אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן יב

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן יב

סימן יא

ביאור דעת הפוסקים במכירת שטרות אי דאו' או דרבנן ופלפול בדעת הפוסקים בטעמא דהמוכר שטר חוב לחבירו דיוכל למחול. וישוב נבון בדעת הרי"ף איך דעתו במכירת שטרות אי דאו' או דרבנן. והרבה חדושי דינים במחילת שטרות. ובמחילת כתובה. וביאור הרבה סוגיות בש"ס בזה:

בש"ע ח"מ (סי' ס"ו סעיף א') אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה כו'. וזה לשון התומים שם. הרב הש"ך האריך (בס"ק א') להכריע כהנך רבותא דס"ל מכירת שטרות ד"ת. ומ"מ יכול למחול כמ"ש התוס' דשני שעבודים יש כו'. ועיקר יסודו שהרא"ש והר"ן והמ"מ כולם חשבו שהרי"ף ס"ל דמכירת שטרות דרבנן וכולם טעו בהבנתו. ודברים בלתי ברורים כי ודאי אם האמת כמו שחשב הש"ך דיסודם ברי"ף. ומה שהקשה למה אמרי' שם דאפי' יורש מוחל. ואילו כפ' י"נ אמרינן נתנו במתנת שכיב מרע אינו יכול למחול. ומזה שפטו הואיל דרי"ף הקשה קושיא זו ש"מ דמכירה דרבנן. יפה דחה דבריהם די"ל מה בכך אדרבה הואיל והוא דאו' ומ"מ יכול למחול ואף בש"מ למה לא יהי' יכול למחול. אמנם מתי' הרי"ף נלמוד דבריהם דלמ"ד דהוא דאו' צ"ל במתנת ש"מ לכך אין היורשים יכולים למחול דכיון דגם הוא כיורש דאו' וכאילו הגיע בחלקו. ואיך יהי' היורש השני מוחלו. ואולם הרי"ף כתב הטעם דלכך אינו יכול למחול דעשו אותו כמתנה דאו' כאלו מטי ליד המקבל ע"ש. ואלו ס"ל מכירת שטרות דאו' הא כל מוכר ונותן הוי מתנה דאו' ומטו לידו כיון דנגמר המכירה ד"ת הרי מטו לידו ושלו הוא בכל אופן כמו שארי מטלטלין כו' ע"ש שהאריך דמתירוץ הרי"ף מוכח דעתו דמכירת שטרות דרבנן עכ"ל התומים. והנה עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו הגאונים הרא"ש והר"ן והמ"מ והש"ך. ולדעתי כוונה אחרת בדעת הרי"ף באופן דאף מקושיתו מוכח דעתו דמכירת שטרות דרבנן. וגם תירוצו עולה שפיר בדרך אחרת. דהנה קשה לי קושיא חמורה לשיטת ר"ת דמכירת שטרות דאו'. והטעם דיכול למחול משום ששני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד הגוף לא נתפס בקנין. ולא חל המכירה עליו דהוא דבר שאין בו ממש. וא"כ נשאר הוא אצל המלוה ושעבוד נכסים הוא רק מטעם ערבות. וא"כ מאחר דמוחל המלוה שעבוד הגוף דנשאר אצלו. ממילא פקע שעבוד נכסי דהוא מטעם ערב דאם ליכא לוה ליכא ערב. וקשה דאיך יכול יורש למחול דמאחר דאינו נתפס הקנין על שעבוד הגוף משום דאין בו ממש וכללא קיימ"ל דדבר שאין בו ממש ליתיה בירושה כמבואר (בסי' רע"ו). ומה גם שהשעבוד נכסי הם ביד אחר. ומעתה נראה לע"ד דזה כוונת הרי"ף בקושיתו שהקשה למה אמרינן שם דאפי' יורש מוחל ואלו (בפ' יש נוחלין) אמרינן נתנו במתנת ש"מ אין יכול למחול ופירש הבעה"ת שם הובא בב"י דאין היורש יכול למחול אבל הוא עצמו יכול למחול ומשום דאלמוהו רבנן למתנת ש"מ כו'. אבל ביורש דלא שייך טירוף דעת לא יכול למחול. ובשלמא אי נימא דמכירת שטרות דרבנן ומה"ת לא חל המכר שפיר יש לחלק בדרבנן בין מכירה מאחר דמה"ת לא חל המכר ולהכי יכול למחול משא"כ במתנת ש"מ דשייך טירוף דעת אלמוהו רבנן משא"כ אי נימא דמכירת שערות דאו'. והטעם משום שני שעבודים כנ"ל דעל שעבוד הגוף לא נתפס הקנין. וע"כ במתנת ש"מ נמי מדאו' יכול למחול אלא משום אלמוהו וקשה בלא אלמוהו נמי אין יכול היורש למחול דהא אין נתפס הקנין על שעבוד הגוף ורק בדידיה יכול למחול. וע"כ הטעם דמדרבנן הוא מכירת שטרות:

ומעתה נראה לע"ד שפיר תירוצו של הרי"ף על קושיתו דמאי שנא מתנת ש"מ דאינו יכול למחול. ולפי פירושנו הקושיא על מחילה דמכירת שטרות ולפיר"ת משום שני שעבודים כנ"ל דמאי שנא ממתנת שכ"מ כנ"ל ותירץ דעשו אותו כמתנה דאו' כאלו מטו ליד המקבל. פירש לפי מה דמבואר (ב"ב קמ"ב) דבירושה דממילא קל מקנין ואף דבקנין לאו בר קנין הוא מ"מ בר ירושה. ולהכי שפיר מהני מחילה במכירת שטרות דשעבוד הגוף נשאר אצל המלוה המוכר אפי' לענין היורש ולא קשה ממתנת ש"מ דלא יכול למחול דעשאוה כמתנה דאו' כאלו מטו ליד המקבל דלא יכול לחזור. ובחידושי הארכתי לתרץ הקושיא דכיון דהמלוה מוחל שעבוד הגוף ופקע שעבוד נכסי דהוא מטעם ערב. והוה כעין שעבוד הראי' דגריר בתר נייר כאשר ביאר בקצוה"ח סי' הנ"ל. והנה לפי מה שביאר המרדכי פ' הכותב (אות רי"ט) בטעמא דמתנת ש"מ דאין יכול למחול משום דשכיב מרע א"צ קנין לגוף המלוה ובאמירה הלואתי לפלוני סגי וקנה ולא גרע הנותן שטר חוב מאמירה בעלמא ע"ש שהביא בריש דבריו דאם הקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי בחליפין אינו יכול למחול ושאני המוכר שט"ח לחבירו דיכול למחול משום דאין קנוי לו גוף המלוה אלא שעבוד שיש לו עליו. ולכך יכול למחול ובטל השעבוד ממילא. אבל אם הקנה לו גוף המלוה במטלטלי אגב מקרקעי לא יכול למחול. וכן פסק להלכה בש"ע (סעיף כ"ו) בהגה"ה ועל זה חידש דבש"מ דא"צ קנין לגוף המלוה ובאמירה הלואתי לפלוני קנה לא גרע הנותן שט"ח מאמירה בעלמא. והנה לדברי המרדכי הנ"ל קושית הגמ' (ב"ב קמ"ז) על ר"נ דמתנת ש"מ דרבנן מהא דמודה שמואל במתנת ש"מ ואי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול. ומשני דרבנן ועשאוהו כשל תורה וקשה דתיפוק לי' דכל שקנה באמירה שוב לא מצי למחול. וע"כ צ"ל כיון דמה"ת לא קנה באמירה שוב מה"ת הי' יכול למחול. ומעתה נוכל לומר דזהו שיטת הרי"ף כהמרדכי בטעמא דמתנת ש"מ דאין יכול למחול משום דא"צ קנין לגוף המלוה ובאמירה הלואתי לפלוני קנה דלא גרע הנותן שט"ח מאמירה בעלמא. ולפי"ז שפיר מוכח דעת הרי"ף דמכירת שטרות דרבנן כדעת כל הני רבוותא בדעתו דאל"כ איך הביא ראי' מגמ' דאם נתנו במתנת ש"מ דאינו יכול למחול דטעמא משום דקנה לגוף המלוה לשיטת הרי"ף ולא גרע הנותן שט"ח מאמירה בעלמא דבודאי דרבנן. אלא ע"כ דמכירת שטרות דרבנן וכמדומה שראיתי כן מבואר באחרונים ראי' זו. ועי' בצ"צ (סי' צ"ו) בשני אחין שירשו שט"ח מאביהם וחלקו אח"כ. אם זה יכול למחול חלקו שהי' לו כיון דקיימ"ל אחים שחלקו לקוחות הן. א"כ יכול למחול זה שמכר. ולדברינו הנ"ל שהערנו דשעבוד הגוף ליתיה בירושה דהוא דבר שאין בו ממש א"כ בודאי לא מכר לו אלא שעבוד נכסי ובודאי לא יכול למחול. אלא אף אי נימא דאיתיה בירושה. בכ"ז בודאי שייך לשניהם השעבוד נכסי ושעבוד הגוף ולא מכר לו אלא שעבוד נכסי מחלקו דבשעבוד הגוף לא צריך למכור דממילא אית ליה טרם שחלקו ופשיטא דלא יכול חבירו למחול:

והנה לכאורה קשה במאי דאמרו בש"ס ב"מ ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול. והא אין הנדון דומה דאי מחלה הכתובה מחויבת היא לשלם מדינא דגרמי כדה"כ והלקוחות לאו מידי חסרו. אבל בכתבה ליתן בניסן ולא נתנה אף דמחויבת להחזיר כל מה שקבלה בעד הכתובה דהא אפסדה ללקוחות. משא"כ במחלה מחויבת לשלם כל דמי כתובתה ואכתי תקשה ליחוש שמא כתבה ליתן בניסן וע"כ צ"ל דהא דקאמר הש"ס ש"מ איתא לדשמואל אליבא דלא דאין דינא דגרמי ולמאן דדאין דינא דגרמי צ"ל כשינויי דאביי שם. והנה לפי זה שפיר יתורץ לן דברי הגמ' קדושין (מ"ח) דקא מפליגי בדשמואל אי מוכר שט"ח לחבירו יכול למחול וקשה מאחר דלא מצינו מי שפליג על שמואל איזה תנא או אמורא וא"כ במאי פליגי עליו. אמנם לפי זה אתי שפיר דלר"מ לשיטתי' דשמעינן לי' ב"ק (דף ק') דדאין דינא דגרמי. וא"כ לר"מ דינא דשמואל לא מוכח מידי. ובחידושי בארתי בזה והוצאתי דעת הב"ח בטעמא דמכירת שערות דיכול למחול משום דהוא דבר שא"ב. ולפי הטעם דביארו התוס' סוטה (כ"ה) בטעמא דלאו כגבוי דמי משום דהוה דבר שא"ב. וא"כ למ"ד אדם מקנה דבר שלבל"ע בודאי מכירת שטרות דאו' ור"מ לשיטתי' דא"מ דבר שלבל"ע ושמואל לשיטתי' כתובות (נ"ט) דאין א"מ דבר שלבל"ע. אמנם באמת זה דביארנו לעיל בטעמא דר"מ לית ליה דשמואל משום דדאין דינא דגרמי. א"כ מ"ט דחכמים דסברי אינה מקודשת דלא סמכה דעתה פן ימחול ובודאי קשה קושית התוס' כתובות (מ"ז ופ"ו וב"ב קמ"ז) דהא קיימ"ל המוחל שט"ח צריך לשלם להלוקח כל מה שכתוב בשט"ח כמבואר (בסי' ס"ו סעיף ל"ב) ועכ"פ למה תירא שמא ימחול הלא יצטרך לשלם לה דהיזק. וע"כ דעת חכמים דפטרי משום דחיוב זה רק מדינא דגרמי ולא דאין דינא דגרמי. וא"כ מאי דוחקא לומר דר"מ לית לי' דשמואל דילמא לעולם ס"ל דשמואל ולטעמיה אזיל דדאין דינא דגרמי וסמכה דעתה שלא ימחול שיצטרך לשלם אם ימחול ונסתר דברינו. אולם אפשר לתרץ על פי דברי הש"ג שהביא הרב ש"ך בחו"מ (סי' ס"ו ס"ק ק"א) דיורש המוחל שע"ח אין צריך לשלם:

והנה הרא"ש בב"מ (כ') ש"מ איתא לדשמואל כו' הקשה דלמא מיירי במכרה הכתובה במעמד שלשתן ע"ש. וכדברי הראב"ד מההיא דאמימר בסוף (פ"ק דגיטין) דאם כתב לו הלוה בפי' אינו יכול למחול ולכאורה עלה בדעתי לומר דשמואל דאית לי' המוכר שט"ח לחבירו יכול למחול וסבירא ליה נמי הכא דבמעמד שלשתן קנה ואמימר פירש למלתי' דנעשה כאומר. ולא משכחת לאמימר בשום חוב בעולם שיהא יכול למחול. אח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן שהקשה זאת בדברי הראב"ד ושמחתי. ועי' תשובות הר"ן (סי' ס"ד) שתירץ קושית הרמב"ן בטוב טעם א"ש ועי' בדרוש וחידוש מהגאון רע"א (מערכה ט"ז) במס' כתובות שתירץ דעת הרא"ש. ועי' בב"ש (סי' כ"ח) באה"ע שביאר מחלוקת הפוסקים במעמד שלשתן אי הוי קדושי תורה כיון דהוא רק תקנתא דרבנן אי מהני הקדושין מדאו' מאחר דזכתה בהפקר ב"ד. וכן הוא מחלוקת בגזל אחר יאוש. דהרא"ש ס"ל יאוש קונה מדרבנן הובא בב"ש (ס"ק ו') ע"ש בב"י סי' הנ"ל דמחלק דגזל אחר יאוש אע"ג דזוכה מדרבנן מ"מ מדאו' צריך לחזור א"כ מקדש אותה בדבר שאינו שלו מדאו'. אמנם לדעתי נראה לחלק בפשיטות דהא כל עיקר טעם דקנין דרבנן מהני מה"ת הוא משום הפקר ב"ד דמהני מדאו'. וכיון דזכתה ע"י, הפקר ב"ד מקודשת מדאו'. וא"כ בגזל אחר יאוש לא שייך הפקר ב"ד דהא בלא"ה הפקר הוא דהא הנגזל עצמו הפקירו ביאוש רק דרחמנא גזרה שלא יהי' יכול לקנותו מן ההפקר וא"כ לא שייך לומר שזוכה בהפקר ב"ד והרבה הארכתי בחידושי לפלפל בזה בדברי הנוב"י מהדו"ת (סי' ע"ז) ויש לפלפל בזה אי יאוש מטעם הפקר דתלי במחלוקת רש"י ותוס' ב"ק (ס"ו) וגיטין ט"ל ואכ"מ. ועי' בקהלת יעקב (סי' כ"ח סעיף י"ג) ועי' בשעה"מ הל' שקלים דהקשה בהא דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שיהי' מוסרן לציבור דהא מדאו' לאו בני הקנאה נינהו ובהדיא פסק בה' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה. ועי' בקצוה"ח (סי' רל"ה סעיף ז') שהביא ראי' מההיא דשקלים דקנין דרבנן מהני מן התורה ע"ש. שפלפל דלדברי הברטנורא דקטנים היינו פחותים מעשרים ע"ש. והנה אי תנאי מהני במכירת שטרות עי' בתשובת גליא מסכתא (סי' י"א) באחד שמכר שט"ח לחבירו ותנאי הי' להם בשעת המכירה אם ירצה המוכר ליתן להקונה במשך חצי שנה כספו שנתן יוחזר השט"ח ליד המוכר ע"ש. דרצה השואל לדמות דין זה למוכר שדה והתנה ואמר לכשיהי' לי מעות תחזיר לו, דהוה צד אחד בריבית ואסור ע"ש דפלפל בזה דלא דמי דכאן יש קבלת אחריות דאם לא יהי' יכול להוציא מיד בעה"ח על הקונה כל ההיזק שאז בודאי המוכר הקנה המעות להקונה. והביא שם דגוף הדין מבואר ברמ"א (קס"ט סעיף י"ח) בשם תה"ד דאסור להתנות במכירת שט"ח שיחזור לו המכירה בחזרה כמו בדין מכירת שדה או בית ומשמע מפורש דבקבלת אחריות שמקבל עליו המוכר בזה אינו מועיל. והנה נשאלתי מאחד מחבירי אם הקונה שט"ח ונתן הדמים אם יכול לחזור כמו המוכר שע"ח דהמוכר יכול למחול וע"כ דהמוכר אינו מוכר א"כ גם הלוקח יכול לחזור ורצה לומר דתלי זאת בהמחלוקת אי מכירת שטרות דרבנן או דאו' דאי מכירת שטרות דרבנן ומה"ת לא חל המוכר. א"כ בודאי יכול הקונה לחזור משא"כ אי נימא דמכירת שטרות דאו' אינו בודאי יכול לחזור והשבתי לו דזה אינו דאפי' להסוברים דמכירת שערות דרבנן בודאי מהני הקנין דרבנן מה"ת וכנ"ל. דביארנו זה ובכמה מקומות ועי' בתשובת חת"ס ח' יור"ד (סי' שי"ד) אמנם בעיקר הטעם דיכול למחול המוכר אין הטעם דהמכר לא חל דאם כן אע"פ שלא מחלו המוכר יכול לחזור אלא הטעם אי מכירת שטרות דאו' דשעבוד הגוף נשאר אצל המלוה לשיטת ר"ת דמכירת שטרות, דאו' או לשארי הטעמים וא"כ בלוקח דלא שייך טעמים הנ"ל בודאי לא יכול לחזור ועי' בתשובת אבקת רוכל (סי' ק"ל) שבאר כזאת ופשוט הוא

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה