ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן טז
ביאור דעת הפוסקים בחשוד על השבועה אי מדא' נפסל לשבועה או לא וביאור דעת התוס' בזה. גם יבואר הרבה חדושי דינים בעבר עבירה דרבנן בשב ואל תעשה וביאור דעת הפוסקים בזה. ועוד הרבה חדושי דינים כפסולי עדות מחמת עבירה
חשוד על השבועה אי מדאורייתא נפסל לשבועה או לא מחלוקת ראשונים בזה. דעת התוס' (ב"ק ק"ח) ד"ה תרי כפילי הכריעו מגמרא שבועות (מ"ה) דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע דרבנן הוא וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל עכ"ל. וכן הב"י חו"מ (סי' צ"ב) הביא בשם ריב"ן מיג"ש דחשוד על השבועה פסול לעדות ודייק לה ממש"כ רש"י שמא יוציא הלה את הפיקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה ומשמע דאינו רק דרבנן. ובשבועות פ' כל הנשבעין חשיב לה בהדיא בפסולי דרבנן. ובכנה"ג בהגהות הב"י על הטור הקשה מגמרא מפורשת (סנהדרין כ"ז) דאל תשת רשע עד קאי על גזלנין ומועלי שבועות ומשמע שם בהדיא דהוא פסול תורה וכן הקשה על התוס' דב"ק הנ"ל. ולע"ד נראה לתרץ בהקדם מה דקשה לי ג"כ לשיטת התוס' הנ"ל דחשוד דפסול לשבועה הוא רק דרבנן א"כ סתרי דבריהם זה את זה דא"כ מאי קא קשיא להו בסנהדרין כ"ז ובשבועות מ"ו ארבא דס"ל דבעינן רשע דחמס והקשה ליה אביי בסנהדרין מברייתא דתניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנין ומועלי בשבועה מאי לאו אחת שבועת ממון ואחת שבועת שוא אלמא דלא בעינן רשע דחמס ומשני לא אידי ואידי שבועת ממון כו' והקשו בתוס' שם דאמאי לא פריך ממתניתין דשבועות דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומפרש בגמרא ואפי' שבועת שוא ולא פליג שום תנא וה"ה דיפסול לעדות. ולשיטתם דחשוד פסול רק מדרבנן לשבועה ומה"ת כשר לשבועה והוכיחו מגמרא הנ"ל א"כ ליכא קושיא מהתם דבאמת מה"ת כשר משום דבעינן רשע דחמס ורק מדרבנן פסול ותמוה מאוד:
אמנם מה שנראה לע"ד בתירוץ הקושיות הנ"ל. על פי מה שמצאתי בחידושי הר"ן פ' ז"ב לתרץ קושית התוס' הנ"ל לרבא דס"ל לענין פסולי עדות בעינן רשע דחמס אמאי העובר על שבועת שוא פסול לשבועה. לפי מה דאמרינן פ"ק דמציעא דלכך לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דאשתמוטי קא משתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרע ליה או דספק מלוה ישנה יש לו עליו ותפס ליה בשביל כן ובאם שלא יזכור יחזיר לו ורמי רחמנא שבועה עליה דבשבועה אי אפשר בחזרה כמ"ש התוס' שם. וא"כ לכך בעבר על שבועת שוא פסול לשבועה אף דאינו נפסל לעדות משום דרע לשמים ורע לבריות מ"מ לשבועה פסול משום די"ל דאינו רע לבריות כלל דאשתמוטי משתמיט וכ"ש אי תפיס ליה משום ספק מלוה ישנה וכשלא יזכור יחזיר לו ומשום אימת השבועה ודאי לא יפרוש כיון דהוא חשוד על שבועת שוא. ומעתה שזכינו לדברי הר"ן הנ"ל דאשתמוטי קא משתמיט לא שייך בשבועת שוא דלא יפרוש אף משום חומר השבועה וכשיזכור לא יחזיר ורק משום מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה שייך אשתמוטי קא משתמיט כנ"ל. וא"כ ע"כ הקרא דאל תשת רשע עד לדידן דקיימ"ל דאביי ולא בעינן בפסולי עדות רשע דחמס ודרשינן אגזלנין ומועלין בשבועה ובאיזה שבועה ע"כ בשבועת שוא דלא שייך אשתמוטי קא משתמיט דאי בחשוד אממון דחשוד אשבועה הא שייך לומר אשתמוטי קא משתמיט. והתוס' דהכריעו בב"ק דלשבועה רק מדרבנן הוא פסול הוא בכהאי גונא דשייך לומר אשתמוטי קא משתמיט כגון בחשוד אממון דחשוד אשבועה או כגון התם דהודה דנשבע לשקר דיש לתלות דאשתמוטי דקא משתמיט עד דבחיש לה ועל הודאת עצמו אינו נפסל אלא שהוא חשוד על השבועה ומתורץ נמי היטב דעת הריב"ן מיגש דהביא ראי' מרש"י הנ"ל דשמא יוציא הלה את הפיקדון. דהתם לא נדע דנשבע לשקר רק שאין אנו מניחין אותו לישבע שמא יוציא הלה את הפיקדון ויבורר שאינו שוה כמו שנשבע וא"כ יוכל להיות שטעה בשומא ובודאי דרק מדרבנן הוא. דמה"ת בודאי אוקי גברא אחזקתיה ואף אם ישבע לשקר ומסתמא טעה בזה אלא בודאי רק מדרבנן וברור. ומתורץ נמי קושיתינו בדברי התוס' דהתם ע"כ הקרא קאי רק אשבועת שוא כנ"ל ובשבועת שוא לא שייך לאשתמוטי קא משתמיט ושפיר הקשו לשיטתם דבודאי מוכח דלא בעינן רשע דחמס אלא דשפיר שייך תירוץ הר"ן דאף לרבא פסול לשבועה מטעם דלא שייך אשתמוטי קא משתמיט ובכל זאת לעדות פסול משום דבעינן רשע דחמס. ואתי נמי שפיר קושית הקצוה"ח (סי' צ"ב סק"א) דהקשה הא דאמרי' פ"ק דמציעא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא דאי לא תימא הכי הא דאמר רחמנא מודה במקצת ישבע נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ומאי זו קושיא כיון דמדאורייתא אפי' חשוד על השבועה לא מפסל וא"כ היכי מוכח מהא דאמר רחמנא כו'. ולדברינו אתי שפיר דשם עיקר החידוש הוא דחידש אביי דהיכא דשייך אשתמוטי קא משתמיט או מחשש דמלוה ישנה דלא מקרי חשוד על הממון ופסול דרבנן כיון דיש לו התנצלות שוב לא איקרי חשוד בבירור על הממון ולהס"ד קא סברי דלא שנא ומדהטילה התורה שבועה עליו ע"כ חשבינן ליה בגזלן ודאי דאין לו שום התנצלות וא"כ שוב חשוד מה"ת נמי על השבועה, ותירוץ הר"ן הנ"ל וסברתו הנחמדה הוא מגמרא הנ"ל בתירוץ דאביי דחידש דאף משום מיגו דחשוד אממונא שייך אשתמוטי קא משתמיט וחילק בין שבועת שוא דלא שייך אשתמוטי קא אשתמיט כנ"ל. אך מה שיש להקשות לכאורה לדברינו לחלק בין שבועת שוא דעליה קאי הקרא דאל תשת רשע עד ופסול מה"ת דלא שייך אשתמוטי קא אשתמיט. ובין שבועה דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דשייך אשתמוטי קא אשתמיט ויש לו התנצלות ופסול רק מדרבנן כנ"ל. ממ"ש ביור"ד (סי' קי"ט ס"ח) דהחשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפי' בשבועה והטעם מבואר בב"י שם דכבר חשוד על השבועה לעבור דמושבע ועומד מהר סיני. וקשה לפי"ז הא בשבועה דמיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה דעבר נמי אשבועה דהר סיני דהוי כשבועת שוא וליתא להחילוק דהר"ן וקשה נמי לכאורה אר"י דס"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא משום דשבועה חמורה בעיני אדם. הא הוא חשוד באמת אשבועה גופא דמושבע ועומד מהר סיני. אך יש לומר ולתרץ דטעם זה דמושבע ועומד מהר סיני לא שייך לסברת הפוסקים דבשבועה דלהבא אינו נפסל משום דבשעה שנשבע נשבע באמת ואח"כ יצרו תקפו וא"כ שבועת הר סיני נמי שבועה דלהבא היא ואינו נפסל על ידה. ובזאת מתורץ נמי קושית הט"ז שהקשה ביו"ד (בסי' ב' ס"ג) במומר לתיאבון ששחט אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן ומפרש הטעם בב"י בשם אוהל מועד משום דמושבע ועומד מהר סיני וכבר עבר על השבועה ע"ש והקשה הט"ז ממ"ש בח"מ (סי' ל"ד) דאין פסול לעדות אלא בעבר עבירה שיש בה מלקות ובעובר על השבועה אמרינן שם דפסול ואפי' בעובר על החרם. ולפי מ"ש הכא דבכל עבירה אמרינן דעובר על מה שמושבע ועומד, מהר סיני היה לנו לפסול כל עובר עבירה ואפי' אין בה מלקות כיון דכאן לא מהני מה שנשבע עכ"ל. ולדברינו הנ"ל דבשבועה דלהבא אינו נפסל משום דבשעה שנשבע באמת נשבע ושבועת הר סיני נמי שבועה דלהבא היא ואינו נפסל. וכמדומה שראיתי באחרוני שתירצו כן קושית הט"ז:
ובהאי ענינא אמרתי לתרץ קושיא חמורה ששמעתי מקשים בתוס' (בב"מ ג' וכן בכתובות י"ח) שכתבו ראי' דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מהך דנסכא דר' אבא דאם טען לא חטפתי היה נשבע להכחיש את העד שד"א דאל"כ לא שייך מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ואשבועה דרבנן לא אמר הכי. ומקשים דלמא צריכי להך דבדרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ותיפוק ליה דע"כ דאו' היא דהרי שבועה להכחיש העד היא מה"ת דעד אחד מחייב שבועה ע"כ. ובאמת לדברינו הנ"ל אתי שפיר דהכרענו לעיל לחלק להר"ן בין שבועת שוא דפסול מה"ת מקרא דאל תשת רשע עד ובשבועה דמיגו דחשיד אממונא דשייך אשתמוטי קא אשתמיט בודאי מה"ת לא פסול לשבועה. ובזה מתורץ נמי מה שהקשו האחרונים דאמאי לא הוכיחו מכל עד אחד דמחייב שבועה ולמה לא נימא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אך לדברינו יש לומר דאשתמוטי קא משתמיט וכשהרציתי הדברים הראוני שכן תירץ המהר"ם שי"ף משא"כ בנסכא דר' אבא שהוא בעין לא שייך אשתמוטי קא משתמיט. ומעתה אתי שפיר דבאמת מה"ת עד אחד לא יכול לחייב שבועה בכהאי גונא שהוא בעין דהא חשיד אממונא חשיד אשבועתא ושוב יתחייב לשלם ובכגון זה לא האמינה התורה עד אחד שיתחייב ממון ולהכי כתבו התוס' דע"כ התם שבועות התורה דהרי מדרבנן לא שייך מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וע"כ דשבועת התורה הוא דהוה ולא חשוד אשבועה ויש לפלפל הרבה בדברי הקצוה"ח (סי' צ"ב) דכתב דבנסכא דר' אבא לא שייך שבועה דרבנן ואין כאן מקומו ועיין בתשובת כנסת יחזקאל (סי' ח') שהביא השואל שם בשם ספר מעדני מלך במי שקבל ע"ע עונש מי שפרע פסול לעדות ודחה שם הגאון המחבר דבשבועה דלהבא אינו נפסל לדעת רש"י. ועוד דחה דאיך נוכל לומר דנפסל בכך ואיך אומרים לו הב"ד שיקבל ע"ע מי שפרע שיהי' ח"ו פסול לעדות. בשלמא שבועה פסקינן ליה אם אמת אתו משא"כ מי שפרע פסקינן אם רוצה לחזור ע"ש שהאריך בזה. והנה לעדות אשה אי בעינן רשע דחמס לפסול או לא לכאורה לכל הפוסקים משמע דכל הפסולין המבוארין בח"מ (סי' ל"ד) דפסולין מדאו' פסולין נמי לעדות אשה. ובב"י בח"מ סי' ל' נסתפק בזה דהא עיקר דבעינן רשע דחמס ושאינו רשע דחמס אינו פסול הוא רק משום גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס נמי ע"ש. ובאמת הנמק"י (פ' ז"ב וכן פ"ז דיבמות) כתב בהדיא כן דבעדות אשה לפסול לא בעינן רשע דחמס ומטעם הנ"ל. דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזירת הכתוב ובאיסורין דא"צ עדות כו' ומהתימא שלא הביאו האחרונים והעירו. ואחר החיפוש מצאתי בספר קהלת יעקב להגאון דליסא בחידושיו לאה"ע (סי' י"ז סעיף ג') שעמד בזה והכריע דיש להחמיר בזה ע"ש שהביא דלא קשה מדברי הנמק"י בפ"ב ביבמות דכתב דברוצח פסול אף אליבא דרבא דבעינן רשע דחמס דהיינו מטעם שכתבו הפוסקים דהוי רשע דחמס כל מה דעביד להנאתו וכן הורג נפש אין לך רע לבריות יותר מזה והוי כרשע רחמם ע"ש. והנה בעד אחד לענין איסור אם מחויב לשבע להכחיש את העד כמו בממון הנה בח"מ (סי' פ"ז סעיף כ"ה) בהגה"ה דבאיסור אין משביעין והוא מתה"ד (סי' ל"ד) ובש"ך הקשה על זה דהא אדרבה בקדושין כ"ח אמרינן גבי סוטה אשכחן איסורא ממונא מנלן וילפינן גלגול דממונא מאיסורא דסוטה ע"ש. ובתומים סי' הנ"ל הביא ראי' לדינא דהרמ"א מקדושין בעד אחד בהכחשה דבדבר איסור אין משביעין. ובנוב"י מה"ת ח' אה"ע (סי' ע"ו) הקשה בקדושי עד אחד בהכחשה דבאמת אמאי לא תשבע להכחיש את העד ע"ש מה שתירץ. ודחה קושית הש"ך מסוטה דהא שבועת סוטה אינה להאמין לה דהיא שותה מים המאררים אחר השבועה. והא דילפינן גלגול שבועה מסוטה הוא רק דין חיוב שבועה ילפינן ע"ש ועיין בתשובת שיבת ציון (סי' ע"ז:
והנה אי מפסל לעדות ולשבועה בעבר עבירה דרבנן בשב ואל תעשה. הנה לכאורה דבר זה מבואר בב"י ח"מ (סי' ל"ד) ז"ל אבל העובר על דברי חכמים בשב ואל תעשה אין לנו כח לפוסלו לעדות ולשבועה אפי' לדעת הטור ורוב הפוסקים העומדים בשיטתיה דס"ל דאיכא פסולי דרבנן אפי' היכא דליכא חימוד ממון שהרי אפי העובר על איסור דאו' בשב וא"ת לא נפסל מדאו' כדמשמע מלשון הרמב"ם שכתבתי וכן הם דברי הטור דאינו נפסל מדאו' אלא במקום דאיכא מלקות ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ואיך יהי' איסור דרבנן חמור מעובר על איסור דאו' בשו"ת ועיין בשו"ת חוט השני סי' י"ח שהאריך בזה: