ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן כח
ויען כי בתשובה הקודמת נזכר מענין איסורי הנאה אמרתי להציג גרגיר אחד מחידושי לאה"ע בענין איסורי הנאה
התוס' קדושין (נ"ז) ד"ה המקדש בערלה הקשו דאמאי אינה מקודשת באיסורי הנאה הא שרי ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן. ותירצו דיש לומר דמיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי י"ל דמיירי שפיר דאיכא שו"פ אף שלא כדרך הנאתן מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי, מקח טעות. ובתוס' (פ' כל שעה כ"ט) הקשו דהא כל הנשרפין אפרן מותר ותרצו שאין בו שו"פ באפרן ע"ש ועיין באבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) שפלפל בדברי התוס' הנ"ל בתירוצם. וראיתי להגאון בעל טיב גיטין בחידושיו על ח' אה"ע (סי' כ"ח) שהביא קושית המחברים לתירוץ התוס' הראשון דליכא שו"פ אלא כדרך הנאה. מגמרא (גיטין כ') דמסקינן התם כתבו על איסורי הנאה כשר כו' ודחי הגמרא מעלה של זית דחזי לאצטרופי. א"כ באיסורי הנאה נמי חזי לאצטרופי לכשיהי' שו"פ שלא כדרך הנאה ע"ש שהביא לתרץ על פי דברי הריטב"א בחידושיו לקדושין שתירץ קושית התוס' הנ"ל דאפי' האפר שו"פ מ"מ אין כאן דין ממון דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן וכ"כ התוס' (סנהדרין פ') לענין שור הנסקל. ולדברי הריטב"א הנ"ל לא קשה קושית התוס' מאחר דאיסורי הנאה לית ליה בעלים ובעינן נתן הוא והא אינו שלו דכל הקודם בו זכה וקושית התוס' הוא שלא לפי המסקנא (דגיטין כ) כתבו על איסורי הנאה כשר ואע"ג דכתיב ונתן לא בעינן שיהא שוה מידי ואף אה"נ קרינן ביה ונתן ע"ש. והנה אמת כדברי הגאון הנ"ל בדעת הריטב"א דאיסורי הנאה לית ליה בעלים עיין בקצוה"ח (סי' ת"ו) ובא"מ (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) שהביא דעת הריטב"א הנ"ל וכן דעת הרשב"א בתשובה (סי' תר"ב) דאיסורי הנאה לית ליה בעלים ושהרמב"ם חולק ע"ז שכתב בפ"ג מהלכות חו"מ קנה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה ע"ש ומוכח דאיסורי הנאה אית ליה בעלים. ואע"ג דאמרו שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וחד מנהון חמץ בפסח,. היינו היכא דכבר הי' שלו ולא בטלו קודם פסח עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אבל זה שקנה חמץ בפסח אי לאו דאיכא זכי' באה"נ ואית ליה בעלים א"כ מה קנה. והביא שכ"כ הריב"ש (בסי' ת"א) דמהני זכי' באה"נ ועיין במהדו"ק בנוב"י (סי') שהקשה בדברי הרמב"ם הנ"ל דאם קנה חמץ בפסח אמאי לוקה הא אין קנין באיסורי הנאה כדאמרינן (ב"ק מ"ה) גבי שור הנסקל שנגמר דינו מכרו אינו מכור ע"ש. ובחידושי הארכתי לתרץ קושית הנוב"י הנ"ל דאף אם נימא דלא קנה החמץ משום דאין קנין באיסורי הנאה מ"מ עובר בבל יראה מאחר דבודאי יכול לתבוע מהמוכר דמיו שנתן בחזרה כיון דאין המקח נתפס וכל היכא דהמקח חוזר החפץ הוא באחריות של הלוקח כמבואר בש"ע (סי' רל"ב) ושפיר קונה להתחייב באונסין והרבה הארכתי בזה בחידושי ואכ"מ. וא"כ דברי הגאון בעל טיב גיטין נכונים לכאורה. דלהריטב"א דאיסורי הנאה לית ליה בעלים לק"מ. בכל זאת יש להקשות דהלא דעת הריטב"א במחלוקת עם הרשב"א בדבר שהוא שלו ואין לאחרים זכות בו. דלהריטב"א מקרי שלכם אף שהוא איסורי הנאה ודעת הרשב"א דהוי כהפקר וקשה מהא דאמרו גיטין (ד' כ') כתבו על איסורי הנאה כשר והרי עכ"פ נתינה בעי ואם נימא דהיא הפקר שוב לא שייך כלל נתינה וקשה לדעת הריטב"א הנ"ל:
ומצאתי בספר בית מאיר על חיו"ד (סי' רכ"א) שהביא המחלוקת דהרשב"א והריטב"א הנ"ל שהקשה כן. ובאמת לא קשה זאת דהנה באיסורי הנאה אין לקדש בהם או משום דאיסורי הנאה לית ליה בעלים ובעינן נתן הוא והא לאו נתינה היא דהא אינו שלו שכל הקודם בו זכה. וגם י"ל עוד טעם אחר דלא לקדש באיסורי הנאה משום דבעינן שהיא תקבל כסף ובפחות משו"פ לא מקניא נפשה ואיסורי הנאה שאין שוה כלום אין כאן כסף. ותלי זאת אי בגט העיקר קפידא אנתינה דידיה אם רק הוא שלו אף דאין בו שו"פ. והיינו אי כתבו על איסורי הנאה פסול ואפי' יש בנתינה שו"פ לא מהני מאחר דהנאה זו לאו דידיה הוא ואנן, נתינה משלו בעינן. ואז להסוברים דאיסורי הנאה אית ליה בעלים ומקרי שפיר נתינה אף באיסורי הנאה משא"כ אי נימא דכתבו על איסורי הנאה כשר והיינו, דעיקר קפידא דבעינן דהדבר יהי' שוה כסף אף דלאו דידיה נינהו ואז לא מהני באיסורי הנאה אף להסוברים דאיסורי הנאה אית ליה בעלים דלא שוה שום כסף בעולם. ואתי שפיר דברי הרשב"א דהוי כהפקר דזה רק היכא דבעינן דשווי החפץ יהא שו"פ. דלענין זה אמרינן באיסורי הנאה דהוי הפקר ולא שוה כלום אבל בגט דלא בעי רק נתינת הגט והרי נתן לה אף דאין בו קנין וזכי' מ"מ נתינה מיהא מקרי.
אמנם בגוף קושית הגאון בעל טיב גיטין בקושיתו דבאיסורי הנאה חזי לאצטרופי שלא כדרך הנאה. אחר העיון לא קשה מידי לפי מה שביארו האחרונים קושית המרש"א שבועות (כ"ג) בשיטת המהריב"ל דחדש שם בטעמא דר"ש דפוטר דכל היכא דמשהו אסור אסור נמי שלא כדרך הנאה ע"ש והקשה המהרש"א שם דמנין לנו לומר דחייב בשלא כדרך הנאתן בכל האסורים לר"ש כמו בכ"ש הא חזינן לר' יוחנן דס"ל ביומא ובכמה מקומות דחצי שיעור אסור מה"ת ואעפ"כ סובר דשלא כדרך הנאה אינו אסור אלא מדרבנן. ותירצו האחרונים דהא דאוסר ר"י בחצי שיעור הוא רק, משום דחזי לאצטרופי דאף באוכל כמות מרובה שלא כדרך הנאתן לא אתי לכלל חיוב לכך ס"ל לר"י דשרי מה"ת. אבל לר"ש דמחייב בכ"ש אלמא דס"ל דכ"ש הוי איסור מחמת עצמו. א"כ יש סברא לומר דשלא כדה"נ חשוב כאכילת כ"ש עיין בספר עמק יהושע (סי' יוד) שהאריך בזה וא"כ בשלא כדרך הנאה לא שייך צירוף ולא קשה קושית הגאון בעל טיב גיטין בתירוץ התוס',. אמנם מאחר דאתינא לדברי המריב"ל הנ"ל לא קשה נמי קושית התוס' דחזי שלא כדרך הנאה. דלר"ש דס"ל כל שהוא למכות ס"ל דכל איסורין לוקין עליהם שלא כדרך הנאה דהרי כ"ש הוה שלא כדרך הנאה. א"כ י"ל דמתניתין דהכא אתיא בזה כר"ש ולוקין גם שלא כדרך הנאה, אך יש לתרץ דלא מצי לאוקמא מתניתן דהמקדש בערלה כו' כר"ש. דהא קתני נמי בב"ח והלא בב"ח כ"ע מודים דלוקין שלא כדרך הנאה כדאיתא פסחים (כ"ה) דלא כתיב ביה אכילה. והרבה הארכתי בזה בחידושי לתרץ קושית המחברים בחולין (קי"ג) בהמבשל חלב בחלב כו' דכ"ע אין איסור חל על איסור ע"ש וקשה דהא במוסיף לכ"ע אסחע"א ובב"ח איסור מוסיף הוא דאסור שלכדה"נ. וגם קושית הרא"מ מולא תבשל ועוד הרבה דברים מתמיהים ויבואר אי"ה בחידושי חצי שיעור על יור"ד ואכ"מ. ועיין בב"ח אה"ע (סי' כ"ח) שחדש דלרב דאמר המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לא יוכל לסבור דאין ביעור חמץ אלא שריפה דא"כ כל הנשרפין אפרן מותר וחזי ליהנות באפרן וכקושית התוס'. פ' כל שעה ע"ש. ולדברי המהריב"ל דכל היכא דמשהו אסור שלא כדה"נ נמי אסור א"כ בחמץ בפסח דאיסורו איסור משהו בודאי אסור נמי שלא כדרך אכילה ואף דהוא רק דרבנן הא קיימ"ל דהמקדש באיסורי דרבנן כו'. ואפשר לומר דבחמץ מה"ת אסור שלא כדרך אכילה ואף דנאמר לא יאכל וקיימ"ל דכל היכא דכתיב אכילה דוקא כדרך אכילה. ובאמת כ"ה דעת התוס' פסחים (כ"ח) ד"ה ותנן נמי גבי עבודת גילולים דבחמץ דכתיב לא תאכל מותר שלא כדה"נ. מ"מ לדעת הרמב"ם דאיסור דמשהו בחמץ בפסח מקרא דלא יאכל. ולפי הכללא דהמהרוב"ל היכא דאסור במשהו אסור נמי שלכדה"נ וא"כ בחמץ דהאיסור מדאו' במשהו באיסור לאו לא משום חצי שיעור. אפשר נמי האיסור דשלא כדרך אכילה נמי מדאו' כמו לר' שמעון במלקות לשיטתיה בכ"ש למכות דה"ה דלוקין שלכדה"נ וא"כ נמי לענין איסור לאו. ובאמת בגוף קושית התוס' במתני' דהמקדש בערלה דהקשו דחזי ליהנות שלא כדה"נ באפרן וכפסחים (כ"ט) לכאורה ניחא דמשום בב"ח דקתני נמי במתניתין ובב"ח הוא מהנקברין דאפרן אסור וכן כלאי הכרם דהכל מודים דאפרן אסור. ואשר משום זה לא נוכל לתרץ קושית התוס' דמאי אינה מקודשת דקתני במתניתין היינו קידושי וודאי אבל קדושי ספק איכא ובזה מתורץ הרבה קושיות כמובן. וגם מה דקשה בתירץ התוס' דמיירי דליכא שו"פ באפרן דניחוש שמא שוה פרוטה במדי לשמואל דאמר קדושין (י"ב) המקדש בתמרה חוששין שמא שו"פ במדי ועיין באור חדש לקדושין שתירץ כן. אמנם זה אינו דאיך כייליה עם כלאי הכרם דכ"ע מודים דלוקין אפי שלא כדה"נ וליכא אפי קדושי ספק ועיין במל"מ (פ"ה מהלכות אשות) שנסתפק במי שקידש אשה חולנית באה"נ באופן דהיא מותרת להנות ממנו כגון שהיא מסוכנת אם היא מקודשת כיון דאצלו הוא אסור ליהנות בו. והרבה האריכו האחרונים בדברי הספק דהמל"מ הנ"ל. ועיין באור חדש לקדושין שהאריך להקשות להר"ן שתירץ קושית התוס' דהקשו באה"נ דהא חזי ליהנות שכדה"נ דמ"מ אסור מדרבנן ומיירי שאינה חולה ע"ש ועיין בשעה"מ יסודי התורה דהביא דהני תרי לישנא פסחים (דף כ"ה ע"ב) גבי מר בר"א אשכח לרבינא דשייף ברתא בגוהרקא דערלה א"ל אימתי אמרינן בשעת הסכנה א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמי א"ד מידי דרך הנאה עבידנא כו' דללישנא קמא שלא כדה"נ אית ביה איסורא ולל"ב אפי' איסורא ליכא ע"ש. וראיתי בעמודי אור (סי' ל') שתמה על המל"מ מגמרא קידושין ז' דבעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו בההוא הנאה דקא מצלא נפשה גמרה ומקני נפשה או דלמא מצי אמרה ליה מדאורייתא חיובא מיחייבת לאצולן ומבואר מסוגיא זו דבמקום הצלה אפי' הי' מקדשה בדבר המותר איבעיא לן משום דאמרה מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן ולצד זה לא הוי קדושין בחולה שיש בו סכנה אפי' נתן לה דבר היתר הצריך לה ע"ש שהחמיר בזה למאוד ע"ש:
אמנם בספר אבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ד) כבר קדמו בזה ע"ש שהביא דברי הרדב"ז בתשובה דהמקדש אשה חולה בסמנין הצריכין לה לרפואה ויש בהנאה שו"פ דאינה מקודשת. והקשה הא"מ מגמרא הנ"ל מבעי דרב מרי ע"ש שדחה זאת דהאבעיא לא הוי אלא בסתמא דהיא אמרה תן לכלב שרץ אחרי ואמר לה הרי את מקודשת ושתקה. אבל היכא דאמרה אין. אע"ג דמחייב לאצולי מדאו'. כל שמסכמת בפירוש לשם קדושין מקודשת ע"ש שהאריך, וע"ש במגיה דמל"מ. דהעיר בספיקו של המל"מ דהא מצות לאו ליהנות נתנו וקדושי אשה יש בהם צד מצוה. ובספר שמלת בנימין תמה עליו והא קדושי אשה אית בה הנאת הגוף ומחלק דשם לא נהנה מיד וההנאה נמשכת ממנו אח"כ. לא דמי לטבילה דהכא דנהנה מיד. ובאמת קשה לי בזאת על התוס' דע"ז ריש פ' השוכר שזכרנו לעיל באי עביד לא מהני ד"ה בדמיהן שהקשו בגופי' נמי איכא שו"פ שלא כדה"נ או באפר ותירצו כיון דאסור למוכרו מה"ת אסור לקדש בו אשה דיש בו הנאה כשמקדש אותה. ובודאי כונתם כדברי המל"מ הנ"ל ועכצ"ל שלא שייך בזה מצות לאו ליהנות נתנו כיון דמ"מ יש לו הנאה ג"כ ממנה. ומצאתי בספר ש"ב שנתקשה כזה. והביא שם להקשות על, תירוץ התוס' בע"ז (מגיטין כ') דכתבו על איסורי הנאה כשר וכ"פ באה"ע (סי' קכ"ד). וכתב שם הב"ש דלהתוס' דיעבד דוקא ולא לכתחילה דמתהני באה"נ כו' ולמה לא אמרינן כמו גבי קדושין דכתבו התוס' דלא מהני כיון דאסור למוכרו אף דשוה אצלה האפר פרוטה אינה מקודשת ואם כן מכש"כ בגט דמשתרשי ליה דא"צ לנייר. ובספר גט פשוט כתב שם הטעם דמ"ע לגרש את אשתו ומצות לאו ליהנות נתנו וקשה אמאי לא אמרינן בקדושין כן. ובספר ישועות יעקב תמה על הג"פ דלמה אסור לשחוט בסכין של עבודת כוכבים נימא ג"כ מצות לאו ליהנות נתנו ע"ש שהאריך בזה. ועיין בדרוש וחידוש להגאון רע"א (במערכה י"א) ועיין בא"מ בתשובותיו (סי' כ"א) שהאריכו בזה: