אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן לו

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן לו

סימן לה

הסימן הזה יאחז דרכו לבאר הרבה חדושי דינים בעניני חצי שיעור וביאור דעת הפוסקים בזה גם יבואר ענין חצי שיעור בממון וביאור כמה סוגיות בש"ס:

וזה יצא ראשונה. הנה בשבועה אי אסור חצי שיעור כמו בשאר איסורים מחלוקת הראשונים בזה. דעת הר"מ (ריש פ"ד מהלכות שבועות הלכה א') מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות וכיוצא בהן. עכ"ל הרמב"ם. וכתב המל"מ נראה דס"ל דכשם שחצי שיעור אסור מה"ת בכל האסורים ה"נ בנשבע שלא יאכל אסור לאכול פחות מכזית. ואני תמיה בדין זה דבשלמא בשאר איסורים, גזירת הכתוב הוא דהאוכל כשיעור ענש יענש ואם אכל פחות שלא יענש אבל יש איסורא בעלמא. אך, במי שנשבע שלא יאכל סתם אי אמרת דסתם אכילה בכזית א"כ זה לא קבל עליו שלא לאכול כי אם כזית ולמה יאסר בפחות מכזית. ובשלמא לר"ל כו' אבל לר"י דחצי שיעור אסור מה"ת. בנשבע שלא לאכול מהיכא תיתא שאסור בחצי שיעור. והביא להר"ן בשבועות בחדושיו שכתב כן. ושוב הביא להר"ן בפ"ג משבועות שחזר בו ממ"ש בחדושיו והסכים להרמב"ם וסיים. הכלל העולה שדין זה אם בשבועה אסור מה"ת חצי שיעור הוא מחלוקת בין הראשונים. דלהר"ם והר"ן אסור מה"ת לאכול פחות מכשיעור כשאר איסורין. ולהרמב"ן והיש מי שאומר שהביא הר"ן מותר לכתחילה לאכול פחות מכשיעור ולע"ד ראיה מפורשת מגמרא (שבועות כ"ג) דהקשה הגמרא רישא לסיפא הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דחייב. ר' יוחנן ורב ושמואל דאמרי תרויהו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן. אי בסתם ואליבא דרע"ק. בשלמא ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש דמוקי לה כדברי הכל, אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן כו' ע"ש והתוס' בד"ה דמוקי לה כדברי הכל הקשו. וא"ת נימא דהיינו טעמא דר' יוחנן דלא אמר כריש לקיש משום דר' יוחנן סובר דחצי שיעור אסור מה"ת ובכ"ש נמי מושבע ועומד. פירש ובנבילות וטריפות נמי אסור חצי שיעור מה"ת ותירצו ויש לומר דמשום איסור תורה לחוד לאו מושבע ועומד חשיב ליה ע"ש. ומוכח מהכא דבשבועה לא שייך חצי שיעור. דאי נימא דבשבועה נמי אסור חצי שיעור קשה דנימא דלהכי לא אמר ר' יוחנן תירוצא דריש לקיש דלדידיה לא שייך לאפלוגי בשבועה גופא בין מפרש לסתם דאף בסתם נמי חצי שיעור אסור כבשאר איסורין וסתם נמי כמפרש ובכל זאת הקשה הגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואין לתרץ ולומר דאיכא בין סתם למפרש דאי בסתם ומטעם חצי שיעור דאסור מן התורה. הא גם בנבילה וטריפה איכא איסור דחצי שיעור לר' יוחנן וכקושית התוס' הנ"ל דנימא דלהכי לא אמר ר' יוחנן כריש לקיש משום דלדידיה בנבילה נמי חצי שיעור אסור מן התורה ולכך הוצרכו לחלק בין סתם למפרש דבמפרש חצי שיעור איכא איסור לאו ויש בו חומר לחול על איסור תורה. זה אינו דהא סוף סוף גם עתה דמחלק במפרש דאיכא איסור שבועה על חצי שיעור הקשו התוס' הנ"ל דמקרי מושבע ועומד לגבי נבילה לר' יוחנן דגם בנבילה חצי שיעור אסור מן התורה. הרי חזינן מדברי התוס' דגם באיסור תורה מקרי מושבע ועומד. ותירוצם דתירצו דמשום איסור תורה לחוד לא מקרי מושבע ועומד נסתר מדברי הגמרא יומא (ריש פ' יום הכפורים). דגמרא מפורשת דבאיסור תורה לחוד מקרי מושבע ועומד. דפריך הגמרא לריש לקיש דסובר חצי שיעור אסור מדרבנן אי הכי לא לחייב עליה קרבן שבועה דמושבע ועומד:

ומצאתי להרמב"ח דדחה דברי התוס' בתירוצם הנ"ל מגמרא זו. דגמרא מפורשת ואין לספק בה ע"ש בתוס' יום הכפורים שתמה איך נעלם מהתוס' גמרא זאת. וא"כ קושית הגמרא במקומה עומדת דמאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דלא שייך לאפלוגי בין סתם למפרש דאף בסתם נמי חצי שיעור אסור מן התורה וכנ"ל. ויותר הוה ליה לתרץ דלא אמר ר"י כר"ל כתירוצו הנ"ל. אלא ודאי שמע מינה דבשבועה לא שייך חצי שיעור דלא כהרמב"ם וכיון דסתם אכילה בכזית לא קבל עליו אלא בכזית אם לא במפרש חצי שיעור. עוד נראה להוכיח מקושית התוס' הראשונה בד"ה דמוקי. דהקשו התוס' וא"ת ולוקי במפרש ודברי הכל. וי"ל דאי במפרש לא מתוקמא מתניתן כרע"ק דמשמע הא סתם פטור ומתירוצם מוכח דלר' יוחנן לא שייך חצי שיעור בשבועה ובלא מפרש לא אסור מטעם חצי שיעור דאי לר' יוחנן בשבועה נמי אסור חצי שיעור בלא מפרש. מאי קא מתרצו לרע"ק דמשמע הא סתם פטור. הא לר' יוחנן לא מתוקמא במפרש דמשמע הא סתם פטור. אלא שמ"מ דבאמת לר' יוחנן בשבועה לא שייך חצי שיעור אסור ורק לרע"ק דס"ל בכל איסורים במשהו לא בעינן מפרש:

והנה מאחר שזכינו לכ"ז. נבוא לבאר דעת הרמב"ם דפסק (פ"א מהל' חומ"צ ופ"ג וי"א דמאכלות אסורות) דחצי שיעור אסור מה"ת. ופסק (בפ' ה' מהלכות שבועות) באומר שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילה וטריפה דקשה איך חל אסור שבועה אנבילה אף במפרש חצי שיעור. הא בנבילה נמי אסור חצי שיעור וכקושית התוס'. ותירוצם נדחה מסוגיא כנ"ל וכן קשה מהר"ן אך נראה לתרץ הרמב"ם והר"ן לע"ד בדרך מרווח. דלהרמב"ם והר"ן משום איסור תורה לא מקרי מושבע ועומד ושפיר חל איסור שבועה בחצי שיעור מפורש על נבילה. ולא קשה מידי מסוגיא דיומא. דלהמתבאר מהר"ן (נדרים ח') להמעיין שם דבנשבע לקים המצוה לא שייך לומר אין איסור חל על איסור. ובאמת חייל השבועה לענין הלאו ופטור רק מקרבן משום דליתא בלאו והן. ואך בנשבע שלא לעבור בזה שייך אין אחע"א ולא חייל כלל כמו בכהת"כ דאין אחע"ח. וכיון שזכינו לדברי הר"ן הנ"ל דבנשבע לקיים המצוה חייל השבועה לענין הלאו אפי' נגד איסור לאו אחר. מכש"כ לענין איסור תורה לבד כמו חצי שיעור דנבילה. דאסור משום חצי שיעור כמו בשאר איסורים. בודאי חל השבועה במפרש ולא מקרי מושבע ועומד. ואתי שפיר דלא קשה מסוגיא דיומא דפריך אי הכי לא לחייב עלה קרבן שבועה כנ"ל דהקושיא רק מקרבן שבועה דלא לחייב משום דליתא בלאו והן. אבל לענין איסור חל השבועה לענין הלאו. אבל להתוס' דחולקים על הר"ן עי' תוס' נדרים דכתבו דפרכת הש"ס מושבע ועומד. לאשמעינן דמותר לשבע ולקיים המצוה ולא חשיב שיעבור על שבועתו. הא א"נ לא מקיים לא עבר על השבועה דמושבע ועומד. הרי דלא עבר כלל אפי' על הלאו. לא ניתן להאמר כן. ועיין בחדושי רעק"א בתשובתו האחרונה לחלק הכתבים. דהבין כונת הר"ן כן בדרך זה ודעת הרמב"ם כהר"ן בזה. ויתורץ היטב דברי הר"מ וגם קמה ראיתנו מדברי התוס'. ולפי דברי הר"ן הנ"ל שהבאתי יתורץ היטב קושית הנב"י שהקשה בכמה מקומות דאמאי קאמר והא מושבע ועומד ואמאי לא קאמר דאין אחע"א. ע' בנב"י מהד"ק חא"ח (סי' ל'ו) שהקשה זאת ע"ש דתירץ. ונראה דעתו דאי לאו דאין שבועה חלה. משום מושבע ועומד לא הוי אכפת לן הא דאין אחע"א בעלמא והכא הוי שבועה חיילא ע"ש. ובס' אבני מלואים להגאון בעל קצה"ח בתשובותיו (סי' י"ב) השיג עליו. דודאי גם בשבועה שייך אין אחע"א. וחדש אפכא החילוק בין אחע"א ובין מושבע ועומד. דלטעמא דאין אחע"א גם האיסור השני חייל. אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות. אבל אסור מיהא רכיב עלה., אבל לטעמא דאין מושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשיה כלל ואין כאן חלות השבועה כלל ע"ש. ולדברינו הנ"ל דברי הנב"י נכונים לפי פירושינו בדברי הגמרא דיומא. דהקושיא רק מקרבן שבועה דלא לחייב. אבל לענין איסור בודאי חל. וכדעת הר"ן שזכרנו אך לדברינו יתורץ נמי קושית הנב"י. דאמאי לא קאמר הגמ' דאין אחע"א. דלדעת הר"ן שזכרנו מבואר החלוק בין נשבע לקים המצוה. דשפיר חל לענין הלאו ורק מקרבן פטור לנשבע שלא לעבור דלא חייל כלל. ואתי שפיר במקום דנשבע לקים המצוה וחל השבועה לענין הלאו. ולהכי לא קאמר דאין אחע"א. ובחדושי בארתי עוד דלא נוכל להוכיח דבשבועה איכא חצי שיעור כמו בשאר איסורים דאל"כ איך מוקי ר"י בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים הא אפי' בכולל קל על חמור לא חל ואיך חייל שבועה דלא נכלל בו חצי שיעור אי נימא דחצי שיעור מותר בשבועה. אנבילה דאסור חצי שיעור והוי קל על חמור. דזה אינו דהא דבשבועה לא שייך חצי שיעור. לא משום קלות האיסור הוא דבאמת שבועה חמור והא דשרי בו חצי שיעור. הוא משום דבאיסור הבא ע"י עצמו אמדינן דעתו ואם הוא לא קבל על עצמו אלא בכזית. ואיך נוכל לאסור חצי שיעור דהוא לא קבל על עצמו אלא בשיעור שלם וזה פשוט. ובדרך פלפול אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דפסק דחצי שיעור אסור מן התורה. ופסק בפ"ה מהלכות שבועה שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילה וטריפה. דקשה איך חל איסור שבועה אנבילה וטריפה דחצי שיעור נמי אסור. וכקושית התוס' על ר' יוחנן ותירץ התוס' דמשום איסור תורה לחוד לא מקרי מושבע ועומד נדחה ונסתר מדברי הגמ' ריש יומא כנ"ל ואשר באמת קשה להתוס' איך יפרשו דברי הגמרא הנ"ל:

ואמרתי לתרץ בדרך פלפול בדרך נכון דלא קשה מגמרא הנ"ל. דהנה (ביומא ל"ו) סובר ר' ירמיה אליבא דר' יוסי הגלילי דלאו דנבילה הוי לאו הנל"ע להעשה דלגר אשר בשעריך וכו' והנה הגאון בעל יד המלך חדש לענין ספקו של החכם צבי אי בבל יראה שייך חצי שיעור או לא. וחדש הבעל יד המלך דהיכא אמרינן דחצי שיעור אסור מה"ת היכא דבשיעור שלם איכא מלקות אז חצי שיעור איכא רק איסור תורה לבד דחצי שיעור הוא נחות דרגא משיעור שלם אבל היכא דעל שיעור שלם ליכא מלקות אזי חצי שיעור מותר וליכא איסור ולהכי בבל יראה דאלאו שלם ליכא מלקות משום דהוי להנל"ע כפסחים (צ"ה) בפרטיה מאי קא ממעט ליה בל יראה ובל ימצא דדמי ליה דהוי להנל"ע. וא"כ אשיעור שלם ליכא מלקות ולהכי חצי שיעור מותר וא"כ אתי שפיר דברי התוס' והר"מ דלהכי חייל שבועה במפרש חצי שיעור על נבילה. משום דבנבילה חצי שיעור מותר מאחר דלא לקי אשיעור שלם משום דהוי להנל"ע וחצי שיעור מותר בנבילה ולא קשה קושית התוס' וזה סברת הרמב"ם והתוס' לא ס"ל האי כללא דכייל הבעל יד המלך ולהכי קשיא להו מר' יוחנן. והנה כי עומדים אנחנו בדברי הבעל יד המלך קשה מאוד דברי הטור והמחבר (סי' רכ"ז) בחושן משפט וזה לשונו. יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות משתות אם יש באונאה שוה פרוטה ופורש הסמ"ע מי אמרינן כיון דהתורה אמרה אל תונו אפי' שוה פרוטה בכלל. אלא שחז"ל אמרו דאין יכולים לצמצם עד שתות. או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוא בכלל המקח ולא מקרי אונאה כלל עכ"ל הטור והמחבר סי' הנ"ל. ולדעתי קשה אפי' לצד השני ליכא ספיקא כלל. דהנה שיטת הרמב"ם דפחות משוה פרוטה לענין ממון כמו חצי שיעור לענין איסור ומאן דאסר חצי שיעור ה"ה פחות משוה פרוטה וכן פסק המחבר ריש הלכות גזילה (סי' שנ"ט) אסור לגזול אפי' כ"ש עיין בסמ"ע שהביא המגיד ע"ש אף דבגזל נמי הוי מחילה בפחות מש"פ ובדיעבד שרי מ"מ לכתחילה לגזול פחות מפרוטה איכא איסור תורה כן ביאר הסמ"ע. וקשה איך יהי' מותר לכתחילה להונות בפחות משתות. והנה בפשיטות תירצתי דבגזל דשיעור פרוטה מה"ת או דהוא בכלל שיעורין או כדתנינא חמש פרוטות הן ושיעור פרוטה קצוב מה"ת ואז על פחות מפרוטה איכא חצי שיעור כבשאר איסורין אבל בשיעור אונאה דמה"ת ליכא שיעור שתות אך דאמדינן דעתו של אדם דעד שתות מחיל אינש ורק מדרבנן הוא דאמדו דעתו של אדם. נוכל לומר דכל דאמדו דעד שתות מחיל ואז אפי' שתות פחות משהו נמי מחילה ואפי' לכתחילה מותר להונות פחות משתות דבדרבנן לא שייך חצי שיעור כאשר יבואר לקמן בחדושינו באורך בענין חצי שיעור אי שייך בדרבנן והבאתי דברי התוס' (חולין ל"ד) דבדרבנן לא שייך חצי שיעור. והנה בעקר סברת הרמב"ם והמגיד שזכרנו דבממון אסור חצי שיעור כמו בשאר איסורין דלסברת הבעל יד המלך הנ"ל דביארנו דזו היא גם דעת הרמב"ם דהיכא דעל שיעור שלם איכא מלקות אזי על חצי שיעור איכא איסור תורה. אבל היכא דעל שיעור שלם ליכא מלקות אזי חצי שיעור מותר. ואיך יהיה אסור חצי שיעור בממון היינו בגזל מאחר דאלאו שלם דגזל אין בו מלקות משום דהוי להנל"ע וממילא דחצי שיעור מותר. וקשה לסברת הבעל יד המלך. ונראה לתרץ כיון דמשכחת מלקות בלהנל"ע בבטלו ולא בטלו כדבארו האחרונים עיין בטעם המלך ובתשובת שיבת ציון (ס"ק) דהיינו אם נשרף דלא יוכל לקים עשה דוהשיב את הגזילה וכיון דמשכח מלקות הדרינן לסברתו דחצי שיעור אסור ורק בחמץ בפסח דלא משכח מלקות אף בבטלו ולא בטלו עיין שאגת אריה ס"פ ובשער המלך ה' חו"מ ובטעם המלך. דנלאו האחרונים למצוא פתח מלקות בבטלו ולא בטלו בזה חדש הבעל יד המלך סברתו. והנה לפי מה שבארתי דלא חדש הבעל יד המלך סברתו רק בחמץ בפסח דליכא מלקות בשום צד אף בבטלו ולא בטלו אבל לא היכא דאיכא למשכח מלקות בחד צד היינו בבטלו ולא בטלו יתורץ היטב קושיות האחרונים שהקשו עליו ברוב דעת ותבונה מגמרא (יומא ל"ו) דר' ירמיה אליבא דר' יוסי הגלילי סובר דלאו דנבילה הוי להנל"ע דלגר אשר בשעריך תתננה. והגמרא בתמורה ד' שאני כהנים דרבי רחמנא בהו מצות יתירות פירש רש"י מצות יתירות דלוקין על להנל"ע דישראלים אינם לוקין וא"כ מאי קא מקשה הגמרא (מנחות מ"ה) וכל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים. כהנים הוא דלא אכלי הא ישראלים אכלי ולסברת הבעל יד המלך לא קשיא דנוכל לומר דהקרא מזהיר על חצי שיעור דלכהנים אסור חצי שיעור מאחר דאלאו שלם לוקין וא"כ לדידהו חצי שיעור אסור מה"ת משא"כ לישראלים דאלאו שלם לא לקי ממילא חצי שיעור מותר ומאי קשיא. ולדברינו ניחא כיון דמצינו מלקות בנבילה בבטלו ולא בטלו היינו אם נאבד הבשר דלא יוכל לקים העשה דלגר אשר בשעריך תתננה וחצי שיעור לישראל נמי אסור אך זה נוכל לתרץ רק לבעל יד המלך. אבל לא להר"מ דדעתו נמי כסברת יד המלך כנ"ל אשר שפתיו ברור מללו (בפרק א' מהלכות גזילה) וזה לשונו. ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה ואפילו שרף הגזילה אין לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו וליכא לאשכח. מלקות אף בבטלו ואיך חצי שיעור אסור בגזל מאחר דאלאו שלם ליכא מלקות. אך לפי מה שבארתי ואח"כ מצאתי סברא זה בנב"י (יו"ד סי' ע"ז) שהבליע סברא זו במתק לשונו ובשיבת ציון ס"ק הרחיב הדבור בזה דהפירוש בדברי הרמב"ם שפטור משום דניתן לתשלומין אין הכונה דפטור ממלקות משום דהוי נל"ע אלא הכונה דהרמב"ם סובר כעולא (במס' כתובות ל"א) דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי משום שתי רשעות אבל היכא דליכא ממון איכא מלקות בבטלו אף להרמב"ם דהכא ליכא שתי רשעות. והנה בתשובת שיבת ציון שם הביא סתירה בדברי הרמב"ם דבריש פ"ג מהלכות גניבה פסק כר' יוחנן דלוקה ואינו משלם (ובפרק י"ח) מהלכות סנהדרין פסק כעולא דממונא משלם ודחק שם לחלק בין גניבה וגזילה לשאר ממון ומלקות ע"ש שדחק בזה ולדעתי החלוק פשוט דהא דאמרינן בשאר ממון ומלקות דמלקא לקי ממונא לא משלם כר' יוחנן היינו היכא ששני החיובים נגמרו כאחד אזי אלים חיובא דמלקות ומלקינן. אבל בגזל שחיוב ממון נגמר מיד בשעת הגזילה וחיוב מלקות אי אפשר להגמר עד דמבטל לעשה בזה עדיף חיובא דממון דקדים ונגמר מיד ונדחה חיוב מלקות מפניו לגמרי וסברא נכונה היא. ובזה מתורץ היטב הרבה קושיות שהקשו לסברת הבעל יד המלך ודו"ק:

והנה הפ"מ יו"ד (סי' ס"ב) העיר דבאבר מן החי לא שייך חצי' שיעור מאחר דחלקו מבחוץ פטור ולא שייך חזי לאצטרופי ובזה נפלאתי על התוס' (שבועות כ"א) דהוכיחו דר"י דסובר חצי שיעור אסור הוא רק לענין איסור ולא לענין מלקות מדקא בעיה בחולין ק"ג בחלקו מבחוץ אי פטור. ואי לקי על חצי שיעור מאי קא מיבעי ליה ע"ש ולהנ"ל דלא שייך חזי לאצטרופי באמה"ח אף לענין איסור אין ראי'. גם בהוכחתם השני' בזה מדאמר ר"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ואי לקי על חצי שיעור צירוף למה לי הנה לשיטת הר"ש (פ"ב דטבול יום) וכן שיטת רבינו יקיר (ע"ז ס"ז) דחצי שיעור על ידי תערובות מותר אף לר"ש לענין מלקות וכן לדידן לענין איסור על ידי תערובות ליכא איסור ואין ראי':

והנה בממון אי שייך חצי שיעור או לא הבאתי ראיה מפורשת מגמרא (גיטין כ"א) כתבו על איסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ופי' רש"י דלא שוה נמי כלום ומשני שאני עלה של זית דחזי לאצטרופא והוי ממון הרי דחצי שיעור הוא ממון מדקא מתרץ ליה דמעלה של זית אין ראיה לאיסורי הנאה דאף דעל איסורי הנאה יהי' אסור בכ"ז על עלה של זית מותר משום דחזי לאצטרופא וכיון דשייך חצי לאצטרופי ממילא הוי ממון נמי לענין איסור דזה הטעם איסור דחצי שיעור משום דחזי לאצטרופי ועי' בס' תפארת מנחם (פ"ה מהלכות אשות) והנה ראיתי בשואל ומשיב שהביא ספק לר"ש דסבר כ"ש למכות אי בממון נמי סבר כ"ש למכות ולוקין על גזל פחות מפרוטה ולדעתי נראה ראיה מפורשת מגמרא שבועות (כ"א) אמרו ליה לר' עקיבא היכן מצינו כו' ולא הרי נמלה בריה שאני והרי הקדש שהוא מתחיב בשוה פרוטה ואפי' פחות מכזית ומשני הא בעינן שוה פרוטה שזה שיעורו ומוכח דבממון ר"ש נמי מודה דשיעורו הוא שוה פרוטה דהא עיקר קושית המקשן ארבנן דרע"ק מדבר שהכל מודים בו כמו נמלה דלכולא עלמא חייב מלקות אפחות מכזית וכן הקשו ממפרש דהכל מודים בו מדאחשבו כבריה כתירוץ הגמרא ואיך אמרו היכן מצינו בדבר שהם עצמם מודים בו כמו כן בהקדש הא בעינן שוה פרוטה לכולי עלמא ולא כזית ואי ר"ש סבר בהקדש נמי כ"ש מאי קא קשי' ליה מהקדש הא ע"כ בהקדש שיעורו הוא שוה פרוטה מדר"ש סבר התם דפחות מפרוטה ע"כ דשיעורו הוא פרוטה ומאי מקשה. אלא ע"כ דר"ש התם נמי סבר דשוה פרוטה ומקשה לכולי עלמא דהרי פחות מכזית הוא ומשני התם שיעורו הוא פרוטה ור"ש ורע"ק דסבר כמותו הכא מודה דבעינן פרוטה ולא קשיא ארבנן דרע"ק דלאו משהו אלא שיעור שלם הוא. אלא דלא ידענא עיקר ספק לר"ש דלענין מאי מספקא ליה לר' שמעון. לענין איסור הא שיטת הרמב"ם והרה"מ דחצי שיעור אסור מה"ת ובודאי לר"ש איסור איכא ומלקות לא שייך הכא דהא גזל הוי להנל"ע. אך נראה לתרץ הספק מאחר דאיכא מלקות בבטלו ואז לר"ש אף אכל שהו לוקין ואי להרמב"ם דאף דנשרף הגזילה פטור משום דניתן לתשלומין פרשתי לעיל דאין הכונה משום להנל"ע אלא כעולא ובבטלו דליכא ממון לוקין. ובהכי מתורץ היטב מה ששמעתי מקשים לשיטת הרמב"ם והמגיד דפחות משוה פרוטה לענין ממון כמו חצי שיעור לענין איסור ומקשים (מסנהדרין ל"ז) ליכא מדעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור והרי פחות משוה פרוטה דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכו' ולהרמב"ם דפחות משוה פרוטה אסור מטעם חצי שיעור מאי קושיה דמאי נפקא מיניה לענין מלקות הא גזל הוי להנל"ע ואי לענין איסור חצי שיעור אסור ולדברינו ניחא דנפקא מיניה לענין מלקות ואי משום להנל"ע משכחת לה בבטלו. והנה בעיקר הדין אי שייך חצי שיעור בממון. הנה אי נימא דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופא ובממון לא שייך חזי לאצטרופי דכל פחות מפרוטה הוי מחילה. אמנם ראיתי להאחרונים שבארו זה דתלי בטעם דפחות משוה פרוטה לא ניתן להישבון . דאם נימא דלכך לא ניתן להישבון דזה לא נקרא ממון ואינו בכלל גזילת ממון א"כ לא שייך חצי שיעור דהרי הך דאזלא תיזל לא קאי כלל על פחות משוה פרוטה ומה"ת לאסור. אך אי נימא דבאמת מקרי גזל רק דמשו"ה לא ניתן להישבון כיון דמחיל תיכף והו"ל כמו דאמרי' בבמ"צ (ל"ט) אי אהדריה לאחר יאוש מתנה בעלמא אהדריה ליה ולא שייך עשה דוהשיב. א"כ גם בפחות משוה פרוטה כיון דמחיל ליה הו"ל כלאחר יאוש ומה דהשיב ליה הוא מתנה בעלמא דהא כבר מחיל ליה. ולפי"ז שוב פחות משוה פרוטה אסור משום חצי שיעור. והנה לכאורה לפי מה שכתוב בטעם חצי שיעור דאסור מן התורה בחכ"צ (סי' פ"ו) דחצי שיעור אסור משום דאחשביה. א"כ מכש"כ בגזל דודאי אחשביה דהרי גזלו אך לפי מ"ש הר"ן ריש קדושין דלא שייך לדידי שוה לי בפחות משוה פרוטה דלאו ממון הוא וא"כ לא שייך אחשביה דלא עדיף מלדידי שוה לי דלא שייך בפחות משוה פרוטה. והנה זמן גדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערות ושיעורין הכל בכלל גדלות כ"כ הרא"ש בתשובה ובתשובת ח"ס חיו"ד (סי' שי"ז) הקשה על מ"ש הרמב"ם (פ' יו"ד מהלכות מלכים הלכה ב') וז"ל ולעולם לא עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות עכ"ל והוקשה לו הא לעיל (בפ"ט הלכה ט') כתב הרמב"ם שלא נתנו השעורים אלא לישראל לבד וכיון שאין שיעורין לבן נח מ"ט יפטר הקטן עכ"ל השואל והגאון הנ"ל דחה דאין סברא לענוש הקטן דאנוס פטור גם בב"נ והנה הקושיא הלז החמירו בה האחרונים וכשאני לעצמי לא אדע הקושיא דבודאי מותר לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור, דאין לומר דלישראל נמי אסור משום חצי שיעור וכדברי הרא"ש דהא הטעם דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי ובקטן לא שייך חזי לאצטרופי. אך בעיקר דינא דרמב"ם דכתב דשיעורים לישראל נאמרו ולא לב"נ לא קשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ואיך יהי' אסור פחות מכשיעור לב"נ. לא קשה די"ל דהא בישראל נמי אסור בחצי שיעור והיכא דלישראל אסור לא שייך מי איכא מידי כתוס' (חולין ל"ג). ובחדושי הארכתי לבאר דדינא דרמב"ם הנ"ל דשיעורין לישראל נאמרו כו' תלי לפי מ"ש המל"מ (פ"א מהחו"מ) דלר"י דסובר חצי שיעור אסור מה"ת סובר דסתם אכילה בכ"ש ואתי הלכתא ואפקא לכזית לענין מלקות אבל לר"ל סתם אכילה בכזית ע"ש. א"כ י"ל דע"כ לא כתב הרמב"ם דינו דלא ניתן שיעורים לב"נ אלא אליבא דהלכתא דקימ"ל כר"י וסתם אכילה בכ"ש רק ההלכתא גרעה שלא לענוש פחות מכזית וא"כ י"ל דההלכתא לא קאי אלא שקבלו הלמ"מ משא"כ לב"נ סתם אכילה הנאמר אצלם בכ"ש לכן הי' נהרג ב"נ עליו. אבל אליבא דר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת לדידן ה"ה לב"נ ועוד כיון דלדידיה סתם אכילה בכזית משמע גם לב"נ הוה בכזית. ועוד הוכחתי דדוקא לענין הלכה לר"י פסק הרמב"ם דינו דאל"כ אלא אף לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת קשה מי איכא מידי דלב"נ אסור ולדידן מותר. אבל אי נימא דרק לר' יוחנן שפיר דהא גם לדידן אסור מטעם חצי שיעור והארכתי הרבה לפלפל בזה:

והנה באיסורי דרבנן אי חצי שיעור אסור או לא לכאורה לפי דברי התוס' (שבועות כ"ג) דאף באיסור תורה לא מקרי מושבע ועומד בחצי שיעור מכש"כ בדברי סופרים בודאי נמי איסור ליכא אף מדרבנן אך באמת דברי הגמרא (דריש יומא ע"ד) שהקשו לר"ל דסובר דחצי שיעור אסור מדרבנן אי הכי לא לחייבו קרבן שבועה עלה ופירש רש"י דהא מושבע ועומד עלה בלאו דלא תסור. הרי דבדברי סופרים מקרי מושבע ועומד אף בלאו דלא תסור וכבר הקשינו לעיל מגמרא זו לדברי התוס' הנ"ל ע"ש. ובש"ך יור"ד (סי' קי"ט ס"ק כ"א) הכריע ג"כ דבאיסורי דרבנן שייך לומר מושבע ועומד בלאו דלא תסור. ואחר העיון לכאורה אי נימא דחצי שיעור הוא מכל מריבוי ואינו מפורש בתורה לא סתרי מגמ' דברי התוס' דשבועות. דאיסורי דרבנן דאסמכינהו ינהו אקראי דלא תסור ומפורש בתורה חמירי ואסורים אף בחצי שיעור. משא"כ בחצי שיעור דהוא רק מרבוי דכל. אך דעת התוס' ביומא דלא מכל אתרבי חצי שיעור. דהקשו דלמה לי כל תיפוק דחזי לאצטרופי ודעת התוס' דבדרבנן לא נאסר חצי שיעור ולשיטתם אזלי (בחולין ל"ד) ד"ה והשלישי כו' ואע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת בפסול הגוף דרבנן לא החמירו ומבואר דעתם דבדרבנן חצי שיעור מותר עיין בלב אריה על חולין. ובספר בכור שור (ריש חולין ד' ג')

ומעתה שזכינו לדברי התוס' דחולין ולשיטתם דבדרבנן לא שייך חצי שיעור נבא לבאר באיסורי שבת אי שייך חצי שיעור אשר האריכו האחרונים בזה ועיין בתפארת ישראל בחדושיו (לפרק א' דשבת) דהקשה דלמה עקירה בלא הנחה פטור. אבל אסור מדרבנן לאסור מה"ת בעקירה בלא הנחה מידי דהוה אחצי שיעור דאסור משום דחזי לאצטרופי וה"נ עקירה חצי לאצטרופי להנחה והאריך שם אי שייך חזי לאצטרופי באיסורי שבת ע"ש. והנה המל"מ (פ' ח"י מהלכות שבת הלכה א') וז"ל וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת. אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקימ"ל חצי שיעור אסור מה"ת וכ"כ רש"י (פ' כלל גדול ד' ע"ד) אההיא דאמרינן התם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכ"כ בהג"א ר"פ המוציא יין עכ"ל וכן הלח"מ (פ' שלישי מהלכות שבת הלכה ב') חדש מסברא דנפשיה דחצי שיעור באיסורי שבת אסור כמו בשאר איסורין ותירץ בזה הרבה קושיות שם והרבה מה אחרונים בנו דיק שכן דעת רש"י (שבת ע"ד) וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. דמבואר דחצי שיעור אסור באיסורי שבת. ולדעתי אין ראיה מדברי רש"י, דבודאי הדבר פשוט דיש לחלק בין חצי שיעור דמלאכה היינו שעשה חצי מלאכה כקושית הגאון בעל תפארת ישראל בעקירה בלא הנחה דהוא חצי מלאכה לחצי שיעור דמלאכה שלמה אלא שעשה פחות מכשיעור דבזה ודאי חייב מאחר דמלאכה שלמה עשה ואף בלא חצי לאצטרופי הרי עשה מלאכה שלמה אלא שלא עשה כשיעור שלה והרי גדולה מזו מצינו דבשנים, שעשו מלאכה שלמה דפטורים מבעשותה כולה ולא מקצתה ובזה יכול וזה יכול חייבים וזהו טעמא דמלתא מאחר דכל אחד עשה מלאכה אלא שחסר השיעור ומאחר דזה יכול לעשות כולה וזה יכול הוי כאלו עשה כל אחד מלאכה שלמה וזה נכון בסברא. ולדעתי נראה עוד לחדש דבכזה היכא דעשה מלאכה שלמה אלא פחות מכשיעור אף לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת בשאר איסורים וכהאי גונא בשבת נמי היינו בחצי מלאכה. אבל היכא דעשה מלאכה שלמה אלא בפחות מכשיעור הוה כאלו עשה כולה דאף בלא חזי לאצטרופי חייב דהוה כזה יכול וזה יכול דהוה כאלו עשה כולה וחייבים:

ובזה מתורץ היטב קושית התפארת ישראל השניה דלר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת אי יפרנס הברייתא דשבת (ד' צ"ב) דבעשותה כולה ולא מקצתה דפטור מקרבן ש"מ דאסור מה"ת והרי לא הוה רק חצי שיעור ע"ש. דלדברינו שפיר דעשו כל המלאכה רק שעל ידי שניהם נעשה וכל שזה יכול וזה יכול שפיר עשו כל השיעור. ובזה גם ר"ל מודה באופן דמדברי רש"י (ד' ע"ד) אין ראי' באיסורי שבת אי חצי שיעור אסור דשם הוי מלאכה שלמה בפחות מכשיעור דאסור אף בלא טעמא דחזי לאצטרופא:

והנה שיטת מהר"ר ר' צבי (בפ' י"ח מהלכות שבת) דחצי שיעור לא שייך אלא באיסורי אכילה אבל לא במלאכת שבת והמל"מ תמה עליו שם דאדרבה דעת רש"י (שבת ע"ד) ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור כו'. ומבואר דאף במלאכת שבת שייך חצי שיעור עכ"ל המל"מ. ולדברינו הנ"ל אין ראי' משם והנה לכאורה נוכל לישב שיטת מהר"ר צבי ע"פ דברי המראנ"ח הובא בפ"א מהלכות חו"מ שכתב לישב הקושיא על הרמב"ם דלמה לי קרא דיאכל לאסור כ"ש בחמץ והא בלאו הכי אסור משום חצי שיעור. ותירץ דהא דאמר ר"י דחצי שיעור אסור מה"ת הוא רק בדבר שלא הי' לו שעת הכושר משא"כ בחמץ בפסח דהי' לו שעת הכושר קודם הפסח ע"ש וא"כ בשבת נמי לפי זה הי' לו שעת הכושר קודם השבת ולא שייך חצי שיעור. אמנם באמת כבר תמה עליו הג"ו (סי' ל"ד) דא"כ בבב"ח דהי' לו שעת הכושר קודם שנתערב הכי נמי יהי' מותר חצי שיעור ובאמת קשה כמו כן מסוגיא דיומא גופא דמסקינן התם דביוה"כ חצי שיעור אסור והא היתה לו שעה"כ קודם יוה"כ וכן קשה מנדון דשבועה דחצי שיעור אסור עיין רמב"ם (פ"ד מהלכות שבועות). אמנם מצאתי בספר מי נפתוח שהקשה מיוה"כ כנ"ל ותירץ דהמראנ"ח לא אמר אלא בחמץ בפסח דמלבד דהי' לו שעה"כ קודם פסח איכא נמי בגופו צד היתר כגון אם לא יחמץ בפסח ובזה לא שייך חצי שיעור. ובזה שפיר מתורץ נמי קושית הג"ו מבב"ח כנ"ל וא"כ גבי שבת לא שייך זאת:

והנה בתשובת חכם צבי (סי' פ"ו) הכריע דבאיסורי שבת לא שייך חצי שיעור ולא זכר דברי רש"י הנ"ל ובהגהת מל"מ (פ' ח"י מהלכות שבת) תמה עליו איך לא זכר דעת רש"י הנ"ל ולדברינו מדברי רש"י אין ראי' כנ"ל ולהכי לא הביא דעתו בזה. אך בגוף הדבר פשוט דבאיסורי שבת לא שייך חצי שיעור דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני וראי' מתוס' (יומא ע"ד) דהקשו הא דאצטריך ר"י לטעמא דחזי לאצטרופי ואע"ג דאית לן ריבויא דכל חלב ומוכח דבטעמא דחזי לאצטרופי בלבד לא מהני. ובלא"ה דעת התוס' ריש שבת דהוצאה ע"י עני ועשיר מדרבנן. ומוכח דעתם דחצי שיעור בשאר איסורים מדרבנן ועיין פ"י שם ועיין פרי מגדים א"ח בפתיחה כוללת. ובענין דחצי שיעור בשבועה עיין בתשובת רע"א (סי' ע"ו) בנזיר שנשבע שלא יאכל חצי שיעור חרצנים דהשבועה חלה על חצי שיעור ואח"כ צירף עוד חצי שיעור חרצנים וצירף לכזית ע"ש שפלפל בזה. וגם אני בחדושי הארכתי בזה והקשיתי בהא דאיתא (בנזיר ג') דמבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין רשות דהקשה בגמרא מאי היא קדושתא ואבדלתא הא מושבע ועומד עליו מהר סיני ע"ש ובדברי התוס' (דשבועות כ"ג) ד"ה דמוקי דכיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה ותיפוק ליה דיין קידוש סגיא במלא לוגמיו ולענין נזירות אינו חייב, עד שישתה רביעית דאין לומר דהא חצי שיעור אסור מה"ת דהא חצי שיעור לא הוי מושבע ועומד וצ"ע:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה