ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן כב
שאלה באחד שעשה שליח להרוג את חבירו באופן דלו הי' מותר מן הדין בזה"ב כגון בגואל הדם דקיימ"ל ברע"ק (מכות י"ב) במתניתין דהי' רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו (עיין רמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה י"א) אם עשה שליח אי חייב השליח כיון דלהמשלח הי' מותר אף לשליח ליכא איסורא או דלמא אף דלהמשלח הי' מותר מיהו לדידיה אסור:
תשובה לכאורה מבואר זאת בראי' נכונה מגמרא (קדושין מ"ג) דשמאי הזקן אומר שולחו חייב דכתיב אותו הרגת בחרב בני עמון והתם לדוד הי' מותר דמורד במלכות הוה ועוד דיואב מוכרח הי' לעשות מצות המלך ובכל זאת נענש יואב על אשר לא דרש אכין ורקין דהי' מותר לעבור מצות המלך כדדרשינן (סנהדרין מ"ט) אשר פגע בשני אנשים טובים ממך שהם דרשו אכין ורקין כו' וראי' ברורה מכאן דאפי' היכא דמוכרח לעשות שליחותו כגון דאומר לו הרוג את פלוני ואם לא אהרגך נמי אסור כמו ביואב דמוכרח הי' לעשות מצות המלך דאם לא יהי' מורד במלכות ובכל זאת נענש. אמנם באמת אחר העיון עיקר הספק ליתא ואין ראי' מגמרא דבשפיכות דמים שאני דיהרג ואל יעבור ואף דהוי כמו חצר דבע"כ מותיב ביה מקרי שליחות לדבר עבירה מהאי טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו'. ולכאורה עלה בדעתי להביא ראי' לזה ממה שכתבו האחרונים ומכללם בעל ספר קצוה"ח (בסי' ק"ה אות א') דכל הים דלהמשלח אין עבירה פטור השליח. דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעבירה הוא למשלח ע"ש שהשיג בזה על הפ"י (בכתובות פ' הכותב) דביאר הטעם דלא מהני שליח היכא דחב לאחרים משום דאין שליח לדבר עבירה וכיון דחב לאחרים הוי עבירה והשיג עליו מאחר דלהמשלח ליכא עבירה ממילא השליח פטור והביא ראי' לזה מדברי התוס' פ"ק דגיטין (ד' י"ב) גבי פלוגתא דר"א ורבנן במי שליקט את הפאה ואמר זו לפלוני עני דר"א אמר זכה וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון ואמרינן שם בטעמא דרבנן משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לעני והקשו בתוס' למ"ד פ"ק דתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני לקני העני ע"ש ואע"ג דהשליח עבר אמימרא דרחמנא וא"כ נימא אין שלד"ע אלא ודאי היכא דאין העבירה למשלח אלא לשליח בענין כזה הוי שליחות עכ"ל וכ"כ בתשובת רע"א (סי' קצ"ד) ע"ש שתירץ בזה הגאון רש"א סתירת דברי התוס' במ"צ (ד"י) ד"ה דאמר לישראל כו' דמבואר שם דאף דהשליח בר חיובא בלאו דלפני עור מ"מ כיון דזאת האשה אם מקדשה לעצמו ליכא עבירה מקרי לאו ב"ח ומדברי התוס' שם אקפי לי קטן כתבו ה"ה דהומ"ל אקפי לי גדול ותמוה הא בזה גם אם עושית המעשה דהקפת גדול לעצמה עברה על לפני עור וא"כ בר חיובא היא ע"ש שהחמיר מאוד בזה הגאון רע"א ותירץ בנו שם בזה דהיכא דלהמשלח ליכא עבירה רק לגבי השליח פטור השליח א"כ שפיר בהאי דקדיש ליה הקשו התוס' דנימא אין שלד"ע מטעם דהמשלח נמי עובר. אבל בהאי דאקפי ליה כו' ע"ש וא"כ להאי כללא לכאורה בזה בנד"ד נמי כיון דלהמשלח ליכא עבירה ממילא פטור השליח. אמנם לדברינו הנ"ל דבשפיכות דמים שאני דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' לא שיין האי כללא:
אמנם מה דיש להסתפק בדבר זאת אם הכריחו להשליח לדבר עבירה והיינו שאמר לו צא גנוב ואם לא אהרוג אותך דבודאי מותר להשליח לגנוב ולהציל נפשו אם מחייב שולחו וכן באומר לו חלל את השבת או אקפי לי קטן אי אמרינן דמקרי בע"כ מאחר שיעבור ואל יהרג ויתחייב שולחו לכ"ע. דדברי הרב כו' לא שייך בזה ג"כ. ומגמרא קדושין הנ"ל אין ראי' כדדחינן לעיל דשאני התם בשפ"ד דיוכל לומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו'. והנה בשעה"מ הלכות מעילה (פ' ז') הקשה מגמרא הנ"ל לשיטת התוס' קדושין (מ"ב) ד"ה אמאי מעל וכן ב"ק (ע"ט) ד"ה נתנו לבכורות בנו דבשוגג יש שליח לד"ע. וכפי מה שביארו האחרונים תלי זאת בהלימודים דאין שליח לד"ע. דאי אין שלד"ע מן הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ בשוגג לא שייך זאת, אך אי נימא דהלימוד דאין שלד"ע מקרא דהוא כגמ' קדושין (מ"נ) אזי אף בשוגג אין שליח לד"ע. והקשה השעה"מ מגמרא בסנהדרין מ"ט הנ"ל אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו ופירש"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג הי' דסבר דלא דרשינן אכין ורקין והי' חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור עד"ת. וכ"כ התוס' שם דיואב הי' שוגג ע"ש וא"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאורי' שאני משום דהשליח דהיינו יואב הי' שוגג דסבר דחייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראי' מייתי מקרא דואותו הרגת ותירץ שם דל"ק דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכל שהשליח שוגג ואינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שלד"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורות בנו. דכל עיקר טעמא דאמרינן אין שליח לד"ע הוא משום דסבר המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין. משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת דיואב שוגג הי' וסבור שמחויב לעשות דבר המלך אף כשהוא לעבור עד"ת מ"מ דהמע"ה לא הי' יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר הי' שדורש ובודאי לא ישמע לדבריו. וא"כ ה"נ שייך טעמא דאין שליח לד"ע ע"ש. וצריך ביאור באמת להפוסקים דבשוגג יש שליח לד"ע דהא פשיטא דמסתמא אם השליח הי' יודע שהי' גנוב שלא הי' מתרצה בשליחות דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן או בשאר איסור במעילה שהוא על ידי שוגג שהשליח לא הוה ידע דאין ספק דאילו הוה ידע דהוא הקדש לא הי' שולח בו יד. וא"כ קשה איך יתחייב המשלח הא לגבי שליח הו"ל שליחות בטעות ואיך יהי' שלוחו של משלח הרי נעשה בטעות וממילא יתחייב השליח אף שהוא לגריעותא לחיוב השליח. אלא ודאי פשוט דמ"מ כיון דעביד על דעת משלחו ואף דלא ידע מ"מ עביד ע"ד משלחו ויש בו כח המשלח מאחר דהמשלח ידע דהשליח לא ידע דיש איסור בדבר ובודאי ישמע לו לפי הבנת השעה"מ ויש בו כח המשלח כנ"ל והוה כמו חצר דבע"כ מותיב ביה וכמו שכתב הגהות מיימוני (פ' ב' מהלכות שלוחין) הביאו הש"ך (בריש סי' קפ"ב) דאם אמר לחבירו הביא לי פרתי והשליח לא ידע שהוא גנוב דחייב המשלח כיון דשליח לא ידע בודאי ציית ליה והוי כמו חצר דבע"כ מותיב ביה ע"ש. ובודאי החילוק פשוט דבשליחות שאין לשליח עסק רק המשלח עושה ידו של השליח ובודאי אף שאנסו והפחידו לא יגר כחו בזה דאדרבה עוד יותר שליח של המשלח מקרי היכא דעושה לתקיפות המשלח דירא ממנו ויש לפשוט ספיקינו הנ"ל דהמשלח חייב והנה בדעת התוס' דבשוגג יש שליח לד"ע הקשו האחרונים מגמרא דב"ק (נ"א) דבור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דמשוי תרויהו שליח ואמרי זיל כרי לן אין שליח לד"ע ולדבריהם לוקי דלא ידע השליח שיש איסור בחפירת בור ברשות הרבים. או דלא ידע שאינו רשותם. ובאמת התם קאי הסוגיא בטעמא דאין שליח לד"ע דהוא מן הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"כ אף בשוגג אין שלד"ע ע"ש פירש"י ד"ה אין שלד"ע ומגמרא הנ"ל הקשה השעה"מ (פ"א דתרומות) לדברי המ"א (פ' י"א דשלוחין) דחדש שם דאף דקיימ"ל דאין שליחות לעובד כוכבים מ"מ פועל עובד כוכבים שאני מפני שידו כיד בעה"ב. והקשה השע"מ ממאי דפריך הגמרא ב"ק (נ"א) בור של שני שותפין היכי משכחת לה ברשות הרבים. אי דאמרי לשליח כו' אין שלד"ע והקשה הרשב"א שם דלמא דשוי שליח א"י ומתרץ דאין שליחות לעובד כוכבים. והשתא לדברי המ"א אכתי קשה דמשכחת לה בפועל עובד כוכבים ע"ש ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' נ"ג) שהאריך בזה ובאמת התוס' בא"נ (ד' ע"א) הכריעו דלחומרא יש שליחות לעובד כוכבים עיין בקצוה"ח (סי' קס"ג) דביאר זאת והשיג על הנוב"י ח"מ (סי' למ"ד) שכתב שאין זכות לישראל לזכות לצורך עובד כוכבים או עובד כוכבים לצורך ישראל דאשתמיט ליה דברי, התוס' הנ"ל וכן על הח"צ ע"ש ועיין בספר עצי לבונה על יור"ד (סי' קס"ט סעיף ו') שתירץ שם היטב דברי הנוב"י והחכ"צ. והנה בתשובת פ"י חיו"ד (סי' ג') הקשה בהא דקיימ"ל דאמירה לעובד כוכבים שבות ואין חולק ע"ז תיפוק ליה דאיסור דאו' הוא להחילוק דאין שליח לד"ע היכא דהוא בר חיובא. ועובד כוכבים לא בר חיובא. ואין לומר דאין שליחות לעובד כוכבים הא לחומרא יש שליחות. וכן הקשה שם בהא דמבואר בא"ח (סימן רס"ג) במי שקבל עליו שבת קודם חשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה ע"ש ובספר בית מאיר (סי' וא"ו) תירץ דלא אסרה התורה שליח לד"ע רק בדבר שאסור מצד עצמו אבל בשבת שעיקר הכונה שינוח בשבת א"כ כל שגופו אינו עושה מלאכה לא אכפת לן ע"ש:
והנה הטור חו"מ (סי' ש"נ) כתב בשם הרמב"ם דעשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב ותמה המל"מ (פ"ג מגנבה) דכאן נתערב איסור אחר עמו ולא שייך שליח לד"ע ובטל השליחות לגמרי והו"ל כאילו לא צוהו לשחוט כלל. וכדעת הנוב"י דחדש דהיכא דאין שליח לד"ע המעשה בטל וא"כ סתרי דברי הרמב"ם. אמנם באמת יש לתרץ לפי מה דקיימ"ל כרב ששת ב"ק ס"ח דלא בעינן בטביחה ומכירה אהני מעשיו. א"כ ה"נ נהי דהשליחות בטל מצד איסור שבת מ"מ כיון דלא בעינן שיועילו מעשיו והוא ציוה לו לשחוט בשבת אזי לעולם חייב בשבת המשלח אעפ"י שהשליחות באמת בטילה. אמנם לתירוץ הב"מ הנ"ל יש לתרץ קושית המל"מ בפשיטות דע"כ לא שייך לומר דכל שנתערב איסור אחר בטל השליחות רק בשאר איסורים דשייך שליחות ואמרינן מיגו דבטל השליחות לענין האיסור אחר דלא גלתה התורה דיש שליח לד"ע בטל נמי לענין מעילה וכדברי הרמב"ם בעצמו לענין מעילה משא"כ בעשה שליח לשחוט בשבת דעל איסור שבת לא שייך כלל ענין שליח לד"ע. דבשבת עקר הקפידא על גופו וגופו שובת וכתירוץ הב"מ וא"כ שוב שפיר חל השליחות על הטביחה דלא שייך לומר מיגו דבטל השליחות לענין שבת דבשבת אינו נופל כלל שליחות לד"ע. אמנם בעיקר תירוץ הב"מ קשה מהא דאמר רב אשי (חולין קט"ו) מנין לבב"ח שהוא אסור באכילה שנאמר לא תאכל כ"ת כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש"י ה"ה בבל תאכל עולמית בכל ענינים בין שבא בעבירה בין שלא בעבירה כגון על ידי קטן או עובד כוכבים מאחר שתעבתי לך אסור. וא"כ אף דגלתה רחמנא דהיא קודש ואין מעשיה קודש מ"מ תועבה מקרי. ומצאתי בספר חות יאיר בשם חתנו דהוכיח דעת רש"י דאף דנעשה בהיתר מקרי תועבה דאל"כ קשה בין לחזקי' בין לר"א כיון דאיסור אכילה ידעינן מקרא דלא תאכל כל תועבה רק דהוה אסרינן בהנאה בו אפי' בשוגג. וא"כ אצטריך קרא לגמרי להיתר הנאה או שוגג והוי דאי להיתירא והא אמרינן ביבמות (ע"ח) דאי להיתירא לא כתב רחמנא קרא ואיך ס"ד הכא אפי' עבר ובישל או שחט בשבת יהי' מותר. אלא ע"כ כסברת רש"י בדעת רב אשי דדבר הנעשה בהיתר מקרי תועבה וי"ל דאצטריך קרא להתיר היכא דנעשה ע"י קטן או עובד כוכבים. אך קשה למ"ד מע"ש דרבנן דדרשינן היא קודש כו' ועיקר קרא אתי להיתירא והוי דאי להיתירא אלא ע"כ למ"ד מעשה שבת דרבנן אף נעשה בהיתר מקרי תועבה ע"ש שהאריך בזה דמ"ד מעשה שבת דרבנן מקרא דהיא קודש כו' סובר דאף נעשה בהיתר מקרי תועבה וא"כ נסתר תירץ הב"מ. והנה הגאון רע"א בתשובה (סי' קכ"ט) הוציא מדברי התוס' (במ"צ יוד) ד"ה דאמר לישראל דמשום לפני עור לא אמרינן אין שליח לד"ע ע"ש ועיין בתשובה הנ"ל (סי' קל"ג) לענין תפיסה בחצר כיון דחצירו קונה מדין שליחות והוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כמו בשליח ולפי פירוש הגאון בעפ"י שזכרנו דהטעם דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא מהני ע"י שליח דכיון דחב לאחרים הוי בעבירה ואין שליח לד"ע. א"כ בחצר דבע"כ מותיב ביה לא שייך שליח לד"ע כתירץ הגמרא (ב"מ יוד) ע"ש דהשואל רצה לפרש כן ודחה שם הגאון דכללא הוא בשליחות דחצר. דלא בעינן כל פרטי דברים דצריכים להיות בשליח וכל מה דיוכל לעשות ע"י שליח יכול לעשות ע"י חצר ע"ש. והנה בקטן דאין לו יד ולא הוי בר חיובא מחלוקת הנמק"י והש"ך (בסי' קפ"ב) דהנמק"י כתב דקטן שאין לו יד כלל חייב. והש"ך כתב דאין שליחות לקטן והביא ראי' מהא דאמרו השולח את הבערה ביד חשו"ק דפטור בדיני אדם הא ביד פקח חייב ופריך הש"ס בקידושין (מ"ב) והא שלוחו של אדם כמותו ומשני משום דאין שליח לדבר עבירה וא"כ יקשה למה ברישא פטור והא חשו"ק לאו בני חיובא נינהו וע"כ משום דאין שליחות לקטן ע"ש. ובאמת נראה לפי עניות דעתי דלשיטת התוס' דבשוגג לא שייך שליח לד"ע א"כ ה"ה בקטן דאינו יודע כלל אם הוה איסור שוב לא שייך שליח לד"ע וחייב המשלח לפי חילוק השעה"מ הנ"ל דהיכא דהמשלח ידע שהשליח לא ידע דיש איסור בדבר. ולפי דברי רש"י הנ"ל דחולין (קט"ו) שזכרנו דאף שנעשה בהיתר על ידי קטן או עובד כוכבים תועבה מקרי. ובודאי מידי דהוה כמו חצר דבע"כ מותיב ביה ובאמת לדינא אף דקיימ"ל כרב סמא דהחילוק הוא דאי בעי עביד כו' נמי לא שייך בקטן דלאו בר דעת הוא ואינו יודע להבחין ומתורץ קושית הש"ך על הנמק"י מהא דקיימ"ל כרב סמא. והנה ביור"ד (סי' ק"ס בש"ך ס"ק כ"ב) מבואר דתשובת רש"י אזיל ע"כ כרבינא דתלוי בבר חיובא:
הנה במחנה אפרים הלכות שלוחין (סי' ט') . האריך במי שנשבע שלא לקדש אשה זאת ואח"כ עשה שליח לקדש אי חלו הקדושין דאין שליח לד"ע וכתב ג"כ דלרבינא מקודשת דהשליח לאו בר חיובא. ובאמת קשה זאת דבודאי מקרי בר חיובא אם הי' הוא נשבע. אמנם מה שהקשה שם מהמדיר דמותר על ידי שליח אלמא כל דאינו בר חיובא לא מקרי שליח לד"ע. הנה בט"ז יו"ד (סי' ק"ס ס"ק י"א) הרגיש בזה והעלה מזה דמכל מקום אף דאין שליח לד"ע מ"מ איסור עשה המשלח ובאמת משמע כן בכמה מקומות. אמנם המ"א כתב שם בטעם דאין שייך שליח לד"ע כיון דאין האשה גופא אסורה על המשלח אלא איסורא הוא דרביע עלה שלא לקדש והרבה הארכתי בזה בחידושי בענין כל מלתא דלא מצי למיעבד לא מצי משוה שליח דקשה מנזיר (י"ב) ועיין בנוב"י מהדו"ק (ח' אה"ע סי' ק"כ) ועיין בתפארת ישראל גיטין (פ' א' משנה ואו) האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי כו' דהקשה דהמשחרר עבדו עובר בעשה ואין שליח לד"ע ע"ש ובספר בית מאיר (סי' ל"ה) באה"ע האריך בזה ועיין בתשובת (חת"ס ח' אה"ע סי' נ') דביאר דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו בדבר שצריך לעשות מעשה בגופו ע"ש. ובאמת מבואר כן בתוס' רי"ד (בקדושין פ"ב) ועיין בקצוה"ח (סי' קפ"ב) שהביא להקשות על זה דהא בשליחות לד"ע אי לאו דגלי קרא דאין שליח לד"ע הוה ליה בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשלוחו של אדם כמותו ואין המשלח עושה כלום ע"ש בקצוה"ח ועיין במל"מ (פ ה' ממלוה) דאף בריבית דרבנן דיש שליח לד"ע באיסור דרבנן מ"מ מותר ע"י שליח ע"ש שהקשה מפ' המדיר דיעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותיה עביד כו' והא אין שליח לד"ע והוא כעין קושית הט"ז (ס"ק י"א מסי' רכ"א) במודר הנאה ע"ש מה שתירץ. עוד חדש שם המל"מ דבכותי אין שייך לומר אין שליח לד"ע אליבא דכ"ע ואפי' לרב סמא דע"כ לא אמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר קדש לי אשה גרושה דאע"ג דשליח לאו בר חיובא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דברי הרב כו' אבל גבי כותי לא שייך האי טעמא והשיג עליו בשעה"מ (פ' ה' מהלכות מו"ל) דמדברי התוס' (פ"ק דשבועות ג') ד"ה ועל הזקן וז"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דהניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לכותי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדיא אמרינן ומבואר בדבריהם דאף גבי כותי אמרינן אין שליח לד"ע ע"ש דהקשה עוד דהא אין שליחות לקטן ולכותי ותירץ דלשיטת רש"י דיש שליחות לחומרא ועיין בעצי לבונה על ח' יור"ד (סי' קס"ב ס"ק י') בהגה"ה שתמה עליו. ועיין בש"ב על הלכות נדרים ועיין בנוב"י מהדו"ת ח' אה"ע (סי' ע"א) באיסור דרבנן אי אמרינן אין שליח לד"ע ועיין בנוב"י מהדו"ק (סי' פ') דהוכיח דעת הרמב"ם שאפי' השליח שוגג אמרינן אין שליח לד"ע מהא דמעילה באמר לשלוחו תן ח' לאורחים והוא אמר טלו שתים והם נטלו שלש שכולם מעלו והתם בשוגג מיירי ע"ש (בהלכה ז' ממעילה) ועיין קצוה"ח (סי' קפ"ב). ועיין במל"מ (פ' ב') מהלכות רוצח (הלכה ד') דאי אמרינן בדרבנן יש שליח לד"ע מאי פריך הש"ס במס' ב"ק ונימא דכורה גרים ליה פירש"י דאין שליח לד"ע דאסור לקלקל רה"ר ואע"ג דהא דאסור לקלקל רה"ר אינו אלא מדרבנן ועיין בתשובת נוב"י מהדו"ק (סי' ע"ח אות ע"ז) שתירץ ודחה ראיות המל"מ ועיין בשעה"מ (פ' ה' מהלכות מו"ל הלכה י"ד) שהאריך הרבה בזה ובדין דישראל הלוה בריבית על ידי כותי המפורש (בסי' קס"ט) אי אמרינן גבי כותי אין שליח לד"ע ואי לחומרא יש שליחות וביאר דעת הפוסקים בזה והביא דברי הרשב"א בחידושיו (פ' הפרה נ"א) בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוי שליח אין שליח לד"ע וז"ל קשיא לי דלמא שוי שליח כותי וי"ל דאין שליחות לכותי ועיין שם לבסוף שהביא דהמהר"ם די ביטון ז"ל (ד' קפ"ח) הביאו הרב כנה"ג (סי' קפ"ב) בהגהת הטור (אות כ"ב) דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב שולחו ע"ש ונפשט ספיקנו הנ"ל היכא דהכריחו להשליח לדבר עבירה דאם לא אהרגך כנ"ל דבודאי מחייב משלחו. אמנם הקשה לזה הגמרא (דפ' הפרה נ"א) הנ"ל דפריך אי דשוי שליח אין שליח לד"ע ואמאי לא מוקי בשאנסוהו והפחידו ושוי שליח בכהאי גונא וכן הקשה השעה"מ בעצמו שם: