אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן לא

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן לא

סימן ל

ביאור דעת הפוסקים כדבר שאינו קצוב וישוב נכון בדעת הרמב"ם בזה והרבה חדושי דינים בקנין דבר שלא כא לעולם ובדבר שאינו קצוב ופלפול בדעת הפוסקים רבותינו הראשונים ז"ל, וביאור כמה סוגיות בש"ס בזה, וביאור סוגיא דיכיר (ב"ב קכ"ז), והרבה חדושי דינים בדיני אסמכתא ובמשפטי התנאים:

בש"ע חו"מ (סי' ס' סעיף ב') המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון חבירו או לכסותו חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם וחלקו עליו כל הבאים אחריו. והנה דעת החולקים הוא דעת הראב"ד שם בפ"ק דמכירה שם על דברי הרמב"ם שכתב שכן הורו רבותיו. וכ' הראב"ד על זה לא ידעתי מאין הורו וגם כל נושאי כליו לא גילו המקום עי' בה"ה שכתב שאינו יודע ראי' לזה והאחרונים האריכו מאד בדין זה עי' בתומים ונתיבות וקצוה"ח סי' הנ"ל. וגם אני אענה את חלקי בזה מה שנראה לע"ד. דהנה קושיות על דעת הרמב"ם מפוזרות בספרי האחרונים בהרבה מקומות. והנה הקצוה"ח הביא קושיא מהא דאמרי' פ' יש נוחלין (קכ"ז) יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכן הניחא לרבנן אלא לר"מ מאי א"ל וקשה מאי פריך לר"מ הא אפי' לר"מ לא מצי יהיב כל נכסיו שנפלו לו לאחר מכן משום דהוי דבר שאין לו קצבה ע"ש שהביא בשם בעה"ת דלר"מ דסבר אדם מקנה דבר שבל"ע ה"ה דבר שאין לו קצבה. ועי' בשעה"מ הלכות מכירה (פ' כ"ב הלכה ט') שהביא בשם המורש"ח ראי' לדברי הרמב"ם מגמרא דיכיר מדפרכינן לר"מ יכיר למה לי ולא פרכינן לרבנן נמי יהא נאמן במגו דאי בעי הוה מתחייב בדבר שלבל"ע. וע"כ הטעם דהוה מתחייב בדבר שאינו קצוב דלא מהני לדעת הרמב"ם ע"ש שהביא דהפ"מ דחה ראי' זאת ע"ש. והנה האחרונים הקשו בסוגיא דיכיר קושיא חמורה דמאי פרכינן לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע יכיר למה לי הא במה יכול להקנות מעות שיפלו לו דלית בו שום קנין. דמשיכה והגבהה לא שייך דליתה הכא דלמשוך ובקנין סודר הא אין מטבע נקנה בחליפין. ואגב הוא דרבנן עי' בשעה"מ (פ"ג מעבדים) שהקשה כן. ועי' תשובת רע"א (סי' קל"ב) בשולי המכתב שנשאר בצ"ע. ובתומים הקשה נמי כן (בסי' ס' ס"ק י"א) אלא דהוכיח מזאת ראי' לדברי כנה"ג שם דע"כ אין לך אדם שאין לו קרקע ושפיר מהני בקנין אגב ע"ש. ובאמת לא הועיל בזה דגם אגב לא מהני דהוא קנין דרבנן כנ"ל.. ולדעתי נראה לתרץ ע"פ דברי הכ"מ (פ"א ממכירה) דכתב הטעם בהא דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב נלמד מאודיתא דאיסור, גיורא ב"ב (קמ"ט). וכן כתב הב"ח (סי' ס') ע"ש. וא"כ בכל מה שאדם בא לחייב עצמו הוא מטעם כיון דאמר אני חייב לך הוי כמודה לו שהוא אף בדבר שאינו קצוב כנ"ל. ואף אי דבר שאינו קצוב הוא משום אסמכתא כדעת האחרונים. עי' קצוה"ח (ס"ס סק"ב) בדעת הרמב"ם דהוא משום אסמכתא מ"מ הא מודה דחייב לו מכבר וקני מטעם אודיתא להרמב"ם ובקנין אודיתא קני אפי' בדבר שאינו קצוב דרק בבא לחייב עצמו לזון חבירו על חמש שנים הוא דלא מהני משום דבר שאין לו קצבה דשמא יתיקרו הלבושים והמזונות ולא גמר ומקני והוה כאסמכתא ושוה קנין אודיתא לשארי קנינים דכשם דלא יחול שום קנין כך אודיתא לא יועיל דאין לקנין על מה לחול. אבל היכא דבא לסלק כחו ורשותו ולפטור עצמו מנחלה וירושה שיבא לו ממקום אחר בזה ודאי עדיף קנין הודאה משארי קנינים. דבשארי קנינים דבאים לסלק עצמן ולמחול בקנין. וכבר כתב הטור (סי' רל"ב) דגם למחול לא יכול בדבר שאינו קצוב. משא"כ בהודאה מאחר דהוא מודה דמעולם לא היתה שלו ואף דידעינן בשקרו מ"מ מועיל ההודאה. ובזה מהני אפי' בדבר שאינו קצוב ועי' בתשובות חכם צבי (סי' ט"ז) שהכריע לדבר פשוט דבמעות שרוצה אדם להקנות לחבירו והמעות במקום אחר ליכא שום קנין אלא אודיתא דשפיר מהני. ובודאי מתורץ שפיר קושית המחברים הנ"ל בסוגיא דיכיר דשפיר שייך קנין אודיתא. ומעתה אתי שפיר דברי הגמרא הנ"ל באופן דליכא הוכחה להרמב"ם בדבר שאינו קצוב. וגם קושיא על הרמב"ם ליכא דמאחר דקשה קושית האחרונים הנ"ל דלמא אצטריך קרא דיכיר לאם נפלו לו מעות במדינת הים דליכא בהו שום קנין כנ"ל. וע"כ צריך לתרץ דבקנין אודיתא וכתשובת החכם צבי (סי' ט"ז) הנ"ל שזכרנו דמהני במעות. וכבר הוכחנו דקנין אודיתא מועיל בדבר שאינו קצוב:

ובזה יש ליישב קושית הבתי כהונה הובא בתומים (סי' ס"א ס"ק א') דהקשה לשיטת הר"ן (פ"ב) דקדושין ותוס' סנהד' (ר"פ ב"ס) דס"ל דדבר תורה אין אפשרי לזכות לקטן בשום צד דזכי' מתורת שליחות ואין שליחות לקטן. א"כ מאי פריך הגמרא יכיר למה לי הא אי בעי לתת לו מתנה מי לא יהיב ליה. דמה קושיא דלמא באומר על בנו קטן שהוא בכור וא"א לו לתת לו במתנה בשום אופן ע"ש בתומים שדחק בזה. ובשעה"מ הלכות נחלות (פ"ג). ולדברינו שפיר יכול להודות דהנכסים הם של בנו הקטן דאז אין צריך הקטן שום קנין. ואי קשה מאין להקטן נכסים כקושית התוס' סנהדרין (ריש פב"ס) י"ל כתירוצם שם שירש את אביו כו'. והנה הרמב"ם (פי"א ממכירה) כתב דבדברים הנקנים באמירה אף בדבר שאינו קצוב מועיל. ובזה נסתר קושית האחרונים ומכללם בעל ספר מקמ"ח שהקשו בקדושין כ"ו עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. והאיך הי' מועיל והא הו"ל דבר שאינו קצוב לשיטת הרמב"ם דלא מהני ולדברי הרמב"ם הנ"ל שזכרנו כיון דהוה מתנות עניים ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואף בצדקה הדין כן. עי' (סי' רנ"ח) והו"ל כדברים הנקנים באמירה דמועיל וא"כ בצדקה לא שייך אסמכתא. אך קשה לכאורה א"כ דמשום דהוי דברים הנקנים באמירה דאמירתו לגבוה כו' קשה דלמה לי קנין דמקומו מושכר לו דבאמירה לגבוה סגי ולא בעי קנין. ועיינתי בספרים ומצאתי להריטב"א בחידושיו לקדושין שכתב דבאמת באמירה לגבוה סגי בהך דר"ג אלא דלא מפטר מדין ביעור אי לא מפיק מרשותיה לגמרי. ובאמת תירוצו הוא נגד כל הפוסקים הראשונים דהפירוש אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי כקנין המועיל בהדיוט לענין אסמכתא ולנגד שארי דברים המבטלים. עי' במלחמות (פ"ד דב"ק) ותמצא שם כל השיטות בזה, ובגוף קושית האחרונים בסוגיא דיכיר דבמה יכול להקנות מעות שיפלו לו במדינת הים דלא שייך בו שום קנין. ראיתי דבר נחמד שהעיר בשו"ת שואל ומשיב להגאון רי"ש נאטענזאהן דיכול להקנות בשטר. ואי דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו הא דעת ר"ת בכתובות (ק"ב) ד"ה בן ננס דאם משעבד עצמו במנה בשטר מועיל ע"ש דביאר דכיון דטרח לכתוב שטר גמר ומשעבד נפשיה. ואחר העיון זה אינו דהא הוי מתחייב בדבר שאינו קצוב ולא מהני וכמו שזכרנו לעיל ראיית המורש"ח להרמב"ם. והר"ת לא חדש זאת אלא במנה בשטר דהוי דבר קצוב. אך ס"ס קשה הא אית ליה מגו דהוה מתחייב בסך קצוב. ומצאתי בשעה"מ שהביא להקשות כן בשם הפ"מ והוכיח מזאת דאפי' במתחייב כל שבאו הנכסים לאחר מיתה לא מהני ובמקום אחר הארכתי בזה ואכ"מ:

והנה המל"מ (פ"ו מאישות) נסתפק אם בתנאי דלשעבר צריך משפטי התנאים ובחידושי הארכתי בזה וגם בספק השעה"מ אם בתנאי דלשעבר שייך אסמכתא דתלוי בזה לדעתי. והנה הקשה לי חכם אחד דבכל עניני אסמכתא דאמרי' אדעתא דהכי לא גמר ומשעבד נפשיה דלפי מה שכתבו התוס' בכתובות (מ"ז) דהיכא דהדבר תלוי בדעת שניהם לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא קניתי דהא איכא ג"כ דעת המקנה דהקנה ולא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש. וא"כ נמי באסמכתא כיון דזה התנה עמו ע"ד כך איך שייך אסמכתא דלא סמכה דעתו שיהי' כך ויתחייב הא חבירו הקנה לו אדעתא דהכי. וא"כ יש דעת אחרת המקנה לו אדעת כך. אמנם באמת השבתי לו דבאסמכתא לא שייך זאת אדעתא דהכי כו' דהא שניהם לא ידעו וסמכו דעתם שיהי' כך ובכל זאת גמרו נפשם להקנות ואיך שייך לומר דחבירו הקנה לו אדעתא דהכי דאף הוא לא ידע ורק גבי קנין ברור דלא נשתנה והמוכר ידע מראש חדשו התוס' זאת. והנה (בסי' קל"א) מבואר המחלוקת הרמב"ם בער אם שייך אסמכתא וביארו האחרונים דערב שלא במתן מעות הוי אסמכתא. אבל בשעת מתן מעות לא הוי אסמכתא. ולדברינו שפיר מבואר הטעם דבשעת מתן מעות לא הוי אסמכתא משום דהמלוה לא הלוה לו רק אדעתא דהערב ישלם ולא שייך לומר דאדעתא דהכי לא נשתעבד מאחר דהמלוה לא הלוה לו רק אדעת כך. ועי' בתשובת אבקת רוכל (סי' ק"נ) הרבה דיני אסמכתא. והנה לפי מה שבארנו לעיל דעת הרמב"ם דבדברים הנקנים באמירה מועיל אף בדבר שאינו קצוב ואשר בגוף הדבר חדש כן בקצוה"ח (סי' ס' וסי' של"ב) דבשכירות מהני דבר שלבל"ע מאחר דלא בעי קנין ולפ"ז קשה לכאורה מערב בשעת מתן מעות דנקנה נמי באמירה ובדיבור שאני ערב סגי. ולמה לא יועיל בדבר שאינו קצוב והרבה הארכתי בזה לפלפל בחידושי. והנה בשער המלך הביא בשם ספר מקור ברוך דיסוד מקור של הרמב"ם דלא מהני בדבר שאינו קצוב. הוא מהאי ברייתא דאונאה דמבואר שם דצריך לפרש שיעור האונאה שיש במקח זה משמע דלא מהני באומר יודע אני שיש בזה אונאה. וכתב השעה"מ עליו שאשתמיט מינה מהספר מקור ברוך דברי רמב"ן שהביא בשעה"מ (ס"ד) בבעה"ת דהרמב"ן הוא מהפוסקים החולקים על הרמב"ם וסברי דמועיל אף באינו קצוב ומסיים הרמב"ן ולענין אונאה שחלקו בין סתם למפרש ההיא טעמא רבה איכא משום דבסתם איכא מחילה דהא כל מו"מ כ"א יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל להעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שיראה לתגר. אבל גבי מתנה וחיובא ומחילה כיון דמחית נפשיה להני ספיקא גמר ומשעבד נפשיה ע"ש דמתרץ בזה חקירת הסמ"ע למה פליג הטור על הרמב"ם גבי מומין ומסיק דאינו צריך לפרש (ובסי' רכ"ז) באונאה לא יצא לחלוק על הרמב"ם דגבי אונאה שאני כדברי הרמב"ן הנ"ל. וגם בנתיבות המשפט (סי' ס' ס"ק ד') שכתב כדברי שעה"מ לתרץ בזה קושית סמ"ע. ועי' בתשובת גליא מסכתא (סי' ב') שהאריך לבאר זאת ולתרץ דבאונאה מפורש הענין קצוב בברייתא והתם ליתא מאן דפליג דודאי בעי לפרוש ולפרוט ע"ש:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה