אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן לה

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן לה

סימן לד

ביאור דעת הפוסקים בדין ריבית ואונאה להקדש והרבה חידושי דינים בלאוין שלא הי' בהם מלקות ופלפול בדברי הפוסקים בפחות משו"פ בגזל. וביאור כמה סוגיות בזה:

הרמב"ם השמיט הך דינא דאין ריבית ואונאה בהקדש והגידולי תרומה (בשער מ"ו ח"ד סי' ז') תמה עליו שהשמיט דין זה והטור והרא"ש הביאו לפסק הלכה ועיין בשעה"מ הלכות מו"ל פ"ד דתירץ דלהרמב"ם הוה קשיא דהיאך אמרינן אין ריבית ואונאה להקדש ומותר להלוות בריבית הא אמרינן פ"ד דשקלים אמר רע"ק אין משתכרין בשל הקדש וה"ט משום דאין עניות במקום עשירות. ומשו"ה הוכרח לומר דברייתא פ' הזהב כר"י ס"ל דמשתכרין בשל הקדש. אמנם לדידן דקיי"ל כרע"ק דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל. והרא"ש והטור דהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתרצו הראב"ד (פ"ז מהלכות כלי המקדש) ע"ש עכ"ל השעה"מ. והנה נשתוממתי על המראה על גדולי האחרונים בעג"ת וכן על הגאון בשעה"מ אנה מצאו בטור והרא"ש דין זה דאין ריבית ואונאה להקדש. ואדרבה בטור ח"מ (סי' רכ"ז אות מ') כתב בהדיא ואלו דברים שאין להם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות עכ"ל. וכתב הפרישה ע"ז ע"ש במ"צ דמני בהדייהו הקדשות גם כן ויליף בגמרא שם מדכתיב אחיו ולא הקדש והרי"ף והרא"ש אף שהביאו לשון המשנה כצורתה כו' דקתני בה והקדשות מ"מ בגמרא השמיטו להאי דינא ואינו מתמעט הקדש. ונראה דה"ט משום דס"ל דהקדש דמיירי מינה המשנה הוא הקדש בדה"ב דאלו הקדש דגופו קדוש אין שייך בו אונאה ואותו אין נוהג בינינו כ"א הקדש מעות עניים ושל בהכ"נ ודין חולין גמור יש לו וכמ"ש הרא"ש הביאו רבינו (בסוף סי' צ"ד ובסי' רי"ב) דכתב שם בפירוש וז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לב"ה ואינו אלא לצדקה ואחריהן נמשך רבינו דלא כתב והקדשות עכ"ל. וכן בסמ"ע (סי' רכ"ז ס"ק מ"ט) ע"ש. ובאמת נראה כדבריו דכן מורין דברי הטור (ביו"ד סי' ק"ס אות כ"ה) וז"ל וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך ב"ה אבל אסור להלותן בריבית דאו' אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש לב"ה מותר להלותו אפי' בריבית דאו' עכ"ל. ומבואר כדברי הדרישה בהקדש דב"ה והיינו בהקדש גמור ובגמרא ב"מ (נ"ז) דריבית דהקדש היכי דמי כו'. ומוקי בהקדש בה"ב בודאי איתא להאי דינא כו'. ובוודאי נמי כן דעת הרמב"ם באופן דשפיר השמיטו וכן הטור והרא"ש ומה דיתורץ לדברי הטור והרא"ש אשר הם נמי השמיטוהו יתורץ נמי לדברי הרמב"ם:

אמנם נראה לע"ד בסגנון זה דבאמת אי נימא דבהקדש לא שייך דין דריבית ואונאה קשה דברי הגמרא דב"מ (ס"א) אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית כו' חדא מחדא לא אתיא ומסיק דיליף חדא מתרתי ולאו דלא תגזול אכובש ש"ש ולעבור עליו בב' לאוין. וקשה להמסקנא דיליף חדא מתרתי איך לכתוב ריבית ואונאה ואתי גזל מנייהו ונימא דכשם דריבית לא שייך בהקדש כך גזלן לא שייך בהקדש. ואדרבה דגזל בהקדש חמיר עיין במ"צ (פ"ז) דדריש כרם רעך ולא של הקדש ופירשו התוס' דס"ד כי היכי דשרי רחמנא גזל באוכל משל חבירו ה"נ בשל הקדש קמ"ל דלא וא"כ חמיר גזל בהקדש מבהדיוט. ודרך אגב באתי להעיר ולתרץ קושית השעה"מש (שם על הש"ך סי' של"ז) דכתב דכרם רעך ולא של הקדש וה"ה לכרם עובד כוכבים והקשה בשער המשפט דבש"ס אמרו למ"ד גזל עובד כוכבים אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל עובד כוכבים ע"ש. ובאמת לא קשה מידי דזה רק להס"ד דלא ידעו דכרם ריעך אתי לשל הקדש. וע"כ דאתי למעט של עובד כוכבים אבל להמסקנא דכרם ריעך ולא של הקדש ממילא מהיכא תיתא להתיר כרם עובד כוכבים למ"ד גזל עובד כוכבים אסור וזה פשוט. והנה לפי מה שבארנו אתי שפיר דעת הרמב"ם והטור והרא"ש דהשמיטו דין זה דאין אונאה וריבית להקדש מאחר דהמסקנא כרבא דאתי חדא מתרתי ואף דבמתניתין הביאו היינו כנ"ל דבמתניתין מיירי בהקדש גמור. ואי קשה דאיך לכתוב ריבית ואתי הקדש גמור מיניה דגזל מותר ביה דמאחר דאין לנו הקדש גמור לא חיישינן להכי. ובזה יתורץ קושית המל"מ בפ"ד מהלכות מו"ל על הגהות מרדכי ב' דמציעא דנשאל אם מותר להלות מעות הקדש או של מאור כו' בריבית והשיב לאסור מגמרא פסחים (ל"ב) והמל"מ באר שם בדוחק כונתו. והקשה עליו דאיך לא זכר הסוגיא דהזהב דאין ריבית ואונאה להקדש דמבואר דריבית ליכא בהקדש ע"ש. ולדברינו הנ"ל ניחא דדעתו בזה כדעת הרמב"ם ועיין שם עוד במל"מ שהביא המוהרימי"ט דמעות הקדש הוא ממון שאין לו תובעין ולא חשיב ממון לא לענין גזל ולא לענין ריבית. ע"ש שתירץ בזה דעת הרשב"א ובזה יש לתרץ קושיתינו מגמרא דבמ"צ (ס"א) דעביד צריכותא בכולהו והא לא אתי גזל בהקדש מריבית מחדא מאחר דריבית בהקדש ליכא ולהנ"ל ניחא דלא חשיב מעות הקדש ממון לגבי גזל ולא בריבית והו"ל ממון שאין לו תובעין כנ"ל. אמנם המל"מ השיג עליו בזה ע"ש. דהא דמזיק מתנות כהונה פטור היינו לאחר שאכלן והו"ל ממון שאין לו תובעין אבל היעלה על הדעת שמותר להזיק לכתחילה. ומהתימא על המוהרימי"ט שנעלם ממנו זאת. עוד י"ל ההשמטה ע"פ גמ' (בכורות י"ג) דאי לא כתיב אלא חד כו' אבל הקדש יש לו אונאה. וא"כ למ"ד ג"ע מפורש אסור ואצטריך קרא למעוטי אונאתו בודאי קאי הקרא עליו ולא על הקדש ומיעוטי דלעמיתך לא קאי אלא למעוטי מדין קנית ישראל ולא באונאה והרמב"ם לשיטתו דג"ע אסור ולהכי השמיטו:

אמנם באמת כבר הכריעו האחרונים דעת הרמב"ם דגזל אצטריך לגופו מהא דכתב ריש הלכות גזילה איזה גזל ואיזה עושק וקשה מסוגיא דמסקינן כולה בעושק ולעבור עליו בב' לאוין. ותירצו דלכאורה קשה למאי דמסיק רב כהנא במ"צ (נ"ה) דאין אונאה לפרוטות. א"כ ליכא למילף גזל מאונאה דהא אצטריך גזל לשו"פ דאינו באונאה. וע"כ דרבא ס"ל דיש אונאה לפרוטות. ואם כן לפי ההלכה דפסק הרמב"ם (פי"ב מהלכות מכירה) דאין אונאה לפרוטות א"כ ממילא אצטריך גזל לגופיה לגזל פרוטה עיין בחידושי רע"א לבמ"צ (ס"א) דתירץ כן וא"כ מאחר דהרמב"ם לא ס"ל כמסקנא דרבא (במ"צ ס"א) מ"מ תירוצנו שפיר נאמר דלהרמב"ם קשה בדעת רבא דאיך יהי' גזל בהקדש מותר לדידיה וכנ"ל. והנה הכנה"ג בח"מ (סי' שנ"ט) כתב דדעת הרמב"ם הוא דגזל פחות משו"פ עובר עליו בלאו דלא תגזול ואף דבפחות משו"פ אינו בתורת והשיב את הגזילה בכ"ז איסורא דלאו מיהא איכא. ובאמת קשה דאמאי אין לוקין על לאו זה דלא תגזול משום דהוי לאו הנל"ע הרי הלאו כולל יותר מן העשה דבפחות משו"פ לאו איכא ועשה ליכא. ועיין במהרשא"ה (במ"צ ס"ב) דמאי מקשה הגמרא ולוקמי בריבית ואונאה הא אין לוקין על לאו דריבית ואונאה כמ"ש העור והרמב"ם דהוי לאו הניתן לתשלומין ותירץ דהתוס' לא ס"ל דמשום זה הוי נל"ע. אך נראה לתרץ על פי מה דנסתפקו הטור והמחבר בהלכות אונאה (סי' רכ"ז סעיף ו') אם הלאו דלא תונו קאי אפחות מכדי אונאה ורק דרבנן אמרו דהוי מחילה וא"צ להחזיר ואפילו הכי מחויב מלקות או דלמא דהלאו דלא תונו לא קאי אפחות משתות. ולפ"ז אתי שפיר גבי אונאה דאם נימא דלקי אף אפחות משתות וזה לא נתן להשבון. ופריך שפיר ולוקמי באונאה בכהאי גוונא דלא נתן לתשלומין ולוקין. וכן שפיר פריך ולוקמי בריבית בכהאי גונא שלא נתן לתשלומין ומכל מקום היה לוקה. ובעיקר לשיטת הרמ"ה הובא בטור יו"ד (סי' קס"א) דפחות משו"פ אסור מן התורה בריבית ויש לומר דלוקי בזה גם כן. ופריך שפיר ולוקמי בריבית ואונאה ובפחות משו"פ בריבית ופחות משתות באונאה דלא נתן לתשלומין ולוקין שפיר משא"כ בגזל דאינו לוקה בשום אופן דהוי נל"ע. ועיין בתוס' כתובות מ"ו ד"ה אתיא דמאי פריך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל כו' לאו בריבית והא אצטריך לפחות משו"פ. והוכיחו מזה דאין איסור ריבית בפחות משו"פ ועיין בסמ"ע (ריש ה' גזילה) שכתב בשם המ"מ דאף בפחות משו"פ אסור משום חצי שיעור ועיין בס' באר יעקב באורך:

ומבחידושי חצי שיעור שלי (לקמן סי' ל"ו) העירותי בדברי המ"מ דגזל אסור בפחות משו"פ משום חצי שיעור. לפי מה שתירץ הגאון בעל יד המלך בספיקו של החכ"צ אי בבל יראה שייך חצי שיעור וחדש הגאון בעל יד המלך דחצי שיעור הוא נחות דרגא משיעור שלם והיכא דעל שיעור שלם איכא מלקות אזי חצי שיעור אסור וליכא מלקות והיכא דעל שיעור שלם ליכא מלקות רק אסור לבד אזי על חצי שיעור איסור נמי ליכא ובחמץ דעל לאו שלם ליכא מלקות על לאו דבל יראה דהוא נל"ע דתשביתו כגמרא פסחים (צ"ה) בפרטיה דבל יראה מאי קא ממעט ליה כו' דהוי נל"ע וא"כ על לאו שלם ליכא מלקות ורק איסור ובודאי דחצי שיעור מותר ע"ש. וא"כ בגזל דעל שיעור שלם ליכא מלקות דהוא לאו הנל"ע ובודאי דעל חצי שיעור איסורא נמי ליכא ע"ש וגם העירותי שם לענין הספק דנסתפקו אם מותר להונות לכתחילה בפחות משו"פ מאחר דעל שיעור שלם ליכא מלקות בודאי חצי שיעור מותר ע"ש שתרצנו בענינים שונים. ואף דבאמת יש להרחיב הדיבור בזה לדברינו הנ"ל. ועוד דבעיקר תירוץ של הגאון בעל יד המלך יש לפלפל דבכל זאת אף דליכא מלקות בשיעור שלם מ"מ הוה נחות דרגא משיעור שלם דעל שיעור שלם איכא איסור לאו ואי משום חצי שיעור הוא רק באיסור תורה לבד ואיכא נחות דרגא בחצי שיעור. ויש לפלפל בזה בקושית האחרונים שהקשו דמאי נפקא מניה בפלוגתא דמוקי הגמ' ריש ביצה דפליגי ב"ש וב"ה בחמץ בפסח דלמאי נפקא מניה לענין מלקות הא בל יראה הוי נל"ע ואין לוקין כנ"ל ואי לענין איסור הא חצי שיעור אסור מן התורה. וכן בקושיתם בסנהדרין (נ"ז) והרי פחות משו"פ דלישראל שרי כו'. ולשיטת הרמב"ם דחצי שיעור בגזילה אסור כמו בשאר איסורין למאי נפקא מניה לענין מלקות הא אין לוקין על לאו דגזילה ואי לענין איסור הא חצי שיעור אסור מה"ת והרבה הארכתי בחידושי בזה ואכ"מ ועיין בנוב"י מהדו"ת (ח' א"ח סי' צ"א וח' יו"ד סי' ע"ז) שהאריך לתרץ קושית האחרונים על הרמב"ם (דבפ' י"א מהלכות שכירות) פסק דלא לקי אכובש שכר שכיר הואיל וחייב לשלם והוי לאו שניתן לתשלומין ואין לוקין עליו והקשו האחרונים דתקשי להרמב"ם קושית התוס' דאמאי לא מוקי הגמרא בגזל גופא ולעבור עליו בב' לאוין דהא השתא דמוקי לה אכובש שכר שכיר נמי לא לענין מלקות הוא כיון דלא לקי ועוד מאי נ"מ אם עבר על ב' לאוין כיון דלא לקי על לאו דכובש ש"ש. ותירץ שם ברוב חכמה דהגמרא דמוקי הך לאו דגזל אכובש ש"ש קאי אליבא דר"ל אבל לר"י לא צריך לאוקמי אכובש ש"ש דלר"י שפיר שייך מלקות בגזל אף דהוא נל"ע. דהנה לר"י דסובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו לא שייך מלקות גבי כובש ש"ש דהא לא עביד מעשה דאינו משלם השכירות אבל לריש לקיש דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין שייך מלקות בלאו דכובש ש"ש. אמנם בלאו דגזל הוא אפכא לגירסת הרי"ף. דר"י סובר קימו ולא קימו ולר"ל סובר בטלו ולא בטלו ואף שהוא נל"ע מצינו מלקות בקימו ולא קימו לר"י ואם לא קיים העשה לוקין לר"י ורק לר"ל דסובר בביטלו ולא בטלו תלי אזי ליכא מלקות דכל זמן דלא בטלו בידים אינו לוקה וסוגית הגמרא אזלא אליבא דר"ל ע"ש. ואף כי דבר חכמה בפיו מ"מ לא הואיל לתרץ קושיתו דלמה צריך הרמב"ם לתת טעם דאין לוקין אכובש ש"ש הואיל והוא נתן לתשלומין הא בלא"ה אין לוקין עליו הואיל ולא עביד מעשה ולא משכחת בשום אופן מלקות מלאוקמי בליתן תשלומין דבלא קיים איכא מלקות דלפי מה דפסק כר"י דבקימו ולא קימו תלי מילתא. גם פירושו שם דהסיב כונת הרמב"ם דפוטר בגזל לאו משום נל"ע אלא משום דעולא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי קשה לאמר זאת בהרמב"ם:

אמנם נראה לע"ד לתרץ דעת הרמב"ם הנ"ל ] בהקדם לישב קושית המרשא"ה (ב"מ ס"ב) דהקשה דהא כובש ש"ש נמי נתק לעשה דאו את העשק אשר עשק וליכא מלקות. וא"כ לוקמי בגזל גופא ע"ש. והנה השאגת אריה (סי' פ"ב) כתב לתרץ קושית המרשא"ה דהא בכובש ש"ש נל"ע. דכי מוקמינן בכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין הרי שניהם בני מלקות כיון דכתיבי בהדיא ואע"ג דהוי לאוין הנל"ע הא כיון דקיי"ל דלא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין להגמ' תמורה ב' ולוקה על לאו השני. וא"כ אהני לן הא דלוקה על לאו הב'. אבל אי אמרת אגזל גופא לא לקי כלל דלאו אחד עוקר העשה דאינה עוקרת ב' לאוין אבל לאו אחד עוקרת. ועל לאו השני דאתי במה הצד הא אין מזהירין מן הדין ע"ש. וראיתי עוד באיזה אחרונים שתירצו כן. אמנם באמת נראה לע"ד אחר העיון דתלי בב' הפירושים דלא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו או לא אי כן הוא האמת. ולדעת התוס' סנהדרין (כ"ה) בתירוצם הראשון דכן הוא האמת דבלא דמי היינו בגזל איכא נמי לאו דלא תחמוד אכתי קושית המרשא"ה במקומה עומדת דלוקי בגזל גופא דהוה ב' לאוין מפורשין לא תגזול ולא תחמוד ואין עשה עוקר ב' לאוין ואהני לן לעבור בב' לאוין ללקות. ובשלמא לתירוץ, התוס' הב' דהאמת אינו כן ולא תחמוד לא שייך אלא בדמי לפי האמת ובלא דמי היינו בגזל ליכא לאו דלא תחמוד שפיר שייך תירוץ הש"א הנ"ל דבגזל לא אהני לן ללקות אף אחד לאו דליכא ב' לאוין מפורשין ולהכי מוקמינן בכובש ש"ש. אבל לתירוץ התוס' הראשון נסתר תירוצו. ונבוך הייתי בזה ואחר שבינותי בספרים מצאתי בספר נר תמיד לכריתות שהעיר בזה ושמחתי שכונתי לדעתו. ומעתה אתי שפיר קושית האחרונים על הרמב"ם (דפ' י"א משכירות) שזכרנו דלא לקי אלאו דכובש ש"ש משום דנתן לתשלומין והקשו דלוקמי בגזל גופא כקושית התוס' (ב"מ ס"א) ומעתה אתי שפיר בצירוף קושית המהרשא"ה הנ"ל דהקשה דכובש ש"ש נמי נל"ע דואו את העשק אשר עשק . והארכנו בתירוץ הש"א דבכובש ש"ש אהני לן ללקות אלאו אחד לפי הגמרא דתמורה דאין עשה עוקר ב' לאוין ושזה תלי בב' תירוצי התוס' דסנהדרין (כ"ה) אי לא תחמוד לאנשי בלא, דמי משמע להו דכן האמת דבלא דמי נמי איכא לא תגזל ובגזל נמי איכא ב' לאוין מפורשין לא תגזול ולא תחמוד ונסתר תירוץ הש"א ולתירוץ הב' דהאמת אינו כן ובלא דמי ליכא לא תגזול. ושפיר שייך תירוץ הש"א. ודעת הרמב"ם ברור (בפ"א מהלכות גזילה הלכה ט') ע"ש דמבואר דעתו כתירוץ התוס' הב' דהאמת אינו כן ובגזל בלא דמי לא שייך לא תחמוד, ואם כן שפיר שייך תירוץ הש"א על קושית המרשא"ה דכובש ש"ש אהני ללקות על לאו אחד דאין עשה עוקר ב' לאוין משא"כ בגזל דליכא כלל מלקות דחד לאו במה הצד אתיא וכנ"ל שפיר. ומתורץ נמי קושיא זאת בחדא מחתא. ויש לפלפל בזה אי הא דאין עשה עוקר ב' לאוין אי בעינן ב' לאוין סמוכין דסתרי דברי התוס' דחולין (פ"א) לדברי התוס' דזבחים (ע') בזה עיין מה שפלפלו האחרונים בזה בלאו דלא תעשוק ולא תגזול ועי' בשעה"מ הלכות חו"מ ועיין בתשובת שיבת ציון (סי' ק') באריכות מזה. אלא דלכאורה לדברינו הנ"ל דתרצנו דעת הרמב"ם בצירוף קושית המרשא"ה שם על פי דרכנו דדעתו כתירוץ התוס' הב' דסנהדרין (כ"ה) דהאמת אינו כן ובלא דמי ליכא לא תחמוד כנ"ל שהוכחנו מפ"א מהלכות גזילה תשאר לנו קושית הבית יעקב בסתירת דברי התוס' דב"מ (ה') לדברי התוס' ב"מ (ס"א). דבמ"צ (ס"א) הקשו התוס' דלוקמי בגזל גופא לעבור עליו בב' לאוין ותרצו משום דלא לקי אלאו דגזל דהוא נל"ע משא"כ בכובש ש"ש באם אינו ענין לקי שפיר ע"ש. ובתוס' לעיל (דף ה') ד"ה לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו הקשו וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בב' לאוין. וקשה הא בגזל לא שייך לעבור עליו בב' לאוין כתירוץ התוס' לקמן (ס"א) ע"ש. והרבה מאחרונים ראיתי שמתרצים זאת לדברי הגמרא דתמורה דאין עשה עוקר ב' לאוין ובשלמא לקמן בגזל דהב' לאוין חד הוי נל"ע וחד אתי במה הצד ואין מזהירין מן הדין ובודאי דלא שייך אין עשה עוקר ב' לאוין דבלא"ה ליכא מלקות על לאו השני דאתי במה הצד וכנ"ל בתירוץ הש"א. משא"כ ב' לאוין מפורשין כגון הכא (בדף ה') בגזל גופא דאיכא לא תחמוד ולא תגזול ובודאי שייך דאין עשה עוקר ב' לאוין ואהני ללקות אחד לאו עיין בס' ז"ב שתירץ כן קושית הב"י בסתירת דברי התוס' וכן בספר עצי לבונה על יו"ד (סי' ק"ס ס"ק ו') שהקשה בעצמו קושית הב"י ותירץ כן לחלק. ובאמת הקושיא כבר קדמו בס' ב"י והתירוץ בס' ז"ב. אמנם לפי מה שהערנו לעיל בתירץ הש"א על קושית המרשא"ה דתלי בב' תירוצי התוס'. ולהתירוץ הראשון דכן הוא האמת דלא תחמוד בלא דמי משמע להו ובגזל איכא לאו דלא תחמוד שפיר שייך תירוץ הז"ב הנ"ל, משא"כ לתירוץ התוס' הב' דהאמת אינו כן ובגזל ליכא לאו דלא תחמוד. ואם כן גם בגזל ליכא ב' לאוין מפורשין ולא שייך אין עשה עוקר ב' לאוין וקושית הב"י במקומה עומדת בסתירת דברי התוס' דב"מ ומאחר דהכרענו לעיל דעת הרמב"ם כתירוץ התוס' הב' דהאמת אינו כן ובגזל לא שייך לא תחמוד וקשה לדידיה קושית הב"י וצ"ע:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה