ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן כז
ביאור דעת הפוסקים באי עביד לא מהני, וביאור כמה סוגיות בש"ס ופלפול בדעת הפוסקים בזה. וישוב נכון בכמה מקומות בדברי האחרונים:
בש"ע ח"מ (סי' ר"ח סעיף א') בהגה"ה וכן אם נשבע ונדר שלא למכור ועבר ומכר כו' עי' בסמ"ע וש"ך שביארו דברי המרדכי והאחרונים האריכו מאוד בשרש זה. דאי עביד לא מהני לתרץ דברים הסותרים וקושיות חמורות. ובראשם קושית הש"ג ס"פ משילין שהעיר בסתירת דברי רבא פ' מרובה ופ' השואל לדעתו במס' תמורה. וכן קושית המהרשד"מ מהשוחט בשבת דשחיטתו כשירה והא כיון דאמר רחמנא לא תעביד ולא תשחוט בשבת נימא אי עביד לא מהני ועוד קושיות רבות המפוזרות בספרי האחרונים ולחלק יצאו בחלוקים נכונים ואמיתים. והרבה מהם לדבר אחד נתכונו. ובקצרה נבא לבאר החילוקים היוצאים מכלל דבריהם. א) חילוק הש"ך סי' הנ"ל. דע"כ לא אמרינן אי עביד לא מהני אלא בגזילה ודכוותיה דאי אפשר לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו. משא"כ היכא דאפשר לעשות בהיתר ובוודאי אמרינן דמהני ע"ש שתירץ בזה דברי המרדכי ומתורץ נמי קושיות הנ"ל שזכרנו ע"י בנוב"י מה"ת (חאה"ע סי' קכ"ט) שתירץ בזה הקושיא משוחט בשבת. ב) תירוץ השעה"מ (פ"ג מהלכות גירושין הלכה י"ט). דע"כ לא אמר רבא אי עביד לא מהני אלא היכא דהמעשה עצמו הוא האיסור כגון לאו דגזילה דהוה מקשינן מיניה לרבא וכן תמורה ואינך. משא"כ היכא דהמעשה עצמו אינו אסור ויומא דקא גרים אז כ"ע מודי דמהני ומתורץ נמי בזה קושיות הנ"ל. ג) תירץ המהרי"ט דהיכא אמרינן אי עביד לא מהני. אם בזה דאמרינן לא מהני פלטינן מאיסורא ומתוקן האיסור בזה אמרינן לא מהני אבל היכא דאף אי נימא לא מהני לא פלטינן מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשו"ה אמרינן דמהני ומעשיו קיימין. ובאלו ג' התירוצים נפתחו להאחרונים שערי החכמה לבנות ולסתור ולתרץ כל דבר הקשה בזה. ואף שראיתי להאחרונים שחדשו עוד בפרטות הקושיות ועי' בתשובת רע"א (סי' קכ"ט). אך בכלל ג' החילוקים האלו יסודם ולא אאריך בזה:
והנה בחילוק הראשון הוא תירוץ הש"ך שזכרנו הקשה בנתיבות המשפט (סי' ר"ח) מדברי התוס' דתמורה ד'. דהקשו שם בד"ה ורבא ז"ל וא"ת שוחט פסח על החמץ לפסל כו'. ותירצו דבירושלמי מצריך קרא להכשיר משום דזבחי קרא רחמנא ע"ש. ולחילוק הש"ך מאי קא קשיא להו והא שם אפשר לעשות בהיתר. אלא ע"כ דהתוס' לא ס"ל החילוק הנ"ל. ובאמת לא על הש"ך תלונתו הלא לכל התירוצים קשה דנסתר מדברי התוס' דמאי קא קשיא להו נימא ככל הני חילוקים וכ"ע מודי דמהני. ובאמת השעה"מ הנ"ל שזכרנו הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב דהתוס' לא ס"ל הני חילוקים ע"ש. אמנם באמת הנתיבות המשפט שם הכריע מסברא דנפשיה חילוק מהרי"ט הנ"ל דע"כ לא אמרינן לרבא דאי עביד לא מהני אם בזה דאמרינן לא מהני יתוקן האיסור מה שעשה. בזה אמרינן לא מהני. אבל היכא דלא יתוקן האיסור גם רבא מודי דמהני. והכריע שגם התוס' ס"ל החילוק הזה. ובכל זאת שפיר הקשו משוחט פסח על החמץ דשם בפסח דבעינן דוקא שחיטה אבל נוחר ומעקר פטור. בודאי ראוי לומר דשחיטתו לאו שם שחיטה עלה ולא מהני מעשיו והוי כנוחר ומעקר דאינו עובר על לאו דלא תשחט כו' ע"ש. ואף שלכאורה דבר חכמה בפיו ונעלם זאת מהגאון בעל שעה"מ דכתב בפירוש שחילוק המהרי"ט נסתר מדברי התוס' הנ"ל ועי' בתשובת רע"א (סי' קצ"ט) דמשמע נמי כדברי הנתיבות ע"ש. ויש להביא ראי' לדבריו דהנה התוס' פסחים (ס"ג) ד"ה עובר כתבו דבשוחט פסח על החמץ אומר ריב"א דהפסח כשר דלא שנה עליו הכתוב לעכב ועי' במהרש"א שם. ותמה הפר"ח על הריב"א דהא ליתא דקיימא לן כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והובא זאת בשעה"מ שם (פ"ג מהלכות גירושין הלכה י"ט) דברי הפר"ח. והשעה"מ הקשה על הפר"ח הלא הריב"א יוכל לסבור ככל הני חילוקים ותירוצים שזכרנו דרבא נמי מודו דמהני. ובאמת דקשה זאת להפר"ח. אך לע"ד לתרץ דלכאורה כל הני חילוקים נסתר מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בתמורה (ד') שזכרנו בתירוצם דבירושלמי מצריך קרא להכשיר דזבחי קרא רחמנא ועי' במל"מ (פ"א מהלכות ק"פ הלכה ה') שהביא הירושלמי הנ"ל בביאור באורך ע"ש. ומדברי הירושלמי הנ"ל ליתא לכל הני חילוקים דאל"כ למה צריך קרא דזבחי להכשיר הפסח הא בלאו הכי לא שייך הכא אי עביד לא מהני ככל הני חילוקים ובזה אתי נמי שפיר קושית התוס' דהכריע השעה"מ דעתם דלא ס"ל הני חילוקים מדקא קשיא להו משוחט פסח על חמץ כנ"ל דסמכו על הירושלמי דמוכח דלא ס"ל להני חילוקי ומכח הירושלמי הנ"ל הקשו זאת אבל לדברי הנתיבות הנ"ל שזכרנו שהכריע כדעת המהרי"ט ושאף התוס' ס"ל כן. ובכל זאת שפיר הקשו דהתם באמת שפיר מתוקן האיסור אי נימא דלא מהני מעשיו ושחיטתו לאו שם שחיטה עלה והוה נוחר ומעקר דפטור בפסח דבעינן דוקא שחיטה אתי שפיר דלא נסתר נמי מן הירושלמי דבודאי צריך קרא דזבחי להכשיר דאי לאו קרא בודאי הוה אמרינן דלא מהני שחיטתו והוה, נוחר ומעקר דפטור כדי לתקן האיסור ואשמעינן קרא דבכל זאת הפסח כשר מקרא דזבחי וא"כ מוכח תירוץ המהרי"ט מן הירושלמי וכדברי הנתיבות וראי' נכונה היא. אמנם לאחר העיון אי משום הא לא אריא דמהירושלמי אין להוכיח דעת המהרי"ט וחילוקו דיש לפרש הירושלמי בדרך אחר דכונת חזקיה דלעולם הפסח פסול דלא כר' שמואל ואפ"ה לקי מדקראו הכתוב זבחי למימרא דאף שנפסל זבחי מקרי דללקי עלה. וכן פירש הירושלמי הגאון בעל תפארת ישראל פסחים (פ' ת"נ) בכדי דלא לשוי מחלוקת רחוקה בין תלמודא להירושלמי ולדברינו נסתר דברי בנו הגאון שם ע"ש. וכן מצורם אוזן בכור בלא"ה לא קשה מידי דבדבר דממילא לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אעלמ"ה. כמו שתירץ הגאון בעל פר"ח לענין ביטול ברוב לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה דאו' וקשה דברי הש"ע יו"ד (סי' צ"ט סעיף, ה') ז"ל אין מבטלין איסור לכתחילה ואפי' נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין כו' עבר וביטלו או שרבה עליו בשוגג מותר כו'. ואמאי הא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עלמה"נ. ותירץ כיון דסוף סוף השתא הא נתבטל ברוב הובא במשובב נתיבות להגאון בעל קצוה"ח (סי' ל"ד) וכ"כ בצורם אוזן בכור דאע"ג דאמר רחמנא אי על"מ לא גרע מנפל בו מום ממילא דלא נאמר האי כללא דלא מהני אלא היכא דעל ידי עשייתו דוקא נעשה מה דאמר רחמנא לא תעביד אבל לא בדבר דממילא, ע"ש במשובב נתיבות שהכריע לענין שנוי קונה דלא שייך להקשות לרבא מהאי טעמא משום דשינוי ממילא נמי קנה. וזה ביאור דברי התוס' תמורה שם בצורם אוזן בכור ובסוף דבריהם כתבו ובזה ניחא למה לא נאסר צורם אוזן בכור מכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בבשר בחלב דיש לומר דוקא בשר בחלב נפיק מיניה הואיל ואפי' נפל הבשר ממילא לחלב החלב אסור כו'.
ובאמת הרבה נתקשיתי לדעת ההבדל מהני דנפקי מלא תאכל כל תועבה דאמאי לא נימא א בהו אי עביד לא מהני ואמאי צריך קרא דלא תאכל כל תועבה. וכן לאביי דסובר אי עביד מהני אמאי לא נימא נמי בהנך דלא נפקי מלא תכ"ת דמהני דבודאי לא פליג עלה. וביותר קשה לדברי השעה"מ הנ"ל שזכרנו דתירץ קושית מהרשד"מ משוחט בשבת דשחיטתו כשירה דאמאי לא נימא דאי עביד לא מהני. וז"ל השעה"מ והנה לקושית המהרשד"מ שהקשה מההיא דשחיטת חולין דשחיטתו כשירה ונתעצם הרבה בקושיא זו והניחה בצ"ע אחרי המחילה אין כאן קושיא כלל. ואשתמיטתיה סוגית הגמרא דפ', כל הבשר (דף קט"ו) דפרכינן התם לרב אשי דיליף מלתכ"ת. אלא מעתה מעשה שבת לתסרו ומתרצינן אמר קרא כי קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש. וכיון שכן כי היכא דחזינן לרב אשי דס"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה והותרה באכילה. וכן המבשל משום דאין מעשיה קודש ה"נ לרבא דס"ל דלא מהני בעלמא. גבי שבת אית ליה דהשחיטה כשירה דהיא קודש ואין מעשיה קודש. ותירץ בזה קושית בעל ש"ג משום דגלי קרא גבי שחיטה ובישול דמעשייהו מועילין ה"נ בכל איסורי שבת גמרינן לה דמהני. ומשו"ה מכירתו מכירה עכ"ל. הרי ברור בדבריו דחדא מלתא הוא הלמודים אי עביד לא מהני ולתכ"ת. ולהכי כיון דגלי קרא בהא גמרינן נמי אידך דמהני. וקשה דלמה צריך לתכ"ת ת"ל מטעם אי עביד לא מהני, ולאביי דסובר דבכל איסורין מהני בודאי לא ניתן להאמר דאף מלתכ"ת בהני דנפקינן לא יאסרו דבודאי לא פליג עלה. ומדברי התוס' תמורה הנ"ל שזכרנו וכאשר ביארנו דבריהם על פי שיטת הפר"ח כנ"ל דבדבר דממילא לא שייך לאמר דלא מהני ומטעם אי עביד, לא מהני ליכא דלכ"ע מהני אתי שפיר דצריך קרא דלתכ"ת לרב אשי לאסור בשר בחלב אף בדיעבד. דמשום אי עביד לא מהני לא הוה ידעינן איסורא דבב"ח. דאפי' ממילא נפל הבשר לתוך החלב נמי אסור ולא שייך לא עביד לא מהני להכי צריך רב אשי קרא דלתכ"ת דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ולאביי פשיטא מהאי קרא נמי לאסור
ובגוף תירוץ השעה"מ מסוגיא דפ' כל הבשר דגלי קרא דהיא קודש ואין מעשיה קודש וגמרינן לה להא נמי הנה בתשובת נוב"י מה"ת חי"ד (סס"י ט') הביא הגאון בעל נוב"י נמי קושית מהרשד"מ משחיטת שבת דאמאי לא נימא לא מהני וזה לשונו. וכאן לא שייך לשנויי כדמשני (בדף קט"ו) דפריך מעשה שבת לתסר ומשני אמר קרא היא קודש ואין מעשיה קודש דשם קאי אקושיא דלתסר מלא תאכל כ"ת והרי מעשה שבת תועבה היא לך. וא"כ הקושיא ששבת יגרום האיסור ושפיר משני היא קודש כו' ונ"מ למבשל בשבת או שארי מלאכות שבאכילה אבל שחיטה אין אנו רוצים שהמעשה יאסרנו אלא שהמעשה לא יתירנו ולא יהי השחיטה נחשבת לשחיטה וכמתה מאליה דמי לא שייך לשנוי היא קודש דמה בכך שאין השבת אוסרה מ"מ אינה מתירה וכאילו לא נשחטה וא"כ הקושיא במקומה עומדת איך שוחט בשבת שחיטתו כשירה ודפת"ח בדבריו הנחמדים. היוצא לנו מדבריו דלא תכ"ת לא שייך אלא במידי דאכילה דבזה תאסור באכילה משום דמקרי תועבה. משא"כ בשחיטה דאף אי נימא לא מהני והשחיטה לא יתירנו ומה בכך שאין השבת אוסרה מ"מ אינה מתירה וא"כ אין לתרץ על פי סוגיא הנ"ל ולדחות קושית המהרשד"מ החזקה. והנה הנוב"י בתשובה הנ"ל ובחלק אה"ע (סי' קכ"ט) אחז בחילוק הש"ך שזכרנו וכבר בארנו דעת הפוסקים בזה. והנה בתירוץ המהרשד"מ דדוקא היכא דבזה דאמרינן לא מהני יתוקן האיסור אמרינן שלא מהני. משא"כ בשוחט בשבת דאף דנימא דלא מהני לא יתוקן האיסור שהרי כבר חילל השבת. ולכאורה קשה דהא כל שוחט מקלקל הוא ובדין הוה שיהיה פטור. אלא דמשום התיקון שהוציא מידי אבר מן החי ואתה באת לחייבו. א"כ קשה דנימא דלא מהני מעשיו ושחיטתו אסורה ומאחר דלא תיקן כלום בשחיטתו יהי' דברי תורה קיימין היינו שהוא פטור מצד מקלקל . וכמדומה שהעירו בזה האחרונים. אך באמת זה אינו דהא תיקן להוציא מידי אמה"ח לבני נח וכפסחים בתירוץ דרב עוירא ועי' צל"ח פסחים (ע"ג) ובחדושי הארכתי בזה:
אמנם בעיקר מחלוקת אביי ורבא אי הלכה כאביי או כרבא השעה"מ (פ' ג' מגירושין הלכה י"ט) חזר על כל הצדדים ולא העלה דבר ברור בזה,. ומדברי הסמ"ע והש"ך והאחרונים (בסי' ר"ח) שכולם פלפלו רק אם לחוש לסברת המרדכי שגם בשבועה שייך אי עביד לא מהני. ומזה שמענו עכ"פ דהלכה כרבא וכן הכריע בנוב"י (סי' קכ"ט אות א') והביא שם דהרא"ש (בכלל ז' דין ד') כתב בפשיטות דקי"ל כרבא וגם הרשב"א בחידושיו בקידושין (כ"ז ע"ב) בשם התוס'. אמנם בשאלות ותשובות רע"א וכן בדרוש וחידוש להגאון הנ"ל במערכותיו (מערכה י"א) חקר נמי בזה. והביא פסקי הרמב"ם הסותרים זה את זה דברפ"א מהלכות שמיטה פסק דארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין ואין מעשיהם מועיל אלא תחזור השדה לבעלים ביובל. ובמל"מ כתב בשם החינוך להרא"ה שאם מכרו דשניהם לוקין אע"פ שלא הועילו במעשיהם. והקשה עליו מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה. וכ"כ הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו לוקה על מכירתו ע"ש שהעלה דהוי ספיקא דדינא באי עביד מהני או לא. והוא למה דמבואר בסוגיא דחולין (ע"ח ע"ב) דלחלק לא צריך קרא דס"ל כר' יונתן כו'. הרי דזה תלי בזה דלמ"ד דחוששין לזרע האב ע"כ דס"ל כר"י דלחלק לא צריך קרא ולרבנן דמתניתין ע"כ דס"ל כר' יאשי' ע"ש. ומעתה למה דקי"ל דאו"ב אינו נוהג בזכרים הוי ספק א"כ ממילא ע"כ דמספקי אם הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן ע"ש. ומעתה ממילא ג"כ הוי ספק אי קיימ"ל כאביי דעביד מהני או כרבא דלא מהני דהא תלי זה בזה דאם או"ב נוהג בזכרים ממילא הדין כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא דהם, וקרא דהם אצטריך לומר דעולים אינם מבטלים זה את זה וממילא קיימא לן כרבא דאי עביד לא מהני. ואם או"ב אינו נוהג בזכרים ממילא קיימ"ל כר' יאשי' דלחלק צריך קרא ממילא הדין דלקח מדם הפר דהיינו ביחד ומיותר קרא דהם. וע"כ דבעלמא אי עביד מהני כאביי ע"ש שתירץ בזה פסקי הרמב"ם דמ"ש בהלכות בכורות דהמוכר מעשר בהמה אינו לוקה. היינו מספיקא דשמא קיימא לן כאביי דלא לקי אלא היכי דמהני מעשיו, ומה דפסק הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות דאין מעשיהם מועילים ותחזור השדה היינו ג"כ מטעם ספק דשמא קיימא לן כרבא והא דחוזר מספק היינו דהוי ספק איסור. ולפ"ז שפיר פסק החינוך דלוקה. דממנ"פ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא רק דצריך להחזיר מספיקא. משא"כ בההיא דבכורות בודאי לא מהני מכירתו כדילפינן מקרא ממילא לא לקי דשמא קיימא לן כאביי ע"ש בדבריו הנחמדים. .
וראיתי להגאון הנ"ל בתשובה ומערכה י"א הנ"ל דחקר בשופר של עולה דאסור לתקוע אם תקע בו אם שייך סברת רבא דאי עביד לא מהני דאם נימא דלא יצא המצוה א"כ לא נהנה ולא עשה עבירה כו'. ע"ש שהביא דברי הטורי אבן בטעם דרבא דלא יצא (בר"ה כ"ח) משום אי עביד לא מהני ואף אביי מודה בו. דדוקא היכי דרחמנא אסריה בפירוש כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר אמימרא דרחמנא משו"ה אי עביד מהני. אבל הכא דלא אסרה התורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהי' יוצא לא עשה איסור כלל. בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני. והביא הגאון רע"א ראי' לדבריו מתוס' (ע"ז ס"ב) ד"ה בדמיהן שכתבו הטעם דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות באפרן משום דכמו דאסור למוכרו מה"ת ה"נ אסור לקדש בו אשה דהוי מכירה חשובה דיש בו הנאה כשמקדש בו אשה ע"ש. ולכאורה מה בכך דאסור לקדש מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת ומזה ראי' לדברי הטורי אבן דבכה"ג לכ"ע אי עבד לא מהני דלא עשה איסור כלל דאם אינה מקודשת. ממילא לא נהנה עכ"ל אמנם באמת לתירוץ הרב ש"ך (סי' ר"ח) שזכרנו דלא אמרינן אי עביד לא מהני לרבא רק היכא דא"א לעשות המעשה זולת עקירת המצוה משא"כ היכא דאפשר לעשות בהיתר מהני מעשיו אף אם עשה באיסור לא נוכל לומר בטעמא דמקדש באיסורי הנאה הטעם דאינה מקודשת משום אי עביד לא מהני כיון דאיהו הוא דעבר אאיסור תורה וקדשה בא"ה שהוא בענין וטבח ונהנה מא"ה ואמאי לא מהני הרי יכול לעשות בהיתר שישרוף הוא בעצמו ויקדש אותה באותו אפר מאחר דקיימין דאית שו"פ באפר, ולא נוכל לתרץ על קושית התוס' דהא חזי להנות שו"פ מאפרו להטעם משום אי עביד לא מהני דהא יכול לעשות בהיתר כנ"ל. ואף דהכרענו לעיל דהתוס' לא ס"ל כסברת, הרב ש"ך מדהקשו בתמורה דשוחט חמץ בפסח לפסול ומאי קשיא להו כנ"ל. אך לא מרועה אחד נתנו דברי התוס' ואין ראי' דהתוס' דהכא לא סברי סברא הנ"ל ומצאתי להאור חדש בקידושין (נ"ז) דביאר נמי תירץ התוס' הנ"ל בטעם דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת משום אי עביד לא מהני ע"ש. דהכריע דדבריהם הם, חתימה בשתים. הא' דאסור לקדש שהקידושין הנאה חשיבה ועוד דבעינן דומיא דשדה עפרון דראוי להנאות גמורות משא"כ א"ה לא חזי כ"א שלא כדרך הנאה. ובאמת עכ"פ אסתגר בבתרייתא לחוד במה, שסיימו דבעינן דומה לשד"ע. דבאמת שני תירוצים הם ותרוייהו צריכי דתירוץ בתרא לא אתיא אליבא דרב אסי דכתבו התוס' לעיל (י"ג) דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה משד"ע וגמר ק"כ מדיוקא דוי"ה ולדידיה נוכל לדייק דאף כשנותן לה דבר הראוי שלא כדה"נ נמי אמרי' דאין כסף כו'. ותירוץ קמא דהתוס' קאי אליבא דרבא דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש. ויצא שם לחלק הגאון הנ"ל בדבר חדש דגבי קידושין מודה רבא דאי עביד מהני שהרי אותבינן בתמורה (ד"ה ע"ב) מאלמנה לכוה"ג ומשני דא"ק לא יחלל כו'. א"כ י"ל כיון דגלי קרא בחייבי לאוין אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא מהני הקידושין ע"ש שתירץ בזה דה"ה אי עבר על א"ה דקילי מחייבי לאוין לשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה בכל א"ה פשיטא דאי עבד מהני ע"ש שהביא ראיות לזה ובאמת בנוב"י מה"ת חאה"ע (תשובה נ') הקשה השואל שם דאיך קיימ"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין והא קיימ"ל כרבא דאמר במס' תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורצה השואל לומר דדוקא כסף ושטר תופסין בחייבי לאוין שאין כאן עבירה בקידושין. אבל אם קידש חייבי לאוין בביאה לא תפסי הקידושין לרבא ובתמורה הקשה הגמ' על רבא מאלמנה לכוה"ג. ומשני לא יחלל אמר רחמנא ומשמע דוקא אלמנה לכוה"ג אבל שאר חייבי לאוין לא תפסי קדושי ביאה. והגאון הנ"ל תירץ דהא דלא הקשה בתמורה משאר חייבי לאוין על רבא דשם לא הוזכר איסור בקדושין דלא נאמר בהו קיחה ודחה חילוקו דקידושי ביאה לא תפסי. דא"כ למה דחק הגמרא למצוא איכא בינייהו לאביי ורבא והרי איכא בינייהו שקידש ח"ל בביאה א"ו הא ליתא ע"ש. דהעיקר לחלק כחילוק הש"ך דלא אמר רבא דלא מהני אלא במעשה שאי אפשר לעשות בהיתר כלל. וגם אם קידש ח"ל בביאה גוף הקדושין יכול להיות בהיתר שיקדש בכסף ושטר כו'. ולכן הקדושין קיימין עכ"ל וחילוק הש"ך כבר ביארנו דהתוס' לא ס"ל וכנ"ל ונסתר דברי האור חדש:
ובדרבנן אי אמרינן אי עביד לא מהני. הסמ"ע והש"ך הכריעו מהמרדכי דאף בדרבנן אי עביד לא מהני. ועיקר ראיתם מגמרא כתובות (פ"ח) דאמר רב יוסף הואיל ואמרו רבנן לא לזבין נכסי אשתו אם מכר אין מכירתו כלום. וביסוד זה מהגמ' החזיקו מעוז הרבה מחברי האחרונים ז"ל. אמנם בפנים מאירות ח"א (סי' ל"ד) הובא בתשובת רע"א (סי' קס"ט) דחה זאת דאין ראי' משם דהתם הפקעת זכותא דאחריני. ובזה כיון דפסקו חז"ל ואמרו שלא להפקיע זכותא גם דיעבד לא מהני. אבל בעלמא מצד עבירה י"ל דאי עביד מהני. ועי' בתשובה (סי' קע"ד) בספר הנ"ל שהסכים לדבריו. ועי' תשובת חת"ס חיו"ד (סי' ו') שפירש כן כוונת המרדכי (פ"ג דשבועות) ע"ש שביאר זאת באורך החילוק הנ"ל. ולא הביא דברי הפ"מ שזכרנו. וא"כ אין ראי' מגמרא הנ"ל דבדרבנן אי עביד לא מהני. ועי' תשובת נוב"י מה"ק חאה"ע (סי' ע"ו) ובתשובת שמן רוקח (סי' ס') באחד ששלח גט ע"י שליח וב"ד משביעין את המשלח שלא יעשה ביטול כנהוג ועבר וביטל הגט והאריך שם בפרטא דאי עבד לא מהני ע"ש. והקשה לסברת המרדכי, במי שנשבע שלא למכור שאין במעשיו כלום מהא דאיתא בכתובות (פ"א) דאמר יוסף כיון דאמרו רבנן לא לזבין אם מכר אין מכירתו כלום כנ"ל. והקשה כיון דר"ג הזקן תקן ועשה תקנה שלא יבטלו גיטין א"כ איך קיימ"ל כרבי דאם בטלו ועבר דמבוטל נימא כסברת רב יוסף דסבר בסוגיא דכתובות דבדרבנן לא מהני ופסקינן כן להלכה. ע"ש שתירץ דבאמת רב יוסף דכתובות סובר דהלכה כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל ובאמת רב יוסף גופא שם (ע"ב) סובר מפורש דבטלו אינו מבוטל ע"ש בתוס'. ובתשובת גליא מסכתא בקונטרס אחרון (סי' ה') הקשה לדבריו מפ' השולח דמקשה התלמודא על רשב"ג מי איכא מידי דמדאו' לא הוי גיטא ורבנן יעשו גט ולדבריו הא סברת רב יוסף באמת כך דהואיל ואמרו רבנן לא לזבין נתבטל המכירה דכל מידי שיעשה בעבירה לאו מידי הוא ואפי' בהעברת על דרבנן. וע"ש בתשובה שדחה הדמיון דאי עביד לא מהני בדין זה. אמנם בתשובת נוב"י מה"ת חאה"ע (סי' קכ"ט) הקשה נמי לרבא קושיא כזאת ע"ש, והכריע בזה חילוק הרב ש"ך כיון דהביטול היה יכול להיות בהיתר דהיינו בפני השליח או האשה והיינו לפי קושיתו שהקשה שם דהיה להם לתקן שישבע שלא יבטל רק בפני השליח או האשה ואז אם יבטל שלא בפניהם לא יועיל הביטול ולא יצטרכו להפקיע הקידושין ע"ש. וע"ז הוכיח החילוק דהרב ש"ך דמאחר דיכול להיות בהיתר היינו בפני השליח או האשה ולכ"ע מהני ע"ש. אמנם לדברי הפנים מאירות והחת"ס שזכרנו בלאו הכי אין עולה הדמיון יפה דאי עביד לא מהני לדהכא. ובאיסור עשה אי אמרינן אי עביד לא מהני בודאי הדבר פשוט מגמרא דתורם מן הרעה על היפה דהוי לאו הבא מכלל עשה ותלי בהמחלוקת. אמנם בשער המשפט (סי' ט') הכריע דבדרבנן אמרי' אי עביד ל"מ ע"ש. שהעלה בנוטל שכר לדון אי צריך להחזיר בדין. דכתב שם הב"ח דאם לקחו בתורת שכר א"צ להחזיר בדין דדוקא בלקחו בתורת שוחד דאמרה תורה לא תקח ואם לקח הוי גזל בידו. אבל במה שעבר על מה אני בחינם. לא והקשה השער המשפט דלפי מ"ש הטעם דבשוחד מחזירין משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וא"כ ה"נ כיון דאיכא איסורא ליטול שכר לדון נמי נאמר דאי עביד לא מהני דאף באיסורא דרבנן אמרינן אי עביד לא מהני. ותירץ דיש חילוק בין איסור לאו אף שהוא דרבנן ובין מצות עשה. דכאן לא הוי אלא עשה דמה אני בחינם ולא כתב רחמנא בלשון לא תעביד. ובאמת דברים אלו אין להם שחר דבמצות עשה בודאי אמרי' לא מהני כדמוכח הגמרא דתמורה מתורם מן הרעה על היפה. וכבר האריכו בזה האחרונים ופשוט. אמנם בגוף דבריו דחידש דהא דחייב להחזיר בשוחד הוא משום דכתיב לא תקח וכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. אמת דגם הנתיבות (בסי' ט' ס"ק א') כתב כן ע"ש דחלק משוכר, עדי שקר דלא כתב רחמנא לאו על הלקיחה רק שלא להעיד שקר ודמי לאתנן ע"ש. אך באמת נסתר זה מגמרא כתובות (דף ק"ב) ושוחד לא תקח מה ת"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי כו' ואלו לדבריהם הרי שפיר אצטריך קרא דלא תקח שוחד אפי' בלזכות את החייב ולאסור את הלקיחה עצמה לענין שחייב להחזיר את הממון שנטל דבלא"ה לא הי' צריך להחזיר. ועוד הארכתי הרבה בחידושי בדברי הפ"מ ח"א (סי' ל"ד) דחדש דע"כ לא שייך אי עביד לא מהני דוקא במה שעושה לעצמו ואין לאחרים חלק בו. אבל כל שהוא עושה איסור וחבירו אין עושה איסור בזה כ"ע מודים דיכול לומר מה אכפת לו במה דעברתי על איסור ס"ס עשיתה כבר. ואף דיתבטל המקח סוף סוף כבר עבר על איסור ובין שהלוקח עשה איסור ולא המוכר או להיפך מועיל ע"ש: