ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן לג
שאלה בממון דבעינן ב' עדים מלא יקום עד אחד באיש כו'. אם דוקא בממון שהוחזק לאחד דבאים להוציא מחזקה. אז בעינן ב' עדים. או לא שנא דאף היכא דלא אתחזק לא לזה ולא לזה בעינן ב' עדים. גם יבואר הרבה חדושי דינים ברובא וחזקה אי הולכין בממון אחריהם ובס"ס אי מוציאין ממון וביאור כמה סוגיות בש"ס:
תשובה בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא אי ע"א נאמן או לא. מחלוקת הפוסקים בזה. דעת הר"ן ומהרי"ק בתשובה (סי' ע"ב) דאף על גב דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו היכא דאתחזק איסורא. ודעת הרמב"ן ריש פ' האשה רבה דאף היכא דלא אתחזק איסורא בעינן שני עדים. ויסוד מחלקותם הוא בפירוש דברי הגמרא (גיטין ד' וריש פ' האשה רבה) דפריך הש"ס אימר דאמרי' ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא. אבל הכא דאתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומשמע פשטא דש"ס. דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא היכא דאתחזק איסורא כדמחלק הגמרא. אבל היכא דלא אתחזק איסורא ולא היתירא נאמן ע"א אף בדבר שבערוה כמו באיסורין שמבואר ביו"ד (סי' קכ"ז סעיף ג') ע"ש. אך הרמב"ן פירש דהא דקאמר הש"ס ואין דבר שבערוה פחות משנים הוא בלשון ועוד. פירש דאף היכא דלא אתחזק איסורא בעינן בדבר שבערוה שנים ולעולם צריכין שנים אף היכא דלא אתחזק איסורא. והנה לפי ב' השיטות הנ"ל אי באתחזק דוקא בעינן ב' עדים או אפי' בלא אתחזק באיסורא בעינן ב' עדים. מהיכא קא ילפת מממון דילפינן גז"ש דבר מממון בריש פ"ק דסוטה. וא"כ בממון נמי היכא דלא אתחזק לא לזה ולא לזה כמו באבידה דאין אחד מהן מוחזק. עי' תשובת נוב"י מה"ת חאה"ע (סי' מ"ט). או בשנים חלוקין על חפץ ואין שום אחד מוחזק בו תלי במחלוקת. הנ"ל דלמהרי"ק והר"ן גם ע"א נאמן להחזיק. ולהרמב"ן אין ע"א נאמן להחזיק. ובאמת דעת הר"ן (בפ' ג"ה) דע"א נאמן להחזיר אבידה לבעלים הביאו הגאון בעל חמדת שלמה (סי' כ"ג) בחאה"ע. ואף דבתשובת עמודי אור (סי' פ"ז) הבין דברי הר"ן בדרך אחר. אך אין דבריו מוכרחים בזה. ובשב שמעתא להגאון בעל קצוה"ח (שמעתא ו' פ' ג') לא הביא דברי הגאונים הנ"ל שזכרנו. ומסברא דנפשיה הכריע דבדבר שבערוה היכא דליכא חזקה אין ע"א נאמן דכיון דילפינן דבר דבני מממון כל דין תורת ממון עלה. וגבי ממון אפי' ליכא חזקה כלל נמי אין ע"א נאמן. והביא ראי' דבממון אפי' ליכא חזקה אין ע"א נאמן מגמרא ב"מ דסימנין וסימנין וע"א יניח. והתם ליכא חזקה דהא אין שום אחד מוחזק באבידה כנ"ל. ואפ"ה אין ע"א קם לעדות ממון כלל. א"כ ה"ה לדבר שבערוה דילפינן מיניה נמי לא מהני ע"א ואפי' היכא דליכא חזקה. והביא שם תשובת מיימוני דהיכא דלא אתחזק מהימן ע"א. והקשה עליו מגמרא הנ"ל ע"ש דלבסוף הביא דעת המהרי"ק. ושוב חידש שם דהא דילפינן דבר דבר מממון היינו היכא דידוע שהוא ודאי דבר שבערוה וכגון דאתחזק איסורא דערוה. אבל היכא דאינו ידוע אם יש כאן דבר שבערוה וע"א מעיד שלא היה כאן דבר ערוה בזה הו"ל כמו שאר איסורין וע"א מהימן בזה. אבל גבי ממון הכריע שם מגמרא דסימנין וסימנין וע"א יניח דאפי' היכא דלא אתחזק בעינן ב' עדים ע"ש:
והנה דברי הקצוה"ח נכונים בסברא ובטעמא לענין דבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא דע"א נאמן כמו בשאר איסורין. ואף דילפינן מממון ובממון אם יהיה כדבריו שם אף היכא דלא אתחזק מ"מ בעינן ב' עדים אין הדין כן בדבר שבערוה דילפינן מיניה. דלא גמרינן דבר דבר מממון רק היכא דידוע דהוי דבר שבערוה כגון דאתחזק איסורא דערוה כנ"ל. וכן מבואר ברשב"א בחידושיו (פ' האומר) בקדושין לתרץ קושיתו שהקשה שם דמאי שנא בגיטין וקדושין דבעינן ב' עידים על גוף המעשה ובינו לבינה לאו כלום הוא ואפי' שניהם מודים. והא ילפינן דבר כו' מממון ובממון מתקיים המעשה בלי עדים כל שהענין אמת דלא אברי סהדי אלא לשקרא ע"ש שתירץ דיליף דבר דבר מממון במקום הכחשה דצריך שני עדים ע"ש הובא בקצוה"ח (סי' רמ"א). אך בעיקר יסודו דבממון אפי' היכא דלא אתחזיק בעינן נמי ב' עדים. וראיתו מגמרא (פ' אלו מציאות) דסימנין וסימנין וע"א יניח כנ"ל. אף שבשער המשפט (סי' ל"ג ס"ק א') נמי הקשה שם מגמ' הנ"ל על דעת המהרי"ק הנ"ל שזכרנו דעתו בדבר שבערוה אף היכא דלא אתחזק בעינן ב' עדים. וא"כ ה"ה בודאי בממון דילפינן מיניה נמי הדין כן וקשה מגמרא הנ"ל. וכבר קדמו בשמעתא הנ"ל בעל קצוה"ח. אך כשאני לעצמי לא אדע ראיתם וקושיתם. דהנה הפני יהושע הקשה בכתובות דאמאי צריכין בירור סימנים היכא דליכא אלא חד תובע לפנינו והוא טוען ברי שמידי נפל החפץ והמוצא טוען שמא וברי ושמא ברי עדיף ע"ש שתירץ משום דאיכא רוב כנגד דאית לן למימר דמרובא דעלמא נפל וסימנין מועילים אף לענין רובא דהא באבידה איכא רובא כנ"ל ובכ"ז מהני סימנין לתירוץ הפ"י. וע"כ דסימנים מועילים אף לענין רובא. והנה אם בתובע אחד איכא רובא דאית לן למימר דמרובא דעלמא נפל אלא דהסימנים מועילים להתובע מכש"כ בתרי תובעים ושניהם נותנים סימנים שוים וכל אחד מוכחש מחבירו בודאי אית לן לומר דחפץ זה מרובא דעלמא נפל ולא מהם דודאי רמאים הם וסימנין לבטל הרוב אין כאן. ומעתה אזדא קושיא וראיה הנ"ל מגמ' דסימנין וסימנין וע"א דיניח דאמאי לא מהימן הע"א היכא דליכא חזקה. דלדברי הפ"י דיש באבידה רובא כנ"ל וע"א לא מהימן נגד הרוב דדוקא סימנין דמהני כנגד הרוב. אבל לא ע"א ופשוט באופן דמגמרא הנ"ל ליכא להוכיח דבממון אפי' לא אתחזק בעינן ב' עדים:
ובגוף דברי הפני יהושע הנ"ל דתירץ דבאבידה איכא רוב. הקשה לי ידידי האברך הרב כו' כמר חיים יצחק יודעלזאהן מאקמיאן דקושיתו במקומה עומדת דלמה לא יועיל הברי אף לענין הרוב הא אין הולכין בממון אחר הרוב ונסתר תירוצי אשר יסודו בדברי הפנ"י. והשבתי לו דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו היכא דאיכא חזקה כנגד הרוב דאז אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כדפירשו התוס' (ב"ק כ"ז) דטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום סמוך מיעוטא לחזקה. וא"כ אתי שפיר באבידה דליכא חזקה לאחד מהם ובודאי אלים הרוב ואין ע"א נאמן נגד הרוב כנ"ל ופשוט. וראיתי כזה בשיטה מקובצת (ב"מ) בשם הר"ן שהקשה בדברי רש"י (כ"ד) שם דבודאי מצרים הוה כו' ושלו נמי לא הוה דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא והקשה דכל הטעם דלא אזלינן בממון בתר רוב הוא משום חזקת ממון וכאן באבידה לא שייך חזקת ממון עי' בכתובות (ט"ו) וא"כ למה לא ניזל בתר רוב. ובלאו הכי קשה דבמצרים לא שייך חזקת ממון כמ"ש הקדמונים דעמד והתירם ומהראוי ללכת בתר רובא ע"ש. אך אי קשיא לדברי הפ"י הא קשיא לפי מה דהעלה הפ"י בקדושין דע"א נאמן נגד הרוב אפי' באינו בידו משום דמברר המיעוט מתוך הרוב והא דאינו נאמן נגד החזקה היינו היכא שבלא העד לא היה ספק ע"ש. וא"כ יש להוכיח מגמ' הנ"ל דסימנין וסימנין וע"א יניח דאף דאיכא רוב לדברי הפ"י הנ"ל שזכרנו ולמה לא יברר הע"א המיעוט דסימנים של זה נכונים. והנה כבר נתבאר בדברינו בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא מחלוקת הרמב"ן והמהרי"ק. והנה מאד נתקשיתי בדברי הר"ן פ' התקבל גבי מי ששלח שליח לקדש אשה ומת ה השליח בדרך דאסור בכל הנשים שבעולם ודעת הרמב"ן דאסור מה"ת והקשה הר"ן דא"כ אף שאמרו הקרובות שלא נתקדשו האיך מועיל הא הוה ליה דבר שבערוה עכ"ל הר"ן. ומוכח מקושיתו דאף היכא דלא אתחזק איסורא בדבר שבערוה בעינן שנים דהא בקרובות לא אתחזק איסורא ולא זכיתי להבין קושיתו לדעת הרמב"ן הא שיטת הרמב"ן בפי' דאף היכא דלא אתחזיק בעינן ב' עדים והוא בחדושיו (לפ' האשה רבה) ולא ק"מ ע"ש. וראיתי להמקנה בקו"א (סי' ל"ה) שהקשה שם דברי הר"ן אהדדי דשם הקשה הר"ן בסוגיא בהא דאמר רב בא אחד ואמר אני קדשתי נאמן ליתן גט כו'. והא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה כו' ואין ע"א נאמן ותירץ ע"ז הר"ן דכאן נעמידה בחזקתה ובכהאי גונא לא שייך אין דבר שבערוה פחות משנים. והקשה המקנה דמשמע הכא מדבריו דכל שאינו מוצא מחזקה נאמן ע"א והקשה מפ' התקבל הנ"ל והרי שם לא אתחזק איסורא ואפ"ה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה עכ"ל. ולדעתי לתרץ דברי הר"ן דאין סתירה בדבריו דבאמת צריך להבין אליבא דרב נמי איך נאמן ליתן גט ולהתירה לעלמא דילמא הוא לא קידש אותה ומאי מהני גיטו. אך יפה פירש הר"ן שם דאין אדם חוטא ולא לו בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר א"א לעלמא ומאחר שהוא רואה שאנו אוסרין עליו הי' מודה בדבר אם לא קדשה. אבל לכנוס לא מתירין מהאי טעמא לרב כיון שמתכוין לכונסה אין שייך אין אדם חוטא ולא לו ומשום דבר שבערוה לא שייך אפי' לענין לכונסה דהא אף לדברי האב הרי היא מקודשת ונאסרה על פיו ואינו מוציאה מחזקה דהא לא נתחזקה לאחד רק לדברי אביה היא מקודשת לאחד מהעולם ויוכל להיות שגם לזה. אלא שלרב הוה כעין נוגע כיון דלעצמו הוא וחיישינן דלמא משקר. ולרב אשי כיון דמשום דבר שבערוה דלבעי שנים ליכא מאחר דאינו מוציאה מחזקה דאף לדברי האב שאמר קידשתי את בתי והרי היא באיסור א"א לכל העולם ובלא דבריו נמי נאסרה. ואלא משום דלעצמו ניחוש שמא משקר להא לא חיישינן דירא לשקר ולומר לאב אני הוא שקידשתי דמרתת דלמא מכחיש ליה ואמר לאו את ולא משמע משם דעת הר"ן היפך דבריו והיכא דבאמת מוציא מחזקתה בודאי אף שלא נתחזק בעינן ב'. אך קושיתנו על הר"ן דאיך הקשה על הרמב"ן דלהרמב"ן לשיטתיה דאף היכא דלא אתחזק איסורא בעינן שנים כדביארנו לא קשה מידי וצ"ע. והנה בגוף קושית הפ"י שזכרתי לעיל דאמאי צריכים ברור סימנים היכא דליכא אלא חד תובע והוא טוען ברי שמידי נפל החפץ והמוצא טוען שמא הא ברי ושמא ברי עדיף נראה לתרץ על פי מה שחידש הקצוה"ח (סי' צ"א) דהא דאמרי' דברי ושמא ברי עדיף הוא רק בשבועה דוקא מהני ברי שלו. וא"כ להכי בעי סימנים דאי משום ברי אז צריך שבועה. אבל אי מהני סימנים אז פטור משבועה. אך יש לדחות דהקצוה"ח לא חידש דברי צריך שבועה רק היכא דלהוציא מחזקת ממון אזי קשה להוציא ממון ובעי שבועה. אבל היכא דליכא חזקה ולא הוי להוציא בודאי לא בעי שבועה ומטעם ברי לבד מהימן וא"כ באבידה דלהמוציא ליכא חזקה כנ"ל שהבאתי דעת התוס' כתובות (ט"ו) דבאבידה ליכא חזקה ושפיר מהימן בברי בלא שבועה ושפיר הקשה הפ"י קושיתו דלהימן בברי לבד. והנה בהא דלהמוציא ליכא שום חזקה הקשה הנוב"י קושיא חמורה דמאי קא מבעי להגמ' בב"מ (כ"ז) אי סימנים דאו' או דרבנן למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים וקשה איך קא פשיט מאבידה דאפי' אי מצינו באבידה דמוציאין היינו רק באבידה דליכא חזקה. אבל לא להוציא מחזקת א"א עי' נוב"י מה"ת חאה"ע (סי' ס'). אך באמת זה לא קשה דגם בגט כל זמן שלא נתן הגט לא מרע חזקת א"א דעתה אין אנו דנין על החזקה דסתם אשה לאו לגרש בהך גט קיימא וכמו שכתבו התוס' בחולין (צ"ו) ד"ה פלניא דהאי סימנא דמה שמחזירין שטר לא מקרי מוציא ממון מחזקתו אע"ג דהלוה טוען וצוח משום דעתה במה שמחזירין השטר אין אנו מוציאין ממון מחזקתו רק גרמא בעלמא וה"ה נמי בגט. אח"כ מצאתי בתשובת חת"ס חאה"ע (סי' צ') שתירץ כן ע"ש ובגוף הקושיא כבר קדמו הנוב"י סי' הנ"ל. ולדברינו מיושב נמי קושית הר"ן הביאו הקצוה"ח (סי' רנ"ט) דאמאי לא אמרו נ"מ להתיר אשה עגונה ע"י סימנים ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהתם אנו דנין נגד חזקת א"א ובודאי לא מהני והתוס' ב"מ (כ') הקשו היכי קאמר רע"ק מה פשיט מר איסורא מממונא הא אנן טפי מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רוב אפי' היכא דאיכא חזקה דאיסורא נגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט. וכתב הפנ"י דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקת ממון משא"כ כאן דמי שמצאה אין לו חזקת ממון בזה ואין לו שום זכות ולמה יחזור. ובאמת מבואר כן כתירוץ הפ"י בתוס' חולין (צ"ז) ד"ה פלניא. והרבה הארכתי בחדושי לפלפל בזה:
והנה אי ברובא וחזקה מוציאין ממון לכאורה לפי מה שפירשו התוס' ריש פ' האשה שנתארמלה דקושית הגמרא וכי ליכא עדים מאי הוי הוא רק לרב דסובר דהולכין בממון אחר הרוב משמע דעתם דאף היכא דאיתא רובא וחזקה כמו הכא דאיכא רובא דרוב בתולות נשאת וחזקה דחזקת בתולה וביותר מבואר כן בדעת התוס' בכורות כ' דאף ברו"ח אין מוציאין ממון ע"ש. אמנם בבעל המאור (ריש פ' האשה שנתארמלה) מבואר דמחלוקת הבעה"מ והרמב"ן בזה בקושית הגמרא אי רק אליבא דרב או אליבא דשמואל נמי ולהרמב"ן לא קאי הקושיא אלא לרב ומבואר שם דלכ"ע היכא דאיתא רו"ח מוציאין ממון אלא דלהרמב"ן לא הוי התם חזקה ע"ש דראי' שלו מדלא פריך הגמרא בבא בתרא לרב מהכא ובחידושי הוכחתי מירושלמי דכתובות ואכ"מ:
והנה לענין ס"ס בממון אי מוציאין ממון או לא דעת התוס' כתובות (ט') דס"ס מועיל להוציא ממון והפנ"י הקשה הא אין הולכין בממון אחר הרוב. ועיין בתשובות חת"ס חאה"ע (סי' ה') שהאריך והעלה דהא שכתבו התוס' כתובות (ט') דמוציאין ממון בס"ס אין כונתם כשיש לנו ס"ס מוציאין דז"א דאפי' ע"י רוב אין מוציאין וס"ס לא עדיף מרוב. אך הסברא הוא שהמוחזק טוען שמא א"א להוציא מידו אבל בשחזקתו גרוע כ"כ שהוא עצמו מסופק בשני שמא הוא שלו. א"כ אין לנו להוציא ברי של חבירו ולתפוס ממון בספק עצום של עצמו ע"ש שהאריך בזה לתרץ הקושיא מסוגיא דמומין ובחזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו הוא דזה אינו חזקה רק שאי אפשר להוציא מתחת ידו אמנם בשב שמעתא (שמעתא א' פ' כ') האריך בדברי הפ"י ובשמעתא הנ"ל (פ' כ"ג) העלה דהתוס' לא כתבו זאת אלא גבי כתובה דגם רובא מהני ביה ע"ש שהביא המרדכי (פ' אלמנה ניזונית) דבכתובה הולכין אחר הרוב. וא"כ ס"ס נמי מהני ביה ע"ש (פ' כ"ג וכ"ד) שהאריך בזה. אך לענד"נ ע"פ מה שמצאתי בקונטרס הספיקות לאחי הקצוה"ח (סי' ו') דס"ס הוה כרובא דאיתא קמן שהרי שני הצדדים לפנינו ובשם גליון התו' הביא דרובא דאיתא קמן מהני נמי בממון ואזלינן בתר הרוב. ובאמת חידש כן התה"ד (סי' שי"ד) דרובא דאיתא קמן מועיל לענין ממון והתוס' ביבמות (דף ס"ג) כתבו דאף לר"י דחייש למיעוטא ברובא דאיתא קמן מודה והמרדכי סוף חולין כתב כן לר"מ. ובזה מתורץ היטב קושית האחרונים שהקשו לר"מ וכן לשאר הסוברים דחיישינן למיעוטא איך מהני ס"ס הא עיקר הטעם דמהני ס"ס הוא או משום דספק הראשון הוא לקולא לשיטת הרמב"ם דסד"א הוא מה"ת לקולא ושוב הו"ל איסור דרבנן ואתי ספק השני ושרי לגמרי כדין כל ספק דרבנן להקל או לטעם הרשב"א דס"ס מטעם רוב ועדיף מרוב ע"ש. וא"כ לר"מ ולרבי עקיבא לא שייך הני טעמים דלטעם הראשון דס"ס. דספק הראשון לקולא לשיטת הרמב"ם ונשאר ספק דרבנן כנ"ל לא שייך לדידהו טעם זה לפי מה שתלו מהרי"ט והפר"ח ושארי גדולי האחרונים. לדעת הרמב"ם דסבר דספק דאו' מה"ת לקולא דתלי במחלוקת אי בעינן שתי חתיכות או חתיכה אחת באשם תלוי הבא על הספק דלמ"ד דסבר דבעינן שתי חתיכות דיהיה אתחזק איסורא. וע"כ דסובר דספק דאו' לקולא ולהכי בעינן שתי חתיכות דאתחזק איסורא ואז מחמרינן ולמ"ד דחתיכה אחת נמי מחייבינן ואף דלא אתחזק איסורא ע"כ דעתו דספיקא דאו' לחומרא ע"ש שתירץ בזה דעת הרמב"ם מכל הקושיות שהקשו האחרונים עליו דדעת הרמב"ם בזה לפסוק כמ"ד דשתי חתיכות בעינן דאתחזק איסורא ובלא אתחזק ספיקא דאו' לקולא ולפ"ז לר"מ דסובר בכריתות (י"ח) כר"א דחתיכה אחת בעינן. וע"כ דספיקא דאו' לחומרא וכן לרע"ק דסובר חתיכה אחת בעינן ע"כ דספיקא דאו' לחומרא, ולא שייך לדידהו הטעם בס"ס משום דספק הראשון לקולא כשיטת הרמב"ם דבאמת דעתם דספיקא דאו' לחומרא והטעם השני שזכרנו בס"ס דהטעם משום דס"ס הוא מטעם רוב כשיטת הרשב"א הא אינהו חיישי למיעוטא ר"מ ורע"ק ור' יוסי ואף דדעת התוס' חולין דמדרבנן חיישי למיעוטא. אך באמת דעת הרשב"א ושארי גדולי האחרונים דמה"ת חייש לר"מ למיעוטא. וא"כ לר"מ ורע"ק דחיישי למיעוטא מה"ת לא שייך ס"ס. ועי' באור חדש לקדושין (ע"ג) שהעיר בזה ודחק שם בזה. ואך לדברינו הנ"ל אתי שפיר דדעת התוס' יבמות (ס"ז) דאף לר"י דחייש למיעוטא ברובא דאיתא קמן מודה דאזלינן בתר הרוב. וגם דעת המרדכי כן כאשר זכרנו לעיל. ובס"ס הבאתי דברי קונטרס הספיקות לאחי הקצוה"ח (סי' ו') דס"ס הוה רובא דאיתא קמן שהרי שני הצדדים לפנינו. והבאתי לעיל שכן דעת התה"ד ואתי שפיר לרע"ק ולר"מ ולשארי המ"ד דסוברים דחיישי למיעוטא דעתם בס"ס כשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רוב וברובא דאיתא קמן אזלינן בתר רוב אף בממון כדעת התוס' יבמות שזכרנו. וס"ס הוה רובא דאיתא קמן. והנה בגוף דברי הנוב"י מה"ת שהביא ראי' מתוס' (ס"פ קמא דכתובות) שם דאזלינן ע"פ רוב דהמוצא לא מקרי מוחזק ובמהדו"ק חאה"ע, (סי' ל"א) רמז נמי לדברי התוס' הנ"ל שזכרנו דבאבידה לא מקרי המוצא מוחזק. ואחר העיון אין ראי' משם דשאני התם שהאבידה ודאי מגברא הזה נפל ויש לו חזקת מרא קמא רק שהמוצא קאי להחזיק באבידה זאת ע"פ הסברא דלא אזלינן בתר רובא. זה לאו מילתא דאטו נימא דמותר לגזול לאדם שיש כאן רוב ומיעוט משא"כ גבי עסק סימנים דאבידה וסימנים אמצעים אף נימא דערכן ומשקלן כמו רובא בכל מקום הא אין להאובד חזקת מרא קמא על מציאה דאפשר הוא של אחר רק שאנחנו באנו להחזיק את איש הזה ע"פ סי' אמצעים הדרינן לכלל דקיימ"ל בכל מקום דרוב לא מועיל להחזיק את האדם ע"פ רוב משא"כ בסופ"ק דכתובות שהחזקה של נאבד ברי. אחר כותבי זאת מצאתי בתשובת גליא מסכתא (שאלה ה' אות ט') שכתב כן. ולענין מה שזכרנו לעיל דעת התוס' דבס"ס מוציאין ממון ואי ס"ס מטעם רוב כשיטת הרשב"א הא אין הולכין בממון אחר הרוב והבאתי לעיל דברי הש"ש שמעתא א' פי"ח) דבשטרות הולכין בממון אחר הרוב משום דכגבוי דמי ע"ש. ואחר כן מצאתי באבני מילואים (סי' ק"ג) דדוקא בכתובה הולכין בממון אחר רוב ולא בשאר שטרות משום דבכתובה כל שמגיע לה בבירור כתובתה הוה ליה דין מוחזקת וכיון דמספקא לן הולכין אחר הרוב דטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דאלים חזקת ממון. והכא אם הגיע לה באמת הכתובה הרי היא מוחזקת א"כ הוי ליה ספק בגוף החזקה אם היא מוחזקת או לא ושפיר אזלינן בתר רובא וכמ"ש בתשובת מהרי"ק (ל"ב) ע"ש שהאריך בזה:
אמנם בעיקר דברי התוס' דכתובות דבס"ס מוציאין ממון הארכתי בחידושי לחקור היכא דאיכא רוב נגד הס"ס דבודאי משמע מדברי התוס' הנ"ל דרוב עדיף ואזלינן בתר הרוב. וכן לדעת הרשב"א א דס"ס מטעם רוב ובודאי רוב גמור עדיף מס"ס וסתרי דברי התוס' הנ"ל לדבריהם שם במס' כתובות (י"ג) דמקשו התוס' שם לזעירא דאמר נסתרה הא איכא ס"ס משמע מדבריהם דאפי' ברוב פסולים יש להכשיר מטעם ס"ס. וכן בכמה מקומות משמע בדברי התוס' דאפי' במקום רובא אזלינן בתר ס"ס וכמדומה שקושיא זו נזכרת באחרונים. אך יש לתרץ לדעתי דדוקא במקום ששני הספיקות מסייעין זה לזה ושניהם הם נגד הרוב התם עדיף ס"ס מרוב כמו בכתובות (י"ג) דהספק שמא לא נבעלה והספק שמא כשר הוא מסייעין זה לזה שלא הי' פסול אצלה וחשוב כרוב שלא הי' פסול אצלה משא"כ ספק אונס שהרוב דרצון מנגדו וספק דלאו תחתיו אין מסייעו לעמוד נגד הרוב דרצון וממילא נתבטל משום רוב דרצון ונשאר רק ספק אחד דלאו תחתיו דאז אינה אסורה ולא מהני ס"ס. ועי' בתשובת עמודי אור (סי' פ"ד) שנסתפק בהא דבעינן באבידה סימנים או עדים אם הוא להוציא מחזקת רובא דעלמא דמספקינן בהו דלמא מינייהו נפל. והסימנים או העדים מבררים הדבר שמאחר שהוא כיון הסימנים מסתמא ממנו נפל. או אפשר דלגבי עלמא הי' נאמן המבקש אבידה אף בלא סימנים ועדים והא דבעינן סימנים ועדים היינו לאפוקי מן המוצא. שהרי אם לא יתברר הדבר ע"י סימנים או עדים שלו היא האבידה וזכה בה מה"ת ע"ש. ולכאורה יש להביא ראיה מכח קושית הפ"י ותירוצו שזכרנו דהקשה דלמה קרא דשמלה להחזיר אבידה בסימנים והא בלאו הכי צריך להחזיר משום דהאובד טוען ברי והמוצא טוען שמא לאו דידך ותירץ כו' ומוכח דהסימנים צריכין להוציא מחזקת רובא דעלמא ולא מן המוצא דבלאו הכי אינו שלו. וא"כ שפיר אצטריך קרא דשמלה להחזיר בסימנים דאי משום ברי הא כל אחד דיבוא להוציא יטעון ברי וכתירוץ הפ"י דאיכא רובא דעלמא כנגדו וע"ש בתשובה הנ"ל דמפשט פשיטא ליה מגמרא דב"מ (כ"ז) דקאמר רבא דהא דתקנו רבנן דליהדרו אבידה בסימנין דניחא ליה למוצא אבידה כו' ופריך רב ספרא וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון חבירו אלא ניחא ליה לבעל אבידה ומבואר דגם לגבי רובא דעלמא בעינן בירור לאפוקי מחזקיהו ע"ש דתירץ בזה שפיר קושית הנוב"י הנ"ל שזכרנו והרבה הארכתי בחידושי לבאר אי מהני רובא בממון להוציא מחזקת מרא קמא דרק לענין חזקת ממון דאלים טפי אין הולכין בממון אחר הרוב. אבל לענין חזקת מרא קמא דהוי כמו כל חזקות בודאי מהני הרוב וכמו דמצינו במגו דמהני כנגד חזקת מרא קמא אע"ג דלענין חזקת ממון לא מהני מגו. ועי' בשב שמעתא (שמעתא ד' פ' כ"ד):