ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן טו
ביאור דעת הפוסקים בשעבודא דר"ג אי שייך במטלטלין או לא. ופלפול בדברי הפוסקים בזה וביאור דעת התוס' בכמה מקומות בזה. והרבה חדושי דינים בשעבודא דר"נ. וביאור כמה סוגיות בזה:
בשעבודא דר"נ אי שייך במטלטלין או לא. בפוסקים לא נזכר מזה דבר. אמנם התוס' פסחים (נא) ד"ה משתעבדנא כתבו לחלק דבמטלטלי דיתמי לא שייך שעבודא דר"נ דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא. דכשהקרקע זו משועבדת לראשון חשבינן לה כאלו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לב"ח. אבל במטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרם או משכנם אין גובה מהן. אך מאי דמספקא לן לפי דברי התוס' הנ"ל דלא משתעבדי מטלטלין בשעבודא דר"נ. אם מדאורייתא לא משתעבדי או דלמא רק מדרבנן ומשום תקנת השוק. והנה לפי מה שהעלו התוס' שם בטעמא דלא שייך שדר"נ במטלטלין משום דתלי בשעבוד והיכא דב"ח הראשון היה יכול לגבות ממשעבדי כגון בקרקע דאף אם משכנה או מכרה כו' ולהכי משועבדת נמי מד"ת כנ"ל וא"כ תלי בשעבודא דאו'. ולהסוברים דאי שעבודא דא' אף מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי מה"ת. והא דמחלקינן בין מקרקעי למטלטלין אינו אלא מדרבנן וזו דעת הרשב"א בחידושיו לב"ק הובא בקצוה"ח (סי' ל"ט) וא"כ בשעבודא דר"נ דלכולי עלמא דאו' מקרא דונתן לאשר אשם לו ובודאי מדאו' מטלטלי נמי משתעבדי אלא מדרבנן תקנו דלא לשתעבדי ומשום תקנת השוק. ובהדיא דעת הרשב"א בחידושיו לקדושין בסוף דבשעבוד דר"נ במטלטלין דלא גבי אינו אלא מדרבנן ע"ש. ודבר זה נכון לשיטת הרשב"א. אמנם כבר הבאתי לעיל בענין שעבודא דאו' שיטת הרמ"ה בחידושיו דפליג על הרשב"א ודעתו במטלטלין אי נשתעבדו מה"ת אף למ"ד דסובר שעבודא דאו' תלי בהלימודים דשעבוד דאו'. וכתב דלעולא דיליף שעבודא דאו' מקרא דיוציא לך העבוט החוצה עכצ"ל דס"ל כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כיון דקרא במטלטלין איירי וע"כ איכא שעבודא דא' אף במטלטלין. דאין סברא לומר דס"ל לעולא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מה"ת אלא מדרבנן דלא שייך תקנה גבי יורשין ולרב פפא הכריע שם דעתו מאחר דמסיק בסוף ב"ב דשעבודא דאו' כיון דקיימ"ל דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח עכצ"ל דעתו לענין הלכה דין זה דשעבודא דאו' אינו מן המקרא אלא מדין ערבות. ודוקא בקרקעות דדעתו של אדם סומכות עליהן איכא ערבות אבל לא במטלטלין שאין דעתו של אדם סומכות עליהן וליכא ערבות לא משתעבדי ע"ש בחדושנו סי' ט' שתירצנו בזה דעת הרא"ש מהשגות הש"ך שהשיג עליו (בסי' ל"ט)וגם דעת המרש"ל אשר הרב ש"ך בנה עליו דייק דדבריו סותרים זה את זה והכרענו שם דעת התוס' בשעבודא דאו' דאינו מן המקרא אלא משום ערבות ע"ש. שתירצנו קושית השעה"מ הלכות גזילה (פ"ג הלכה ד') שהעיר בסתירת דברי התוס' דפ"ק דב"ק דסותרים לדבריהם פ' נושאין על האנוסה ע"ש. וא"כ מאחר דדעת התוס' דשעבודא דאו' הוא משום ערבות ודוקא בקרקע דדעתו של אדם סומכת עליהן איכא ערבות משא"כ במטלטלין דלא סמכה דעתו של אדם וליכא ערבות לא. ומעתה יאיר לנו נתיב חדש בשעבודא דר"נ דהתוס' לא כתבו זאת (בפסחים ל"א) דבמטלטלים לא שייך שעבודא דר"נ אלא לרבא לשיטתיה (בכורות מ"ח) דשעבודא דאו' הוא מטעם ערבות וכן דעת הרא"ש כאשר ביארנו לעיל דעתו דפסק כרב פפא בסוף מס' ב"ב וברב פפא הא כבר הכריע הרמ"ה דעתו דשעבודא דאו' הוא מטעם ערבות ובמטלטלין לא שייך ערבות דאין דעתו של אדם סומכות עליהן ולדידהו שפיר הכריעו לשיטתם דבמטלטלין לא שייך שעבודא דר"נ. אבל להסוברים דשעבודא דר"נ מקרא דיוציא לך העבוט חוצה ואז אף במטלטלים נמי דאו' הוא:
והיוצא לנו דדין זה דשעבודא דר"נ אי שייך במטלטלים לפי מה שהעלו התוס' דתלי בשעבודא דאו'. א"כ תלי בהלימודים דילפינן שעבודא דאו' לדעת הרמ"ה. דאי ילפינן דהוא רק משום ערבות וא"כ דוקא בקרקע דדעתו של אדם שומכות עליהן איכא ערבות משא"כ במטלטלין דליכא ערבות ולא סמכה דעתו עליהן אבל אי ילפינן דשעבודא דאו' מקרא דיוציא לך העבוט החוצה אזי אף במטלטלין נמי דאו' וזה היסוד הוא לדעת הרמ"ה כאשר הכרענו לעיל. אבל להרשב"א לשיטתיה דפליג על הרמ"ה כאשר הכריע במהרי"ע אלגז"י לבכורות (ד' ע"ח) פשוט ומבואר דעתו דבמטלטלין לעולם שעבודא דאו' מדינא אלא מדרבנן תקנו דלא לשתעבדי ומשום תקנת השוק. ועיין בש"ך (סי' ק"א) לענין גביית שטרות ובקצוה"ח (סי' פ"ו סק"א) שהביא קושית הרשב"א להקשות אהאי דינא דר"נ דאמאי צריך קרא דונתן לאשר אשם לו על דינא דר"נ וכן לרבנן דר"נ אמאי פליגי עליו. הא כל מה שיש ללוה נכסים משועבדים להמלוה א"כ ממילא ה"ה נכסים המשועבדים ג"כ משועבדים המה למלוה שלו כדקיימ"ל שעבודא דא' והביא דברי הש"ך (דסי' ק"א) דאי לאו דר"נ נהי דב"ד מגבין משטרות לא עדיף ממכירת שטרות בע"ד גופיה ומוכר שט"ח נאמן לומר אמנה או פרוע במיגו דמחיל ה"ה בגוביינא דב"ד אבל השתא מדר"נ הו"ל מלוה ראשון בע"ד דשני ואין צריך לבוא בכח הלוה שלו הלכך לאו כל כמיניה לומר אמנה ע"ש בקצוה"ח שפלפל בדברי הש"ך דלא יתכן דבריו אלא האידנא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואם מכר או נתן אינו טורף מהלקוחות וא"כ אם יאמר אמנה אינו יכול לטרוף מן הלוה כו' אבל לדינא דאו' דאין חילוק בין קרקע למטלטלין ולמ"ד דשעבודא דאו' טורף נמי ממטלטלי שמכר וכמ"ש הרשב"א סוף קדושין וא"כ כיון דהחוב נשתעבד למלוה אי אזיל לוה ומחיל הרי זה טורף כמו שטורף ממטלטלים המשועבדים וממילא לא מצי טעין אמנה כיון דחב לאחריני ע"ש. ולדברינו הנ"ל דהבאתי להכריע דין, זה אי במטלטלין שייך שעבודא דר"נ דתלי במחלוקת דהרמ"ה והרשב"א בשעבודא דאו' ולהרמ"ה דתלי בהלימודים ואי ילפינן שעבודא דאו' דהוא משום ערבות אזי דוקא בקרקע דדעתו של אדם סומכות עליהן איכא ערבות אבל לא במטלטלין דאין דעתו של אדם סומכות עליהן וליכא ערבות לא משתעבדי מה"ת וא"כ אין מקום לקושית הרשב"א דשפיר צריך קרא דונתן לאשר אשם לוו לשעבודא דמטלטלין. ובפרט דעיקר קרא דונתן לאשר אשם לו במטלטלין איירי דמשום שעבודא דאו' לא הוה משתעבדי במטלטלין דליכא ערבות ולא סמכה דעתיה ולהכי בעינן לקרא דונתן לאשר אשם לו להשתעבד בשעבודא דר"נ. וכבר הכרענו דהתוס' והרא"ש ס"ל דשעבודא דאו' הוא משום ערבות וא"כ במטלטלין דלא סמכה דעתו וליכא ערבות לא משתעבדי ולהכי בעינן קרא דונתן כו' מדר"נ דבודאי מן המקרא הוא ומטלטלי נמי משתעבדי ואי דלא משתעבדי מדרבנן כתוס' פסחים ל"א דזה לא שייך להקשות מקרא דונתן לאשר אשם משא"כ לשיטת הרשב"א שזכרנו ולהסוברים דשעבודא דאו' מקרא דיוציא לך העבוט חוצה ובודאי נמי מטלטלי משתעבדי מה"ת שפיר קשה כנ"ל:
ומעתה נבא לבאר דין מחילה בשעבודא דר"נ. וזה לשון המחבר (בסי' פ"ו סעיף ה') אין שמעון יכול למחול ללוי ולא להרויח לו זמן שהרי פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן. והש"ך (ס"ק י"א) הרבה להקשות על המחבר דפסק כהטור בדין זה אשר רבים המה החולקים הלא המה הרא"ש פ"ב דכתובות וכן התוס' שם בשינוי קמא והביא דברי הבעל המאור והרמב"ן בספר המלחמות וכן הביא דברי בעה"ת שהביא דברי הראב"ד שדעתו במכירת שטרות דהוא דרבנן ולהכי יכול למחול. אבל בשעבודא דר"נ שהוא דאו' לא יוכל למחול והשיג עליו הבעה"ת מגמרא דב"ק ע"ש ומבואר דעתו דאף בשעבודא דר"נ יכול למחול. ועוד הביא הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים ע"ש שבירר הדעות בזה ולבסוף העלה דהעיקר כדעת התוס' בכתובות בשינוי בתרא ושכן דעת הראב"ד וסייעתו ושגם הרא"ש פסק כן בתשובה כלל ס"ח וחזר בו ממ"ש בפסקיו והביא אבל ראיות בדברי אחרונים וברר וליבן הדעות. והעיקר בדבריו דאף אי נימא דמכירת שטרות דאו' ובכל זאת יכול למחול כדקיימ"ל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. בכל זאת בשעבודא דר"נ לא יכול למחול. ולא מיבעי לטעם הסוברים בטעמא דחזר ומחלו מחול משום דיוכל לומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי מידי גביה או אסתפק לי דפרוע א"כ הכא דאינו נאמן לומר פרוע וכמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות וכדקיימ"ל לעיל (סי' מ"ז). וכן להרמב"ם וסיעתו הסוברים בטעמא דמהני מחילה משום דמכירת שטרות דרבנן בודאי לא שייך בשעבודא דר"נ דהוא מדאו' מקרא דונתן לאשר אשם לו אלא אף להסוברים דמכירת שטרות דאו' והטעם דיכול למחול הוא משום דשני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ועל שעבוד הגוף לא חל המכירה דהוא דבר שאין בו ממש וא"כ נשאר שעבוד הגוף אצל המוכר ולהכי יכול למחול שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים דהוא רק משום ערבות ומאחר דליכא לוה ליכא ערב ואף להאי טעמא לא שייך בשעבודא דר"נ בנושה מחבירו שנשתעבד הלוה השני לגמרי לראשון מדאו' ולא יכול לומר לאו בעל דברים דידי את וכדאיתא פ' האשה שנפלו. וא"כ גם גופו נשתעבד לו מדאורייתא והיאך יוכל המלוה השני למחול ע"כ תוכן דבריו והנה אמת כדבריו דבשעבודא דר"נ אין כח ביד שמעון למחול החוב דנשתעבד הלוה השני לגמרי לראשון מדאו' אך מאי דקשיא לן לדברי הש"ך להסוברים דמכירת שטרות דאו' וקיימ"ל (בסי' ס"ו סעיף ו') במוכר שט"ח לחבירו כו' בית דין אומרים ללוה לתנו ללוקח ואם קדם הלוה ופרע למוכר נפטר ואין ללוקח עליו אלא תרעומות והוא מבעה"ת עיין בטור שם, ומאי שנא (מסי' פ"ו) בשעבודא דר"נ דאם עבר ופרע למלוה שלו דצריך לחזור ולפרוע למלוה הראשון. דבשלמא אי נימא דמכירת שטרות מדרבנן ולהכי יכול למחול מאחר דמה"ת לא מהני המכירה אבל בשעבודא דר"נ דהוא מה"ת ולהכי אינו יכול למחול ושפיר דמחויב לשלם להלוקח דהוא מלוה שלו מה"ת וכן תירץ הדרישה כנ"ל וכן הש"ך (סי' ס"ו סעיף ט"ז) שכתב לחלק כחילוק הנ"ל. אך זה ניחא אי מכירת שטרות לאו דאו' דאז אם קבל הפירעון ונמחל השעבוד ופקע שעבוד דמלוה ראשון ואין ללוקח על הלוה כלום אבל אי נימא דמכירת שטרות דאו' והטעם דיכול למחול משום שני שעבודים כנ"ל וזה דוקא במכירת שטרות דליכא שעבוד הגוף במכירה כנ"ל דהוא דבר שאין בו ממש אבל לא בשעבודא דר"נ דלגמרי נשתעבד השני לראשון אף שעבוד הגוף כנ"ל ולהכי לא יכול למחול. וזה נראה לחלק רק במחילה דרק במחל לו המלוה השני דהוא לטובתו והוא לא עשה כלום ולא מקרי מזיק ומאחר דמן הדין יוכל למחול המוכר דנשאר אצלו שעבוד הגוף אין להלוקח על הלוה כלום. אבל בפורע להמוכר וב"ד אמרו ליתן להלוקח והוא קדם ופרע למוכר מקרי מזיק שעבודו של חבירו מאחר דהוא לא נהנה. ובודאי מקרי מזיק ואף במכירת שטרות בודאי מחייב. ובזה ניחא נמי לתרץ לדעתי דעת הרא"ש כלל ע"ג בתשובה (סי' א') דכתב הרא"ש במסרב ועכבוהו ב"ד מעותיו ביד מי שמחויב לו מדר"נ והוא עבר ציוי ב"ד ופרע למסרב וחייב הרא"ש לחייב ההוא לפרוע שנייה ונתן טעם א' דהו"ל מזיק שעבודו של חבירו ויש בו דינא דגרמי. והקשו האחרונים דע"כ ס"ל להרא"ש בתשובה ההיא דשעבודא דר"נ יוכל למחול דאל"כ בלאו הכי חייב לפרוע דהא משתעבד מדר"נ ובמקום דמחילה לא מהני פשיטא דפירעון לא מהני וע"כ דס"ל דיוכל למחול ומ"מ חייבוהו משום מזיק ובאמת דעת הרא"ש בשעבודא דר"נ דלא יוכל למחול עיין ש"ך (סי' פ"ו ס"ק י"א) וא"כ דבריו סותרים זה את זה. אך לדברינו ניחא דזה הסברא לחלק בין מוחל לפורע מעצמו ואינו שומע לציוי ב"ד האומרים לו ליתן ללוקח דבמוחל דהוא לטובתו והוא אינו עושה כלום אינו מקרי מזיק אבל בפורע דאין לו הנאה הרי בגדר מזיק שעבודו של חבירו כיון דלית ליה הנאה מניה וכשהרציתי הדברים אמרו לי שכן מבואר באחרונים ואין הפנאי מסכים לעיין: