אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן ל

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן ל

סימן כט

ביאור הרבה חדושי דינים בדבר שלבל"ע ופלפול בדברי הפוסקים בזה וביאור דעת הפוסקים אי לכשיהיו בעולם אי מהני והרבה חדושי דינים בקנין מעכשיו וביאור כמה סוגיות בזה:

הטור ח"מ (סי' ר"ט אות ו') הביא בשם בעהע"ט דלא חשיב דבר שלבל"ע אלא כגון פירות דקל וכיוצא בהם ששניהם יודעים ומתנים בדבר שלבל"ע. אבל אם המוכר מתנה בדבר שלבל"ע כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם אלא דא"ב לקיים חייב לקיים לו תנאו דע"מ כן נתן הלוקח מעותיו והביא ראי' מתוספתא דמציעא המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימניה לאבד זכותו של זה. והב"י (בסי' הנ"ל ובסי' רי"א אות ה') האריך בזה והטור סיים ע"ז דאין דעת הרא"ש כן וביארו הב"י והדרישה דהוא ממ"ש הרא"ש (פ"ד דב"ב) גבי ארעא ודיקלא דאינו מחויב לקנות ליה דקלים. והנה בתשובת רע"א (סי' קל"ד) הבין כונת בעהע"ט לחלק דבדבר שלבל"ע צריך הלוקח לידע דאין להמוכר ומתנה בדבר שלבל"ע. אבל היכא דהלוקח סבר דיש לו להמוכר והדבר ברשותו ואדעתא דהכי נתן המעות משו"ה המוכר שהתנה ליתן לו מחויב לקיים תנאו ע"ש שכן מוכח התוספתא שהביא בעהע"ט ע"ש. והנה במרדכי פ' המוכר את הבית בההיא דאי אית ליה תרי דקלי יהיב ליה. הביא בשם הראבי"ה ז"ל דחייב לקנות לו אי מזבין ליה מידי דשכיח למיזבן כדאמרינן פ' הריבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן חמרא ופשע ולא זבין ליה ואסיקנא התם דמשלם כו' ומבואר דעתו כבעהע"ט דלא חשיב דבר שלבל"ע. אמת דבגוף ראיתו מדברי הגמרא פרק הריבית לא זכיתי להבין דהתם היינו טעמא משום דהתנה הא לאו הכי לא הי' חייב כלום כמ"ש הרא"ש שם וכן משמע מפירש"י שם. ומצאתי להמ"א הלכות מכירה דיני אסמכתא (סי' ד') בתוך דבריו שם שנתקשה בזה. אמנם דעת הרמב"ם (בפ' כ"ד מהלכות מכירה) גבי קרקע ודקלים אני מוכר לך דלא קנה ומבואר דעתו דאפילו במלתא דשכיח למזבן אפ"ה חשוב דבר שלבל"ע דלא כבעל העיטור. ובאמת בתשובת רע"א סי' הנ"ל שזכרנו הכריע נמי דעת הרמב"ם דפסק (בפ' כ"ד ממכירה) דא"צ לקנות דקלים דחולק על בהע"ט. ומאוד נתקשתי בדברי שעה"מ הלכות מכירה (פ' כ"ב הלכה ה') שהביא דהרב ג"ת נסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל דדוקא בשדה זו לא קנה משום דהוי דבר שלבל"ע אבל שדה סתם קנה כיון דהרבה שדות מצוין ליקח וחשיב כדבר שבא לעולם והביא דהרב בני יעקב הקשה דאיך אפשר לומר דעת הרמב"ם דבשדה סתם חשיב דבר שבא לעולם דהא דעתו מבואר באומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך כו' דלא קנה ומבואר דעתו דאפי' מלתא דשכיח למזבן חשיב דבר שלבל"ע. ומתרץ בשעה"מ דלא קשה דהא דכתב הרמב"ם בקרקע ודקלים דלא קנה. היינו דלא מחייבינן להנותן כיון דאכתי אינם ברשותו. אמנם אין ה"נ דאם קנה דקלים דחייב ליתן לו והביא ראי' דהא אף למ"ד אדם מדשלבל"ע היינו דוקא משבאו לעולם אבל קודם שבאו לעולם אף לר"מ יכול לחזור כמו שמבואר ברש"י פ"ק דמציעא (ד' ט"ז) אההיא דרב דאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דפירש רש"י קנה אם יקחנה אז אינו יכול לחזור ומבואר דקודם שבא לעולם יכול לחזור ע"ש שחשב זאת לדבר פשוט. והנה לדבריו אין ראי' נמי ממה שכתב הרא"ש בקרקע ודקלים אני מוכר לך דאינו מחויב לקנות לו דקלים דהרא"ש פליג על בעהע"ט כהוכחת הב"י והדרישה. דמאחר דלא באו הדקלים לרשותו בודאי יכול לחזור אף לבעהע"ט וכנ"ל. אך באמת זה אינו דהבעהע"ט חדש דהיכא דהלוקח לא ידע דהדבר אינו ברשותו של מוכר וקא סבר דברשותו הוא אף דהמוכר ידע דא"ב לא חשיב דבר שלבל"ע וכדבר שבא לעולם דיינינן ליה דבודאי לא מצי לחזור אף קודם שבא לרשותו ומחויב לקיים דבריו כבקנין גמור. ובודאי מחייבינן להנותן אף דא"ב ושפיר קמה ראיות הבני יעקב על הגד"ת וראיות הב"י בדעת הרא"ש ודברי השע"מ נסתר לדעתי ועיין בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' פ"ו) שהביא דברי בעהע"ט הנ"ל וכתב דהרי"ף והרשב"ם חולקין עליו ע"ש:

והנה בגוף דברי הבעהע"ט הנ"ל הקשה הר"ש פ"ז דתרומות (משנה ג') בראיתו מן התוספתא דמציעא דמגמרא במ"צ לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גזלן שמכר וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דלאוקמי קמיה לוקח קא בעי. ובירושה ממילא באמת לא קני הלוקח ומשמע דמיירי בין בהכיר בה ובין שלא הכיר בה שאינו שלו. ובתשובת רע"א (סי' הנ"ל) הקשה עוד ביותר לשיטת הה"מ (פ"ט מגזילה) והר"ן והנמק"י פ"ק דמציעא. דכתבו דההוא דינא דחזר, ולקחה הוא רק בלא הכיר בה וכ"כ הרמ"א להלכה (בסי' שע"ד). ובודאי קשה מסוגיא זו על התוספתא ואין קיום העיטור לפסוק כהתוספתא והנה הבהע"ט הביא דברי הירושלמי דמס' תרומות (פ"ו משנה ג') על המשנה דמאכיל את פועליו תרומה ולמד הבעהע"ט דכמו ששם דבר גזילה היא ואפי"ה כיון שזה לא ידע שגזולה היא מחויב לשלם ולקיים דבורו כמו כן בכל לוקח שקנה דבר שאינו שלו של מוכר מחויב המוכר להשתדל שיקנהו לו וקשה קושית הר"ש דבגמרא מציעא לא משמע כן כנ"ל. ובאמת לא זכיתי להבין קושית הר"ש. דבודאי פשוט כונת הירושלמי דלא בגזול ולא בדבר שא"ב קא מיירי אלא בחפץ שהוא ברשותו והקנה לו באחת מדרכי הקנאות וקודם שמסר לו נמצא שאינו שלו ובטעות מסר לו חפץ אחר דבכהאי גונא מחויב ליתן לו אחר. מאחר דהחפץ היה ברשותו אחר זאת מצאתי בפנים הירושלמי במראה הפנים שביאר בהדיא כן כונת הירושלמי. עוד הביא בשעה"מ הלכתא הנ"ל דברי המרדכי דלכשיהיה בעולם מהני לכ"ע עיין במרדכי פ' י"נ הובא בהגה"ה (סי' ר"ט סעיף ד') והביא השעה"מ דמדברי התוס' פ' האשה רבה ופ' האומר שהקשו דלמה לי מעכשיו כו' מוכח דלא מהני לכשיהיה בעולם דאל"כ לדעת המרדכי לא ק"מ דלמה לי מעכשיו. שהרי רבותא אשמעינן דלא מיבעיה בדאמר לכשאקחנו קנויה לך דאליבא דכ"ע קנה. אלא אפי' באומר מעכשיו קנה משום דס"ל כר"מ אלא משמע ודאי דס"ל דאפי' באומר לכשיהיו בעולם לא קנה. והביא שם דהמוהרי"ט בח' לכתובות כתב לתרץ בזה דברי ר"ת שכתב שם דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דקנה לכ"ע. והקשה הרב ז"ל מההוא דמוכר פירות דקל דאע"ג שברר המכר אפ"ה קיימ"ל דלא קנה ע"ש שהאריך בזה. וגם אני אענה את חלקי בזה דמוכח מדברי התוס' דלא ס"ל כהמרדכי דהתוס' בגיטין (ס"ו) הקשו בד"ה דמי חמרא לדעת הגמרא דערכין הוה דבר שלבל"ע וקשה לדעת המרדכי הנ"ל דלכשיבוא בעולם מהני וא"כ דמי חמרא הוא לכשיהיו בעולם. עוד מקשים על המרדכי מגמרא מפורשת באומר לאחר שאתגייר דלא מהני דהוא ממש לכשיהי' בעולם. ומצאתי להמקנה בק"א שלו שהרגיש בזה על המרדכי ומחלק בין היכא דעושה קנין לכשיבא בעולם דאז שפיר אמרינן דכל שעשה קנין והוא לא חזר מועיל. אבל בקידושין דהוה אמירה בעלמא וכל שלא חל בשעתו דהוה דבר שלבל"ע וגם אח"כ לא הי' אמירה ובמה תחול. ובזה יש לישב קושיתינו בקושית התוס' דלהמרדכי מועיל בדבר שלבל"ע לכשיהיו בעולם וחמרא הוי לכשיהי' בעולם כנ"ל. דשפיר קשה קושי התוס' דבהקדש דחל באמירה. וראיתי דבר חדש בס' טיב גיטין בחידושיו למס' גיטין (ד' ס"ו) גבי הא דאמרו חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר כו' והקשו בתוס' מאי הוי אף אם אמר דמי חמרא הא אמרו בערכין (דף כ"א) לכשיבואו יהיה הקדש הו"ל דבר שלבל"ע דלא מהני. וחדש דהא דאין אדם מקנה דשלבל"ע היינו בחזר בו המקנה אבל כל זמן שלא חזר לא. והראי' דהא אי שמיט ואכיל לא מפקינן מניה ובאמת לא אוכל לעמוד על דבריו דהא אף לר"מ דסובר דאדם מקנה דבר שלבל"ע היינו כל כמה דלא חזר בו אבל כשחזר בו מודה ר"מ ג"כ דלא מהני הקנין ולדברי הטיב גיטין הנ"ל מה הוסיף ר"מ על רבנן דהא גם הם סברי דרק אם חזר אז אין מקנה ועיין רש"י (ב"מ ט"ו). והנה לדברי המרדכי הנ"ל דלכשיהיה בעולם מהני הקשה בשעה"מ בשם המרדכי מסוגיא דיכיר מההיא דפרכינן ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע יכיר למה לי ולא פריך לרבנן דאכתי מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם. עוד הקשה שם מהא דאמרינן פ' האומר בקדושין (ס"ב) באומר פירות ערוגה זו תלושים יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דבר שלבל"ע ואוקימנא לר' אלעזר בן יעקב בשיטה דבשיטת ר"מ קאי דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע. ובשעה"מ תירץ דמיירי שם באומר מעכשיו מדקתני יתר ע"כ אמר ר' אלעזר בן יעקב ומשמע דרבנן פליגי עליה ומשום הכי אוקימנא לה בשיטה ע"ש. אמנם באמת אף דהריטב"א כתב דשמעינן מגמרא הנ"ל באומר פירות ערוגה זו כו' דהמוכר פירות דקל עד שלא הביאו שליש לא קנה דהוי דבר שלבל"ע. בכל זאת שפיר השיג עליו במחנה אפרים הלכות דבר שלבל"ע (סי' ב') דמה ענין תרומה אצל קנין. דתרומה שאני כיון דעכשיו אינם ראוין הפירות להפריש מהם תרומה חשיב כדבר שלבל"ע. ואע"ג דהגוף הוא בעולם מידי דהוה למקדש את האשה לאחר שתתגרש דאע"ג דגופה הוא בעולם מ"מ כיון דמעכשיו אינה ראויה להתפיס בה קדושין חשיב כדבר שלבל"ע אבל לגבי קנין למה לא יוכל להקנותו כדי להאכיל לבהמה כיון שהגוף איתיה בעולם וכבר ראוי להאכיל לבהמה עכשיו. ובאמת חלוק נכון הוא ומתורץ שפיר קושית השעה"מ הנ"ל:

ולענין קושית השעה"מ לר"ת דמה שאירש מאבא שדה זו לא מקרי דבר שלבל"ע לכ"ע ומהני והקשה השעה"מ בשם מוהרימי"ט מההיא דמוכר פירות דקל לחבירו דאע"ג שבירר המכר אפי"ה קיימ"ל דלא קנה. נראה לע"ד לתרץ על פי מה שמצאתי בהגהות מרדכי פ"ק דמציעא גבי מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי לא אמר כלום וז"ל פי' רש"י משום דהוה דבר שלבל"ע ואין אדם מקנה דבר שלבל"ע ותימא מאי שנא מטובת הנאה דכתובה וכו' וי"ל דאין כאן משום דבר שלבל"ע אלא משום דאסמכתא הוא דהמוכר סומך אמה שירש מאביו ושמא לא ירש דומיא דמה שתעלה מצודתי דהוי אסמכתא. ולפי זה אתי שפיר דבאמת לענין דבר שלבל"ע בודאי אע"ג שבירר המכר לא מהני. משא"כ באסמכתא דמה שאירש מאבא דסמך דבודאי יירש את אביו. בודאי אם ברר דוקא שדה זו אם אירש דאז חזינן דלא סמך בודאי לירש מאחר דברר דוקא זו דאף אם יירש אחרים לא מכר לו אלא זו ובודאי גמר ומקני דלא תלה לו באם ירש סתמא דמה דירש הכל מכור. ובדברי הגהות מרדכי הנ"ל דבמה שאירש מאבא מכור לך לא משום דבר שלבל"ע נגע בה אלא משום אסמכתא. יש לתרץ קושית הריב"ש ושארי ראשונים דאיך קנה יעקב הבכורה מעשיו דנ"מ מזה רק לענין ירושה. והא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דהוי דבר שלבל"ע עיין קצוה"ח (סי' רע"ח) שהביא בשם הריב"ש (סי' שכ"א) דקודם מ"ת דבשלב"ע נמי קנה. ובמקום אחר הביא דלהכי צריך שבועה משום דדבר שלבל"ע ולא מהני הקנין ע"ש שפלפל בזה ולדברי הגהות מרדכי הנ"ל דמשום אסמכתא נגע בה ובאסמכתא דעת הב"ח (בסי' ר"ז) הובא בש"ך שם (ס"ק י"ח) דאסמכתא לא קני אלא מדרבנן והקצוה"ח והנתיבות שם הביאו בשם המרדכי שכתב שכן דעת רבינו נתנאל דמה"ת קונה אסמכתא דילפינן מערב והאחרונים הוכיחו שכן דעת רש"י בשבועות (מ"ז) שכתב וז"ל משחק בקוביא גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאו' לאו גזלן הוא והתם ביעקב דקנה הבכורה בקנין דאו' איירי. מלבד דיש לתרץ לפי זאת דמשום אסמכתא הי' ולהוכיח כדעת הראב"ד באסמכתא בעובד כוכבים אי קנה עיין השגות הראב"ד (פ' ד' הלכה ה' מה' חומ"צ) ודו"ק. ודברי הגהות מרדכי הנ"ל הובא במחנה אפרים הלכות מכירה דיני אסמכתא (סי' ד') והרבה הארכתי בחידושי בזה. והנה הקצוה"ח (סי' ר"י סק"ב) חדש לחלק בדעת הרמב"ם דבקדושת הגוף חייל אף בדבר שלבל"ע ע"ש. ובאבני מילואים (סי' מ' ס"ק י"ב) הביא עוד לחזק דבריו מספרי ע"ש ובחידושי הארכתי לפלפל בזה. והנה בדמי שכירות אי מקרי דבר שלבל"ע תלי נמי בשני תירוצי התוס' גיטין (ס"ו) שזכרנו בדמי חמרא והרמ"א בח"מ סי' ר"ט) כתב האומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין לכשימכור היין מקרי דבר שלבל"ע. וא"כ הרמ"א כתב להלכה כתירוצם א' הנ"ל דדוקא באומר לכשימכור אבל בסתם דמי היין מפרשינן היין לדמיו. ובאמת קשה מה הפרש יש בין דמי היין לפירות דקל דלא מפרשינן דדקל לפירותיו קאמר ועיין בתשובת רע"א (סי' קמ"א) שהאריך בזאת:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה