אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן יז

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן יז

סימן טז

שאלה בהנך דנתמעטו מדיני שמירה אם היינו דוקא בסתמא. אבל היכא דהתנה וקבל עליו שאם פשע ישלם חייב. או לא שנא דאף במפורש פטורים. וביאור ופלפול בדעת הפוסקים בזה וביאור כמה סוגיות:

תשובה המחנה אפרים הלכות שומרין (סי' ח') חידש בהא דקיימא לן דעבדים וקרקעות ואינך דנתמעטו מדין שמירה היינו דוקא בסתמא אבל אם התנה וקבל עליו שאם פשע ישלם הרי זה חייב כיון שעל פיו סמך והפסיד. והוכיח זה בראיות נכונות מש"ס ופוסקים דהעיקר דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין. והביא דעת המרדכי פ' הגוזל וכן דברי הרא"ש (במ"ל פ' הרבית) דכל גרמא בנזקין דפטור היינו דוקא בסתמא בשלא קבל עליו לשלם. אבל כל שקבל עליו לשלם חייב וא"כ בפשיעה דלא הוי אלא גרמא בנזקין כנ"ל וגזירת הכתוב לחייב את השומרין ובהנך דנתמעטו מדיני שמירה. מפשיעה לא נתמעטו אלא בסתמא שלא קבל עליו בפירוש שאם פשע ישלם. אבל אם התנה בפירוש וקבל עליו שאם יפשע ישלם הדין כמו בכל גרמא בנזקין דאם התנה חייב. והביא דברי הריטב"א הובא בב"י בח"מ (סי' ס"ו) דמבואר דעתו דפשיעה הוי גרמא בנזקין ובהנך דנתמעטו מדיני שמירה הדין כמו בכל גרמא בנזקין דלא פטור אלא בסתמא. אבל אם התנה וקיבל עליו חייב ע"ש שהביא זאת בראיות ברורות דלא קשה על זה מגמרא בב"מ (נ"ח) דאמאי אצטריך הגמרא בפ' הזהב לאוקמי מתניתין דהשוכר את הפועל לשמור את התינוק כשקנו מידו כי לא קנו נמי כל שהתנה וקבל עליו לשלם הרי זה חייב. וביאר שם דלא קשה דהתם צריך קנין כדי לחייבו אפי' בגניבה ואבידה דאין התנאי מועיל כדי לחייבו אלא בפשיעה כשפשע השומר ומשום דהוי גרמא בנזקין עכ"ל. ובאמת דבריו נכונים בסברא דפשיעה לא הוי אלא גרמא בנזקין ופטור בדיני אדם אלא שהתורה חייבה שומרין בפשיעה מפני שסמך עליהם בעל הפקדון. וכן מבואר בשיטה מקובצת לבבמ"צ דעת הרשב"א דלא מצינו שיתחייב האדם אלא מחמת שנהנה מחבירו או בהלואה או בש"ש אבל שומר חנם דחייב בפשיעה יש לתמוה דאמאי מחייב. ותירץ דגזירת הכתוב הוא דכיון שזה נשען על שמירתו ועל פיו נסתלקו הבעלים משמירתן עכ"ל. ובודאי בהני דנתמעטו מדיני שמירה דנתמעטו מכל בכל זאת בפשיעה דהוי גרמא בנזקין הדין כמו בכל גרמא בנזקין דלא פטור רק בסתמא. אבל אם התנה וקבל עליו בפירוש שאם פשע ישלם דחייב. אמנם להמתבאר מדברי הגמרא דבב"מ (נ"ח) שזכרנו מוכח דזה רק בשומר חנם מהני אחריות בפירוש לחייב משום דהוי גרמא בנזקין כנ"ל. מה שאין כן בש"ש בדברים דנתמעטו מדיני שמירה לא מהני קבלת אחריות בפירוש בלא קנין ובעי קנין:

ובהיות כן קשה להסוברים דגבי חמץ שלא לעבור עליו בעינן אחריות דגניבה ואבידה ודייקו לה מלישנא דא"ל בעירו חמירא כו' כיון דאלו מגנב ונאבד בעיתו לשלומי. וקשה היכי משכחת לה שיהא חייב הישראל בגניבה ואבידה כיון דאין נכסי כותים בתורת שמירה כדעת הרמב"ם (בפ"ב מהלכות שכירות). וכבר נתקשה בזה במ"א ובשעה"מ (פ"ד מהלכות חמו"מ הלכה ג'). ועי' בספר חק יעקב (סי' ת"מ סק"א). ובמ"א תירץ דמיירי כשהקדים לו שכרו כבר דנטילת מעות עביד קנין כדי לחייבו במה. שהתנה וכמ"ש הריטב"א ע"ש. ומעתה נבא לבאר דעת הרא"ש (בסי' ת"מ) יען שראיתי להגאון בעל ש"א (סי' פ"ח) שהעלה דברים מתמיהים בדעת הרא"ש ע"כ אבאר. וז"ל הש"א בתשובה הנ"ל אחר שהביא דברי הגמרא דפסחים (ה') א"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מיבתייכו כיון דאלו מגניב כו'. הביא דעת הרא"ש וז"ל כתב הרא"ש י"א דוקא ש"ש דחייב בגניבה ואבידה אבל שומר חנם לא ודייקי מלישנא דאלו מגניב או נאבד וכ"כ הר"י. ובה"ג כתב דאפי' שומר חנם נמי ומגניב ונאבד בפשיעה קאמר והרא"ש הכריע שם דאפי' שומר חנם נמי דהא תניא התם נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אינו זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער. וכתב עליו הרא"ש מכאן ראי' דשומר חנם חייב לבער דסתם פקדון שומר חנם הוא ע"כ. ואני תמה עליו על ראי' זו וכי דין שומרין נוהג בשל כותי הא בפ' הזהב ממעטינן של הקדש מדיני שומרין מדכתיב רעהו ולא של הקדש ה"נ יש למעט של כותי מיניה דרעהו ולא של עובד כוכבים וכ"כ הרמב"ם להדיא (פ"ב) מהלכות שכירות דמהאי רעהו ממעטינן של הקדש ושל כותי. וא"כ הא דתניא הפקידו אצלו זקוק לבער לאו משום דמסתמא חייב באחריותו מדין שומרין הא אין דין שומרין נוהג בשל עובד כוכבים. אלא ע"כ מיירי שהפקידו אצלו וקבל עליו אחריות בפירוש ולא בסתם פקדון מיירי דאינו אלא שומר חנם וכדברי הרא"ש. וכיון דע"כ מיירי שקבל עליו אחריות בפירוש הא איכא לאוקמי שמיירי דקבל עליו בפירוש אפי' אחריות דגניבה ואבידה כיון דלא איירי מאחריות של פקדון סתמא. אבל משום אחריות של פשיעה י"ל דאין צריך לבער עכ"ל הש"א. והנה דברי הש"א תמוהים מאוד מלבד דדוחק לומר דהברייתא לאו בדיני שמירה. איירי אכתי מה הועיל בזה לדחות דברי הרא"ש ולומר דאיירי דקבל עליו אחריות מפורש דגניבה ואבידה דבודאי לא מהני תנאו בלא קנין. דהא מצינו בהקדש בסי' ש"א בח"מ (סעיף ד') ומבואר יותר בלבוש עיר שושן (סי' הנ"ל). וז"ל אע"ג דמתנה שומר חנם להיות אפי' כשואל ואפילו בלא קנין משתעבד דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשתעבד נפשי' אפי' בדברים בעלמא. ה"מ שומר שכללו התורה בדין השומרין. אבל שומר בדברים אלו שאינו בכלל שומרים האמורים בתורה אפי' קבל עליו להיות כשואל לא משתעבד בדברים בעלמא ובעי קנין עכ"ל. והוא מהגמרא דב"מ (נ"ח) וא"כ בודאי לא מהני קבלת אחריות בנכסי העובד כוכבים דנתמעטו מדיני שמירה בלא קנין כמו בהקדש. והתם בגמרא פסחים (ה') בודאי בלא קנין איירי. והנה איתא בא"ח (סי' ת"מ) ב' דעות בישראל שיש ת"י חמצו של עובד כוכבים אי בעינן אחריות דגניבה ואבידה אז עובר עליו בבל יראה וזו דעת הרמב"ם. והשנית דעת שאר פוסקים דאפי' באחריות פשיעה חייב הישראל ועבר עליו. והרמב"ם לשיטתו בזה דהני דנתמעטו מדיני שמירה מפשיעה לא נתמעט ובגמרא פסחים (ה') שלך אי אתה רואה. ומשני הא דקבל עליו אחריות הא דלא קבל עליו אחריות. ולכאורה קשה דלמה לי קבלת אחריות. כיון דקיימא לן הנח לפני שומר חנם הוי קבלת אחריות. אמנם להרמב"ם ניחא דצריך קבלת אחריות דגניבה ואבידה דבלא קבלת אחריות לא הוי אלא שומר חנם. ודעת השני' הוא דעת הפוסקים דבהני דנתמעטו מדיני שמירה אף מפשיעה נתמעטו ולדידהו הלימוד דקבלת אחריות דפשיעה. אח"כ מצאתי בספר זכרון צבי מנחם (סי' א') שביאר בסגנון זה כמוכח הסוגיא שם. אך האמת יורה דרכו דהתם בדיני שמירה איירי ובפקדון סתמא דהוא שומר חנם וכהוכחת הרא"ש דאפי' שומר חנם נמי וסתם פקדון שומר חנם הוא. ואי קשיא הא אין דין שומרין נוהג בשל כותי וכקושית הש"א. י"ל כהמ"א הנ"ל שקבל עליו שאם יפשע ישלם. ואף בהנך דנתמעטו מדיני שמירה בכל זאת אם התנה וקבל עליו חייב כיון שעל פיו סמך והפסיד והדין כמו בכל גרמא בנזקין דחייב בקיבל עליו. ה"ה נמי הכא וכמו שבארנו לעיל דברי המ"א. ואף דס"ס הא דעת הרא"ש רק דאף בשומר חנם נמי סגי. אך כש"כ בשומר שכר בודאי מהני וקשה איך משכחת לה שיהא חייב הישראל בגניבה ואבידה. כיון דאין נכסי עובד כוכבים בדין שומרין. יש לומר כמו שתירץ במ"א דמיירי כשהקדים לו שכרו כבר דנטילת מעות עביד קנין להתחייבו במה שהתנה. אך הברייתא הכא בודאי בשומר חנם מיירי דסתם פקדון שומר חנם הוא. ומיירי דקבל עליו אחריות בפירוש שאם פשע יחייב דבכהאי גונא אף בהנך דנתמעטו מדיני שומרין חייבין בפשיעה דהוא גרמא בנזקין ואם התנה חייב כנ"ל וראית הרא"ש נכונה:

אך לע"ד נראה לתרץ דעת הרא"ש בדרך אחרת ובהקדם נבאר מחלוקת הגאונים שהביא הרא"ש בפסחים (פ"א) ז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל עובד כוכבים או אצל ישראל חבירו וקבל עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא ע"ש ועי' בש"א (סי' פ"ג) שהאריך לבאר המכילתא בפירוש הגאונים וכתב הרא"ש וז"ל. ונ"ל הדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות. מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו עכ"ל והט"ז בש"ע או"ח (סי' ת"מ סק"ד) כתב וז"ל:

קשה לי דלפי מה שהשאיל לו ביתו גם בעובד כוכבים שהפקיד חמצו אצל ישראל נימא כך והו"ל כביתו של עובד כוכבים ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העובד כוכבים חמצו אצל ישראל זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער. הא עכשיו קיימינן דגם בסתם הוי ליה כביתו ולמה לי ייחד עכ"ל. ובאמת לכאורה קושיא חמורה היא. אמנם אחר העיון דברי הרא"ש נכונים דהמכילתא איירי בעובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו ומטעם דרשותו השאיל לו. ולא קשה קושית הט"ז הנ"ל. דהנה דעת המהרי"ט הובא בקצוה"ח (סי' קפ"ע) לדחות דעת הרשב"ם דרשות הנפקד נקנה להמפקיד דבמה קנה המפקיד כיון דבעינן כסף או חזקה. ועוד הקשה תינח היכא דמיחד לו מקום. אבל היכא שאינו מיחד לו מקום מאי איכא למימר ע"ש. והגאון בעל קצוה"ח תירץ שם שפיר קושיתו הראשונה ע"פ דעת הרמב"ם (פ"א ממכירה) דקרקע נקנה באכילת פירות. א"כ הכא נמי קונה באותו שימוש לאותו תשמיש שמשאילו וכמו בשביל כרמים ע"ש ועל קושיתו השניה דמהרי"ט דבעינן יחוד מקום תירץ בקצוה"ח כיון דמעיקרא אושליה הכי לכל דוכתי שיהא מונח שם חפציו וכמו דאמרינן פ' השואל בשואל גרגותני ע"ש בקצוה"ח:

אמנם בחמץ בפסח בודאי לא יספיק תירוצו של בעל קצוה"ח לומר דשאל לו לכל מקום שיניח חפציו דאיך יעשה זאת לבדוק חדריו כדין בדיקה מחמץ ויניח להניח שם חמץ אף דשל עובד כוכבים הוא ואין עובר עליו לענין בל יראה וב"י. אך לענין אכילה דשמא יבא לאוכלו איכא למיחש. ובודאי לא יעשה זאת שום אדם. וא"כ בודאי אם לא יחד לו מקום ולא הקנה לו רשותו אף להרשב"ם. ומעתה אתי שפיר דעת הרא"ש ופירושו במכילתא דמשום השאלת רשות נגע בה דרשות הנפקד נקנה להמפקיד אף בלא ייחד לו מקום וכתירוץ הקצוה"ח. אך זה רק בעובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו דשפיר שייך תירוץ הקצוה"ח הנ"ל דמעיקרא אושליה לו לכל מקום שיניח חפציו דאחת היא לו היכא דיניח. משא"כ בישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו דבודאי אם לא יחד לו מקום לא הקנה לו רשותו וכנ"ל. ולכך בעינן יחד לו מקום אבל בסתמא לא. ואתי שפיר דעת הרא"ש. ובחידושי הארכתי לבאר דהא מאחר דהכריע בש"ך ח"מ (סי' קכ"ג) שאין קנין חליפין בעובד כוכבים. א"כ מה יועיל קנין ואיך משכחת לה קבלת אחריות. אמנם באמת יש לתרץ דהטעם במתנה שומר חנם להיות כשואל דלא מהני בדברים היינו משום אסמכתא שאינו מתחייב בחיוב גמור. וכמו שביאר הש"ך (סי' ס"ו) ומבואר אצלינו בתשובה. וא"כ כיון בעובד כוכבים דעת רוב פוסקים דלא שייך אסמכתא. דבדיניהם דיינינן ליה. וא"כ משכחת קבלת אחריות בפירוש בדברים בעלמא דלא שייך גבי אסמכתא ולהסוברים דבעובד כוכבים לא מהני אסמכתא חולקים באמת על הש"ך (בסי' קכ"ו). אמנם יש להשיב דהא דאסמכתא קונה היינו מדרבנן ובעובד כוכבים לא קנה בתקנתא דרבנן עי' בקצוה"ח (סי' קצ"ד) שהעיר בזה על הגאון מהרש"ק שחדש קנין אגב במכירת חמץ ובמכירת בכור ושבח דבזה לית פירכא. והעיר בקצות החושן דהא להסוברים דאגב דרבנן עי' תוס' ב"ק (י"א). ועובד כוכבים בתקנתא דרבנן לא קני. ועי' בקצוה"ח (סי' ס"ו סעיף כ"ה) דהביא מחלוקת הלבוש והש"ך בזה. והרבה הארכתי בחדושי לתרץ בזה קושית התומים שהקשה להש"ך דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והא מעמ"ש דלא תקנו בעובד כוכבים. אך מה דיש להקשות לסברת הרא"ש דמשום שהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו דזה לא שייך אלא באם לא קבל עליו הנפקד אחריות ואין עליו חיוב לשמור ואז שימוש הבית לשמירת החמץ אינו לטובתו של הנפקד אלא לטובת המפקיד. ושפיר נקרא ביתו של מפקיד. אבל אם קבל עליו הנפקד אחריות דאין המפקיד צריך כלל לביתו של נפקד לשמירת חמצו ולטובת הנפקד הוא לא מחשיב כהשאיל לביתו למפקיד ובודאי קבלת אחריות שעל הנפקד גורם שלא יהא נקרא הבית ביתו של המפקיד. ובזה החילוק יש לקיים שיטת הגאונים ופירושם במכילתא. אך באמת לא קשה זאת להרא"ש דתלי' זאת במחלוקת הפוסקים לגבי שומרין אם החיוב בשעת משיכה או משעת אונסין (ב"ק קי"ב וכתובות ל"ד). והרמב"ן באס"ז לכתובות ביאר מחלקותם דלמ"ד משעת משיכה אמרינן שיש להשומר צד קנין תיכף בשעת משיכה. וע"כ התחלת החיוב מיד בשעת משיכה וחל תיכף מאז שעבוד הנכסים. ומאן דסובר דמשעת אונסים דעתו דכל זמן שהפקדון הוא בעין הוא ברשות בעליו כל היכא דאיתא ואין השומר בו שום צד קנין. וע"כ אין התחלת החיוב בשעבוד נכסים כ"א משעת אונסים ולא למפרע. ועי' בספר ברוך טעם בסוגיא דדבר הגורם לממון שהוכיח דעת הרמב"ם דמשעת שאלה אשתעבוד מגמרא פסחים (ל"א) ע"ש. וא"כ הרא"ש דפסק כלישנא בתרא דב"ק דמשעת אונסים עי' בש"ע ח"מ (סי' שמ"א סעיף ד'). וכז"מ שהוא בעיניה הוא ברשותה דמריה ולא הוי ברשות הנפקד שום צד אחריות ולהכי בעי הטעם דכיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו:

אמנם קשה לפ"ז דאם כן אמאי אמרינן בגמרא הפקיד העובד כוכבים אצל ישראל זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער וקשה בלא יחד לו מקום דאמאי צריך לבער משום קבלת אחריות הא כיון דמשעת אונסים אשתעבד נכסים. וכ"ז דלא אתניס והפקדון בעין ברשותא דמרא איתא. אמנם באמת זה אינו דהא בגמרא פסחים (ה') פרשו הטעם דבחמץ דבר הגורם לממון כממון דמי לכ"ע מדכתיב לא ימצא ולמ"ד דדבר הגורם לממון כמ"ד בכל מקום אצטריך לא ימצא דסד"א הואיל וכי איתיה בעיניה הדר לאו ברשותא דמרא קאי קמ"ל ע"ש. וא"כ כיון דגלי רחמנא מלא ימצא דאף דהפקדון בעין ברשותי' קאי לענין חיוב משום גורם לממון. ואי קשיא הא לא הוה קנין ובמה נקנה להנפקד י"ל דהרא"ש לשיטתיה בח"מ (סי' רצ"א ובסי' ש"ז) דמשעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מיד חייבין השומרין בשמירתן. ובמ"א ביארנו הסברא דכיון דסמך עליו הבעלים מחויב זה לשמור והשעבוד נכסי בא בשעת האונס. אבל בעובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו דליכא שום גורם לממון אי אמרינן למפרע הוא גובה ורק דמשום דאם יאבד לא יבא לידי גבייה ומשום גורם לממון כזה לא מקרי ממון בעלים ובודאי ברשותא דמרא קמא קאי היינו ברשות הישראל ואי קשה הא אינו ברשותו. להכי פירש הרא"ש דכיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו והנה גוף דברי המ"א בחידושו בהני דנתמעטו מדיני שמירה היינו דוקא בסתמא אבל כל שקבל עליו שאם פשע ישלם מתחייב. לא יתכן לשיטת הרמב"ם דסבר בהני דנתמעטו מדיני שמירה אם פשע בהן חייבין דלא נתמעטו מפשיעה עי' בח"מ (ס"ו וצ"ה וסי' ש"א) ב' דעות בזה לענין הקדש ע"ש וכן בכולהו:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה