אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן כט

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן כט

סימן כח

והנה היכא דלא ידעה האשה שהוא איסור הנאה כתב הב"ש בשם התוס' דהוי מקח טעות דמוקי להא דתניא בקדושין (נו) המקדש בערלה דמיירי בלא ידעה ע"ש והא דנקט איסורי הנאה ולא נקט איסורי אכילה וכיון דלא ידעה שהוא אסור באכילה הוי קדושי טעות ואינה מקודשת כמו בלקח כשירה ונמצאת טריפה דהמקח בטל כגון בנמצא מחט בבית הכוסות כמבואר בח"מ (סי' רל"ב סעיף י"א). אמנם באמת נראה דבקדושי אשה לא שייך מום במקח דאשה בכל דהוא ניחא לה כיון שלא הקפידה לשאול אם יש בדבר זה מום. אם לא שאמר בפירוש כגון שאמר לה שהוא בלא מום דאז בוודאי אינה מקודשת אבל מסתמא מקודשת. והא דקאמרי בתוס' דהמקדש בערלה דאינה מקודשת בדלא ידעה אף שבאפר שו"פ וצ"ע אמאי אינה מקודשת נימא מדלא שאלה בודאי לא הקפידה. והנה במקדש באיסורי הנאה דרבנן דמקודשת הקשה בב"ש (סי' כ"ח סעיף כ"א ס"ק נ"ב) דמ"מ אסור מדרבנן ולא שוה מידי ואין נותן לה כלום ואמאי מקודשת והנה לשיטת הרשב"א דאיסור הנאה חשוב שלו. ולפי המבואר בכריתות (כ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דאיסורי הנאה חשיב כיאוש והיינו ההפקר דאיסורי הנאה הוא משום יאוש. וכבר ביאר הנתיבות (סי' רס"ב) החילוק בין יאוש להפקר דביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה הוי שלו ואי דקשה מה יעשה באיסורי הנאה. דהא מותר שלא כדרך הנאתו או למכור לחולה שיש בו סכנה וליקח דמים וכמו שכתב הב"ש (ס"ק נ"ד) דיכולה למכור לחולה. והנה בע"ז (ל"ד) אמר רב אחדבוי אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא ע"ש וכן פסק הרמב"ם להלכה ופ"ה) מהלכות אשות (הלכה ב') והטור שו"ע א"ה (סי' כ"ח סעיף כ"ב) ע"ש וקשה לי דאיך יפרשו מתניתין (קדושין נ"ז) המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת וקא חשיב שור הנסקל דאינה מקודשת והא חזי לפירשו. וכמו כן קשה במימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן בכריתות (כ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עידיו כל הקודם בו זכה מ"ט דהבעלים איאושי מיאש מינייהו ואפקורי מפקר ליה מאחר דאסור בהנאה והא חזי לפירשייהו. אך מכריתות נוכל לתרץ דסתם גללים אפקורי אפקר להו כגמרא (ב"ק מ"ח וב"מ כ"ז) אבל מאיסורי הנאה וקא חשיב שור הנסקל קשה שפיר דבקדושין בעינן אם רק יש בדבר הנאסר שוה פרוטה אזי חלו הקדושין וכקושית התוס' (פ' השוכר ס"ב) על איסורי הנאה דערלה הוא מן הנשרפין וכל הנשרפין אפרן מותר וחזי להנות מאפרן. וכן הקשו קדושין (נ"ז) והא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתן וחזינן דבקדושין בעינן שיהא רק במציאות ממון. ואולי יש לומר דלא סמכה דעתה כשמקדש לה בשור הנסקל גופה דלא סמכה דעתה אלא אבשרו ובשרו אסור. משא"כ במפרש לה דמקדשה בפרשו וסומכת על פירשו. אך באמת הא דהמקדש בפרשו מקו מקודשת לאו מדאו'. ואע"ג דגמרא קאמר קרא דבשרו אסור הא פרשו מותר ועיין בתוס' שם ע"ז (ל"ד) ד"ה בשרו אסור דהקשו דבפ"ק דב"ק (מ"א) דריש מבשרו אע"ג דעביד כעין בשר ושחטי' וי"ל דתרתי שמעינן מניה. ומצאתי כתוב בשם הגאון ר' שלמה מינץ לתרץ דברי התוס' דאיך מוכח תרתי מניה. דבאמת קשה דהא אין הדרשות שקולים על פי דברי הגמרא (ערכין ז') האשה שיצאת ליהרג כו' האשה שנהרגה אסורה בהנאה ופריך בגמרא אמאי איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערה לבתי כו' קשיא ליה לר"נ בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופה אף ה"נ גופה. אלא אמר ר"נ בר יצחק זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה וע"ש ברש"י דשער לאו בר מיתה אי אמרינן החילוק דמיתה אוסרת דשער אין עשוי להשתנות והרמב"ם פסק כר"נ בר יצחק (פ' י"ד מהלכות אבל הכ"א) דהמת אסור בהנאה חוץ משערו שהוא מותר מפני שהוא אינו גופו ועיין בלח"מ ובכ"מ דתמו עליו איך פסק כר"נ ע"ש. ותירץ הגאון הנ"ל דעת תוס' דתרתי משמע מניה לר"נ בר יצחק דמחלק בין גמ"ד אוסרתה למיתה אוסרתה דמדאצטריך בשרו למשרי פרש שור הנסקל ש"מ דגמ"ד אוסרתה דאי סקילה אוסרתה ממילא פרשו מותר כמו שער אשה משום דמיתה אוסרתה ושפיר שמעינן מניה תרתי ועיין בעטרת שאול בחידושיו לב"ק דתירץ בזה דעת הרמב"ם דפסק כר"נ בר יצחק דמוכח מע"ז הנ"ל כר"נ בר יצחק. ואע"ג דרב אחדבוי אמר רב כאן. מ"מ הך איבעית אימא קרא סתמא דתלמודין קאמר ואנן פסקינן כר"נ בר יצחק וע"ש בעט"ש דהכריע מסוגין דלא ילפינן מבשרו למעט פרשו. ובזה מדויק לשון הרמב"ם בהמקדש בפרש שור הנסקל דמקודשת שאינו דבר חשוב לגבי השור ע"ש וא"כ אין ראי' דהמקדש בפרשו מקודשת מדאורייתא:

והנה בשו"ת צ"צ (סי' מ"ו) חקר בבהמה שנרבעת ואפי' על פי ב' עדים דראו הדבר. אי מותרת לשחוט ע"ש דפשיטא ליה מגמרא דפ' שור שנגח דו"ה שור שהוא יוצא לסקל והקדישו בעליו אינו מקודש שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש ואם שחטו בעליו בשרו מותר. הרי מבואר דכל זמן שלא נגמר דיניה מותר וא"כ בזמן הזה דליכא כ"ג וליכא סנהדרין ואין דנין מיתה וכ"ז שלא נגמר דינה של בהמה מותרת. ובחידושי אמרתי לפשוט זאת מגמרא (דבמ"צ צ"ז) דבעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו ופירש"י הוא בעצמו ומיבעיה ליה אי חייב באונסיה או לא. כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי או דלמא משום הנאה והאי נמי אית ליה הנאה ומבואר דהבהמה מותרת היכא דנרבעת. דאל"כ מאי קא מיבעיה ליה אי חייב באחריות אי נימא דנאסרת ואינה בר דמים כשאר איסורי הנאה ואמאי קא מחייבת ליה אלא ע"כ דבזה"ז דליכא כ"ג ולא סנהדרין ולא נגמר דינה ומותרת ושפיר קא מבעיה ליה.

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה