גם לאו שניתן לאזהרת בית דין ורק בהעדות שהוא ב"ג או לגלות דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייב למפרע ע"ש א"כ מוכח מהתוס' דרק בעדות ב"ג לקי מלאו דלא תענה דלא שייך בו כאשר זמם משא"כ בכל עד שרצה לחייב מלקות לא לקי משום לא תענה מדאצטריך לאזהרה לכאשר זמם ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייב למפרע ולפי דברי התוס' הנ"ל נסתר ראיתו נמי ממשנה דמעידין אנו בפלוני שחייב מלקות מ' ונמצאו זוממין דר"מ מחייב פ' משום דס"ל לאו דלא תענה מיוחד הוא ואינו שייך להך ועשיתם לו כאשר זמם לכך לוקה בשביל זה מ' ובשביל זה מ' וח"א אינו לוקה אלא מ' דלאו דלא תענה הוא אזהרה של ועשיתם לו כו' דלא ענש אלא א"כ הזהיר וקשה למה נחלקו בסכום המלקות אי מ' או פ' ולא נחלקו בזו דאם נלקה זה שהעידו עליו. דלר"מ דלאו דלא תענה אין לו ענין כלל להך דועשיתם לו א"כ ודאי לוקה ארבעים מהך לאו דלא תענה דמה נ"מ בלאו דלא תענה אם כבר נלקה או לא אבל לחכמים דס"ל דלאו דלא תענה מוסב על לאו דועשיתם לו דהוא אזהרה שלו ושם נאמר לעשות ולא כאשר עשה ובודאי אינו לוקה כיון דכבר נלקה אלא ודאי דס"ל דאף לחכמים בהא לוקין ולכך לא נחלקו אלא בסכום המלקות ע"כ לשונו. ואף שדבר חכמה הוא וראי' מושכלת. אך לדברי התוס' הנ"ל דשבת דרק בעידי ב"ג או בעידות גלות דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם אז שייך מלקות בלא תענה משא"כ בעדים שבאו לחייב מלקות לא לקי משום לא תענה מדאצטריך לאזהרה כאשר זמם ואף דכשהלקוהו פקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייבו למפרע ונסתר הוכחתו דאף לרבנן היכא דנלקה לוקה העדים דהרי התוס' הוכיחו לרבנן היכא דחייבו בעדותם מלקות וליכא מלקות מלא תענה עלייהו דבעינן לא תענה אאזהרה ואף דהלקוהו להנידון ולא בעינן עוד אאזהרה דפקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייבו למפרע. הרי ברור דעתם דלרבנן ליכא מלקות מלא תענה בכאשר עשה היכא דהלקוהו להנידון וליתא לדבריו. אך בגוף דבריו הא דלא פליגי ר"מ ורבנן בנלקה הנידון דלר"מ דלא תענה אין לו ענין כלל להך דועשיתם לו כו' א"כ בודאי לוקה ארבעים דמה נ"מ בלאו דל"ת אבל לחכמים דלאו דלא תענה מוסב על ועשיתם דהוא אזהרה דידיה ושם נאמר לעשות דוקא ובודאי דליכא נמי ל"ת מאחר דהוכחנו מדברי התוס' דלרבנן ודאי פטורים באם נלקה הנידון וא"כ הדין דכאשר עשה במלקות לכ"ע וא"כ אף לר' יהודא בנלקה הנידון דליכא כאשר זמם וליכא נמי מלקות מלא תענה ומחלקותם במשנה הוא רק היכא דלא נלקה הנידון וליכא כאשר עשה ופליגי בסכום המלקות:
סימן ד
ביאור סוגיא דכריתות כ"ד. ופלפול בדברי הפוסקים אי יאוש מטעם הפקר או לא וישוב נכון בדעת רש"י בזה. והרבה חדושי דינים ביאוש והפקר בטעות וביאור דברי הירושלמי בזה. ופלפול בדעת הפוסקים אי מהני שאלה בהפקר וביאור דעת הפוסקים אי הפקר מהני בדבר שא"ב:
גרסינן בכריתות (כ"ד ע"א) אמר ר' כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ואמר רבא מסתברא טעמיה דר' יוחנן כגון דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמרו לו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ומזים להו ולא מפקר ליה ופריך עלה ושני התם כו' ע"כ. וכסוגיא זו פסק הרמב"ם (פ' י"א) מהלכות נ"מ. וראיתי בנר תמיד למס' כריתות שהקשה על הרמב"ם דאיך פסק כר' יוחנן נגד רב הא ר"א גם כן ס"ל כרב וכן מצאתי בקרבן עדה בירושלמי שהקשה כן והניח בצ"ע. ונראה לתרץ בהקדם קושית האחרונים שהקשו מגמרא הנ"ל דבגמרא (ב"ק צ"א) מועד שהמית והיזק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרים ודנין דיני ממונות ופריך הגמרא וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי להדרוהו ולדייני דיני ממונות והקשו האחרונים כיון דדנוהו דיני נפשות הא הוי הפקר לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל ואיך נוכל לדיינו דיני ממונות דאין לו בעלים עיין קצוה"ח סי' ת"ו. ובין כל התירוצים שתירצו האחרונים נראה לכאורה תירוץ זה דהוי הפקר בטעות דבשעת הפקרו לא ידע דעידי שקר הם ויבואו אחרים להזימם וסבר דעידי אמת הם והוי הפקר בטעות דלא הוה הפקר ונתתי אל לבי במקור הדין זה דהפקר בטעות דהוא מקורו מדברי התוס' גיטין (מ"ד) ד"ה אדעתא דעובד כוכבים מי מפקרי שהביאו הירושלמי (פ"ו) דמסכת פאה בהפקיר לישראל ולא לעובדי כוכבים דרבי יוחנן אמר הפקר הני מילי כי שקיל ישראל אבל כי שקיל ליה עובד כוכבים הפקר בטעות הוא ואינו הפקר ואחר העיון לא נתן תירוץ זה להאמר דהא בירושלמי סנהדרין ה"ב ומס' ב"ק (פ"ד ה"ח) שור הנסקל שהוזמו עדיו ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש בטעות הוי משמע דלר' יוחנן לית ליה יאוש בטעות ע"ש. וא"כ איך מתרצים לר' יוחנן משום יאוש בטעות דזהו רק לריש לקיש ובהדיא פליגי בירושלמי ונסתר תירוצם. אך מאוד נפלאתי דדברי הירושלמי סותרים זה את זה דלהירושלמי סנהדרין וב"ק הנ"ל שזכרנו סובר ריש לקיש דהוי יאוש בטעות ולא הוה הפקר ור' יוחנן בהדיא פליג עליו דהפקרו הפקר אף דבטעות הוא ואילו בירושלמי דפאה הנ"ל דהביאו התוס' ס"ל נמי ר' יוחנן דהפקר בטעות לא הוה הפקר ותמוה מאוד לדעתי דברי הירושלמי ולא מצאתי בהחפזי מי שהעיר בזה. ומה שנלע"ד בדברי הירושלמי נבאר מקודם מחלוקת רש"י ותוס' בענין יאוש מטעם הפקר דשיטת רש"י בגיטין (ל"ט) דיאוש מטעם הפקר והתוס' ב"ק ס"ו הוכיחו מהא דקאמר הגמרא דיאוש אינו קונה משום דבאיסורא אתא לידו דמכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יכול לקנות מן ההפקר עכ"ל התוס'. והאחרונים הקשו קושיות הרבה לב' השיטות הנ"ל. והנתיבות (סי' רס"ב) עבר בין הבתרים והכריע החילוק בין יאוש להפקר. דבהפקר יצא מרשותו מיד אע"ג דלא אתי לרשות זוכה משא"כ ביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה. ובחידושי בארתי דעת רש"י דס"ל דהפלוגתא דיאוש קונה תלי בהא. דמאן דסובר דיאוש קונה סובר דיאוש הוי כהפקר וכיון דהוי כהפקר לכך אפי' בתר דאתא לידו באיסורא יוכל לזכות מן ההפקר ומאן דסובר דיאוש אינו קונה סובר דיאוש לא הוי כהפקר ולא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכיון דאתא לידו באיסור אינו יכול להוציא בזכייתו מרשות בעליו ובב"ק (ס"ח) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן סובר דיאוש אינו קונה ור"ל סובר דיאוש קונה וא"כ לר' יוחנן דיאוש אינו קונה ולדידיה יאוש לא הוי כהפקר ולא נפק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ולריש לקיש דיאוש קונה ויאוש הוי כהפקר ומיד יצא מרשותו לחילוק הנתיבות הנ"ל:
ומעתה שנתבאר בדברינו דאי יאוש מטעם הפקר או לא מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בזה כנ"ל. יתורץ לן היטב דברי הירושלמי דלא סתרי אהדדי ונכונים בטעמם. דהאמת דבהפקר בטעות כ"ע לא פליגי דלא הוה הפקר כירושלמי דפאה. דאף ר' יוחנן סובר כן. אך בסנהדרין ובב"ק דברי הירושלמי במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ביאוש בטעות לשיטתייהו אזלי ביאוש מטעם הפקר או לא דתלי ביאוש קונה או לא כאשר בארנו לעיל. דלר' יוחנן לשיטתיה דיאוש אינו קונה ויאוש אינו כהפקר. לכך פסק דכל הקודם בו זכה דאף דהפקר בטעות לא הוה הפקר, אך יאוש בטעות הוי יאוש דכל יאוש בטעות הוא דיאוש דאבידה נמי בטעות הוא דאלו הוה ידע היכן האבידה לא הוה מיאש וכבר ביאר זאת הקצוה"ח (בסי' קמ"ב) והנתיבות בכמה מקומות דכל יאוש בטעות הוא ומהני ובאמת מבואר כן בש"ך חו"מ (סי' שנ"ח סעיף קטן א'). וריש לקיש לשיטתיה דיאוש קונה. וא"כ יאוש מטעם הפקר לדידיה כנ"ל וכשם שהפקר בטעות לא הוה הפקר כך יאוש בטעות לא הוה יאוש וע"כ פליג שם בירושלמי ואמר דיאוש בטעות הוה ולא הוי הפקר וזה עיקר מחלקותם וטעמם בירושלמי:
ומעתה שזכינו להני מילי מעליותא יתורץ לן היטב הרמב"ם הנ"ל שזכרנו (בפ' י"א מהלכות נ"מ) דפסק כר' יוחנן והקרבן עדה והנר תמיד הקשו עליו דאיך פסק כר' יוחנן נגד רב הא ר"א ג"כ ס"ל כרב שם. ולדברינו אתי שפיר דמאחר דהרמב"ם פסק דיאוש אינו קונה דלא כרב (עי' רמב"ם פ"א מהלכות גזילה). וא"כ יאוש לא הוי כהפקר ואף דהפקר בטעות לא הוה הפקר מ"מ יאוש בטעות הוה יאוש דכל יאוש בטעות הוא ומהני כנ"ל ולהכי יוכל לפסוק כר' יוחנן דיאוש חלוק מהפקר והתם יאוש הוא ומהני בטעות. משא"כ לרב דסובר דיאוש קונה ולדידיה יאוש כהפקר עי' ב"ק (ס"ג) דרב סובר דיאוש קונה. וא"כ כשם שהפקר בטעות לא הוה הפקר כך יאוש בטעות לא הוי יאוש ולא יוכל לסבור דין הנ"ל דכריתות דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה דקשה ליה דיאוש הוה כהפקר ולא מהני בטעות. אך להרמב"ם ניחא. ובעיקר קושית המחברים מגמרא ב"ק (צ' ע"ב) דליהדר ולדייניה דיני ממונות דקשה ע"ז מסוגיא דכריתות (כ"ד) כנ"ל. הנה אם נחזיק בפירוש הרמב"ם בתירוץ רבא שם ב"ק (צ') דמוקי כגון שברח כו' היינו ברח השור ומתבאר זאת להמעיין שם בה' נ"מ פי"א ובמפרשים שם ואתי שפיר דנוכל לומר דזהו כוונת רבא בתירוצו דברח השור ואין את מי לחייב דהבעלים ליכא לחיוביה דהא כבר אפקריה וכסוגיא דכריתות הנ"ל וגם השור אינו לפנינו ומתורץ שפיר הקושיא:
ויען כי עומדים אנחנו בדברי רש"י הנ"ל במחלקותם אם יאוש מטעם הפקר או לא נבא לתרץ קושית האחרונים על הב"ח שהפליאו עליו דדעת הב"ח דהפקר מהני בדבר שא"ב הובא בקצוה"ח (סי' רי"א) והקצוה"ח שם בסי' הנ"ל הקשה עליו והשיג מגמרא מפורשת ב"ק (ס"ט) דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דכשם שאין יכול להקדיש דבר שא"ב כך אין יכול להפקיר דבר שא"ב ואי הפקר מהני בדבר שא"ב לא הוי דבר אחד עכ"ל ובקושיא זו החזיקו מעוז הרבה מהאחרונים ולדעתי נראה לתרץ קושיא זו בטוב טעם ודעת. ונקדים לתרץ קושית המפרשים על רש"י דיאוש מטעם הפקר כנ"ל דאיך יכול להיות יאוש מטעם הפקר דיאוש מהני רק בדבר שא"ב ובדבר שברשותו לא מהני יאוש והפקר לא מהני אלא על דבר שברשותו אבל בדבר שא"ב לא מהני הפקרו וקושיא זו כתובה בספר נוב"י מה"ת ח' אה"ע (סי' ע"ו) ע"ש שהביא כן בשם פ"י. וכשאני לעצמי לא אדע מה הרעש בזה דרש"י לשיטתי' דפסק קדושין (ס"ב) דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כרבי אליעזר בן יעקב עי' שעה"מ הלכות מכירה (פ' כ"ב) שהכריע בזה דעת רש"י דס"ל דאדם מקנה דבשלבל"ע ומכש"כ להפקיר דבר שא"ב דהוי כמו דבר שלבל"ע (עי' ר"ט סעיף ד'). וכשם שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך יכול להפקיר בודאי לרש"י ז"ל ואם כן מהני הפקר בדשא"ב. משא"כ להתוס' דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע והוא הדין דאינו יכול להפקיר דבר שא"ב ע"ש בשעה"מ פ' הנ"ל שהכריע שם דעת התוס' דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע אפי' לכשיהיה בעולם דלא כהמרדכי ע"ש ולהכי לא מצי סברי דיאוש מטעם הפקר דקשה להו כנ"ל:
ומעתה אתי שפיר דעת הב"ח דלא חידש זאת אלא להסוברים לדינא דאדם מקנה דבר שלבל"ע וה"ה דבר שא"ב דמהני נמי הפקרו. ואתי שפיר ראיתו מדברי רש"י כריתות (כ"ד) דהנותן קרקע לחבירו שאינו בידו אם אמר אי אפשי בה לא הוי לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה. ומבואר שם להדיא דאם אמר בפירוש לשון הפקר דהוי הפקר גמור וכל הקודם בו זכה אלמא דיכול להפקיר אפי' לא בא עדיין לרשותו דלרש"י דס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע ובודאי דיכול להפקיר דבר שא"ב ובודאי אי אמר בלשון הפקר גמור בודאי מהני הפקרו. וא"כ לא קשה קושית הקצוה"ח שם מגמרא ב"ק (ס"ט) דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דכשם שאינו יכול כו' כך אינו יכול להפקיר דבר שא"ב דר' יוחנן דס"ל לדינא דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע וה"ה דבר שא"ב ולהכי ס"ל דא"י להפקיר דשא"ב. אברא דמלשון הב"ח דתלה זאת בהפקר מדין נדר כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים משמע דלא ס"ל כדברינו דבנדר כ"ע ס"ל דחל בדבר שלבל"ע אף להני דס"ל דלא יכולים להקנות בדבר שלבל"ע ומשום זה דהפקר הרי הוא כנדר הכריע דמהני הפקר בדבר שא"ב ולא נוכל להעמיד דברינו בכוונתו. אך דברינו נכונים בסברא בלא דין הפקר מתורת נדר דתלי בהמחלוקת דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובזה בארנו דעת רש"י. ובגוף הקושיא דקצוה"ח יפה כתב לחלק בנתיבות המשפט לסי' רי"א) ע"ש. ובעיקר קושית התוס' דב"ק (ס"ו) ביאוש מטעם הפקר דליקני מאיסורא. עי' בקצוה"ח (סי' שס"א) דביאר ע"פ דברי התוס' ע"ז (ע"ב). ועי' בתשובתינו לקמן (סי' כ"ה) שצריך ביאור בדבריו. ובגוף דברי הגמרא דכריתות (כ"ד) הנ"ל הקשו הראשונים מהא דאמרינן ב"ק (קט"ז) ברב ספרא דאפקרי' לארי דלא הוה הפקר משום דלארי אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה. וה"נ נימא אדעתא שידונו אותו אפקריה ולא אדעתא דכ"ע ותירצו דהיכא דהפקיר מדעתו ורצונו אמרינן אדעתא דארי אפקריה כו'. אבל מה שמפקיר בע"כ כמו שור הנסקל שהוזמו עדיו בע"כ שקלי ב"ד ממוניה הוי הפקר אף שנתברר . אח"כ שאינו חייב מיתה. ועי' בתפארת ירושלים למס זבחים (פ' ח' מ"ג) שהאריך בסוגיא דכריתות הנ"ל:
והנה לפי מה דביארנו לעיל שיטת רש"י דיאוש מטעם הפקר ועיקר דין הפקר הוא מדין נדר צריך לבאר אי מהני שאלה בהפקר כמו בנדר:
והנה בדבר זה מחלוקת הרשב"א והר"ן בנדרים (פ"ה) גבי הא דכהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ ולמד מזה הרשב"א דמי שאסר נכסיו על עצמו דיכולים אחרים ליטול בע"כ כו'. והקשה שם דהאיך יטלו כהנים בע"כ למה לא נחוש דלמא מיתשיל ומתהני מדידיה. ע"ש שתירץ. ובר"ן כתב על זה דאינו מוצא שאלה בהפקר דאע"פ דאיסור שבו הלך ע"י שאלה. קנין ממונו של זה אינו בטל כו'. ולהכי בקונם כהנים אלו נהנים לי לא מהני שאלה דכיון שאסור לכהנים הוי הפקר התרומה ולא מהני שאלה שזכו בו הכהנים ובמקום אחר הוכחנו מדברי הר"ן הזה דבהקדש דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה משום דקנין ממונו להיכן אזיל ואכן הדין הזה אי מהני שאלה בהפקר במחלוקת הרשב"א והר"ן שנויה. אמנם הנתיבות המשפט (סי' ער"ה) תמה על הר"ן דאמאי לא יפקיע השאלה את הקנין ממונו כיון שהחכם עושה לנדרו נדר טעות שעוקר הנדר מעקרו. א"כ הוי כמו קנין בטעות שחוזר ע"ש. ובאמת לכאורה תמוה קושית הנתיבות דהא להסוברים דהפקר עושה קנין וכבר יצא מרשותו ע"י הפקר. ובכל זאת מהני שאלה אע"ג דכבר יצא מרשותו והי' אסור לחזור בו מן הדין. ומה לנו אם לא הי' יכול לחזור בו משום שיצא מרשותו או משום שזכה בו אחר. וע"כ דההפקר בטעות הוה מאחר דשאל עליו והחכם עוקר הנדר מעקרו. וא"כ גם לגבי הזוכה קנין בטעות הוא ושפיר קשה קושית הנתיבות. אמנם באמת זה אינו דאי נימא דהפקר מתורת נדר. ע"כ מוכח דהפקר אינו עושה קנין מאי ענין נדר לכאן תיפוק ליה דכבר יצאה מרשותו אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל (ועי' בקצוה"ח סי' רע"ג ס"ק א') שהוכיח כן והכריע בהפקיר ומת דהוא של היורשין כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין היורשין חייבין לקיים נדרו ע"ש. אמנם נראה לע"ד דלא קשה קושית הנתיבות דהא ענין התרת נדר דבא החכם להתיר ע"י פתח קשה לומר הטעם דשויא לטעות גמור דיהא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נדר דלא יהא חמיר מממון דבעינן משפטי התנאים ואפילו הכי באומדנא דמוכח מהני דאף דלא הי' משפטי התנאי כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ובנדרים דהוי רק איסור דלית ביה ממון לא מהני אומדנא דמוכח ולמה לי כלל התרת חכם. אלא ע"כ דלא הוי אומדנא דמוכח לגבי ממון ורק גבי נדרים התירה התורה אף באומדנא קצת. אבל לענין ממון בודאי צריך אומדנא דמוכח גמור אף גילוי דעת. ואתי שפיר תמיהת הר"ן דנהי דמהני לענין איסור הפתח שהתיר החכם. אבל קנין ממונו של זה היכא אזיל דאיך מהני לענין ממון:
סימן ה
שאלה ביתומים קטנים שיצא עליהם שט"ח אחר מיתת אביהן בחתימת יד הלוה אי
מקיימין השטר בפני היתומים קטנים דהוה כשלא בפניו וכיון דקיימ"ל בחו"מ (סי' מ"ו סעיף ה') דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד ה"ה כתב יד נמי דהוה כשאר שטרות או לא:
תשובה דבר זה נתבאר שם בש"ך (סי' הנ"ל ס"ק יוד) ע"ש. שהכריע דדוקא בשטר מקיימין שלא בפני בע"ד בין לטעמא שכתב הרשב"א בתשובה כו'. מפני שהמקיימין לא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על חתימת העדים ובין לטעמא שכתבו התוס' (פ' הגוזל בתרא) דכיון דקיום שטרות דרבנן דד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום ומדרבנן הוא דצריך והלכך מקיימין שלא בפני בע"ד כו'. אבל בחתימת יד הלוה שהמעידין באין לחייב את הלוה עצמו ולא שייכי הני טעמא נראה דלכ"ע אין מקיימין שלא בפניו והביא דכן מוכח להדיא בסמ"ע (סי' ל"ה ס"ק ט) דבכתב יד הלוה מדאורייתא בעי קיום (ובסי' ס"ט ס"ק י"ב) כתב לחלק בין שטרות לכ"י הלוה דמדאו' בעי קיום וכן דעת הב"ח (בסי' ס"ט) והקצוה"ח (בסי' מ"ו ס"ק ה') דחה דבריהם דאין לחלק בין שאר שטרות לכתב יד והוכיח דדעת הסמ"ע נמי כן והוא מדכתב הסמ"ע (בסי' ק"י ס"ק כ"ו) הא דסיים המחבר וכתב יד הניכרת לב"ד היינו דוקא לדעת הרא"ש הנ"ל דלהרמב"ם א"צ שיכירו הב"ד עצמם אלא יקימו כת"י אביהם ע"י אחרים ע"ש ואי נימא דכת"י הלוה אין מקיימין שלא בפניו א"כ אפילו לדעת הרמב"ם אין מקיימין כת"י אביהן בפני קטנים דקטן כשלא בפניו דמי אלא ס"ל להסמ"ע בודאי דכתיבת יד הלוה ושטר בעדים שוים הם וכי היכא דמקיימין שטר בפני קטנים לדעת הרמב"ם ה"ה כ"י אביהן. הרי בהדיא דמקיימין כתב יד שלא בפניו ע"ש, ובאמת אין סיפוק בזה להוכיח דעת הסמ"ע ואדרבה שלתרץ קושית הסמ"ע לדעת הש"ך בדין הנ"ל דבכ"י מדאו' בעי קיום ואין מקיימין בפני יתומים קטנים. ואתי שפיר קושית הסמ"ע דהקשה דלמה צריך דוקא שיהא ניכר לב"ד ומשמע דאי לא הוי ניכר אין מקיימין לאחר מיתה וקשה דהא קיימ"ל דמקיימין שלא בפני בע"ד ולדעת הש"ך ניחא כאשר ביאר לעיל דבכ"ו מדאו' בעי קיום ואין מקיימין לאחר מיתה ובאמת כן הוא בבאר היטב לפנינו בשם הגאון מו"ה עוזר לתרץ קושית הסמ"ע וכן תירץ התומים (בסי' ק"י ס"ק ט'). אמנם באמת נראה לע"ד דיש להוכיח דעת הסמ"ע (בסי' ק"י הנ"ל בסעיף ז' ס"ק י"ח) קטנים שהודה מורישם בכתב ידו כו'. וז"ל הסמ"ע שם והכת"י מקיימין להרמב"ם והמחבר אפי' אחר מותו ולהרא"ש איירי שהוא ניכר לדיינים וא"צ קיום ומבואר דעתו דבכ"י מקיימין לאחר מותו אפי' בקטנים. אמת דהב"ח (בסי' ק"י) השיג עליו ע"ש באות (י"א) דאין מקיימין כשהיתומים קטנים ע"ש דתירץ בזה קושית הב"י בסתירת דברי הרא"ש בתשובה לדבריו בפסקיו בגמרא דהגוזל קמא דפסק דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד ואילו בתשובה פסק הובא בטור (סי' ק"י אות י"א) דדוקא בשטר מקוים מורידין אבל בלא מקוים אין מורידין דאין מקיימין בפני היתומים קטנים ותירץ הב"ח דהתם בכ"י איירי דמדאו' בעי קיום ולהכי לא מהני קיום לאחר מיתה ע"ש. ודברי הב"ח הזה אשתמיטתי' לבעל קצוה"ח דחדש שם דהב"ח והש"ך לא חדשו חלוק זאת רק לפרש דברי רב שרירא גאון (בסי' ס"ט). דהאמת אינו כן דהב"ח לקושטא דמילתא חדש כן בדעת הרא"ש וכתירוצו הנ"ל. והנה גוף מחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלוי בפירש הגמרא דערכין (כ"ג) והמחבר דעתו כדעת הרמב"ם עיין במחבר (סעיף ד' וה') ובסמ"ע (ס"ק ח') שהכריע דעת המחבר כדעת הרמב"ם. והנה בחו"מ (סי' מ"ו סעיף ה') קיימ"ל דמקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצוח כו'. והוא מהגמרא דב"ק (קי"ב) ובסמ"ע הביא דגם ביתומים להוציא מהיתומים קטנים הדין כן אמנם דעת הב"י אינו כן ודעתו דאין מקיימין בפני יתומים קטנים (דבסי' ק"י בטור אות י"א) ז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת יורש שנתן נכסי מוריש לקטן ויצא שט"ח על המוריש מי נחתינן לנכסי קטן או לא תשובה אם השטר מקוים מורידין הב"ח לנכסים עכ"ל. והקשה הב"י דבהגוזל בתרא אפסקא הלכתא דמקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואין חולק על זה וכן פסק הרא"ש בעצמו. וכבר זכרנו לעיל תירוץ הב"ח על זה בסתירת דברי הרא"ש. גם הדרישה האריך בזה ע"ש ותירץ הב"י שם דיתום קטן שאני כיון דאיכא למיחש לפירעון ומשום הכי אין נפרעין ממנו אפי' יש בשטר כל התנאים שבעולם וכמו שנתבאר ריש סי' זה הילכך אין מקיימין ע"ש דזה רק לישב דברי הרא"ש. אבל הרמב"ם כתב (בפ' י"ב מהלכות מלוה) גבי קרקע שהיתה בחזקת קטנים שמקיימין השטר אעפ"י שהיתומים קטנים. וא"כ מבואר דעת הב"י דלא כהרמב"ם. והנה בדרישה (סי' מ"ו סעיף ה') הקשה על הב"י דתירץ וחילק בסתירת דברי הרא"ש הנ"ל דביתומים קטנים שאני כנ"ל והקשה (דבסי' ע"ח) מבואר בדברי הטור דנפרעין בשטר אפי' מיתומים קטנים והב"י בעצמו פירש הטעם משום דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד אפי' ביתומים קטנים דהוה כשלא בפניו ע"ש בפרישה דהחמיר ונתקשה בזה. ומאד נפלאתי על הדרישה דלא מצאתי בטור (בסי' ע"ח) דביתומים קטנים היכא דלא נתקבלה עדות בחיי אביהן יהי' נפרעין מהם. ואדרבה בפירוש כתב הטור שם דבעינן דוקא דנתקבלה העדות בפניו דוקא בעינן והב"י הביא שם דעת התו' דאף בנתקבל העדות בפניו לא לגבי מיתומים קטנים וע"ז הביא שם דעת הרא"ש דהיכי דנתקבלה העדות בחיי אביהן לא שייך צררי אבל בלא נתקבלה העדות בפניו בודאי לא יוכל לגבות מיתומים קטנים. ובהחפזי לא מצאתי מי שהעיר בזה אשר באמת קשה להמעיין ועוד (דבסי' ק"ח) בפירוש כתב המחבר (בסעיף ג') דאין נפרעין מיתומים קטנים שום הלואה בעודם קטנים מחוב אביהם אפי' הי' עליו שטר כו' ואפי' הי' בו כל תנאי שבעולם שמא יש להם ראי' ששוברים השטר אלא א"כ הי' בו אחד מג' דרכים הנזכרים. ודהיתה תוך זמן צריך שנתקבל העדות בחיי אביהן שהיא תוך זמן שאם לא כן אין מקבלין עדות על קטן אפי' בפניו כו' הרי מבואר דעת הב"י בדין הנ"ל דבעינן שנתקבל העדות בחיי אביהן ואז גובין מן היתומים משא"כ היכא דלא נתקבל עדות בחיי אביהן בודאי חיישינן לפירעון וחפשתי בספרי האחרונים ולא מצאתי שום גילוי דבר בזה עד כי לדעתי לחנם השיג עליו הדרישה:
והיוצא לנו מזה דדין זה אי גובין מהיתומים קטנים בכתיבת יד הלוה תלי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש לדעת הב"ח שם (סי' ק"י) ולתירוצו שזכרנו שם בסי' הנ"ל בסתירת דברי התשובה דסותרים לדבריו בפ' הגוזל בפסקיו שם וכנ"ל. ושדבריו בתשובה איירי בכתיבת יד הלוה וכנ"ל. וא"כ לדעת הב"ח שם (בסי' ק"י) הנ"ל אף הרא"ש מודה בכתיבת ידו דבעי קיום מדאורייתא ע"ש. ומה שהביא בקצו"ח סי' הנ"ל להוכיח מדברי הב"י בסי' הנ"ל שהביא דברי רבינו ירוחם בשטר צואה דאין מקיימין אותו אלא בפני בע"ד ולא דמי לקיום שטרות דעלמא כו' ומבואר שם מדברי רבינו ירוחם דלא מחמרינן גבי כתב יד יותר משאר שטר ואדרבה כי מחלקין לקולא מחלקין וכן הביא המחבר דעת הראב"ד בש"ע (סי' ק"י סעיף ט') ע"ש. ובראי' זו לא ירדתי לסוף דעתו דהא ע"כ דברי רבינו ירוחם והד"מ דרמז לי'. איירי בכתב יד הניכר לב"ד שהוא בכתב ידו של הלוה אלא דהב"י הקשה שם (בס"ק יוד) דאף אם ניכר שהוא כתב ידו הא בעינן שיהא מקוים בחיי אביו לפי מ"ש הרא"ש בתשובה ותירץ שם בתירוץ א' דמיירי שכבר נתקיים בחיי אביו א"נ שהדיינים רואין הכת"י ומכירים הוה כאילו כבר נתקיימה וממילא הוא מקוים ואין כאן קבלת עדות שלא לפני בע"ד והיינו כרבינו ירוחם בנתיב כ"ד דהא דאמרינן אם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומים מיירי דאמר תנו בפני ב"ד או שכתב בכתב ידו פירש וניכר כת"י לב"ד ועל זה רמז הד"מ עיין למטה לדברי רבינו ירוחם לחלק בין שטר לכתיבת ידו וכדפירשנו שנו וכן מוכח מדברי הבעה"ת שהביא הב"י (אות ט"ז סק"י) וז"ל בשער י"ד. ובכל המקומות שפסקנו דנזקקין לנכסי יתומים קטנים יש לנו לברר מאחר שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כמו שלא בפניו דמי והאיך נידון לחייבם בענינים האלה וכי מהיכא ידעינן וע"ז השיב הראב"ד אולי נאמר שהב"ד ידעו של זה אי נמי משכחת לזה ע"י שטר שכתב בכ"י שיתנו לפלוני כו' ע"ש. ומוכח דניכר כת"י לב"ד מיירי ואין ראי' לכת"י דלא ניכר לב"ד דבוודאי מחמרינן ביה, ועיין בש"ך (ס"ק י"ח). והנה בדברי רבינו ירוחם הנ"ל ותירוץ הראב"ד הנ"ל הוכיח הב"י לתרץ דברי הרא"ש בפסקיו (פ' הגוזל בתרא) דסתרי לדבריו בתשובה כנ"ל וכתב הב"י והשתא י"ל שטעם הרא"ש בתשובה משום דס"ל דהראב"ד והקשה בדרישה וז"ל וקשה מה ענין זה לתשובת הרא"ש דמיירי בשט"ח של הלואה דשייך בי' לומר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וקושיא זו קשה נמי לדברי הב"ח שזכרנו דתירץ סתירת דברי הרא"ש הנ"ל דמיירי בכת"י ויש לתרץ:
אמנם בגוף מחלוקת הש"ך והקצוה"ח בכת"י של הלוה אי מקיימין בפני' יתומים קטנים דהוה כשלא בפניהם. ונראה לי לפי מה שחידש הגאון בים התלמוד (ד' צ"ח) דלכך מקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום דשטר לא חשוב מוציא דכעת אין מוציאין ממון עדיין ואף שיבא לידי גוביינא אח"ז מ"מ כעת לא מקרי מוציא ע"ש שדימה זאת לפמ"ש התוס' בחולין (צ"ז) פלניא דהאי סימנא כו' דמחזירין השטר בסימנים דכעת לא מקרי מוציא והרבה הארכתי בסברא זו לענין סימנים. וא"כ פשוט לפי זה דאף ביתומים קטנים הדין כן מאחר דלא חשוב מוציא בזה ובכת"י נמי בודאי דמקיימין השטר. והנה אחר זמן נתתי אל לבי לחפש בספרים ומצאתי במחנה אפרים הלכות עדות (סי' י"ז) וז"ל וחתם ידו של אדם כמאה עדים דמי וכמ"ש הריטב"א במס' קדושין (ס"ה) לענין שטר קדושין שהוא בכתיבת ידו דאיכא למאן דאמר דלא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל רבינו אומר בשם רבו דכתב ידו כמאה עדים דמי. ונראה דאפי' החולקים לא אמרו אלא דחב לאחרים. אבל כל היכא דלא חב לאחרים שפיר דמי וכיון שכן מקיימין חתם ידו שלא בפני בע"ד דמן התורה כמו שנחקרה עדותן דמי. וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות (סי' כ"ב) הרי מבואר דעת המ"א דלא כהרב ש"ך דאף בחת"י הלוה מקיימין שלא בפני בע"ד והביא דכן מבואר ברשב"א והנה הנמוק"י (פ' בתרא דב"ק) אההיא דאין מקבלין עדות בפני קטנים ז"ל ול"ד לחולה דהתם מיהא איתא לבע"ד בעלמא. אבל הכא ליכא בע"ד כלל ע"ש. אמנם הרשב"א בחידושיו לב"ק דס"ל בטעמא דבמקום אונס מקבלין שלא בפני בע"ד משום דמדאו' לא בעי בפניו רק בנפשות. וא"כ ממילא גם לענין הזמה דאו' מקבלין היכי דליכא נפשות. וכתב שם להדיא בחידושיו שם דבעדות חולים מקבלים בפני יתומים קטנים הרי מבואר דעת הרשב"א דלא ס"ל כחלוק הנמוק"י הנ"ל בין איתא לבע"ד בעולם או לא דלהנמוק"י בקטנים דליכא בע"ד בעולם אף עדים חולים לא מהני. ואח"כ מצאתי בתשובת רע"א (סי' ק"ה) שהוכיח כן דהרשב"א לא ס"ל כחלוק הנמוק"י ע"ש שהקשה מכתובות (כ"ב) דזאת אומרת הכחשה תחלת הזמה וכשם שאין מזימין כו'. והתם מיירי בעדים שמתו ולעולם לא יהי' אפשר לקבל בפניהם ואין לך אונס גדול מזה ואמאי אין מקבלין ההזמה במתו העדים וע"ש בתשובה הנ"ל שהקשה להרשב"א דס"ל מקבלין מדאו' שלא בפני בע"ד דהועד בבעליו בנפשות כתיב. א"כ לוקמי בהעידו שלא בפני בעלים דלגבי כופר שהוא ממון מקבלין והשור אינו נהרג דהועד בבעליו כתיב. והרבה הארכתי בחידושי לענין עדות מיוחדת בממון לפלפל בזה. ועי' בשיטה מקובצת לב"ק פ' הגוזל בתרא שהביא דברי המאירי דבאיסור מצי לקבל שלא בפני בע"ד דאיסור ניחא ליה שלא יהי' באיסור. ועי' נוב"י מהדו"ק חלק אה"ע (סי' ע"ב) כל היכא דפתיך ד"מ אף מצד האיסור לא מקבלין ע"ש. ועי' בשו"ת חוט השני (סי' פ"ד) לענין נאמנות מפורש על יתומים קטנים והכריע דאינו מועיל לפי מה דמבואר (בסי' ע"א) דילמא לכשיגדלו ימצאו שובר מכ"י המלוה ע"ש. ובכל זאת הביא היכא דהמנהג דכותבין נאמנות על יתומים קטנים בודאי גובין מהם על פי התנאי ע"ש. עוד בספר הנ"ל (סי' צ') מענין הנ"ל שחזק דבריו. ועי' בתשובת אבקת רוכל (סי' קכ"ו) שביאר הרבה דינים ביתומים קטנים ע"ש. ועי' ביו"ד (סי' קע"ז ס"ק ל"א) דהביא הב"י דברי המרדכי מתעסק שמת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הן מזה העסק נוטלן בעל הממון. ופירש המרדכי אפי' מיתומים קטנים והקשה הב"י דהאיך אפשר למשקל מיתומים הא אין מקבלין עדות עליהן ותמה הד"מ דהא אפשר כשנתקבל עדות בחיי אביהן דבכה"ג נפרעין מהן. ועי' בספר פלתי על הלכות רבית דכוונת הב"י דמיירי בלא נתקבל עדות בחיי אביהן דאל"כ מאי אריא עסקא הא אפי' בכל חובת אביהן ונתקבל עדותן גבי נמי ממטלטלין בלי שבועה לאחר תקנת הגאונים כמבואר בח"מ (סי' ק"ח) והרי מבואר דהמרדכי אדברי רבא קאי דאמר להם קרי עסקא דאם מת לא נעשית מטלטלין אצל בניו ואהא קאמר המרדכי דאפי' בלא שבועה גבי מיתומים קטנים בעסקא ע"ש שתירץ קושית הרב"י למאי דמסקינן בח"מ (סי' ק"י) בסמ"ע (ס"ק י"ד) דהא דאין מקבלין עדות לקטן היינו דוקא באית ביה תרתי הא' דהוי חזקת דאבהתא והב' דיהי' עתה מצוי בידו. אבל כ"ז בדבר דאיכא למימר חזקתא דחזקה דכל מה שיש לו לאדם הוא שלו וא"כ אית ליה להאי יתום חזקת דאבהתא אבל בהך עסקא דאמר רבא להם קרי עסקא לעסוקי ביה ומזה קאמר רב אידי בר אבין דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו והיינו משום דלאו בידו היו להוציאן וכפירש"י שם בדרבא. וא"כ כיון דאסהידו סהדי דהך חפיצא בתורת עסקא קאתי לידא דאביהן א"כ תו אזדא לה חזקת אבהתא ואז מקבלין עדות גמור דלא הוי כלל דאביהן ע"ש. ואתי שפיר דברי המרדכי. וכן חדשתי הרבה פעמים דביתומים היכא דאזדא חזקת דאבהתא מקבלין בפני יתומים קטנים:
סימן ו
שאלה אי אמרינן אדם משים עצמו רשע בממון או לא. וביאור דעת הפוסקים בזה. וביאור כמה פרטי דינים בדיני מגו ופלפול בדברי התוס' (ב"מ ג') דלטובה קא מכוין דאין רוצה להביא חולין לעזרה:
תשובה לענין ממון לא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע דגבי ממון ודאי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הראב"ד חולק ע"ז ודעתו דאף לענין ממון אמרי' אין אדם משים עצמו רשע ומקור מחלקותם הוא בגמרא המדיר כתובות (ע"ב) ומאכילתו שאינו מעושר. ובגמרא ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע נפרוש אי לא ידע נסמוך עלה כו'. ואבע"א כדרב יודא דאמר רב יודא הוחזקה נדה בשכנותיה ופירש"י וכהאי גונא דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיו שהוחזקה נדה ופירשו המפרשים דהא דלא אוקמו במודה דאי במודה תיפוק ליה שיוצאה בלא כתובה מחמת הודאתה אפי' לא הוחזקה נדה שהרי מודה שהכשילתו ואין אדם משים עצמו רשע לא שייך לענין ממון ובודאי נאמנת לענין שתפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הראב"ד ז"ל פירש הא דלא אוקמי במודה באמת משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. עי' בב"י (בסי' קט"ו) חלק אה"ע (סק"א) שהביא דעת הראב"ד ז"ל וכל הפוסקים חולקין עליו. והנה באמת קשה לכאורה דברי הראב"ד דאיך יפרנס גמ' ערוכה בנדרים (צ"א) דהאומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס מי קא מתסרא אגברא כו'. וכל המחברים פסקו דאשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון אין לה כתובה אם רצה להוציאה ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא ובהחפזי לא מצאתי מי שהעיר בזה להביא ראי' מגמרא הנ"ל. והנה מאחר דאתינן לגמרא הנ"ל דהאומרת טמאה אני לך והוכחנו דבממון לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע כנ"ל נוכל נמי להוכיח דבממון מהני אמתלה כמו באיסור ומבואר מחלוקת הפוסקים בזה בקצוה"ח (סי' פ' סק"א) ע"ש שהביא דעת המוהר"ש ח"א (סי' כ' וכ"א) ודעתו דמהני כמו באיסור דאם הקילו בערוה החמורה כש"כ בממון הקל ושכן פסק המוהרשד"מ. ומהר"א חסון נחלק עליו והכי מבואר (בסי' קט"ו) באה"ע (סעיף ו') בהגהות הרמ"א באשה שאמרה שזינתה ברצון דאם חזרה ונתנה אמתלה לדבריה נאמנת ושם לא מיירי לענין איסור אלא לענין הכתובה עצמה דאם נתנה אמתלה לא הפסידה כתובתה ומבואר דמהני אמתלה בממון. אמנם באמת הח"מ והב"ש (סי' הנ"ל) ביארו דהתם דוקא קודם שיצאה מב"ד אבל לאחר שיצאה מב"ד לא מהני אמתלה לגבי ממון דקיימ"ל בממון אינו חוזר וטוען ע"ש בב"ש שהביא ראי' מדברי הראב"ד. ועי' בנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' י"א) שדחה ראיות הב"ש מהראב"ד ובכל זאת הסכים לדינא דהב"ש ע"ש שהכריע מדברי הרא"ה בחדושיו לכתובות דהיכא דדיבורא הוא בדבר הנוגע לממון ולאיסור ביחד כיון דלא מהני אמתלה לענין ממון כיון שכבר יצאה מב"ד לא מהני נמי לעני איסור ע"ש:
אמנם בגוף ראיתנו הנ"ל שהבאתי לעיל מגמרא נדרים (צ"א) באומרת טמאה אני לך דאין לה כתובה בנבעלת ברצון כנ"ל. והוכחנו דלא שייך בממון אין אדם משים עצמו רשע מאחר דעיקר הטענה להפסידה כתובתה. קשה מדברי התוס' בב"מ (ג') ד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי דהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע ותירצו דאינו נאמן לפסול עצמו. אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאין רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות. וא"כ דכותי' גבי אומרת טמאה אני לך לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דאיכא לומר דלטובה קא מכונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ובודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעילת איסור לפי דבריה. ולפי זה אתי שפיר דעת הראב"ד הנ"ל שזכרנו דאין ראי' משם דבממון אמרי' אדם משים עצמו רשע דהתם שאני דאינו ענין ולא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע באומרת טמאה אני לך משום דאיכא למימר דלטובה קא מתכוונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור ורק בעוברת על דת יהודית דליכא למימר דלטובה קא מכונה דאיסורא דעבד עבד התם ס"ל להראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע. ואחרי בינותי בספרים מצאתי בשעה"מ (פ"ט מהלכות אשות הלכה ס"ו) דהביא דעת הר"ן והראב"ד הנ"ל בעוברת על דת יהודית דהא דלא אוקמו במודה. וכתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, והר"ן כתב על זה ולא נהירא דלהפסידה כתובה ודאי נאמנת כנ"ל. והביא שם קושית הרב מ"צ (ח"א סי' ס"ז) שהקשה מהא דאומרת טמאה אני לך ברצון דמשוי נפשיה רשיעא ואפי"ה אמרינן בנדרים (צ"א) במאי עסקינן אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד אפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם משים עצמו רשע אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאות ונוטלות כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם פסק דבאומרת טמאה אני לך ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובתה ולא השיג עליו. ולדעת הראב"ד הו"ל להשיג עליו דכיון דאין אדם משים עצמו רשע ולומר דלא אבדה כתובתה דומיא דעוברת על דת יהודית ע"ש. ובשעה"מ תירץ על פי דברי התוס' דבמ"צ (ג') הנ"ל דלטובה נתכונה דרצתה לעשות תשובה שלא להביא חולין בעזרה כנ"ל. ולפ"ז חלק שפיר דבאומרת טמאה אני לך ברצון ליכא למימר אין אדם משים עצמו רשע משום דאיכא למימר דלטובה קא מכונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד באופן דגם קושיתינו והוכחתינו דלעיל שהוכחנו מהאומרת טמאה אני לך דבממון אמרו אדם משים עצמו רשע נסתרה בדרך זה לדברי התוס' הנ"ל. אחר זה מצאתי להגאון בעל חוט השני בתשובתו (סי' י"ז) דהוכיח דעתו כן בדרך הפשוט דבממון אמרינן אדם משים עצמו רשע מהאומרת טמאה אני לך דמוקי הגמרא ברצון ולא נחית לדברי התוס' הנ"ל דנסתר זאת. אמנם נתתי אל לבי בדבר זה.
ומצאתי להגאון בעל נוב"י מה"ת חלק אה"ע (סי' קנ"ו) שהאריך לבאר הא דבכמה מקומות מצינו דלא מהימן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא נימא דלטובה קא מכוין דאין רוצה להביא חולין לעזרה כחילוק התוס' הנ"ל והעלה דחילוק זאת לא שייך אלא היכא דבזה הטענה אינו בא להפסיד אחרים אזי שפיר אמרינן דרוצה לעשות תשובה ולטובה קא מכוין כנ"ל. אבל היכא דבטענה זו בא להפסיד אחרים בודאי אינו נאמן בזה ע"ש. וא"כ באומרת טמאה אני לך ברצון דבאה להפסיד את הבעל דאסורה עליו דביאר הגאון בעל נוב"י בכמה מקומות דגט חוב לבעל מקרי בודאי לא נתן להאמר חלוק תוס' הנ"ל דלטובה נתכוונה. וגם באומרת טמאה אני לך שייך לומר דאין אדם משים עצמו רשע וקושית הרב בעל מ"צ על מקומה עומדת על הראב"ד בעוברת על דת יהודית דהא דלא אוקמי במודה משום דאין משים עצמו רשע כנ"ל. ומבואר בראי' נכונה כחלוקו הנ"ל שבארנו דהתם באומרת טמאה אני לך דהעיקר באה להפסיד כתובתה ולגבי ממון שפיר אמרי' דאדם משים עצמו רשע והרבה הארכתי בזה בחידושי. ועי' בשב שמעתא (שמעתא ז' פ"ה) שהעלה דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר כמ"ש הרשב"א והש"מ בכתובות (י"ט) גבי אנוסים היינו מחמת נפשות דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא מצד חסידות אין אדם משים עצמו רשע ע"ש שכתב כן לתרץ על הא דמבואר באה"ע (סי' מ"ב סעיף ה') דאנוסים לא נפסלו אע"ג דעברו על מצות קדוש השם והקשה הגאון בכ"ר דוד בנוב"י מהא דאמרינן בכתובות (י"ט) בהא דא"ר מאיר אין נאמנים לפוסלו ואמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו כו'. ומבואר דכל כהאי גונא דאנוסין כל שיהרג ואל יעבור פסול לעדות וכן הקשה בקצוה"ח (סי' ל"ה ס"ק ד') ע"ש. וע"ז תירץ כנ"ל אלא דבש"ש שם הקשה מהא דאמר ביבמות (סי' כ"ה) פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וקשה דלמה לי האי טעמא דאל תשת רשע עד ע"ש דהוכיח מזה דדוקא בדבר שנעשה פסול לעדות אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. ולכך הוצרך לומר דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"ש. ואף דהדבר נכון בסברא מ"מ יפה הקשה עליו הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב על אה"ע (סי' י"ז סעיף ה) מיבמות שם (כ"ה) דאמר התם שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ופריך הא אמר ר"מ גזלן ד"ת פסול לעדות אשה משמע דאי הוי כשר לעדות אשה הי' נאמן. ולפ"ז קשה הא אין אדם משים עצמו רשע דרוצח גמור ודאי רשע הוא דאטו משום דכשר לעדות אשה לאו רשע הוא ע"ש שתירץ בטוב טעם ודעת. ועי' בתומים (סי' ל"ד) דהתפלא על הרשב"א א בתשובה (סי' אלף רל"ז) באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן דחצי דיבור לא מפלגינן ובאומר הרגתיו במזיד פלגינן דיבורו ואומרים דבשוגג הרגו כו'. אבל באומר זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת לה דאין קישוי אלא מדעת והקשה דלמה לא נפלוג דיבוריה ולומר דבאונס הי' כיון דהי' באונס אינו נפסל לעדות הואיל ולא עבר רק על קדוש השם ע"ש ולדברי הקצוה"ח הנ"ל דבדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר שפיר מתורץ זאת: