ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן כד
שאלה בהא דקיימ"ל לדינא דכסף לחוד לא קני בלא משיכה וכן בשטר. אם היכא דהוה שבועה בחדה דנשבע לקיים דבריו אי קני בכסף לכד. והרבה חדושי דינים בדין ביאת יבמה אי צריכה עדים לקנות. ופלפול בדברי הפוסקים בזה. וביאור הרבה סוגיות בש"ס:
תשובה בש"ע חו"מ (קצ"ח סעיף ג') בהגה"ה. וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו קנה ועי' בש"ך (ס"ק יוד) ע"ש. והנה המל"מ ריש הלכות מכירה הביא דברי מהריב"ל (ח"א סוף כלל י"ג) דהיכא דאיכא שבועה אמרינן דהוה כפריש דע"י שנשבע ודאי גמר בדעתו לקנות ע"י כסף לבד או שטר לבד. והמל"מ הקשה עליו מגמרא קדושין (דף י') דאיבעי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נ"מ לכ"ג דקדיש בביאה ומסיק דכל המקדש דעתו אגמר ביאה והתוס' והרמב"ן והריטב"א כתבו דגם בס"ד דאיבעי' הוה ידע דאם פירש דתחילת ביאה לקני קנו דהרי אשה נקנית לבעלה בהעראה. ולפי"ז למה יהי' אסור לכ"ג לקדש אשה בביאה הא כיון שתהי' בעולת עצמו מהראוי לומר שבודאי כיון שיקנה בתחילת ביאה. ובאמת לפי מה שביאר הקצוה"ח (בסי' רמ"א) דבקנין לא אברי סהדי אלא לשקרי מ"מ בקדושין בעי שני עדים אף ששניהם מודים ע"ש שפלפל בדברי הרשב"א בחדושיו (פ' האומר). ולפ"ז הא עיקר במה שנוכל לידע דכיון לקנות בתחילת ביאה דלא יעשה איסור כשיגמור ביאתו ותהוי בעולת עצמו. וא"כ בתחילת ביאה לא נוכל לידע אם כיון לקדשה בתחילת ביאה דאם הי' פורש לא הי' אלא ביאת פנוי' לבד וליכא איסור תורה ורק לאחר שגמר ביאתו ואז הוה למפרע בעולת עצמו והי' איסור. ומזה נודע דכיון לקדשה בתחלת ביאה. אבל עכ"פ הוה כקידש בלא עדים דלא מהני דבתחילת ביאה לא הי' עדים. ואח"כ מצאתי בספר שואל ומשיב להגאון רי"ש נאטענזאהן שתירץ כן במהדורא תנינא (תשובה ע"ג) וע"ש שתירץ עוד בזה קושית הקדמונים בהא דאמרו (ביבמות כ') בשלמא אלמנה מן הנשואין איכא עשה ול"ת אלא אלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת. והקשו הא איכא עשה דבעולת עצמו דעובר בעשה. אמנם לדברינו הנ"ל הרי נודע שיטת הפוסקים דביבמה לא בעי עדים כלל ועי' מל"מ (פ"ב) מיבום וחליצה עכ"ל. וא"כ שוב מסתמא דעתו הי' על תחלת ביאה כדי שתוכל לדחות עשה לל"ת עכ"ל ודבריו נכונים בסברא:
ואגב אורחין אמרתי לבאר דין הנ"ל אי יבמה בעי עדים מחידושי לאה"ע וז"ל. בש"ע אה"ע (סי' קס"ו סעיף ב') ואם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש וכתב הרב ודוקא שבא עליה בפני עדים. והוא מהגהות (פ' ב"ש) הובא בד"מ (אות ג' סעיף ב'), וזה לשון הד"מ שם ובהגהות הב"ש תמה דבעינן לזר כמו גבי קדושין. אבל בלא עדים אינו קונה קנין גמור וצריכה גט וחליצה עכ"ל. ובאמת ליתא שם הכי רק דכתב דאינו יכול לפטור בגט בלא חליצה. אבל מאין הוציא הד"מ דגם בחליצה בלא גט לא מפטרה ותמוה לדעתי. והנה המל"מ (בפרק ב' מהלכות יבום וחליצה הלכה ד') נסתפק בזה אי בעי עדים או לא והביא הב"ש שהביא הד"מ. והנוב"י מה"ת חאה"ע (סי' קמ"ח) הביא קושיא על המל"מ הנ"ל מגמרא יבמות (נ"ח) דכותי' גבי שומרת יבם כו' והאמר רב קנה לכל ואמאי לא מוקי בבא עליה שלא בפני עדים ע"ש (ובסי' קמ"ט) תשובה הנ"ל וקושיא זו הקשה נמי הגאון רע"א בתשובותיו (סי' רכ"ד). גם בביאורי הגר"א לש"ע אה"ע (סי' קס"ו) מצאתי שעמד בזה ונכנסו בדחוקים לתרץ קושיא זו ע"ש בדבריהם וגם אני אענה את חלקי לתרץ זאת ולהביא ראי' נכונה לדברי דהנה התוס' בגיטין (דף ד') ד"ה דקיימא לן הלכה כו' שם אומר ר"ת דאפי' לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוה לקנין הקרקע ואינו לראי' אין מועיל כלום לר' אלעזר אם ידוע שנתנו שלא בפני עדים. מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאת בע"ד כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בע"ד. אבל בקדושין וגירושין לא מהני הודאת בע"ד משום דמחייבי לאחריני דבקדושין אסר לה אקרובים ובגירושין אסר לה אכהן עכ"ל התוס'. ומאחר שזכינו לדברי התוס' הנ"ל יהי' תלוי אי יבמה לזר צריכה עדים או לא. בדינא אי קדושין תופסין בה או לא דאי קדושין תופסין בה וצריכה גט וא"כ אם נאמין לו בלא עדים הרי זה קא מחייב לאחריני משא"כ אי נימא דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק. וא"כ לא קא מחייב לאחריני כיון דאין הקדושין תופסין בה. וא"כ מותר אפי' בלא עדים. ומעתה אתי שפיר ומתורץ הקושיא הנ"ל בטוב טעם ודעת. דסברת הש"ג בשם הריא"ז כיון דאנן קיימ"ל כשמואל דיבמה לשוק בעניותינו צריכה גט. וא"כ קדושין תופסין בה ואם נאמין לו בלא עדים קא מחייב לאחריני. לכן לא מצי הגמרא ביבמות (נ"ח) להעמיד שבא עליה בלא עדים דלרב לשיטתיה דקאי כל הסוגיא כותיה דאמר יש חופה לפסולות ולדידיה לשיטתיה דסבר דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק ולא קא מחייב לאחריני ומותר אפי' בלא עדים ושפיר מקשה הגמרא דכותיה גבי שומרת יבם כו' דלא מצי לאוקמי שבא עליה שלא בפני עדים וזה ביארנו סברת הש"ג בשם הריא"ז דלא קשה עליו מסוגיא הנ"ל. ומעתה אביא ראי' לדברי הש"ג הנ"ל מגמרא מפורשת יבמות (מ"ב ע"א) מתיב רב חנינא הספיקות חולצות ולא מתיבמות מאי ספיקות אילימא ספק קדושין אמאי לא מתיבמת תתיבם ואין בכך כלום. ופירש"י תתיבם ממה נפשך אם היא יבמתו שפיר מתיבם ואי לאו יבמתו קדושין הוי. הא הוא נכרית בעלמא נסיב כו'. ומזה ראי' ברורה לדברי הש"ג בשם הריא"ז ז"ל דאל"כ קשה דאיך תתקדש בקדושי יבמה אף לשם אישות ממש בלא קדושין אחרים. אם נימא דביאת יבם ביבמה לא צריכה עדים הא בקדושי בודאי לא יועיל בלא עדים אלא שמ"מ דאף ביבמה בעי עדים. אברא דסוף סוף קשה לי איך יועיל קדושי יבמה לחוד לקדושי אשה בעלמא לשם אשות דביבמה לא בעי כוונה כדתנן נתכוין להטיח כו' ונפל ונתקע ביבמתו מהני ובקדושין לא תועיל זאת. והרבה הארכתי בזה לתרץ לשיטת הר"ן נדרים (כ"ט) דקדושי אשה מטעם הפקר ואכ"מ. אמנם לדברי הש"ג בשם הריא"ז ראי' נכונה מגמרא הנ"ל. אמנם קשה לי בענין הנ"ל דברי הגר"א ז"ל שם (סי' הנ"ל ס"ק ע') דכתב וז"ל ולא משמע כן בתוס' קדושין (י"ב) ד"ה משום פריצותא ע"ש. וכוונתו בזה דזה לשון התוס' שם מפרש ר"ת דהיינו משום שצריך עדי כיעור עם עדי ביאה ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך. וקשה דביבמות (פ' ר"ג) מייתי לה מצות יבום מקדש והדר בעיל. לא קדש לוקה כרב והתם לאו משום עדים. וא"כ כוונתו דאמאי לוקה ביבמה הא ביבמה לא בעי עדים. אמנם באמת תמוהים דברי הגאון הנ"ל דבאמת כוונתם לדרך אחרת וכמו שהבין כוונתם ז"ל בשעה"מ (בפ"ב) מהלכות יבום וחליצה דהכי כוונתם דהתם תני דאי לא קדיש תחלה לוקה הרי גבי יבמה אפי' אי מתחלה מקדשי והדר בעיל נמי בעי עדים כיון דמדאו' אינה נקנית אלא בביאה. וא"כ אמאי תני התם דאי לא קדיש תחלה לוקה. וא"כ כונתם אדרבה מוכח אפכא כדעת הש"ג הנ"ל ועוד ראי' מדברי התוס' הנ"ל. ועי' בנוב"י מה"ת (סי' הנ"ל) דהביא דברי השעה"מ והבנתו בדברי התוס' וכתב עליו דדבריו נכונים. ודברי הגר"א לא זכיתי להבין לפי קוצר בינתי. וא"כ מאחר דהוכחנו דביאת יבם ביבמה לקנות בעי עדים נסתר תירץ הגאון בעל שואל ומשיב בקושית הקדמונים:
והנה קשה לי בדברי המהריב"ל הנ"ל דהיכא דאיכא שבועה בדבר קונה בכסף לחוד דבודאי לא יעשה איסור לעבור על שבועתו דאי נימא אף דמתנה לקנות בכסף לחוד לא מהני תנאו כמו שהוכיח הרב ש"ך שם א"כ מאי מהני דגמר בדעתו לקנות בכסף לחוד מאחר דמן הדין לא מהני והשבועה לא היתה אלא אם יהיה מצד הדין קנין כהלכה אזי מחויב לקנות ומאחר דמן הדין לא מהני קנין כסף אף בהתנו בודאי יכול המוכר לחזור. וכן הקונה יכול לחזור ולא עברי על שבועתם. ואין לומר דמשום השבועה דנשבע כוונת המהרי"ל. דהא באמת שבועה אין עושה קנין ורק דאסור לחזור. אך בכל זאת צריך קנין כדין. ועי' בקצוה"ח (סי' רע"ח ס"ק ט"ו) אלא ע"כ דהעיקר בהקנאה תליא מילתא אם גמר בדעתו לקנות או לא וכן המוכר להקנות. וע"כ היכא דאיכא שבועה בדבר ואסור לחזור מצד השבועה אז אמרינן מאחר דע"כ צריך לקנות מצד שבועתו אחת היא לו באיזה קנין שיהי' ואף קנין כסף לבד קני. דלולי שבועתו הי' יכול לחזור מאחר דרבנן אפקעינהו לקנין כסף מ"מ מאחר דבלאו הכי אסור לחזור מכח שבועתו אמרינן דגם בקנין כסף גמר להקנות. א"כ היכא דהתנו במפורש דיקנו בכסף וגמרו בדעתם שלא לחזור בודאי דמהני תנאם והוי דומיא דכסף בקרקע דלא יכול לחזור וכמבואר (בסי' ק"צ סעיף ח') ושפיר למד הב"י דינו ושגם דעת המהריב"ל כן. ועי' בנתיבות המשפט (סי' ק"צ). והנה במה שזכרתי למעלה ספיקו של המל"מ בביאת יבמה אי צריכה עדים או לא. ולכאורה קשה כיון דהוי ליה דבר שבערוה למה לא יהי' צריך עדים כמו בחליצה. אמנם לפי מה שמבואר דעת המהרי"ק (שורש ע"ב) דכל שלא אתחזק איסורא מהימן עד אחד אף בדבר שבערוה והרבה הארכתי לבאר בחידושי דיליף דבר מממון דמהני. היכא דלא אתחזק לא לזה ולא לזה דמהני כמו בממון. ועי' בשער המשפט (סי' ל"ג) ושפיר לפי זה דלהיבם אית ליה חזקת היתר ולא מקרי דבר שבערוה משא"כ בחליצה דאנו דנין נגד אחרים ולגבייהו הוי לה חזקת זקוקה ליבם. אמנם באמת מדברי התוס' גיטין הנ"ל שזכרנו בשם ר"ת דצריך עדים בנתינת הגט משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועי' בנתיבות המשפט (סי' ל"ו) שהאריך להקשות בהא דאמרו ביבמות (ק"ה) גבי מעשה שחלצו בינו לבינה והכשיר רע"ק ופריך הש"ס בינו לבינה מנא ידעינן ופירש הנמוק"י דהקושיא היא כיון דהוי דבר שבערוה אין להאמינו פחות משנים ואף שנאמן לנו אין דבר שבערוה פחות משנים. וע"ז הקשה הנמוק"י דהא קיימ"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וה"ה באומר חלצתי. והקשה הנתיבות דמאי קושיא דהא דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הוא באומר שגרשה בפני עדים. אבל אמר גרשתי את אשתי בלא עדים אינו נאמן וה"ה כאן הא אומר שחלצה בינו לבינה ואין דבר שבערוה פחות משנים. וחידש שם דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים דמצינו בגיטין וחליצה וקדושין לאו בחדא מחתא מחתינהו וכל אחד טעם אחר ע"ש ומדברי התוס' הנ"ל נסתר זאת ע"ש וצ"ע. ועי' בשו"ת אבקת רוכל להגאון בעל ב"י (סי' קכ"ט) שנשאל באחד שקנה מחבירו מאה ככרים ברזל ואמר המוכר להלוקח שהברזל הנזכר הוא תוך ספינת פלוני ונתרצה הלוקח ליקח בלא קנין משיכה ונתן לו מקצת הדמים והשאר זקפן עליו במלוה. ואח"כ נטבע הספינה ועתה באים לדין שהמוכר תובע שאר הדמים והלוקח תובע מעותיו שנתן בחזרה מאחר דלא קנה בקנין משיכה כדין ע"ש שהכריע מאחר דלא הי' קנין בדבר ולא נקנה לו הברזל ומחויב להחזיר את דמיו ומהתימא מאחר דהכריע בעצמו בח"מ סי' הנ"ל באם התנו בהדיא דיקנו במעות קנה והכא דהתנו במעות ונתפשרו ביניהם אמאי לא הוי קנין גמור. ע"ש שפלפל אף לענין מי שפרע אם צריך לקבל הלוקח וצ"ע:
ובגמרא הנ"ל שזכרנו מיבמות (נ"ח) יש לתרץ ולפשוט ספיקו של הגאון ר' שלמה איגר בתשובת רש"א (סי' רכ"א) ביבם שבא על יבימתו וכשבא אמר במפורש שאינו רוצה לקנותה בביאה זו אם קנה לה או לא. ומדברי רש"י ריש פ' הבא על יבמתו דפירש מזיד שבא עליה בזנות ולא למצוה אין ראיה דיש לומר דלא מיירי במפרש להדיא שאין רוצה בקנינה אלא שבא עליה סתם לשם זנות כו'. ואי קשיא אי לא פירש מנא ידעינן כוונתו לזנות. י"ל דעדים ראו אותו מבחוץ שבא עליה והוא לא הכיר בהם וכיון דביאת יבום צריכה עדים חזינן דלא נתכוין לקנותה מדבא עליה בלא עדים. אך לא נתכוין בפירוש שלא לקנותה משו"ה קנה אותה. אך היכא דנתכוין בפירוש שלא לקנותה עדיין לא שמענו אם התורה הקנתה לו בע"כ. ולדעתי נראה ראי' מפורשת מגמרא הנ"ל (נ"ח) האי ארוסה היכי דמי כו' אמר רמי בר חמא משכחת לה שבא עליה ארוסה בבית אביה דכותיה גבי שומרת יבם שבא עליה בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעליתא היא דהא אמר רב קנה לכל. ובין כל הקושיות שהקשו המפרשים בגמ' הנ"ל לשיטת הסוברים דביאת יבם ביבמה צריכה עדים דלמא מיירי דבעל בלא עדים דקנה אותה ואשתו מעליא לא מקרי כנ"ל שזכרנו. ולדעת הגרש"א לוקי דאמר בפירוש שאינו רוצה לקנותה דלא קני לה. אלא לאו דקנה אפי' אמר בפירוש שאינו רוצה לקנותה. ובגוף קושית המל"מ על מהריב"ל עי' בשעה"מ הלכות אישות (פ'. הלכה ה'). ועי' בדרוש וחידוש להגאון רע"א בחידושיו למס' כתובות (דף ל') דחדש שם דעשה דבעולה לכוה"ג הוא רק עליו ולא עליה לפי הגמ' דיבמות (פ"ד) דהוזהרו כשירות להנשא לפסולים דכתיב יקחו לשון רבים לא יקחו. וא"כ לגבי העשה דבתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה דכתיב בלשון יקח י"ל דהעשה רק עליו ולא עליה ע"ש. וא"כ כמו דאמרי' דבסתם כל הבועל דעתו על גמר ביאה ה"נ דעתה דידה על גמר ביאה והיא דאינה מצווה על איסור דבעולה לכוה"ג לא הוי כפרשה דדעתה על תחילת ביאה ע"ש. ובגוף ספיקו של המל"מ שזכרנו ביבום אי צריכה עדים ובקושית הנוב"י מיבמות (נ"ח) דכוותיה גבי שומרת יבם כו'. וגם הב"מ הקשה כן בסי' הנ"ל ראיתי דבר נחמד בתשובת רע"א (סי' צ"ד) שתירץ דבממנ"פ בדליכא עדים מנא ידעינן דקדמה שכיבתו. דלמא באמת לא בא עליה. ואף דמשכחת שבא עליה ב' פעמים בכל פעם בפני עד אחד דיבום לא חלה דבכהאי גונא לא מקרי עדי קדושין כמ"ש הר"ן (פ"ז דגיטין). ולענין זה דקדמה שכיבת בעל מקרי עדים כמו הלואה אחר הלואה. וצ"ל דלענין שתית סוטה בכלל דיני נפשות ולא מהני עדות מיוחדת ולפ"ז הוציא שם דין חדש דב' עדים קרובים בנשותיהם מקרי תחילתו בפסול דאל"כ הא משכחת דבא עליה בפני ב' עדים קרובים בנשותיהם דלענין יבום לא הוי עדים דבשעת מעשה היו קרובים בנשותיהם ואח"כ נתרחקו ומעידין שקדמה שכיבתו אלא ע"כ דמקרי תחילתו בפסול ולא מהימני ג"כ לענין קדמה שכבת הבעל דתחילתו בפסול והרבה הארכתי לפלפל בזה בחידושי לאה"ע: