ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן לב
שאלה באחד ששעבד לחבירו בית זה שיפול לו ממורישו ואין יורש קרוב ממנו דהדין דיכול אדם לשעבד ולחייב בדבר שלבל"ע. אף דלהקנות לא יכול דבר שלא בל"ע כמבואר (בח"מ סי' ס' סעיף ו'). ומת המתחייב קודם שמת מורישו ולהמתחייב הזה היה לו ב"ח שהלוה המתחייב ממנו בשטר ולא כתב לו דאקני. ועכשיו שמת מוריש באים המקבל מתנה והב"ח לגבות מבית זה וזמנם שוה למי ינתן הבית:
תשובה הדבר הזה נחלק לג' חלקים. א) לענין המקבל מתנה אם חייבין היורשין ליתן לו המתנה מאחר דמת המתחייב קודם שבאו לידו הנכסים ולא היה לו כי אם שעבוד הגוף ומאחר שמת פקע שעבודו. וא"כ בודאי הדין עם הב"ח דמשועבד לו כל מה שקנה אח"כ ומה שנתן לו במתנה כו'. ב) לענין הב"ח אם גובה מהבית הזה משום דהוה ראוי ומחלוקת הפוסקים בזה אם ב"ח גובה מן הראוי. ג) אף להסוברים דב"ח גובה מן הראוי. היינו דוקא בדכתב לו דאקני ואף דמסקינן ב"ב (קנ"ז) דלוה וקנה והוריש משתעבד אף דלא כתב דאקני. וכן המחבר (בסי' קי"א) הביא ב' דעות בזה היינו דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח"כ מ"מ נשתעבדו בחייו. אבל בנכסים שבאו לאחר מותו ומעולם לא נשתעבדו אזי תלוי בדאקני. והנה לענין הספק הראשון הדבר מבואר בפ"מ ח"א (סי' ט') הביאו השעה"מ (פ' א' מהלכות מכירה הלכה ע') על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב אדם מתחייב בדבר שלבל"ע ומת המתחייב קודם שבאו הנכסים לעולם ע"ש. שרצה להוכיח מסוגיא דיכיר ב"ב (קכ"ז) דפרכינן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע יכיר למה לי ולא פרכינן נמי לרבנן יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בדבר שלא בא לעולם ואין לומר משום דהוי דבר שאינו קצוב דלא מהני לדעת הרמב"ם ע"ש. שהביא דהמורש"ח בביאורו (סי' ס') הוכיח מכאן דעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב ודחה דבריו שם בשעה"מ ע"ש. אמנם בנד"ד נראה לע"ד דתלי במחלוקת השיטות בטעמא דיכול אדם לשעבד עצמו בדבר שלבל"ע ולהקנות אינו יכול להקנות דבר שלבל"ע ומאי שנא שעבוד מקנין. וכבר האריך בזה הקצוה"ח (בסי' קי"ב) והעלה דשעבוד דאקנה הוא דרבנן ומשום נעילת דלת. והוכיח כן מהרשב"ם ב"ב (קנ"ז). אבל מה"ת כשם שאין יכול להקנות דשלבל"ע כך אין יכול לשעבד דשלבל"ע ע"ש בקצוה"ח שהביא דכן דעת הרמב"ם והנמק"י והוכיח כיון דתקנתא דרבנן הוא לא תקנו אלא דוקא היכא דהלוה כבר נתחייב לפרוע. אלא דלית ליה נכסי והוצרכו לתקן שיטרוף מלקוחות אפי' מנכסים שקנו אח"כ כדי שיוכל המלוה לטרוף ולא תנעול דלת. אבל היכא דהלוה גופא לא נתחייב כלל לא שייך האי תקנתא כיון דליכא לוה כלל ולהכי היכא דמחייב עצמו בדבר שלבל"ע דאפי' לוה גופא לא נשתעבד ונתחייב כיון דהוי דבר שלבל"ע לא שייך כדי שתנעול ע"ש שביאר זאת באריכות:
אמנם דעת הבעה"ת (שער ס"ד) מבואר הטעם דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שלא בל"ע היינו משום דילפינן לה ממאי דקיי"ל דאקני משתעבד ומשועבד לב"ח מה שיקנה אח"כ. וכן דעת המהרי"ט ח' ח"מ (סי' כ"ג) דשעבוד דאקנה הוא מטעם חיוב. וא"כ כיון דמשום חיוב הוא וחל על גופו וגופו איתיה בעולם. וממילא צריך לשלם אח"כ כיון דכבר נתחייב גופו ומניה אפי' מגלימא דעל כתפאי והוי שעבוד בפירוש. ומעתה היכא דמת המתחייב קודם שבאו לעולם היינו קודם שמת מורישו תלי בשעבוד דאקני אי הוא משום חיוב או לא דאי משום חיוב הוא דאקני ומאחר דנתחייב גופו דאיתיה בעולם ממילא צריך לשלם מכל אשר נמצא לו ומדאורייתא הוא דהוי כשעבוד בפירוש. א"כ בודאי נתחייבו היורשים ליתן לו מתנתו מנכסים שנפלו לו אח"כ מאחר דנשתעבדו מתורת חיוב דמהני בדבר שלא בא לעולם. ואף דמת המתחייב קודם שבאו לעולם. מ"מ חל החיוב עלייהו מה"ת דהוי שעבוד בפירוש. אמנם לדעת הקצוה"ח בשם הרשב"ם הנ"ל שזכרנו דשעבוד דאקנה הוא דרבנן ומשום נעילת דלת. ודוקא היכא דהלוה כבר נתחייב לפרוע אלא דלית ליה נכסי כו'. אבל היכא דהלוה גופא לא נתחייב כלל לא שייך האי תקנתא ולהכי היכא דמחייב עצמו בדשלבל"ע דאפי' לוה גופו לא נשתעבד ונתחייב כיון דהוי דשלבל"ע ולא שייך נעילת דלת וכנ"ל. וא"כ בנד"ד נמי היכא דמת המתחייב קודם שבאו לידו ולא נתחייב הלוה בחיובו משום דהוי דבר שלבל"ע בודאי פטורים היורשין כו' דלא שייך נעילת דלת. והפ"מ דהכריע דפטורים היורשים מליתן לו היכא דמת המתחייב קודם מורישו מגמרא דב"ב (קכ"ז) דפריך לר"מ יכיר למה לי ולא פריך נמי לרבנן יכיר למה לי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בדבר שלבל"ע. ע"כ דעתו כדעת הרשב"ם דשעבוד דאקני הוא דרבנן כאשר הביא בעקצוה"ח דאז שפיר פטורים היורשים היכא דמת המתחייב מקודם מורישו ולא באו לידו עדיין הנכסים. דלבעה"ת דחיוב הוא משום דקי"ל דאקני משתעבד כנ"ל. א"כ לעולם חייבין היורשין מאחר דנשתעבדו הנכסים לשעבוד הגוף דאיתיה בעולם. וע"כ דעת הפ"מ כסברת הקצוה"ח דדאקני הוא דרבנן. ולהכי שפיר הביא ראי' מגמרא הנ"ל. וא"כ בנד"ד דכתב לו דאקני להמקבל מתנה ובודאי מחויבים היורשים ליתן להמקבל מתנה ובודאי קודם המקבל מתנה לב"ח דלא כתב דאקני ואף דקיי"ל דאחריות טעות סופר הוא. ואף באחריות דאקני ב' דעות (בסי' קי"ב) ולהדעה דבאקני נמי אחריות טעות סופר הוא. א"כ שוים המה לכאורה הב"ח והמקבל מתנה. אמנם כבר הכריע בנוב"י מהדו"ק ח' ח"מ (סי' כ"ח) דהא דאמרינן אחריות טעות סופר הוא דוקא בדבר שקונה ודאי אזי אמרינן אף דלא כתב אחריות. דמסתמא לא שדי זוזי בכדיה ובודאי רוצה אדם להיות בטוח בקנינו. והאי דלא כתב בודאי צוה לכתוב אלא שהסופר טעה ולא כתב. משא"כ במקנה דבר שלבל"ע אלא לכשיקחנו מקנה לו מעתה וכל כיוצא בזה ועל זה התחייב נפשו. א"כ ע"כ הלוקח מכניס עצמו בספק כי שמא לא יקנה. וכיון דחזינן דהכניס עצמו לספק בודאי מכניס עצמו לספק זה לקנות בלא אחריות ובעינן שיכתוב לו אחריות בפירוש אפי' על, הנכסים שישנו בידו ע"ש בסוף התשובה שביאר זאת בדברים נכונים בדעת הרמב"ן שהובא בש"ך (סי' ס' ס"ק כ"א). ושחתנו רצה לחדש להיפך דבמקנה דשלבל"ע בודאי אחריות טעות סופר אפילו מאן דס"ל אחריות לאו ט"ס בעלמא. הכא מודי דהכא בודאי דעתו על מה שיקנה ועל זה עיקר ההתחייבות כלל ע"ש. והרבה הארכתי בחידושי. וא"כ לדברי הנוב"י לא שייך אחריות טעות סופר במקנה דשלבל"ע. ובודאי קדים המקבל מתנה להב"ח דלא כתב דאקני בלא טעם דאין ב"ח גובה מן הראוי. אף דיש לדחות דבב"ח אין עיקר סמיכתו על נכסים הראוי ויש לפלפל בזה ואכ"מ. ועיין בקצוה"ח (סי' ס' ס"ק ה') שהאריך בדברי הגמרא דב"ב (קכ"ז) בשיטת הבעה"ת. ומה שנלע"ד כתבתי וא"כ לענין ספיקתנו בודאי קדם המקבל מתנה דכתב לו דאקני:
אמנם באמת נלע"ד דתלי בפלוגתא דהני רבוותא א בשעבוד דאקני אם קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו או לא. עי' (בסי' קי"א ס"א) בהגה"ה דהביא ב' דעות בזה. ובש"ך הכריע כדעת הא' ועי' בנמק"י פ' איזהו נשך (דף ק') שהביא דעת הרשב"א דבדאקני יכול לחזור בו קודם שקנה כמו דלר"מ דס"ל אמדשלבל"ע יכול לחזור קודם שבא לעולם. ה"נ לדידן דקיימא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע. אמרינן הכי בשעבוד דאקני דיכול לחזור קודם שקנה. דלא חשיב שעבוד לרבנן. יותר ממכר דאקני לר"מ כו'. וא"כ להסוברים דבשעבוד דאקני יכול לחזור קודם שבאו לעולם. וא"כ לדידהו אימת חל חיובו בשעה שבאו הפירות דקל לעולם. ואם כן בכשמת המתחייב מקודם שבאו לעולם פקע חיובו ושעבודו מן היורשים. אבל להסוברים בשעבוד דאקני דלא יכול לחזור קודם שבאו לעולם. ואם כן החיוב מתחיל מיד ואף במותו לא פקע החיוב ושעבוד נכסי מן היורשין. ואחרי העיון והחיפוש זכיתי לראות בקצות החושן (סי' ס' ס"ק ז) ובתומים סי' הנ"ל שהביאו הכנה"ג שכתב בשם מוהר"א ששון (סי' קל"ב) דאפי' בלשון חיוב אם מת הנותן קודם שיבואו לעולם זכה מקבל מתנה. ותלי בפלוגתא דפליגי הפוסקים בשעבוד דאקני אם קודם שבא לעולם יכול לחזור בו או לא ועי' שם בקצוה"ח דהכריע דגבי חיוב לכ"ע אינו בחזרה. ולדברינו הנ"ל נדחה דבריו ועי' בתומים שכתב בטעמא דכנה"ג הנ"ל. אחר כותבי זאת מצאתי במחנה אפרים הלכות גביית חוב (סי' א') דמבואר היטב בחקירתו שם אי אחריות דאקני בעי קנין או לא ע"ש. שהביא דברי הבעה"ת שער מ"ג בשם הרמב"ן. והכריע דעתו דשעבוד דאקני לא משום תקנה מטו בה כהרשב"ם ב"ב שזכרנו ושכן דעת הנמק"י והרא"ש דמשום דאלמוה רבנן לשעבוד דב"ח כדי שלא תנעול דלת. אלא טעמא דאקני הוי להרמב"ן. דכל שעבוד דאקני הוא שמשעבד נפשיה ונעשה חוב עליו וגופיה איתיה בעולם. וכ"כ הרב בעה"ת שער ס"ד דבלשון חיוב יכול אדם לחייב עצמו בדשלבל"ע. ע"ש שתירץ בזה סתירת דברי הרמב"ן הנ"ל שזכרנו שהביא בשער התרומות (מ"ג) בשם הרמב"ן שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסים וקבל אחריות כו' הביאו הש"ך (סי' ס' ס"ק כ"א). והקשה הב"י שם דדבריו סותרים כנ"ל שזכרנו דברי הנוב"י מהדו"ק חח"מ (סי' כ"ח) לתרץ דבריו. ולפ"ז תירץ במ"א שם לפי מה שהכריע דעתו דשעבוד דאקני הוא משום חיוב. אתי שפיר דשעבוד דאקני הוא משום חיוב שמשעבד הוא עצמו לכך. ובזה מתורץ הרבה קושיות שהקשה שם בתשובת חתן הגאון נוב"י בתשובה (סי' כ"ז). ע"ש עוד במ"א דביאר דזאת הוא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בשעבוד דאקני אי יכול לחזור. דהרמב"ן כתב פ' חזקת (מ"ד) דשעבוד דאקני אינו יכול לחזור ולא אמרינן בו אחריות ט"ס כל שאינו כתוב בפי' דאקני מאחר דהעיקר החיוב הוא. ואז אם כתב בשטר וחייב את עצמו אזי אינו יכול לחזור דבאותו כתיבה שעבד עצמו אבל הרשב"א ס"ל דשעבוד דאקני היינו טעמא דמהני כמו שכ' הרשב"ם ב"ב והנמק"י דמשום תקנה מטו בה ולא שמתחייב עצמו אלא שמשעבד נכסיו לכשיבואו לעולם. ולפיכך כתב דיכול לחזור בו קודם שקנה ואמרינן אחריות ט"ס ע"ש. ומבואר כדברינו הנ"ל דהיסוד יסוד נכון הוא:
ומעתה נבא לבאר ספק הב' לענין הב"ח אם גובה מן הראוי או לא דמחלוקת הפוסקים בזה.והטור (בסי' ק"ד ובסי' ר"פ) פסק כמשנה שלמה דב"ב (פ' מי שמת) נפל הבית עליו ועל אביו והיה עליו ב"ח דמבואר שם דאין ב"ח גובה מן הראוי. אלא דהקשו דהרכיב שני הטעמים יחד ( דבסי' ק"ד) בסופו כתב הטעם דאין ב"ח גובה מן הראוי. (ובסי' רי"א) גבי בן שמכר בנכסי אביו כתב טעמא דמצי אמר מכח אבוהא דאבא קא אתינא עי' בתומים (סי' ק"ד) ובקצוה"ח סי' הנ"ל שהאריכו בזה. והעיקר בדברי הקצוה"ח שהעלה דמדינא אין הב"ח נוטל בראוי ומשום דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר"מ ולר"מ נמי אפי' נכסים שנפלו כשהוא גוסס אין א"מ כו'. אלא טעמא דאין ב"ח גובה מן הראוי. נראה משום דס"ל דקנה והוריש לא בעי דאקני וכדאמרי' פרק מי שמת (קנ"ז) דאפי' נימא דאקני לא משתעבד מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. וכן הוא בש"ע (סי' ק"ז) דקנה והוריש לא בעי דאקני. ומשום זה כיון דאינו אלא משום מצוה לפרוע חובת אביהן. אם כן מצי אמר אנא מכח אבוהא דאבא קא אתינא ואין עלי מוטל לפרוע חובת אבא כיון דמצינא לזכות בלא אבי אלא מכח אבוהא דאבא. ולא שייך טעם דראוי (בסי' רי"א) מאחר דאין עליו מצוה. משא"כ היכא דנפל הבית עליו הכא (בסי' ק"ד) ותפס מלוה מפקינן מיניה דהא משנה ערוכה שנינו נפל הבית עליו כו' ומשמע דאינו גובה. וע"כ הטעם או דאין ב"ח גובה מן הראוי או משום דתחת אבותיך יהיו בניך ולא מצי מלוה לומר קים לי דאין ב"ח נוטל בראוי וקים לי דלא אמרינן תחת אבותיך כו'. דא"כ הרי חולק על המשנה ע"ש. שדבריו נכונים דמדינא אין הב"ח נוטל בראוי. אלא משום מצוה לפרוע חובת אביהם ב"ח נוטל בראוי כמבואר פ' מי שמת (קנ"ז) דאפי' דאקני לא משתעבד איכא משום מצוה כו' כנ"ל. ובזה יש לתרץ קושית הקצוה"ח (בסי' קי"ב) על שיטת המהרי"ט ואשר הוכחנו לעיל שזו דעת הרמב"ן וכהבנת המ"א שזכרנו. והקשה הקצוה"ח לדבריהם לשיטת המהרי"ט דשעבוד דאקני הוא משום חיוב דהתחייב על גופו וגופו איתיה בעולם ונשתעבדו גם נכסיו שלא היו בשעת חיוב. והקשה דאף דחיוב חל אגופו דאיתיה בעולם. היינו רק לגביה דידיה דמיניה דידיה אפי' מגלימא דעל כתפאי משועבד לב"ח ומחויב לשלם. אף מנכסים שקנה אח"כ ולא היו בעת החיוב, מ"מ כיון דחל אגופו וגופו איתיה בעולם. וממילא צריך אח"כ לשלם. משא"כ שעבוד לקוחות דשעבוד הב"ח מלקוחות דאז צריך שיחול על גוף הנכסים. היינו שיהי' בעת הלואה. דאל"כ איך יטרוף מהם כיון דהם לא נתחייבו ע"כ. ולפי מה שכתב הקצוה"ח הנ"ל שזכרנו בטעם דב"ח גובה מן הראוי משום מצוה דמוטל לפרוע עליהם וכל הנכסים משועבדין לקיים המצוה. וכמו שמתבאר מדברי הגמרא דב"ב (קנ"ז) לק"מ. ובאמת מבואר ביותר בחידושי פ"י בכתובות בסוגיא דשנים שהטילו לכיס. דהא דמשתעבד נכסי שקנה לאחר מכאן אף דלא שייך נכסי דאינש עריבין ביה מאחר, דלא היו בעת הלואה משום דעיקר השעבוד חל על גופו שמחויב לקיים מצות פריעת ב"ח ונכסיו משועבדין לקיים המצוה. וא"כ בנד"ד נמי נשתעבד אף דלא שייך ערבות משום מצוה. ולא קשה קושית הקצוה"ח לדעת המהרי"ט. וא"כ מעתה נוכל לומר דהא דב"ח גובה מן הראוי או לא. תלי בשעבוד דאקני אי משום חיוב דנתחייב גופו דאיתיה בעולם. וממילא נשתעבדו נכסיו שקנה אח"כ לקיים המצוה. וכדעת המהרי"ט והרמב"ן והמ"א שזכרנו ובודאי ב"ח גובה מן הראוי ונפשט נמי הספק הג' דחקרנו לעיל אי הא דב"ח גובה מן הראוי. היינו דוקא בדכתב לו דאקני. דבודאי להסוברים דשעבוד דאקני הוא משום חיוב דנשתעבדו נכסים אף שקנה אח"כ לקיים המצוה מאחר דכתב דאקני ושעבד נכסיו. אבל כל דלא כתב דאקני ולא שעבד נכסיו בודאי אינו גובה מן הראוי. דהעיקר בכתיבה דזה החיוב שחייב עצמו. וזהו מדאו' חל השעבוד על גופו דאיתיה בעולם. וממילא נשתעבדו הנכסים אף שקנה אח"כ. אך אי נימא כהקצות החושן שהעלה (בסי' קי"ב) דשעבוד דאקנה הוא דרבנן והוציא כן מהרשב"ם ב"ב ומה"ת לא עדיף שעבוד מקנין בודאי אין ב"ח גובה מן הראוי מנכסים שקנה אח"כ דמה"ת לא נשתעבדו ומשום מצוה נמי ליכא דהשעבוד לא חל אגופו וממילא ליכא שעבוד נכסים. ומעתה אתי שפיר קושית השעה"מ (פ' כ"א מהלכות מו"ל) על הפ"מ שזכרנו שנסתפק במי שנתחייב ליתן לחבירו פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת ע"ש. וכתב עליו השעה"מ הלכתא הנ"ל ז"ל ולא אדע שכול איך כתב זאת כאלו הוא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים שכתבנו דס"ל דב"ח אינו גובה מן הראוי. ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוהא דאבא קא אתינא ובודאי להנהו רבוותא ז"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתן לו מכח אבוהן דהו"ל ראוי ואין ב"ח גובה מן הראוי ע"ש שהחמיר בזה. ולפי מה שבארנו לעיל דהמחלוקת אי ב"ח גובה מן הראוי תלי בהדעות בשעבוד דאקני אי משתעבד. ולהסוברים דשעבוד דאקני הוא דאו' משום החיוב דחל על גופו דאיתיה בעולם. וממילא נשתעבד נכסים אף שקנה אח"כ לקיים המצוה. וכמ"ש בשם הפ"י בסוגיא דשנים שהטילו לכיס כנ"ל. משא"כ להסוברים דשעבוד דאקני הוא דרבנן ומשום נעילת דלת. כדעת הרשב"ם ב"ב שהביא הקצוה"ח (סי' קי"ב). אבל מדאו' כשם שאינו יכול להקנות דבר שלבל"ע כך אין יכול לשעבד דבר שלבל"ע. ובודאי דידהו אין ב"ח גובה מן הראוי מאחר דמן התורה לא נשתעבד ומשום מצוה נמי ליכא אבל להסוברים דמשום חיוב הוא דחל על גופו דאיתיה בעולם. וממילא נשתעבדו נכסים שקנה אח"כ משום מצוה. שפיר גובה ב"ח דנשתעבדו לו מה"ת ומשום מצוה. וא"כ מאחר דהכרענו לעיל דעת הפ"מ דמשום חיוב הוא כנ"ל. מראיתו שהביא מגמרא ב"ב (קכ"ז) בסוגיא דיכיר כנ"ל ובודאי ע"כ דעתו דב"ח גובה מן הראוי. ולא קשה עליו מהסוברים דב"ח אינו גובה מן הראוי. דע"כ דעתייהו דמשום נעילת דלת הוא שעבוד דאקני. אבל מה"ת כשם שאין יכול להקנות דשלבל"ע ע כך אין יכול לשעבד דבר שלבל"ע. ובזה נדחה נמי מה דהביא שם בשעה"מ להסתפק בשם המל"מ דאף מאן דאית ליה ב"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני לא. והביא המל"מ שנראה כן מדברי הרא"ש ע"ש. והקשה השעה"מ דאשתמיטתיה ממנו דברי התוס' דב"ב (קנ"ט) ד"ה לימרו ליה אבוך זבין דמחלוקת הריב"ם והר"י בזה. ולדברינו שפיר מבואר ספק של המל"מ מאחר דהוכחנו לעיל דאי ב"ח גובה מן הראוי. תלי בהשיטות בטעמא דשעבוד דאקני ולהסוברים דשעבוד דאקני הוא משום חיוב דחל על גופו דאיתיה בעולם וממילא נשתעבדו נכסים אף שקנה אח"כ דמשועבדין לקיים המצוה. ומאחר דמן התורה נשתעבדו ב"ח גובה מהן והיינו דוקא בדכתב לו דאקני כנ"ל, ואתי שפיר דעת הרא"ש דס"ל דב"ח גובה מן הראוי וס"ל בטעמא דאקני משתעבד הוא משום חיוב ומדאו'. דחל אגופו דאיתיה בעולם כנ"ל וב"ח גובה מן הראוי ובודאי דוקא בדכתב דאקני כנ"ל. אבל התוס' ב"ב (קנ"ט) ס"ל בטעמא דשעבוד דאקני דמדרבנן הוא ומשום נעילת דלת והא דב"ח גובה מן הראוי. היינו משום דמצי לומר מכח אבוהא דאבא קאתינא וכמבואר שם בתוס' בדעת ריב"ם ולהכי כתבו דאף בלא דאקני. דלא צריך דאקני וכמבואר ב"ב (קנ"ז) דקנה והוריש לא בעי דאקני וכן הוא בש"ע (סי' ק"ז) ולא קשה מדברי התוס' הנ"ל. ועי' בתשובת פ"י (סי' ל'). והנה לכאורה קשה ביסוד דברינו לדברי הפ"י דהא דנשתעבד נכסי שקנה לאחר מכאן אף דלא שייך נכסי דאינש עריבין ביה מאחר דלא היו בעת הלואה. משום דעיקר השעבוד חל אגופו שמחויב לקיים מצות פריעת ב"ח ונכסיו משועבדין לקיים המצוה. והא דעת רש"י בכתובות (צ"א) דפריעת ב"ח מצוה דרבנן הוא ונסתר הבנין לכאורה. אך באמת לא קשה לדעת רש"י. דהא באמת רש"י ז"ל פסק בקדושין (ס"ב) כרבי אב"י דאמדבשלבל"ע. ומכש"כ דיכול להקנות ולשעבד ולא צריך להאי טעמא כלל:
וביסוד הנ"ל יש לתרץ ולפשוט ספיקו של הגאון בעל מח"א אי אחריות דאקני בעי קנין ע"ש. שהביא הדעות בזה שזכרנו לעיל. ומעתה תלי בב' השיטות הנ"ל בטעמא דאקני משתעבד. דאי נימא כדעת התרומות והמהרי"ט והרמב"ן דטעם דאקני משתעבד הוא משום חיוב דחל על גופו דאיתיה בעולם וממילא נשתעבדו נכסים אף שקנה אח"כ דמשועבדין לקיים המצוה. ובודאי בחיוב שמחייב עצמו על גופו בעי קנין ועי' בש"ך (סי' ס"ו ס"ק כ"ב). אבל להרשב"ם שהביא הקצות החושן (בסי' קי"ב) דשעבוד דאקני הוא דרבנן ומשום נעילת דלת ופשיטא דלא בעי קנין. והרבה יש לפלפל בזה ואכ"מ. והעיקר בספקתינו דינתן להמקבל מתנה דכתב לו דאקני. ומה גם דהבית הזה היה בחיים חיותו וחל החיוב עליה ולא דמי כ"כ למתחייב לתת פירות דקל לחבירו. דאין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכ"ז שלא באו לעולם לא חל החיוב עליהן. וחילוק זה מבואר בשעה"מ בשם הרב מקור ברוך ואפשר דבזה כ"ע מודים. אמנם בגוף הדבר דב"ח נוטל בראוי עי' בתשובות מהרש"ל (סי' מ"ט) שהאריך בדברי הגמרא דב"ב והביא דברי התוס' הנ"ל. והקשה על הטור (דבסי' רי"א) כתב כדברי התוס' דאיירי דמוציא בלי מעות. וע"כ דסובר דב"ח נוטל בראוי. והעור בעצמו כתב (סוף סי' ק"ד) שאין ב"ח נוטל בראוי. ופירש המשנה דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' משום דב"ח אינו נוטל בראוי. ולדברי התוס' אין זו קושיא כאשר פירשנו שאין להביא ראיה ממשנה זו ע"ש שהאריך בזה ובתשובה הנ"ל (סי' מ"ט):