ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן כ
ביאור דעת הפוסקים אי שטרות בני גוביינא נינהו ופלפול בדברי הפוסקים אי מחילה מהני בדבר שלבל"ע ובמכירת שטרות אי דאו' או דרבנן בלא הגיע זמנו לגבות משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי. גם יבואר דעת הפוסקים אי מלוה מקרי דבר שבל"ע או לא:
בש"ע ח"מ (סי' ק"א סעיף ד') אם יש ללוה שטרי חובות על אחרים יכול להגבותם לו וישומו אותם כפי מה שהוא הלוה אם הוא אלם וכפי מה שהם נכסיו ע"ש. והוא דעת הרא"ש בטור. וכפי הבנת המחבר והרמ"א דהרשב"א בתשובה והטור בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת שדעתו דשטרות לאו בני גוביינא כיון דאין גופן ממון אין יכול להכריח להמלוה להפרע מהן במקום שיש שאר מטלטלין. ועוד דלמא ימחול ללוה דהרשב"א בתשובה (סי' תתקכ"ט) ובתשובת הרמב"ן (סי' נ"ג) כתבו שפשט המנהג כגדול המורים שמגבין משטרות והש"ך סי' הנ"ל האריך לבאר בראיות נכונות דדברי בעה"ת ברורין בטעמם ואין חולק עליו כלל וגם הטור בשם הרא"ש לא פליג על הבעה"ת לדינא דודאי לא מסתבר כלל שישלם לו בע"כ בשערות ולא מטלטלי. דהא לעולם אזלינן לטובת המלוה כו' אלא דהטור מיירי שאין לו לשלם רק שטרות די"א דאין יכול להגבותם ללוה בע"כ והמלוה יכול לומר תטרח אתה ותוציא מן הלוים כי מוכרח אתה לשלם לי ואני לא אקחם בתורת גוביינא לפי שאין גופן ממון ועוד שהקלקול מצוי בהן. ועל זה הביא דעת אביו הרא"ש דכתב שיכול להקנות להגבותם לו וישומו אותם כו' ע"ש. ובע"ז (ס"ק ה') הקשה נמי דלמא ימחול ללוה ע"ש שתירץ. ומה שנלע"ד בזה דהנה דעת הרמב"ן פ' שור שנגח דו"ה דמלוה הוי דבר שא"ב ומהאי טעמא המקדש במלוה אינה מקודשת משום דהוי דבר שלבל"ע והקצוה"ח (בסי' רי"א ס"ק ה') תמה על זה וכי משום דבר שלבל"ע אתינן עלה במקדש במלוה הא התם הוי טעמא דמלתא משום דלא יהיב לה מידי ואינה אצלה הנאה מחודשת דכבר יהיב לה וה"ט דמקדש במלוה דאחרים אי לאו משום סמכה דעתה דלא סמכה דעתה דלמא ימחול. ולדברי הקצוה"ח יש לתרץ קושית האחרונים בטעמא דרב דאמאי אינה מקודשת במלוה לדינא דקיי"ל דשעבודא דאו' והוא נותן לה השעבוד שיש לו על הלוה. ואף דרב סבר באמת דשעבודא לאו דאו' מ"מ קשה להרמב"ם דפסק כדינא דרב דהמקדש במלוה אינה מקודשת ופסק נמי לדינא דשעבודא דאו' ועיין באור חדש לקדושין שהרחיב הדבור בזה. ולדברי הקצוה"ח הנ"ל שזכרנו אתי שפיר דאע"ג דהלוה רוצה לפרוע מ"מ בעינן דיהיב לה מידי ותהיה אצלה הנאה מחודשת משא"כ במלוה דלא יהיב לה מידי ואינה אצלה הנאה מחודשת דהא כבר יהיב לה. אך נראה לתרץ דעת הרמב"ן דהנה מחלוקת בית שמאי וב"ה בשטר העומד לגבות אי כגבוי דמי או לא דלבית שמאי כגבוי דמי ולב"ה לאו כגבוי דמי והתוס' (סוטה כ"ה) ד"ה לאו כגבוי דמי כתבו בטעמא דב"ה דלאו כגבוי דמי הוא משום דצריך דיינין ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי יימר דמזדקקינן ליה דינא והוי דבר שא"ב ע"ש וא"כ לדינא דקיימ"ל כב"ה דלאו כגבוי דמי והוי מלוה דבר שא"ב ושפיר דברי הרמב"ן ברורין בטעמן. ועיין בקצוה"ח (סי' קצ"ד) לענין הקדש ולענין קנין אודיתא אי מהני במלוה ע"ש. שביאר דעת הרמב"ן ולדברינו דברי הרמב"ן ברורין מדינא דקיימ"ל כב"ה דלאו כגבוי דמי אך קשה לכאורה פסקי הרמב"ן אהדדי דהש"ך (בסי' ס"ו) הביא דעת הרמב"ן דמכירת שטרות דאו' והטעם דיכול למחול הוא משום שני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד הגוף ליתיה במכירה דהוא דבר שאין בו ממש ולא חל המכירה אלא על שעבוד נכסים ושעבוד הגוף נשאר אצל המוכר ולהכי שפיר יכול למחול המוכר ללוה שעבוד הגוף ופקע נמי שעבוד נכסים דהוא רק מטעם ערבות וקשה להרמב"ן לשיטתיה דמלוה הוי דבר שלבל"ע ואיך מהני המכר מה"ת הא בדבר שלבל"ע לא מהני מכירה מה"ת. גם ממחילה דיכול למחול נמי קשה דהא בדבר שלבל"ע לא מהני מחילה כמבואר (בסי' ר"ט) ובודאי מוכרח מזה דעת הרמב"ן דמכירת שטרות דרבנן ומצאתי בב"ח ח"מ (סי' ס"ו) דעתו דמכירת שטרות דרבנן והטעם דהוה דבר שא"ב ולדעתי זה דעת הרמב"ן ובאמת דעת התוס' ב"ב ע"ז נמי כן בד"ה קני לך איהו וכל שעבודו דלהכי לא קנה השעבוד שבו משום דהוי דבר שא"ב ולשיטתם אזלי (בסוטה כ"ה) דפסקינן כב"ה דלאו כגבוי דמי. ובזה עמדתי בדברי השעה"מ (פ"ט מהלכות מכירה) דהביא דברי המהר"י קולון דחוב שלא הגיע זמנו לגבות אי חשיב דבר שלבל"ע עד שנאמר שלא יועיל בו מחילה קודם זמנו. והביא ראי' דחשיב דבר שלבל"ע מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר והביא ראי' מכתובות ע"ש והשעה"מ חיזק ותיקן ראיתו ע"ש. אמנם תמה בשעה"מ דאף בשטר שלא הגיע זמנו לגבות אי לאו משום טעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד שיגיע הזמן הוי דבר שלבל"ע ולא מהני מחילה אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתיא ומהתימא על בעל מל"מ דקא פשיט ליה דמחוסר זמן לא הוי דבר שלבל"ע מדברי המהר"י קולון והמראנ"ח דמשמע בהדי' דאפילו במחוסר זמן הוי דבר שלבל"ע ע"ש. ולדעתי קשה דאף בחוב שהגיע זמנו מקרי דבר שלבל"ע להרמב"ן ולהב"ח וכאשר הוכחנו שיטתם מאחר דפסקינן כב"ה דלא כגבוי דמי ומטעם דהוי דבר שא"ב כנ"ל ובלא"ה דברי השעה"מ תמוהים דהוכיח מדברי המוהר"י קולון דלמ"ד דאין א"מ דשלבל"ע אף מחוסר זמן נמי הוי דבר שלבל"ע מדהביא ראי' מדברי התוס' דכתובות וי"ט דהקשו נהימניה במיגו דאי בעי מחיל דהא מוכר שט"ח כו' וחזר ומחלו מחול ומאי קא קשיא להו לוקמי בלא הגיע זמנו לגבות ע"ש. לא אדע עיקר ראיתו מדברי התוס' דלא משום חסרון זמן קא אתינן עלה במכירת שטרות לדברי התוס' דסוטה הנ"ל שזכרנו אלא משום דפסקינן כב"ה דלאו כגבוי דמי והוי א"ב. אמנם נראה לע"ד בחוב שהגיע זמנו לגבות ואינו מחוסר זמן אי הוי דבר שלבל"ע חלי במחלוקת רש"י והרמב"ם במקדש במלוה דאינה מקודשת אי דוקא כשאין המלוה בעין אבל אם המלוה בעין אפי' רב מודה וזה דעת הרמב"ם כאשר הבין דעתו מוהרימי"ט בחידושיו פ"ק הביאו השעה"מ (פ' ה' הלכה י"ג) ע"ש אבל דעת רש"י אינו כן דרש"י פירש (ד' מ"ז) אפילו ישנה בעין נמי אינה מקו מקודשת וא"כ בחוב שהגיע זמנו לגבות להרמב"ם דהיכא דישנו המלוה בעין רב נמי מודה דמקודשת ואם נניח כהנחת הרמב"ן דמשום דבר שלבל"ע אתינן עלה בודאי נמי לענין חוב היכא דהגיע זמנו לגבות ואינו מחוסר זמן ואף דמחוסר גוביינא ואנן קיימ"ל לדינא כב"ה דלאו כגבוי דמי כנ"ל כבר ביאר הקצוה"ח (סי' י"ב) והביא בעל כנה"ג דבספק לא הוי כגבוי אבל בשטר ברור הוי כגבוי. דשטרא לכמה מילי הוי כגבוי דהא מיגו להוציא לא אמרינן ובשטר כיון דנכסי משועבדים בשטר אמרינן מיגו להוציא ע"ש וא"כ בשט"ח ברור שהגיע זמנו לגבות לדברי בעכנה"ג (סי' פ"ב) לא הוי דבר שלבל"ע. אמנם לדעת רש"י (ד' מ"ז) דאפי' ישנו בעין נמי אינה מקודשת ואי נניח הטעם משום דהוי דבר שלבל"ע מבואר דאפי' הגיע זמנו לגבות דלא הוי מחוסר זמן נמי הוי דבר שלבל"ע כן נראה לע"ד. וא"כ דבשטר ברור הוי כגבוי ובהגיע זמנו לגבות דמחוסר זמן נמי לא הוי. שפיר הביא ראי' המוהר"י קולון מדברי התוס' דבלא הגיע זמנו לגבות לא חשיב לדבר שלבל"ע ואתי נמי שפיר דברי השעה"מ בסגנון זה ולדברי הקצוה"ח הנ"ל (בסי' י"ב) שזכרנו שהביא דברי בעכנה"ג (בסי' פ"ב) דבשטר ברור הוי כגבוי יש לתרץ מה דקשה לכאורה להשיטות הסוברים דמכירת שטרות דאו' וסברי נמי לדינא דלאו כגבוי דמי ולדברי התוס' דסוטה הוי הטעם דהוי דבר שא"ב. ולדברי הקצוה"ח ניחא דבשטר ברור הוי כגבוי ובחידושי הארכתי בזה. ומעתה נוכל לתרץ דעת הרמב"ן והפוסקים בש"ע ח"מ (סי' ק"א סעיף ה') דשערות בני גוביינא נינהו והוא בתשובת הרמב"ן (ס' ל"ג) שכתב שפשט המנהג כגדולי המורים שמגבין משטרות והט"ז הקשה (בס"ק ה') שמא ימחול ללוה ולדברינו דביארנו דעת הרמב"ן דמלוה הוי דבר שלבל"ע נוכל להצילו מקושית הט"ז דמחילה בדבר שלבל"ע לא מהני. והנה בחידושי למכירת שטרות הקשיתי בהא דמוכר שט"ח לחבירו דיכול למחול דאמאי לא יוכל לומר אדעתא דהכי לא קניתי והוי מקח טעות ופלפלתי שם לתרץ מאחר דצריך לשלם כשימחול מדינא דגרמי לא מקרי מקח טעות דבודאי לא ימחול. אמת דתלי זאת בדינא דגרמי ולהסוברים דלא דאין דינא דגרמי אמרינן בש"ס דלא מגבי אלא דמי ני ר בעלמא. אמנם באמת הש"ך (בס"ק כ"ט) הביא בשם הראב"ן דתלי במחלוקת הפוסקים אי צריך לשלם כל דמי השטר למאן דדאין דינא דגרמי וא"כ למאן דלא דאין דינא דגרמי אזי צריך לשלם רק הדמים שקבל וא"כ לפי"ז אף למאן דלא דאין דינא דגרמי מ"מ צריך לשלם הדמים שקבל והטעם דהו"ל כאלו התנה מעיקרא שאם ימחול יחזיר לו הדמים ובודאי נותן הדין שאף ממשועבדים יגבה דמים שלקח ומצאתי בשער המשפט (סי' ס"ו) שהעיר בזה (בס"ק כ"ט) שהביא ראי' לדבריהם מגמרא כתובות פ' נערה שנתפתתה מ"ז דאיתא התם דראב"ע סובר דאלמנה מן הנשואין גובה הכל כל מה שכתב לה ומן האירוסין גובה בתולה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והיינו משום דאזיל בתר אומדנא והקשו בתוס' א"כ כל אדם הלוקח בהמה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה ותירצו דהתם אנן סהדי שהי' מכניס את עצמו באותו ספק דאף אם הי' אומר לו כשתטרוף יש לך לקבל ההפסד הי' לוקחה אבל הכא לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כו' וא"כ הכא נמי אנן סהדי שלא הי' קונה השטר אם לא ישלם לו אם ימחול כו' והו"ל כאילו הי' להם תנאי מפורש שעל כל פנים יחזיר לו הדמים שקבל אם ימחול וא"כ לא שייך מקח טעות וזה אף למאן דלא דאין דינא דגרמי ע"ש שביאר דשיטת התוס' אינו כן אלא דעתם דלמאן דלא דאין דינא דגרמי א"צ לשלם אף הדמים שקבל וא"כ קשה בדבריהם מפ' נערה ע"ש. ובאמת נלע"ד מאחר דקיימ"ל (בסי' ס"ו סעיף כ"ג) דאף אם התנה שלא ימחול בכל זאת אם מחלו מחול עיין בש"ך שם שהוכיח דה"ה אם התנה ע"מ שלא ימחול אם מחלו מחול ובודאי קשה לכאורה דהא נתבטל המכר מאחר דהתנה שלא ימחול אלא ע"כ כיון דהמכירה מכירה גמורה ולשיטת ר"ת הטעם דיכול למחול משום דנשאר לו שעבוד הגוף להמלוה המוכר א"כ לא יוכל לומר אדעתא דהכי לא קניתי מאחר דאין שייכות להמכר דאף אם התנה בכל זאת מהני מחילה. אמנם בגוף דינו של הש"ך דהוכיח דה"ה אם התנה ע"מ שלא ימחול לא מהני תנאו השיג עליו בתשובת עמודי אור (סי' ק"א) דתלי במחלוקת הפוסקים (בסי' רמ"א) אי בתפיס שטרא לא מהני מחילה ע"ש ועיין בשו"ת צ"צ (סי' קי"ח) בב"ח שבאים לגבות מלוה אחד ואמר הלוה שהוא חייב גם לאחרים ואין לאחרים לשלם כולן ואותן אחרים אינם בכאן ודרים בעיר אחרת ואלו שבכאן דוחקים ובאים לגבות מיד הלוה כדי שיהיו זוכים אח"כ בדין במה שקדמו וגבו מה שגבו במטלטלין שאין דין קדימה ע"ש שהביא דברי הב"י בח"מ (סי' ק"ד) שהביא תשובת מיימוני דספר משפטים (סי' מ"א) על מי שיש עליו חובות הרבה ואין לו כדי לפרוע לכולם דאין הדין יכול לכופו לפרוע לאחד מהם ממטלטלי ודיינא דמזדקיק לחד מינייהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד ע"ש שתמה הב"י עליו דאיך יכול להיות שאם אחד מהבע"ח במדינת הים יפסידו האחרים ולא יכופו אותו ב"ד שיפרעם עד שיבא אותו האחר ולקתה מדת הדין והב"ח השיג עליו והצ"צ הסכים לדינא לדעת הב"ח והביא דמצא כן בפסקי הרב מרקאנט"י סי' תקכ"ד: