ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן יט
ביאור דעת הפוסקים, ביאוש בחוב אי מהני וישוב נכון על קושית החכ"צ בהגהות הט"ז (סי' קס"ג). ופלפול בדעת הפוסקים אי יאוש מהני מטעם מחילה. והרבה חדושי דינים במכירת שטרות. ובטעם הפוסקים דלא מהני מחילה בתפיס שטרא:
בש"ע חו"מ (סי' צ"ח סעיף א') כשהמלוה מוציא שע"ח מקוים אומרים ללוה שלם אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כו' ואפי' שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר וי לחסרון כיס אינו יאוש והוא מהמהרי"ק שורש ל"ג. ואף דדעת המהרי"ק בחו"מ (סי' קס"ג) בהגה"ה דהיכא דמתייאש בדבר שסתמו עומד ליאוש גם בחוב מהני יאוש ודנו בקו"ח מאבידה ע"ש בהגהות הגאון חכ"צ שהשיג עליו בזה והאריך שם. ולכאורה מבואר הכא ההיפך מדברי מהרי"ק דמהני יאוש בחוב אך י"ל דשאני הכא דמספיקא לא גמר ומיאש דכל אשראי ספק אתי או לא אתי ומספיקא לא גמר ומיאש. וחילוק זה מבואר (בסי' רס"ב ס"ה) בהגה"ה למעיין שם. והנה בהגהות הט"ז (לסי' קס"ג) האריך הגאון בעל חכ"צ לסתור דברי המהרי"ק מכל צד וכתב דקו"ח פריכא הוא דהא באבידה גופא אמרי' (פ' אלו מציאות) נטלה ע"מ לגוזלה עובר משום השב תשיבם אלמא אע"ג דבהיתירא אתא לידו ואח"כ נתיאש ממנו אפי' הכי מחויב להחזירה שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שגזלה עד שישיבנה. וא"כ ה"ה בפריעת ב"ח מצוה דהוא משעת הלואה עד הפירעון ולא מהני מה דמיאש אח"כ ע"ש שהאריך והחמיר באופן דדברי המהרי"ק מרפסן אגריה. והקצוה"ח סי' הנ"ל חגר בעוז מתניו להצדיק המהרי"ק ולהשיב על ראיות הגאון חכ"צ על פי דברי הרמב"ן במלחמות בב"מ ע"ש בדבריו. והמעיין שם בהגהות (לסי' קס"ג) מהגאון חכ"צ יראה דעיקר יסודו לדחות דברי המהרי"ק הוא על פי דברי הגמ' ב"ב מ"ד ד"ה ניהו דמגופא מיאש מדמי מי קא מיאש. וא"כ בחוב נמי לא מתיאש מדמי כמו בגזילה ע"ש. ולדעתי נ"ל דלא דמי לגזילה דרק בגזילה דיאוש קנה הוא מתקנת השבים בגמ' (ב"ק ס"ו) וא"כ פשיטא דלענין הדמים לא שייך יאוש דהא באמת באיסורא אתא לידו ורק מתקנת השבים תקנו שא"צ לטרוח עליו. והיינו אם אין הגזילה בעין דא"צ לטרוח אבל הדמים בודאי משלם דלענין הדמים לא שייך תקנה זאת משא"כ באבידה דקונה יאוש מן התורה דמהני ואינה מן התקנה דבאמת בהתירא אתא לידו ובודאי אף לענין הדמים מהני היאוש. וא"כ בחוב דדמי לאבידה דבהתירא אתא לידו ושפיר מהני יאוש בחוב ובאמת מבואר כן בתוס' (ב"ק ס"ו) ד"ה ה"נ דמה דרצה למילף מאבידה דמועיל יאוש אף דבאבידה ג"כ כל שכבר באתה לידו אינו מועיל יאוש היינו לענין שצריך להחזיר הדמים אבל גוף האבידה היא שלו ע"ש. ומבואר מדברי התוס' דבאבידה גופא היכא דבא לידו אחר יאוש והוי דומיא דגזל דבאיסורא אתא לידו ולא מהני היאוש לענין הדמים. וא"כ בגזל דלעולם באיסורא אתא לידו מקרי לא קני לענין הדמים. וזה פשטא דגמרא דבגזל מדמי לא קא מיאש היינו משום דלעולם באיסורא אתא לידו מקרי. אבל באבידה וחוב דבהיתרא אתא לידו מהני היאוש נמי לענין הדמים ע"ש. ומבואר מתוס' הנ"ל כדברינו. אך בקצוה"ח (סי' שס"א סעיף ב') תירץ קושית התוס' על פי דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל שזכרנו דבאבידה לכ"ע לא מהני היאוש דהמוצא נעשה שומר של בעה"ב ולא מהני היאוש ע"ש וא"כ אין ראי' מהתו'. אמנם נראה לע"ד לישב דעת המהרי"ק בדרך חדש דהנה אם נימא דיאוש הוא מטעם מחילה כאשר ביארו האחרונים. וא"כ בחוב שיש שטר עליו בודאי לא מהני היאוש לכ"ע כמו במחילה דהדין (בסי' רמ"א סעיף ב') דעת המחבר דהיכא דתפיס שטרא לא מהני מחילה וה"ה יאוש דהוא מטעם מחילה לא מהני היכא דתפיס שטרא. זולת דעת המרדכי בהגה"ה דאף היכא דתפיס שטרא מהני מחילה. ודעת המרדכי הביאו האחרונים ע"ש. והנה המרדכי הביא ראי' דבתפיס שטרא מהני מחילה מהא דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. ועי' באה"ע (סי' ק"ה) ובח"מ ובב"ש שם. אמנם בש"ך ח"מ (סי' ע"ו ס"ק ע"ד) הביא דברי הבעה"ע לישב זאת דלעולם בתפיס שטרא לא מהני מחילה ושם שאני דהרי מכר השטר להלוקח ואינו בידו ולכך מועיל המחילה דלא תפיס שטרא ע"ש. אמנם המהרי"ק לשיטתו (בסי' רמ"א סעיף ב') דמחילה לא מהני בתפיס שטרא ובודאי יאוש נמי לא מהני היכא דתפיס שטרא. ומעתה אתי שפיר דעתו (בסי' קצ"ח) דיאוש בחוב לא מהני. והנה מקור דין זה הוא מהגמ' דכתובות (ק"ד) דב"ח גובה שלא בהזכרה. ולכאורה קשה לדברינו דהכרענו בטעם הדבר דלא מהני משום דתפיס שטרא ולא מהני מחילה וה"ה יאוש דהא משמע התם בגמ' דמחילה סתמא לא מהני הא מחילה מפורש בודאי מהני. וא"כ יאוש בחוב דלא מהני הוא נמי דוקא בסתמא לא מהני אבל במפרש מהני והא בתפיס שטרא לא מהני אף מחילה מפורש. אך באמת אחר העיון לא קשה זאת דהא מסקנת הגמ' שם באין שט"ח יוצא מתחת ידו מיירי. ולכך שפיר מהני מחילה במפרש מאחר דלא תפיס שטרא ורק התם לא מהני משום דמסתמא הוא ואמרינן לא מחל. אבל היכא דתפיס שטרא לא מהני מחילה ואפי' מחילה מפורש וה"ה ביאוש בחוב. והנה בטעם הדבר דלא מהני מחילה בתפיס שטרא ביאר בקצוה"ח (סי' י"ב) דהוא משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי ואף דקיימ"ל כב"ה דלאו כגבוי מ"מ בכמה דברים מצינו דכגבוי כגון לענין מגו להוציא דבשטר אמרי' ע"ש. וא"כ ביאוש בחוב ותפיס שטרא כגבוי דמי ולא מהני מחילה והמהרי"ק לא אמר למלתי' אלא היכא דלא תפיס שטרא או בגונא דמחוסר גוביינא כגון התם בהגה"ה בקהל שהלוו לשר דבידו לעשות כרצונו ולא יוכלו לדון עמו או בשאר אופנים כזה דהוי דומיא דאבידה. אבל לא בחוב בשטר ותפיס שטרא. ומעתה אתי שפיר ראיות מהרי"ק האחרונה והוא מהסמ"ג הלכות מקח וממכר (דף נ"ח). וכן הוא בתוס' ב"ב (ע"ז) דהא דאצטריך למעוטי שטרות מאונאה היינו במוצא שטרות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן וחזר ומכרן לבעלים הראשונים דהמכירה דאו' כיון שהשטר נכתב על שמו. והרי לך בהדיא דיאוש מהני לענין חוב. והגאון בעל חכ"צ השיג עליו גם בזה דבשטרות האבודים דבהתירא אתא לידו פשיטא דזכה בהן המוצאן ולכך פירש החכ"צ דזכה בהן היינו רק הנייר לצור על פי צלוחיתו. והנה על פירושו של הגאון חכ"צ דזכה רק לענין הנייר לצור על פי צלוחיתו. אבל לא לענין החוב השיג עליו בקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק א') דהנייר הוא של הלוה לדעת כמה פוסקים וכמבואר (בסעיף כ"ג). וא"כ מה מהני יאוש דמלוה לנייר של לוה ע"ש. ולדברינו אתי שפיר ראיות מהרי"ק. דהנה דעת המרדכי (בסי' רמ"א סעיף ב') שזכרנו לעיל דאף בתפיס שטרא מהני מחילה ע"ש שהביא ראי' ממוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול. ולפי הסגנון שהבאנו לעיל דברי הבעה"ע לתרץ דשאני התם דלא תפיס שטרא מאחר דמכר המוכר ללוקח ולא תפיס לי' בידו אתי נמי שפיר הכא דבחוב זה דהמלוה אבד שטרו ואינו בידו. בודאי מהני מחילה ומתורץ שפיר קושית החכ"צ. והנה בדעת המרדכי הנ"ל דמהני מחילה אף בתפיס שטרא הביאו הח"מ וב"ש (סי' ס"ו) דבכתובה אף אתא לידו ושפיר זוכה בגוף החוב מדין להמרדכי לא מהני משום דמצי לומר משחקת הייתי בך ולא ברור האי טעמא בעיני האחרונים שדחקו בזה. ולדברינו הנ"ל בשם בעהע"ט מיושב בטוב טעם דשפיר הכריע הרמ"א דלא מהני מחילה בכתובה דכל דהכתובה בידה מה מועיל מחילתה בע"פ ושאני מכר שט"ח ללוקח ואינו בידו ולכך מועיל מחילה. וא"כ בכתבה לו התקבלתי הרי מחלה לו ובטל השטר. אמנם באמת דעת הרמב"ם דאפי' כתבה לו התקבלתי לא מהני. והקשה הב"ש מהא דאמרו כל לגבי בעלה לא מחלה, ואיך מועיל מחילה. ואפשר דסברת הרמב"ם הוא דכל דתפסה הכתובה מה מועיל כתיבת התקבלתי ומדלא החזירה הכתובה אמרי' דלא מחלה בלבב שלם וגם הכתיבה לא מהני. ולא קשה מהא דאמרו כל לגבי בעלה ודאי מחלה. דהתם דמכרה הכתובה לאחר שוב אין ראי' מדלא החזירה הכתובה שהרי מכרה. אמנם בלאו הכי יש לתרץ הראי' דמרדכי ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דמהני מחילה דמוכח דמהני מחילה אף בתפיס שטרא. דלשיטת ר"ת בטעם דמהני מחילה במוכר שט"ח הוא משום ששני שעבודים יש ללוה על מלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ועל שעבוד הגוף לא יוכל לחול המכירה דהוא דבר שאין בו ממש ונשאר אצל המלוה ולהכי כיון דמוחל שעבוד הגוף פקע נמי שעבוד נכסים דהוא מטעם ערב דאם אין לוה ליכא ערב א"כ לא קשה נמי דאיך מהני מחילה בתפיס שטרא דהא על שעבוד הגוף דאין בו לא משום משכון ולא משום שטר מהני מחילה וכיון דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסים דאינן אלא ערבין וכיון דליכא כא לוה ליכא ערב כנ"ל. וא"כ הסוברים דבתפיס שטרא לא מהני מחילה בשיטתם אזלי דמכירת שערות דאו' והטעם משום שני שעבודים הוא דמהני מחילה. ועי' לעיל בחידושנו דהכרענו דעת המרדכי דס"ל דמכירת שטרות דרבנן. והנה במפקיר שט"ח מבואר (בסי' ס"ו סעיף ט') דהזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שערו אינו קונה על ידו מלוה הכתובה בו כיון שאין דעת אחרת מקנה. ובש"ך (ס"ק כ"ה) הקשה שם במפקיר שט"ח הא בלאו הכי לא קנה מה שהחזיק בשטרא דהא הלוה שחייב בשטר זה הוא קודם וזוכה בחובו מיד שהפקיר זה השטר והוא כעין קושית הקצוה"ח (ריש סי' ס"ו) בתירוץ הסמ"ג אהא דאצטריך למעוטי שטרות מאונאה ותירץ במוצא שערות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן כו'. והקשה במה זכה המוצא אם בגוף החוב הכתוב בשטר א"כ זכה בהן טפי הלוה עצמו. ואי נימא דלא מהני יאוש בחוב וכמו שהעלה החכ"צ (בסי' קס"ג) א"כ גם המוצא איך זוכה הא החוב של המלוה ע"ש דתירץ דהלוה לא מצי זכי בגוף החוב משום דבאיסורא אתא לידו וכבר נתחייב בהשבה. אבל המוצא בהתירא יאוש ע"ש. אמנם הש"ך שם תירץ דמיירי בשטר שיש לו על עובד כוכבים. ובאמת מחלוקת הוא בירושלמי דר"י ור"ל דאם הפקיר לישראל ולא לעובדי כוכבים דלר"ל לא הוי הפקר ולר' יוחנן הוי הפקר. ועי' שא מהדו"ק חלק אה"ע (סי' נ"ח) דהכריע כר"ל בירושלמי דאם הפקיר לעובדי כוכבים ולא לישראל דלא הוי הפקיר. ובאמת קשה לדידה קושית הש"ך הנ"ל. ומצאתי בשו"ת שיבת ציון (סי' ק"ג) שהגאון ר' דוד אב"ד דע"ח הקשה כן. אמנם באמת לא קשה מידי לתירוץ הקצוה"ח הנ"ל ועי' בנוב"י מהדו"ת ח' אה"ע (סי' ע"ז) והנה בגוף דעת רבינו ישעי' בטור (סי' י"ב) הובא בסמ"ע (סי' י"ב ס"ק כ"א) דבנקיט שטרא לא מהני מחילה. והש"ך (ס"ק י"ז) הביא בשם הב"ח דמשום הכי לא מהני מחילה משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי פירש וחשיב בעהש"ט מוחזק ולא מהני מחילה בלא קנין. אמנם התומים (בסי' מ"ב) כתב טעם אחר משום דאמדינן דמחילתו לא הי' בלב שלם דאילו מחל בלב שלם הי' מחזיר לו השטר. ועיי' בש"ג ב"מ פ' המקבל בסוגיא דיתומים אמרו אנו השבחנו הביא דברי מהרי"ק (שורש צ"ב) והמרדכי פוסק כמותו. ובש"ך שם (סי' י"ב) תמה על המהרי"ק וכן בש"ג השיג עליו מגמרא דגיטין (ל"ז) ומן המרדכי גופא פ' הנזקין דפסק דאף בשטר שיש בו אחריות נכסים שביעית משמטת אלמא דאף בחוב ברור לא אמרינן כגבוי ובודאי קושית הש"ך על הב"ח דאיך פסק כב"ש קשה. ובאמת לפי טעם התומים מכח אומדנא יבואר שפיר הגמ' שזכרנו לעיל מכתובות (ק"ד) דאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה דמחלה כו'. וקשה מאי מהני מחילתה היכי דשטר כתובה תחת ידה דלחד מ"ד שם אף בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דבודאי הוי כגבוי. ובאמת קשה זאת לדעת הב"ח. אבל לסברת התומים דמשום אומדנא כנ"ל שפיר מדלא תבעה זמן רב כזה אנן סהדי דבודאי מחלה בלב שלם. ובהכי בזמן זה שיערו חכמים והרבה הארכתי בזה בחידושי. ובזה יש להקשות מגמ' גיטין (ל"ז) שזכרנו לדעת הנוב"י מהדו"ת ח' ח"מ (סי' ל"ב) דחדש דביש ללוה נכסים בשעת הלואה מודים ב"ה לבית שמאי דכגבוי דמי ואין המלוה יכול למחול בע"פ בזה היכא דהי' לו נכסים בשעת הלואה ע"ש שהאריך. ובאמת קשה מגמרא דגיטין דמאי דוחקא לאוקמי כבית שמאי לוקי כב"ה ובהי' ללוה אחריות נכסים בשעת הלואה דאז אף לב"ה כגבוי דמי והרבה הארכתי בזה בחידושי: