אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן כו

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן כו

סימן כה

ביאור דעת הפוסקים בדין אונס במכירה וביאור כמה סוגיות בזה ופלפול בדברי התו' בכמה מקומות. גם יבואר חקירה נכונה באם אנס בתולה איילונית אם מחויב לישא אותה, וראיות נכונות לזה מש"ם:

בש"ע ח"מ (בסי' ר"ה סעיף י"ב) בהגה"ה וכל זה מיירי באנסוהו למכור אבל אנסוהו לקנות אינו קנין והוא בב"י בשם בעל העיטור. והנה האחרונים האריכו בדברי בעהע"ט הנ"ל עיין בח"מ וב"ש בש"ע אה"ע (ריש סי' מ"ב) שהשיגו עליו כאשר יבואר לקמן וגם אני אענה את חלקי מה שנלע"ד. ובהקדם נבאר קושית המהרש"ך הובא בנתיבות המשפט סי' הנ"ל בהא דאמר הגמרא ב"ק (ס"ב) אהא דאמר אי יהיב דמיה חמסן קרית ליה הא תליוהו וזבין זביניה זביני ומשני הא דאמר רוצה אני. הא דלא אמר רוצה אני. והקשה המרש"ך דלפי"ז מאי מקשה (ב"ב מ"ח) על רב הונא מסקריקון לישני דמיירי דלא אמר, רוצה אני ע"ש בנתיבות שנדחק בזאת. ולדעתי לכאורה קשה ביותר דבהא דלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב כתב הרשב"ם (דף מ"ז) ד"ה לקח. דמיירי דלבעה"ב לא נתן דמים דאילו נתן דמים גם הסקריקון בעצמם מנגזל הי' מועיל כדרב הונא אלא דלרב ביבי מצי מיירי שגם לבעה"ב נתן מעות וכדמוכח שם. ובדר"ה פירש הרשב"מ (ד' מ"ח) ד"ה אלא רב הונא מסברא דנפשיה כו' גמר ומקני. פירש הרשב"ם דאונס יסורים ומתן מעות ובכל זאת צריך שיאמר רוצה אני וא"כ בסקריקון דלא נתן מעות לבעה"ב בודאי לא גמר ומקני אם לא אמר רוצה אני. אך אחר העיון נראה דלא קשה דבאמת צריך ביאור דברי רשב"ם דפירש בדרב הונא דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא יסורים ומתן מעות דבש"ס לא נזכר רק אגב אונסיה. אמנם נראה לע"ד דהענין בזה הוא כך. דבאמת בתליוהו וזבין דמחמת יסורין הוכרח ליתן החפץ ולמה צריך ליתן לו מעות הא יוכל ליקח בחזקה בלי מעות ובודאי מה שנותן מעות הוא ויתור נגדו כדי שיתרצה בלב שלם להקנותו. ומאחר דמתחסד נגדו בודאי מתרצה נמי בלב שלם ומאין נדע זאת הלא בדיבורו אם יאמר רוצה אני ואם לא אמר רוצה אני הרי גילה דעתו דלא הקנה בלב שלם. וזה כונת הרשב"ם דהיסורין ומתן מעות יחד גורמים ההקנאה בלבב שלם. וזה רק בתליוהו וזבין דבדידיה תלי וברצונו. אבל בלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב היינו בשטר דאף אם לא יקנה בלב שלם הא בין כך וכך לא יהי שלו ויהי' ביד הסקריקון ובודאי גמר ומקני למי שלקח מהסקריקון אף בלא רוצה אני. ושפיר מתורץ קושיות המרש"ך. והנה בש"ע אה"ע (סימן מ"ב) אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כו' אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בע"כ הרי זו מקודשת וי"א דאינה מקודשת הלכך הו"ל ספק עכ"ל המחבר. והח"מ ביאר ב' הדעות דכ"ע סברי דקדושין מהני בין באונס האשה בין באונס המקדש מדינא דתליוהו וזבין כו' אלא דפליגי בתקנה דאפקעינהו רבנן לקדושין מניה. דלדעת הרמב"ם לא אפקעינהו אלא באונס האשה אבל באונס המקדש כיון דיכול לגרש בע"כ אוקמוה אדינא והיש אומרים ס"ל דגם באונס המקדש אפקעינהו רבנן לקדושין מניה. ומזה הקשה על הרמ"א (בסי' ר"ה) שכתב אנסוהו לקנות לא מהני ומכאן משמע דמהני אנסוהו לקנות לכ"ע ע"ש. ובב"ש כתב דטעמא די"א הוי מטעם שכתב הרמ"א בח"מ (סי' ר"ה) בשם בעה"ע דאנסוהו לקנות מדינא לא מהני ובספר אבני מלואים (סי' מ"ב) הביא דכן מבואר ברשב"א ע"ש, אלא דהקשה הא"מ לדעת הי"א דאנסוהו לקדש לא מהני ומשום דהו"ל תליוהו וקני א"כ היכא משכחת לה הא דאמרו האונס שותה בעציצו וכופין אותו לכנוס וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות נערה) ז"ל אבל האנוסה כו' רצה היא ואביה כו' ולא רצה הוא כופין אותו וכונס. וכיון דאנסוהו לקדש לא מהני היכא כופין אותו לכנוס דהא בפ' ח"ה מבואר (בד' מ"ח) דהא דכופין על המצוה אינו אלא משום תליוה וזבין ע"ש הקושיא באריכות. ולדעתי נראה לתרץ דלא קשה מידי דשאני התם דמקיים מצוה דלו תהיה לאשה ומצינו בגט מעושה בישראל דכשר משום דבודאי יתרצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים וכש"כ במצות עשה דאו' ועוד ראי' דהא לא אשכחן במצוה דבעינן שיאמר רוצה אני. והיינו טעמא דמלתא דבמצוה בודאי גמר בלבב שלם ואף דמצינו בקרבן דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היינו משום דמוציאין ממון ממנו וחיישינן שמא חס אדם על ממונו ועיין בתשובת חת"ס ח' אה"ע (סי' קי"ב) שעשה סמוכים לדברי הרמ"א הנ"ל בשם בעה"ע מחמת קושית המל"מ על המרדכי פ' הנזיקין דאגב אונס מיתה גמר ומקני אע"ג דלא יהיב דמיה. והקשה המ"ל מגמרא שבת (פ"ח) מכאן מודעה רבא לאורייתא והתם אונס מיתה הואי ומאי מודעא איכא והוכיח החת"ס מכח קושיא זאת דמכאן ראי' לדברי הרמ"א הנ"ל דודאי תליוה וזבין מחמת אונס מיתה סברא הוא דאפי' בלא דמי גמר ומקני דהא כל מוכר אונס הוא כדאיתא ב"ב (מ"ז) וכן מסקנת הש"ס (ע"ז ע"ב) ובודאי מחמת אונס מיתה פשיטא דגמר ומקני. וכל זה במכירה דתחילתה ע"י אונס משא"כ ליקח דכל קנינו ברצון א"כ אפשר דאפי' אונס מיתה לא מהני ולכן שפיר הוה מודעה רבה לאורייתא ע"ש בדבריו הנחמדים. ובדרך הפלפול אמרתי בזה לפי מה שהעלו האחרונים דאי מצות אין צריכים כוונה מהני אף בעשו עמו בע"כ ולא עשה מעצמו ובודאי מהני בכופין אותו לכנוס מאחר דאין צריך לכונתו. לפי דברי הגמרא דרה"ש (דף כ"ח) בכפאו ואכל מצה דיצא משום דמצות אין צריכים כונה והוי דומיא דיבום דאמרינן יבמות (נ"ג) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס כו' קנה ומפרשינן אונס כגון שנתקשה לאשתו ואקפוהו עובדי כוכבים ביבמתו ופירשו התוס' הא דלא רצה הגמרא לפרש שאנסוהו שיהרגוהו אם לא יבא עליה בקישוי דכל שעושה מעצמו אפי' על ידי פחד מיתה לדעת קרינן וחשיב ליה ומשום דלא בעי כונה ביבמה. וא"כ הכא נמי אי נימא דמצות אצ"כ בודאי מהני ורק באנסוהו לקדש אשה בעלמא דליכא מצוה ובעינן דעתו ורצונו וכונתו לא מהני באנסוהו לקדש. ולפי זה קשה ונסתר דברי חתן הגאון בעל א"מ במפתחות הספר א"מ דהכריע כדעת הח"מ דאף מאן דס"ל אנסוהו לקדש לא מהני מודה בתליוה לקנות דמהני אלא דקדושין שאני לפי מה שבאר הר"ן (נדרים ל') דקדושי אשה הוא מטעם הפקר דאשה אינה מקנה עצמה לבעלה כ"א מבטלת דעתה ורצונה ומשויה נפשה כהפקר והבעל זוכה מהפקר. ובהפקר הא קיימ"ל דבעי כונה לזכות וכע"ש בש"ע חו"מ (סי' ער"ה סעכ"ד) ולכן לא מהני אנסוהו לקדש דהא עכ"פ כונה לזכות אין כאן משא"כ במקח דלא בעי כונה ולכן מהני אנסוהו לקנות ע"ש שישב בזה נמי קושית הקצוה"ח דבאונס דרחמנא רמי חיובא עליה ולא הוי כזוכה מהפקר והוי כאנסוהו לקנות דא"צ כונה. ולדברינו הנ"ל מאחר דקיימ"ל דמצות אין צריכות כונה. אין צריכים לדחוק ולחלק דקדושי אשה מטעם הפקר ומשום חיוב דרמי רחמנא על האונס א"צ כונה. דלדעת התוס' הנ"ל שזכרנו בפשיטות אתי שפיר לכ"ע מאחר דמצות אין צריכין כונה ובודאי באונס דאיכא מצוה דולו תהי' לאשה ומצות אין צריכין כונה בודאי מהני אף באנסוהו לכך. ורק באנסוהו לקדש אשה בעלמא דליכא מצוה ואז בעינן דעתו ורצונו וכונתו ואז לא מהני באנסוהו לקדש. וזה החילוק בין למאן דס"ל במקח אנסוהו לקנות לא מהני ובין למאן דס"ל אנסוהו לקנות מהני דבמקח ליכא מצוה כנ"ל ובאנסוהו לקדש אשה דעלמא דליכא מצוה והוי דומיא דמקח ופליגי בזה הדעות. ובאמת קשה לדברי הגאון חתן בעל א"מ דפירש משום דקדושי אשה מטעם הפקר ובעינן כונה. דהא בהפקר מדעת דעת הפוסקים דמקרי דעת אחרת מקנה והיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אז אפי' היכא דהקונה לאו בר כונה מהני מאחר דאיכא דעת אחרת מקנה עיין בקצוה"ח (סי' רל"ה ס"ק ז') והרבה הארכתי לפלפל בזה בשיטת הר"י בר ברזילי הובא בנוב"י מה"ק ח' אה"ע. וא"כ בודאי היכא דבר כונה הוא הקונה אלא דלא הי' לו כונה בודאי לא גרע מקטן דלאו בר כונה הוא ואמאי לא יקנה. ובזה תרצתי שם בחידושי קושית האחרונים על הר"ן דקדושי אשה משום הפקר והא בהפקר בעינן דעת אחרת מקנה. ולדברינו הנ"ל דהפקר מדעת לא בעינן דעת אחרת מקנה ובקדושי אשה דהיא עצמה מפקרת אין לך הפקר מדעת גדולה מזו אח"כ מצאתי בא"מ (סי' מ"ג סי"ב) שהביא דתלי במחלוקת רש"י ותוס' במ"צ (י"ב) בהא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כו'. ולדעת רש"י חשיב הפקר מדעת דעת אחרת מקנה ולהתוס' לא חשיב הפקר מדעת דעת אחרת מקנה ע"ש:

והנה מדי דברי בזה הענין אבאר מה שחקרתי בחידושי לאה"ע באם אנס איש בתולה אילונית אם מחויב לישא אותה בע"כ. ומקור הספק הוא דהא דאמרינן האונס שותה בעציצו היתה חגרת או סומא או מוכת שחין מחויב לישא אותה בע"כ הוא רק אם ראוי לקיימה מן הדין אלא דהי' יכול למצא אחרת טובה ממנה דאזי קנסינן ליה לישא בע"כ ואמרינן דשותה בעציצו כמבואר בכתובות (מ' ע"א). ועיינתי בספרי האחרונים ולא מצאתי שום גילוי דעת לדין זה והנה לכאורה ראי' מפורשת ומבוררת מגמרא כתובות (ל"ו) דאיילונית אין לה קנס ולא פיתוי וכן פסק הרמב"ם (פ' א' מהלכות נערה הלכה ט'). ולפי מה דמתבאר מגמרא (כתובות כ"ט) דפריך הגמרא אמאי אית לה קנס לנערות פסולות והני בני קנסא נינהו ואמאי אקרי כאן ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו ומבואר דקנס תלי בראוי לקיימה דאותה שראויה לקיימא אית לה קנס ואותה שאין ראויה לקיימה אין לה קנס ומדחזינן דאילונית אין לה קנס וע"כ דאין ראוי'. ובזה יש לתרץ דעת הרמב"ם מקושית הראב"ד (פ"א מהלכות נערה הלכה ט') דפסק דקטנה יש לה קנס ואילונית אין לה קנס דזה נגד הגמרא כתובות (ל"ו) דפריך שם רישא לסיפא דהממאנת אין לה קנס כו' הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי יש קנס לקטנה אימא סיפא אילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתיא לר"מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר ומסיק שם דהאי תנא סבר לה כר"מ בחדא פירש רש"י דקטנה אין לה קנס משום הכי אין קנס באילונית ומבואר דקטנה ואילונית חד דינא אית להו בין למ"ד דקטנה אית לה קנס ה"ה אילונית ובין למ"ד דלקטנה אין לה קנס ה"ה אילונית והרמב"ם דפסק דלקטנה יש קנס כרבנן דר"מ ואיך פסק דאילונית אין לה קנס דמקטנותה יצתה לבגר וחד דינא אית להו. וגם הטור נתקשה בזה ע"ש בכ"מ דכל נושאי כליו לא מצאו לתרץ זאת. ולדברינו הנ"ל מתורץ שפיר דבאמת הסברא דמקטנותה יצתה לבגר הוא לכ"ע כדמוכח מגמרא הנ"ל דחד דינא אית להו לכ"ע אך משום דאילונית אינה ראויה לקיימה לו וכחלוקינו הנ"ל. לזה חלק הרמב"ם בין קטנה דאף אין ראויה לקיימה עכשיו שהיא קטנה מאחר דאתי לכלל קיום לכשתגדל. לאילונית דלא אתי לכלל קיום לעולם. ואפשר לומר עוד לחזק זאת דרבנן ור"מ בכתובות (ל"ו) במחלקותם לשיטתייהו אזלי דמצינו מחלוקת מבוארת דרבי יהודא וחכמים ביבמות (ס"א) במתניתין אי אילונית מקרי זונה האמורה בתורה ואסורה לכהן הדיוט ומוזהר עליה. דלר' יהודא אילונית היא זונה האמורה בתורה וחכ"א דאין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. וא"כ לר' יהודא בודאי לא מקרי ראוי לקיימה מאחר דהיא זונה האמורה בתורה. וכבר נודע דבר פלוגתיה דר"מ היינו רבנן דר"מ הוא ר' יהודא (כתובות מ"ו). ור' יהודא לשיטתיה (יבמות ס"א) דאילונית היא זונה האמורה בתורה וע"כ לדידיה חלוק קטנה מאילונית דאף דקטנה יש לה קנס לרבי יהודא. היינו משום דראוי לקיימה ואתי לכלל קיום וכנ"ל. משא"כ באילונית דהיא זונה האמורה בתורה בודאי אין ראוי לקיימה ובודאי אין לה קנס ואיך מקשי בגמרא מאילונית אקטנה ולא מצי לאוקמה בשום אופן. דלא קשה רישא לסיפא דלעולם כולה ר' יהודא ושפיר מדייק רישא הא קטנה בעלמא אית לה קנס. וגם סיפא דאילונית אין לה קנס ולא פיתוי לא קשה לדידיה דמשמע דקטנה יש לה קנס דחד דינא אית להו דמקטנותה יצתה לבגר. דלר' יהודא לשיטתיה שפיר חלוק דין אילונית דאף דקטנה יש לה קנס היינו משום דראוי לקיימה משא"כ באילונית דהיא זונה האמורה בתורה בודאי אין לה קנס מאחר דאין ראוי לקיימה ולא קשה רישא לסיפא. אלא ע"כ דהגמרא מקשי רק מצד הסברא דמקטנותה יצתה לבגר ושפיר אית להם חד דינא ובענין ראוי לקיימה לא קא מיירי דבאמת מצד דבעינן ראוי לקיים בודאי חלוק אילונית מקטנה ובאילונית בודאי אינה ראויה לקיימה ע"כ. והרבה הארכתי בזה בחדושי:

עוד הקשה המרש"ך דמאי מקשה הש"ס ב"ק אי יהיב דמי חמסן קרית ליה הא תליוהו וזבין כו' דמה בכך דזביניה זביני מ"מ עבירה היא בידו וחמסן הוא דמידי איסורא לא נפלט. והשעה"מ והנתיבות תירצו בשם הרה"מ פ"א מגזילה דהוכחתו הוא דודאי לא עבר שום עבירה דאי דעבר עבירה אזי הי' המקח בטל דהא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומדחזינן דהמקח קיים מסתמא לא עבר וזהו קושית המקשן ע"ש. ואחר העיון זה אינו דהא עיקר פלוגתא דאביי ורבא בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עלמ"ה הוא רק בענין שיש בו מלקות וזה הוכחת אביי דמהני מדחזינן דלקי ורבא משני דהא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וכבר נודע קושית האחרונים דמאי משני הגמרא (תמורה ו') בהא דפריך והשתא דשנינן כל הני שינויי מאי איכא בין רבא לאביי ומשני איכא בינייהו רבית הלא בריבית אין מלקות ומהני לכ"ע אף לרבא. דעיקר פלוגתתם ביש בה מלקות וא"כ הכא נמי מאי הוכחה זאת למקשן מאחר דהמקח קיים ע"כ לא עבר הלא בלאו דחמסן לית ביה מלקות מצד לאו שאין בו מעשה או משום שנתן לתשלומין ולכ"ע מהני ולא שייך למחלוקת דאי עביד מהני:

והנה בהגהות מרדכי לבמ"צ הקשה בהא דקאמר הגמרא ולחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקט זוזי מתרויהו מחד מדעתו ומחד בע"כ ולא ידעינן הי מנייהו מדעתו. והקשה בעל הגהות מרדכי הא קיימ"ל כרב הונא דתליוהו וזבין זביניה זביניה ותירץ דמיירי דלא אמר רוצה אני וגם בחידושי הגאון ר' צבי חיות לבמ"צ הקשה כן מעצמו ולא ראה שקדמו בהגהות מרדכי ע"ש בהגהות ר' צבי חיות שהחמיר מאוד בקושיא זו. וכשאני לעצמי לא ידענא קושיא דהפי' בדרב הונא דתליוהו וזבין חדושו הוא דבדבר שמכירתו מכירה ויכול להקנות ולמכור אלא דאינו רוצה למכור ומחמת האונס שאונסים אותו הוא מוכר אז חדש רב הונא דזביניה זביניה ואמדינן דעתו דמאחר דקבל מעות מסתמא גמר ומקני משא"כ הכא דמכר לאחד מדעתו ורצונו ומן הדין לא יכול למכור להשני בזה מאי יועיל מדרב הונא הא אפי' ברצונו הטוב לא הוי מכירתו מכירה. אך לכאורה אפשר לומר כונת הגה"מ הנ"ל דמאי דוחקא לאוקמי דנקט מחד מדעתו ומחד בע"כ מאחר דתליוהו וזבין זביניה זביני לוקמי דנקט מתרויהו בע"כ ומקחם מקח כדרב הונא אלא דלא ידעינן הי מנייהו קדים. אך גם זה אינו דלא שייכא לדרב הונא דרב הונא מיירי היכא דאנסוהו על המכירה עד שאמר רוצה אני אזי אמרינן מדקבל מעות בודאי גמר ומקני אבל הכא דלא אנסוהו על המכירה אלא יהבו ליה מעות בע"כ אין ראי' מדקבל המעות דגמר ומקני מאחר דלא אנסוהו על המכירה והמעות לא קבל מדעתו מאי הוה ליה למעבד אלא ע"כ ודאי דמדקתני יחלוקו משמע דהמכירה לאחד מהני אך לא ידעינן למי נתרצה וע"ז פריך ולחזי זוזי ממאן דנקט ונדע למי שנתרצה ומשני לא צריכא דנקט זוזי מתרויהו מחד מדעתו ומחד בע"כ והמכירה היתה לזה שמדעתו ולא יוכל למכור להשני אלא המכירה בע"כ. באופן דלא זכיתי להבין קושית הגהות מרדכי הנ"ל

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה