ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן יח
ביאור דעת הפוסקים בדין יאוש והפקר אי מהני במקום שחב לאחרים ואי חלוק בזה יאוש מהפקר. וביאור דעת הפוסקים באיסורי הנאה אי הוי משום הפקר או משום יאוש ופלפול בדברי הפוסקים בזה. והרבה חדושי דינים במתנה אי מהני בנותן להבריח. ועוד חדושי דינים בהפקר ויאוש:
בש"ע חו"מ (סי' צ"ז סעיף ז') אם ראו ב"ד שתולש ריחיים התחתונה וכיוצא בה ממקום חבורה להבריח מב"ח ב"ד מגבין לו מהם לשעתי' והוא מבעה"ת שם. והנה אי יכול להבריח נכסיו ע"י הפקר. ראיתי להתומים (סי' ל"ז) שכתב בפשיטות לענין יאוש היכא דחב לאחרים אי מהני ע"ש שחידש דיאוש מטעם הפקר וכשם שאינו יכול למחול ולהפקיר במקום שחב לאחרים כו'. ומבואר דעתו דלא יכול להפקיר במקום שחב לאחרים. ולכאורה דברי התומים נכונים בסברא לענין הפקר דהרי משועבד לב"ח ואיך יכול להפקיר דבר שאינו שלו ובודאי לא מהני הפקרו. אמנם לענין יאוש הנתיבות המשפט (סי' ל"ז) השיג עליו דהא עיקר דב"ח יכול לטרוף מהקרקעות שמכר כתב רש"י פסחים (ל"א) כיון דמחמת השעבוד הוי כדבר שא"ב ולא הוי מכירה כנ"ל ומשו"ה אתי וטריף ע"ש. וא"כ ביאוש דעיקר דמהני הוא רק לדבר שא"ב דהא כל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה מפני שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואפ"ה יאוש מועיל ומהני בי'. וטעמא דמילתא דיאוש גזה"כ ורחמנא בע"כ דידיה אפקי' מרשותו ואדרבה במקום שהוא ברשותו לא מהני היאוש כלל. ועי' לעיל בתשובתינו (סי' ד') שהקשתי דאיך יכול להיות דיאוש מטעם הפקר דיאוש לא מהני אלא בדבר שא"ב והפקר לא מהני רק באם הדבר ברשותו ע"ש שהבאתי דעת הב"ח בח"מ (סי' רי"א) ופלפלנו שם במחלוקת רש"י ותוס'. וכן מבואר ברמב"ן במ"צ במלחמות גבי נטלה לפני יאוש וראי' זו מדברי הרמב"ן זכר נמי בנתיבות המשפט (סי' ל"ז). ובאמת אין ראי' מדברי הרמב"ן לפי מה שביאר הקצוה"ח (בסי' רנ"ט) ע"ש. ובחידושי הארכתי להוכיח דיאוש מהני במקום שחב לאחרים דלא כהתומים. אמנם לענין הפקר בודאי לא מהני הפקרו. ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דמהני הפקר במקום שחב לאחרים מדברי הר"ן נדרים (פ"ה) דהביא שם בשם הרשב"א גבי הא דכהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ ולמד הרשב"א מזה דמי שאסר נכסיו על עצמו דיכולין אחרים ליטול בע"כ ע"ש. ובמחנה אפרים הל' זכיה והפקר הקשה ע"ז מדברי הר"ן נדרים (מ"ז) דהא דקתני אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דהנכסים אלו אסורין לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני ויתן לבניו וב"ח באים ונפרעים מהן אלא ודאי נכסי דידיה נינהו אלא שאינו רשאי להנות בהן. ולפ"ז הקשה המ"א הנ"ל במי שאסר נכסיו ע"ע נמי כיון דיכול ליתן לבניו ולב"ח נמצא דקנין דידיה לא פקע ואין אחרים יכולים ליטול בע"כ. ועי' בנתיבות המשפע (סי' ער"ה) מה שדבר בזה. והנה ע"כ לא קא מספקא להו ולא קא קשיא להו להני רבוותא אלא קודם שזכה בהם אחר ומספקא להו אם אית לי' קנין בנכסים לענין דיכול ליתן לבניו ולב"ח ולא יהי' פורע חובו באיסור או לא. אבל היכא דזכה בהם אחר כבר מקודם ובאו לידו בודאי זכה בהם ואלים קנינו דאפי' שאלה לא מהני לאפקועי זכותן של אלו וכדברי הר"ן שם שאינו מוצא שאלה בהפקר ע"ש. וקשה אמאי מהני הפקרו לענין הזוכים אף שכבר זכו במקום שיש ב"ח דהא כבר הכרענו דהיכא דחב לאחרים לא יוכל להפקיע שעבוד החוב ע"י הפקר דומיא דמבריח נכסיו דאף דזכה בם לא מהני ערמתו כמבואר (בסי' צ"ט סעיף ו') וה"ה בהפקר כנ"ל. ואיך מהני הכא הפקר דאיסור הנאת נכסיו להפקיע שעבוד דב"ח אף אם זכו בהם מכבר. אמנם לפי מה שזכרנו לעיל דברי הנתיבות המשפט (סי' ל"ז) והכרענו כמותו דיאוש מהני במקום שחב לאחרים דלא כהתומים. דהעמק יהושע (בסי' ו') העלה בסתירת דברי הר"ן נדרים (מ"ז) הנ"ל לדבריו (בד' פ"ה) לחלק בין אסר על עצמו דהוי כמו שהפקירן להיכא דאביו אסרן עליו דלא הוה לדידיה כהפקר וע"ש. שהעלה דאיסורי הנאה לא הוי אלא מטעם יאוש ע"ש. והאמת שכן משמע בהרבה מקומות ובכריתות (כ"ד) מבואר דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה כו' מ"ט מאחר דנגמר דינו איאושי איאש בעלים מניה ואפקרי' ומוכח בהדיא דאיסורי הנאה מטעם יאוש הוא ואתי שפיר דביאוש כבר הכרענו לעיל דמהני יאוש היכא דחב לאחרים. ובזה יש לתרץ מה שיש לכאורה להוכיח דמהני הפקר במקום שחב לאחרים מכח קושית התוס' כתובות (נ"ט) ד"ה קונמות קאמרת שהקשו א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מב"ח ע"י קונם ומוכח מקושיתם דהפקר מהני במקום שחב לאחרים ולהכי שפיר מקשי אבל לדברינו הנ"ל דהוכחנו דהפקר דאיסורי הנאה הוא מטעם יאוש וביאוש כבר הוכחנו דמהני במקום שחב לאחרים אין ראי' מדברי התוס' דבהפקר מהני במקום שחב לאחרים דרק בהפקר דאיסורי הנאה דהוא מטעם יאוש אז מהני במקום שחב לאחרים. אבל לא בשאר הפקר. ואין להקשות דהא עיקר הפקר הוא מדין נדר וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות נדרים) ובודאי כמו בנדר דמהני במקום שחב לאחרים כו'. דהא כבר הכריע הקצוה"ח (בסי' רי"א סעיף ד' ובסי' רע"ג ס"ק א') דכונת הרמב"ם דלא ילפינן הפקר מנדר אלא לזכות דבהפקר יוכל לזכות כמו בנדר וכמו כן לענין חזרה ע"ש שהביא הב"י דפירש כן ושהשיג שם (בסי' רי"א) על הב"ח דכתב דהפקר מהני בדבר שא"ב כמו נדר וגם בחידושי הארכתי בזה. אמנם בגוף הדבר אי יוכל להפקיר במקום שחב לאחרים אי לא מבואר הדבר (בסי' רמ"ה סעיף יוד) וז"ל המחבר שם המקבל מתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר אינו רוצה בה או אינו מקבלה כו'. לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים אלא הרי הוא הפקר וכל הקודם בה זכה. ובהגה"ה שם ואם יש לו ב"ח גובה ממנה פי' דיש ב"ח על המקבל גובה ממנה ולא מהני הפקרו. והטעם דכל נכסיו משועבדים לב"ח ולאו כל כמיניה להפקירן ולאפקועי משועבדים מאחר דכבר זכה המקבל והרי מבואר דין ברור דלא יכול להפקיר במקום שחב לאחרים ורק מחלוקת הסמ"ע והש"ך שם אי דוקא ב"ח בשטר אז לא מהני הפקרו דכל נכסיו משועבדים. אבל במע"פ לא כן דעת הסמ"ע. ודעת הט"ז דאפי' מע"פ נמי לא יכול להזיק לב"ח. ועי' בקצוה"ח שם (סעיף ג') דפירש כוונת רמ"א בלשונו דאם יש לו ב"ח גובה ממנו לדעת הנמוק"י שהביא הד"מ וכפי הבנתו בדעת הנמוק"י דאם יש לו ב"ח גובה ממנו היינו מאחרים הזוכים. אבל הב"ח עצמו שהחזיק בהפקר רצה נוטלו בחובו כו'. ומבואר דלא מהני הפקר במקום שחב לאחרים להפקיע שעבוד דב"ח. והנה הט"ז הביא ראי' (מסי' צ"ט) מהא דקיימ"ל (בסי' צ"ט) דאין אדם נאמן לומר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים כמ"ש כו'. ואם יכול להפקירן יהא נאמן במגו שהי' עכשיו מפקירו אע"כ דאינו יכול להפקיר. והנה יפה דחה בקצוה"ח שם ראי' זו. אך בכל זאת הסכים לדינא כהט"ז. הביא ראי' מפורשת (מסי' ער"ה סעיף ל"א) גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והי' עליו חובות כל מלוה שנגבית מן היורשין ומן הלקוחות גובה נמי מאלו ואין גובין מהם אלא בשבועה וכ"כ בטור שם ומבואר דכל מלוה שנגבית מן היורשין גובה נמי מהפקר. וא"כ מע"פ נמי דנגבית מן היורשין נגבית מן הפקר ע"ש. וראי' זו הביא נמי השער המשפט (סי' ער"ה) הנ"ל. ותמה על הט"ז והסמ"ע איך נעלם מהם דין זה ע"ש. ובאמת המחנה אפרים בהלכות זכי' והפקר דעתו דבמטלטלין של גר מכותים שמת ובזבזו ישראל נכסיו אין הב"ח יכול לגבות משום שדינו של יורש כמחזיק ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי והביא תוספתא דפ' מי שהי' נשוי ע"ש שחולק על הרשב"א ובהע"ט דסברי דאף במטלטלין ב"ח גובה מהן ולא קשה נמי מהרמ"א הנ"ל לפי חלוקו הנ"ל מלבד דיש לחלק בין נכסי הגר דהוא הפקר ממילא להפקר מדעת. ועי' נוב"י מה"ת ח' אה"ע (סי' ע"ז) ואף דהקצוה"ח הביא דברי המ"מ (פ' ח') מזכי' שהביא דעת בהע"ט דאף בהפקר מדעת הדין כן בכל זאת יש לחלק בין הפקר דנכסי הגר שאם לא יגבה עתה משעבוד הנכסים דגר שוב אין לו גבי' עוד דשעבוד הגוף אין לו מאחר דמת הגר ופקע שעבודו ובודאי לא מהני ההפקר היכא דיש ב"ח וברשותם קיימי הנכסים כאלו כבר זכו בהנכסים. משא"כ בשאר ב"ח דהפקירו נכסיהם דשעבוד הגוף נשאר על הלוים ואף אם יקנה אח"כ נכסים או יפלו במתנה או בירושה יוכלו לעולם לגבות מהם חובם מהני הפקרם לענין הזוכים וזה חלוק נכון. אך מה דקשה לי לכאורה בהפקר דלא מהני במקום שחב לאחרים כדלעיל (מסי' צ"ט סעיף ו') החייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל לו ערמתו וגובה ב"ח חובו ואפי' מלוה ע"פ נמי גובה ממקבל מתנה. ובהגה"ה שם מיהו אם נראה לב"ד שלא כונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שכוונתו היתה להבריח והטעם במתנה גמורה דמהני ביארו הקצוה"ח והנתיבות שם דהיכא דנותן כל אשר לו לאחר רק להערמה והברחה בזה לא יצאה מרשות הנותן כלל. ואפי' מע"פ גובה ממנו כיון דעדיין ברשות הנותן הוא. אבל היכא דנותן לקרובו מתנה גמורה. אע"ג שכונתו להבריח ולא משום דארצי קמיה המקבל אפ"ה מתנה הוא למקבל. ואין הב"ח גובה ממנו. וא"כ מבואר דבמתנה גמורה יצאה מרשות הנותן ולהכי אין ב"ח גובה מהן. וא"כ בהפקר היכא דהפקיר ויצאה מרשותו לגמרי וזכה בה אחר אמאי לא מהני הפקרו הא יצאה מרשותו לגמרי ולא חזר בו ובודאי מהני כמתנה היכא דנתכוין למתנה גמורה. אך נראה לתרץ עפ"י דברי התומים (סי' צ"ט) שהעלה דדעת הרמ"א הוא בשיטת ר"ת פ' האשה שנפלו דשטר הברחה קנה למקבל דאמדינן דעתיה דניחא לי' במקבל מתנה מב"ח ואנן סהדי דלמתנה נתכוין ופירש שם לשון הרמ"א אם נראה לב"ד שלא כונו לערמה רק למתנה אין הפירוש שכיון בפירוש למתנה דזה פשיטא רק הפירוש שלא גלה דעתו בהדיא דלמתנה נתכוין וממילא אמדינן דעתו דלמתנה נתכוין והעיקר דהרמ"א כר"ת ס"ל. ולפ"ז אתי שפיר ומתורץ קושיתינו דבהפקר כהאי בודאי לא מהני. ומתנה שאני דאמדינן דעתיה כנ"ל. ואף בהפקר גמור לא מהני (כבסי' רמ"ה סעיף יוד) וב"ח גובה מהזוכים: