אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן יא

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן יא

סימן י

ביאור דעת הפוסקים בדין שטר שיש בו ריבית והרבה חדושי דינים בלאוין דאין בהם מלקות אם נפסלין העדים. וביאור דעת הפוסקים בזה. וביאור הרבה סוגיות בש"ס בזה. ופלפול בדברי הפוסקים בלאו הניתק לעשה דאין לוקין אי איסורא סיהא איכא. ועור הרבה חדושי דינים בפסולי עדות מחמת עבירה:

בש"ע ח"מ (סי' נ"ב סעיף א') שטר שיש בו ריבית מפורש אינו גובה בו הריבית אבל גובה בו הקרן כו'. ובקצוה"ח הביא דברי המל"מ (פ"ד מהלכות מלוה) שהאריך בקושית התוס' ב"מ (ע"ב דהקשו הא העדים פסולין שעוברים בלאו דלא תשימון ואע"פ שאין מרויחין יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקיימא לן כאביי דפסול עכ"ל ובמל"מ כתב דיש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפ"י מסנהדרין. וכ"כ הרב החינוך (סי' ע"ד) וכתב הטעם דהרי אפי' המלוה אינו במלקות שניתן להשבון ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו מלקות. וכיון שכן לא מפסלי לעדים שהרי כתב רבינו בפ"י מעדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות. ומשמע דאם אינו חייב מלקות לא מפסל ע"ש בקצוה"ח שהאריך בזה והביא דברי המל"מ בשם הג"ת (שער מ"ו) דלוקין העדים ודוקא מלוה אינו לוקה משום דאיתיה בהשבה. אבל עדים לית בהו צד תיקון בהשבה כיון שאין לוקחין הריבית ונשאר להם לאו דלא תשימו במקומו. ובשם ספר בני שמואל הביא נמי כן דהוכיח מנמק"י דהעדים בני מלקות אלא דהקשה דאיך יתחייבו הערב והעדים מלקות הא הוי לאו שאין בו מעשה. ובמל"מ כתב כיון דחתמו בשטר הוי לאו דאית בו מעשה ועוד כיון דמשכחת לאו זה על ידי מעשה אף בדליכא מעשה לוקין ואפי' לא חתמו לוקין. וע"ש בקצוה"ח שפלפל בדברי הלח"מ (פ' י"ג משכירות) דאם חסמה בקול לוקה ע"ש:

ומה שנראה לע"ד בדין זה דבש"ע ח"מ (סי' ל"ד) מבואר דעובר עבירה שאין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן ומקורו מרבינו ירוחם. ולכאורה משמע דבכל לאו שאין בו מלקות אם בלאו שאין בו מעשה או בניתק לעשה או בניתק לאזהרת מיתת ב"ד וכן מורים דברי הרמב"ם. ועי' בהגהות הכנה"ג על הב"י (אות כ"ו) דהאריך בזה והעלה לצדד דכל שאין בו מלקות בכל גוני הן בניתק לעשה או באין בו מעשה או בניתק לאזהרת מיתת ב"ד וכדומה הכל פסול מה"ת. אך התומים (בסי' ל"ד) הכריע ויצא לחלק דבלאו הניתק לעשה או שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דזה אינו מחמת קלות האיסור הוא דנפסל לעדות. אבל לאו שאין בו מעשה דמשום קלות הלאו הוא לכך לא נפסל לעדות. ובזה מתורץ שפיר קושית המל"מ על התוס' דאמאי פסולים העדים בחתמו על שטר שיש בו ריבית דהא ניתן להשבון כנ"ל. דבאמת נפסלים בזה והתומים בעצמו תירץ כן ע"ש. אמנם בלאו שאין בו מעשה דמשום קלות הלאו הוא לא נפסלו כנ"ל. לדברי התומים וכן העלה בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צ"ט) שכתב בפשיטות דבלאו שאין בו מעשה לא נפסל לעדות. וא"כ קושית הבני שמואל דאיך יתחייבו העדים כו', הא לאו שאין בו מעשה הוא. לכאורה קושיא אלימתא הוא אמנם באמת לק"מ די"ל דקושית התוס' הוא לחכמים דר' מאיר שם דסברי דגבי בשטר קרן אפי' ממשעבדי וחכמים דר"מ היינו ר' יהודה עי' כתובות (מ"ו) בתוס' ד"ה מאן ור' יהודה לשיטתי' (מכות ד') דלוקין על לאו שאין בו מעשה ופשוט. ולזה העירני כבוד ידידי האברך

הרב כו' מוה' חיים יצחק יודעלזאהן מאקמיאן:

אמנם המהרי"ט (ח' אה"ע סי' מ"ג) כתב דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פטור דלא כתומים ע"ש. והלח"מ הקשה על ה"ה דתירץ דשאני חסימה כיון שישנו במעשה גמור אף החסימה בקול הוי מעשה והקשה דא"כ מאי פריך בש"ס מע"ז לחסימה הא בע"ז לא משכחת מעשה. ותירץ דלפי מ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות עדות) דאדם יכול להעיד בכתב. א"כ ע"ז נמי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו והוי כמו מעשה. ובזה תירץ המל"מ דבריבית נמי כיון דמשכחת לה ע"י מעשה כגון בחתימה אף שלא חתמו לוקין דומיא דע"ז ע"ש. ובאמת הרא"ה בס' החינוך אין דעתו כן ודעתו דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו מעשה אין לוקין ועי' בשעה"מ (פ"ק מהלכות חו"מ) שהכריע דאף דעת הרמב"ם כן. ועי' בתשובת שיבת ציון (סי' ק'). ואם כן דעת הרמב"ם והחינוך שוים בזה ובשטר שיש בו ריבית פעור גם הלוה ממלקות ובהדיא דעת הרמב"ם (פ"ד ממלוה הלכה ג') דהמלוה והלוה אינם לוקין משום שניתן להשבון. ובזה אין מקום לקושית הקצוה"ח (בסי' ל"ח) בהא דשטר שיש בו רבית דגובה את הקרן ולמה יגבה את הקרן הא גם הלוה לוקה. וא"כ הוה להו חייבי מלקות שוגגין דפטורין מתשלומין לר"ל ע"ש. דבאמת כולם פטורים להרמב"ם משום דניתן להשבון. והשעה"מ הקשה לשיטת הרא"ה בספר החינוך שהרי מצינו בשבועה שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא (פ"ב דשבועות) ואם נשבע שיאכל ועבר על הלאו ולא אכל לא לקי דלא עשה מעשה הרי דאע"פ שאפשר לעבור הלאו מבלי מעשה כל שעבר ע"י מעשה לוקה ע"ש שהאריך בזה:

אמנם בגוף דברי הה"מ והמל"מ דכל לאו שיש בו מעשה גמור לוקין עליו אף בדיבור. קשה לכאורה לפי מה שהכרענו לעיל דדעת הרמב"ם נמי כן והא הרמב"ם (פי"א מהלכות עבודת כוכבים ה' ח' ט') מפורש כתב בלאוין של מעונן וחובר חבר שאם עבר עליהם במעשה לוקה כגון שהניד אצבעו או הרכין ראשו עם דיבורו אבל בדיבור לבד אינו לוקה עש"ה ומפורש דלא כהה"מ שהרי אף שישנם ללאוין הללו במעשה. מ"מ אם עבר עליהם בדיבור לא לקי. ומצאתי בספר עמודי אור (סי' ס"א) שעמד בזה. והנה בתומים (סי' כ"ח ס"ק ט"ו) הקשה לדעת ר"ת דס"ל דכותב עדותו מהני. א"כ משכחת לה גבי עדים זוממין, מעשה כגון שהעידו ע"פ כתבם דזה הוה מעשה גדול ע"ש. וגם אנכי הקשתי כן בהא דאמרו כל לאו שאין בו מעשה לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דלפי הלח"מ פי"ג משכירות ה"ב דעדים זוממין כיון דיוכלו להעיד על ידי כתב הו"ל לאו שיש בו מעשה כיון דמשכחת לה ע"י מעשה. א"כ גם שבועה אם נימא דשבועה בכתב הו"ל שבועה עי' שו"ת חות יאיר שהביא ראי' מהא דפסקינן בא"ח (סי' מ"ז) דהכותב בדברי תורה צריך לברך ע"ש ועיין בשו"ת שב יעקב (ח' א"ח סי' מ"ח) ובתשובת רע"א (סי' כ"ט) שהאריך לענין ספירה אם יצא בכתב ע"ש שהביא הפוסקים בזה. וא"כ כיון דמשכחת לה ע"י כתב שוב הו"ל כלאו שיש בו מעשה אף דהוא בע"פ וכמ"ש הה"מ לענין חסימה בקול דלא כהחינוך. ועי' מל"מ (פ"ד ממלוה) לענין עידי ריבית. והרבה הארכתי לבאר בחידושי דלא כהחינוך. ודבר נחמד ראיתי בזה במנחת אהרן בחדושיו לסנהדרין שתירץ בזה שפיר קושית המפרשים במס' תמורה ד'. דפריך שם הגמרא לר' יעקב דאין לוקין על נותר משום דהוי לאו שאין בו מעשה. א"כ קרא דוהנותר למה לי ומשני שם, דמבעיא ליה ליתן בוקר שני לשריפתו דשריפת קדש אינו דוחה יו"ט וכדחזקי' ע"ש. והקשו המפרשים לפי מה שכתבו התוס' במס' שבת (כ"ד) דהא דמשני אביי שם דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מוכח מקרא דעולת שבת בשבתו כו'. וכתבו התוס' שם דזה אליבא דר' עקיבא דדריש להאי קרא דחלבי שבת קריבין ביו"ט ובמס' מכות (ד' ע"ב) כתבו התוס' דרע"ק סבר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וא"כ קשה לר"ע האי קרא דוהנותר מאי עביד ליה. דא"ל כתירוץ הגמרא דמיבעיא ליה ליתן בוקר שני לשריפתו דאין דוחה יו"ט, דלר"ע כבר מוכח זה מקרא דעולת שבת בשבתו כמו דיליף אביי שם. ותירץ שם הגאון הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות חמץ ומצה ה"ג) דאין לוקין בחמץ משום ב"י וב"י אלא א"כ קנה חמץ בפסח או החמיצה שעשה מעשה כו'. משמע מדבריו שכתב או החמיצה אע"פ שהחימוץ אחר זמן בא מ"מ אקרי מעשה. וא"כ לפ"ז משכחת ג"כ גבי נותר שיהי' בו מעשה דבמס' פסחים (דף פ"ג) קאמר הגמרא, עצמות והנותר ישרפו בט"ז משום נותר שבעצמות דלא יוכל לשוברן ולהוציא מהם המוח דאסור בשבירת עצם. וא"כ הלאו דלא תותירו ע"כ לא קאי על המוח שבעצמות דהא אריא הוא דרביע עלי' שאסור לשוברן ובכל זאת הוא בכלל נותר כמו בשר ונמנין עליו. וא"כ משכחת גבי נותר שיהי' בו מעשה כגון ששבר עצם שיש בו מוח והוציא המוח שיש בו כזית ולא אכל וניתותר שמעשיו גרמה לו לעבור אלאו דלא תותירו דאי לא היה שובר העצם לא הי' עליו שם נותר. אך כשעשה מעשה לשבר העצם חל עליו תיכף הלאו דלא תותירו שמחויב לאכול שלא יבא לידי נותר. ושפיר הרי הוא לאו שיש בו מעשה ע"ש שתירץ בזה דלכאורה קשה הא אצטריך לנתוקי לאו היכא שעבר הלאו ע"י מעשה. דמטעם שאין בו מעשה הי' ראוי ללקות עליו הכא דהא עשה מעשה ולהכי כתיב והנותר להורות דפטור מטעם ניתק לעשה. וקשה מאי פריך הגמרא לר' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה. וכן לר' יהודא דאמר לא מן השם הוא זה דמשמע דאין צריך לטעמא של ר"י דבלא"ה אין לוקין משום דהוה לאו שאין בו מעשה, והא מ"מ צריך לטעם הזה להיכא דעשה מעשה. וצ"ל כסברת החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה אף שעבר ע"י מעשה מ"מ מקרי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו דאין לוקין עליו אלא שלא יהי' אפשר לעבור הלאו כ"א ע"י מעשה דוקא. ולפ"ז י"ל דר' יעקב ס"ל ג"כ הך סברא ולהכי קאמר לא מן השם הוא זה. דבלא"ה פטור ממלקות ולדידיה לשיטתיה שפיר פריך הגמרא האי קרא דוהנותר מאי עביד ליה. אמנם ר"ע לשיטתיה אזיל דסבר המקיים כלאים בכרם לוקה ופי' הערוך שמניח בסוף שדהו כשמצא זרועים והקשו בתוס' מכות דהא הוי לאו שאין בו מעשה כו' ופרשו בע"א המקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב. א"כ מוכח לפי זה דר"ע לית ליה סברת בעה"ח דאם לא כן הדרא קושית התוס' דאמאי לוקין לר"ע במקיים כלאים אף שעשה מעשה דהא באמת אף שמקיים כלאים בלי מעשה דהיינו שמניח בסוף שדהו כפי' הערוך נמי עובר בלאו אלא שאין לוקין משום דלא עשה מעשה. א"כ אף שעשה מעשה אמאי לוקין עליו אלא ודאי דלא ס"ל סברת בעה"ח ולשיטתיה שפיר לא קשה קושית הגמרא דהנותר מאי עביד ליה דאצטריך לנתוקי הלאו היכא דעבר ע"י מעשה ע"ש בדבריו הנחמדים.

והנה במה שחדש הגאון בעמ"א דאי מתחילה הי' מעשה אף שלא הי' אז העברת הלאו כ"א לאחר זמן אפי"ה מקרי לאו שיש בו מעשה כבר קדמו בזה בשאגת ארי' (סי' ל"ב) שהוכיח כן בראיות נכונות מנזיר י"ח (וממכות כ"ב) ע"ש. ובתשובת ש"א החדשות (סי' י"ב) הרחיב הדיבור בזה ע"ש. אמנם מה שהביא כן בשם הרמב"ם. באמת כבר הבאתי לעיל דברי השעה"מ פרק ראשון מהלכות חמץ ומצה דהכריע דעת הרמב"ם כהחינוך דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אף אם עשה מעשה אין לוקין והחזקנו דבריו לעיל ובודאי נסתר ראיתו מהרמב"ם. אמנם בעיקר ראיתו מהרמב"ם אין ראי' מדכתב או החמיצה דמשמע דהחימוץ בא אח"כ. די"ל דעת הרמב"ם דמחמץ עיסתו בפסח פירושו כגון שהניח שאור על העיסה. והביא דבר המחמץ בידים והמעשה ע"כ צ"ל בשעת העברת הלאו דוקא. ולפ"ז נוכל לתרץ גם קושיא הנ"ל מע"ז ומשבועה דיכול להיות בכתב והוי כמו יש בו מעשה דהמעשה בעינן בעת העברת הלאו ולא מצרפינן מעשה דקודם מאחר דכעת בשעה שבא הכתב לפנינו ואז עיקר עדות או שבועה ליתא המעשה לפנינו. והרבה הארכתי בזה בחידושי ועי' בשו"ת תשובה מאהבה. והנה בעיקר מחלוקת ר' יעקב ור' יהודא בנותר דאין לוקין או משום דניתק לעשה לר' יהודא או משום דהוי לאו שאין בו מעשה לר' יעקב. איכא נ"מ אי מותר לכתחילה להשהותו ע"מ לשורפו אח"כ. לפי מה שכתבו התוס' פסחים (כ"ט) מכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח כו' לבער אינו עובר באותו שהי' דאי אמר עובר כו' א"כ יכול לכתחילה להשהותו וליכא איסור בדבר. אבל אי נימא הטעם דאין לוקין משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה רק אין לוקין עליו אבל איסורא מיהא איכא. ובזה שפיר יש לתרץ קושית המל"מ הלכות פסולי המוקדשין (פ' י"ז הלכה ט') שכתב אסור להותיר מבשר ק"ק לאחר זמן אכילת כו' והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו כו'. וכתב ע"ז המל"מ דקשה דלמה לן באכילת קדשים טעמא דהתירא משום דנתקו הכתוב לעשה תיפוק ליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכבר הוקשה זה למרן וכתב שתירוצו דחוק משום דאם טעם זה דנל"ע הי' כולל כמו הטעם דאין בו מעשה הי' ניחא לתרץ כן. אך רואה אני דטעם זה דנל"ע אינו כולל שהרי היכא דאינו יכול לקיים העשה הי' לוקה כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מה"נ ה"ז). ואם כן הגע עצמך שאבד הנותר או אכלו ארי אין לו תיקון ללאו והא מן הדין שילקה לולא הטעם דאין בו מעשה. ויותר הי' למימר הטעם דאין בו מעשה שהוא כולל כל החלוקות ולעולם אין לוקין עכ"ל ע"ש. ועי' בספר ברוך טעם שהאריך בזה בענין עדל"ת. ולדברינו אפשר לומר הטעם כחלוקינו הנ"ל לענין איסור דאי הטעם משום לאו שאין בו מעשה אזי מלקא הוא דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא משא"כ אי הטעם משום דהוי להנל"ע אזי מותר לעבור לכתחילה. אח"כ מצאתי להגאון ר' יהושע אייזיק אב"ד דסלנים זצ"ל שכתב כן בספרו מרבה עצה מאמר ה' ע"ש:

אמנם בגוף דברי התוס' הנ"ל. הש"א (בסי' פ"א) האריך להקשות על דברי הר"י ז"ל דיוכל לכתחילה לשהות משום להנל"ע דהא אע"ג דקיימא לן להנל"ע אין לוקין. מלקא הוא דלא לקי אבל איסורא וודאי איכא אע"פ שקיים העשה לבסוף ורחמנא נתקו הלאו לעשה לומר שאם עברת על לאו זה תקנתו בקיום עשה זו לפטור מן המלקות אבל מאיסורא לא פלט ע"ש שהוכיח (מפ' הכונס ס') דשלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה ישלם רשע מקרי הרי אע"פ שגוזל ע"מ להשיב רשע מקרי ע"ש מפ' איזהו נשך (ס"א) ע"ש. ואף דבאמת דעת רש"י ב"מ (ס"ב ע"א) תנאי דתניא ר' נחמי' כו' פוטרין את המלוה ואת הערב כו' ופירש"י פוטרין את המלוה ואת הערב מן לא תעשה ומלקות מפני שיש בהן קום עשה והו"ל לאו הנל"ע ומבואר דלהנל"ע פטור אף מל"ת בכל זאת יש לומר דאיסור תורה מיהא איכא דלא גרע מחצי שיעור דאסור מה"ת אף דלענין איסור הלאו בעי כזית או שארי שיעורים. ובאמת מחלוקת הפוסקים בחצי שיעור גופא אי באיסור לאו או רק באיסור תורה בלבד. דהש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ובב"י יו"ד סי' ק"י) דעתם דחצי שיעור דאסור מה"ת. היינו דלא ללקות עליו אבל בלאו עובר איסור לאו ממש, אמנם התוס' (שבועות כ"ג וכריתות ס"ב) ד"ה לא קרעו מבואר דעתם דחצי שיעור הוא רק איסור גרידא מה"ת לא איסור לאו. ובאמת קשה לדעת הש"ך והב"י דחצי שיעור דאסור הוא איסור לאו ממש. מהא דפריך הגמרא כריתות (כ"ב) מברייתא דתניא הרי עובר בל"ת ומשמע דאין בו כרת. דילמא מיירי בלב עוף דאין בדמו כזית והוי חצי שיעור דם ושפיר אמר עובר בל"ת ואין לוקין. והרבה הארכתי בחידושי ועי' לקמן בתשובתינו (סי' ל"ו) באורך וע"ש עוד דבארנו בטעם היד המלך דכתב בספיקא של הגאון הח"צ אי בבל יראה וב"י אסור חצי שיעור. וכתב דחצי שיעור לא שייך בבל יראה וב"י. דחצי שיעור הוא נחות דרגא משיעור שלם. והיכא דעל שיעור שלם איכא מלקות אזי בחצי שיעור איכא איסור תורה. משא"כ היכא דעל שיעור שלם ליכא מלקות אזי בחצי שיעור ליכא איסור. ומשו"ה ב"י וב"י דהוי להנל"ע כפסחים (צ"ה) בפרטיה דבל יראה מאי קא ממעט להו ב"י וב"י דדמי ליה דהוי להנל"ע ובשיעור שלם ליכא מלקות ולהכי לא שייך בל יראה בחצי שיעור עכ"ל. ולדברינו הנ"ל הלא שפיר איכא נחות דרגא משיעור, שלם דעל שיעור שלם איכא איסור לאו אלא דמלקות ליתא. אבל באיסור לאו כדקאי קאי ובחצי שיעור איכא רק, איסור תורה ובחדושי לענין חצי שיעור יבואר זאת:

והנה בהא דהעדים המעידים על שטר שיש בו ריבית לא נפסלו משום לפני עור. לכאורה יש לומר משום דאין האיסור בא תיכף. ובאמת מבואר כן בדגול מרבבה (סי' קנ"א) שהקשה שם על הש"ך דמומר ישראל הוא עש"ז רצה לחלק דבכהאי גונא דליכא תרי עברי דנהרא מותר אם אינו עושה תיכף האיסור ע"ש. (ועי' במל"מ פ"ד ממלוה ה"ב) ע"ש. ועי' בתשובת פ"מ (סי' ק"ה) דהקשה להב"י דס"ל כהנמק"י דלוה בריבית פסול רק מדרבנן דלא משמע להו איסורא א"כ אף העדים יפסלו. ובאמת לא קשה מידי דאף דקיי"ל דאינו נפסל זולת בעבר אלאו שיש בו מלקות היינו שיפסול מדאו' אבל מדרבנן הא קיי"ל בח"מ (סי' ל"ד) דאף בגזל דבריהם נפסל מיהת מדרבנן. וא"כ הך לאו דלפני עור אף דאין לוקין עליו דהוי לאו שאב"מ וא"כ הלוה תמיד עובר אלפני עור הא משא"כ עדים. אי ידעינן דהי' מלוה לו בלא בפניהם ודאי לא עברו אל"ע. אלא אפי' ידעינן דבזולתם לא הי' מלוה לו מ"מ לדידהו לא משמע איסורא דאפשר היו סבורין דילוה לו זולתם ואפי' איסור דרבנן ליכא. והנה בלאו דלא תשימון עליו נשך בודאי אין הלוה עובר עליו כדאמרינן בסוף איזהו נשך דמלוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך כו' ומשום לפני עור לא תתן כו' ע"ש. ועי' בתשובת הר"ן (סי' ע"ג) שהאריך בזה. והנה בעיקר חידוש השאגת אריה דאי מתחילה הי' מעשה אע"פ דהעברת הלאו הי' אחר זמן כבר קדמו המל"מ (בפ"ג מהלכות ביאת המקדש הלכה כ"א) ע"ש שהבין כן בהבנת התוס' (שבועות כ"ב). ועי' במל"מ (פ"ה מהלכות נזירות דין י"ט) בנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא, שיהא שם כדי השתחויה. והקשה בלח"מ שם (דבפ"ו) כתב הרמב"ם נכנס לשידה תיבה כו' ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהא שם אינו לוקה. ובגמרא דנזיר (י"ז) לא איבעי לן אלא אי צריך שהייה אבל אי שהא לכ"ע לקי ע"ש. ועי' באורח משור למס' נזיר שתירץ ע"פ דברי התוס' הנ"ל שזכרנו דהיכא דתחילת הלאו בא ע"י מעשה לוקין אף למ"ד לאו שאב"מ אין לוקין והרמב"ם פסק בכל דוכתי דלאו שאב"מ אין לוקין לכך (בפ"ו) דלא עשה מעשה כלל שהרי בתחילה נכנס בשידה תיבה ומגדל להכי אין לוקין. אכן (בפ"ה) דנכנס בשגגה מ"מ עביד מעשה ונכנס באיסור דהוי כמו כלאים כיון דתחילה ע"י המעשה בא ובודאי לוקין ע"ש שפלפל בזה:

והנה בעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שזכרנו (בפ"א מהלכות חמץ) שאינו לוקה כ"א בקנה חמץ בפסח או חמצו שעשה מעשה. אבל אם הי' לו חמץ ולא ביערו אע"פ שעובר בשני לאוין אינו לוקה. קשה לדברי הה"מ הנ"ל שזכרנו כיון שמשכחת לה מעשה כנ"ל הי' לו לחייב גם בלי מעשה. ומצאתי בנוב"י מהדו"ת (ח' או"ח סי' ע"ו) שנתקשה בזה. ע"ש שתירץ דהה"מ קאמר דהיכא שיכול לעבור במעשה חייב אף בלי מעשה. היינו כמו חסימה שהרי יכול לעבור עתה לאו זה במעשה וזה דומה למה שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ ע"מ כו' הרי על זה החמץ אי אפשר לעבור ע"י מעשה שהרי כבר הוא שלו. ולהפקירו או למוכרו ולחזור ולזכות בו אי אפשר שאינו ברשותו. ולכן אינו לוקה ע"ש שהקשה עוד ממה דפסק הרמב"ם (בפ' י"ב מעובד כוכבים) שאין האיש מתגלח לוקה אלא א"כ סייע למגלח ולדברי הה"מ שכל לאו שמשכחת בו מעשה אפי' לא עשה עשה רק דיבור הוא לוקה. קשה כיון דבהתגלחת משכחת בו מעשה דהיינו מסייע. א"כ גם אם לא סייע יהי' חייב. ולפי הנ"ל לא ק"מ דעתה אין שום מעשה כלל לא מהני מה דמשכחת לה ע"י מעשה ע"ש שפלפל הרבה בזה אח"כ מצאתי בשעה"מ הלכות כלאים (פ"א הלכה ג'). דהקשה לה"ה הנ"ל מהא דפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות חו"מ) דאינו לוקה אלא א"כ קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים ובהדיא אמרו בתוספתא המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה ע"ש שהשאיר בצ"ע. ולדברי הנוב"י הנ"ל מתורץ שפיר. ע"ש עוד בשעה"מ שהקשה דברי רש"י מו"ק (דף ג') ד"ה. אף המקיים שדבריו סותרים למ"ש בע"ז וע"ש שפלפל בדברי הערוך הנ"ל שזכרנו:

והנה בענין הלזה ראיתי סתירה בדברי התוס' דסותרים דבריהם זה את זה. (דבשבועות י"ז) ד"ה לא צריך וכן (ביבמות צ') כתבו לחלק דהיכי דהתחלת המעשה הי' באיסור אז השהי' נמי חשוב מעשה. ע"ש (ביבמות צ') גבי סדין בציצית דכתבו דהא דלא חשיב מה שאינו לובש הטלית בת ד' כנפות שעובר בקום ועשה אלא כעובר בשב וא"ת. משום דהתחלת העיטוף הי' בהיתר ולא חשיב השהי' כמעשה. ע"ש שבזה תרצו דלא קשה מר"א (מכות כ"א) היכא דשהו ולא כו' דחייב על כל אחת ואחת משום דתחילת הלבישה הי' באיסור (ובנזיר י"ז) גבי הא דבעי רבא אי צריך שהי' כו' פירשו דמה דשהה ולא יצא מבית הקברות חשיב מעשה דהשהי' גופא חשיב מעשה והא התם התחלה הי' בהיתר ואיך קא חשיב השהי' למעשה. ואולי לפירש הרא"ש (נדרים ד') דביאר שם דהסוגיא דנזיר אזלא אליבא דמ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין. ולהכי שפיר חשיב השהי' מעשה והרבה הארכתי בחידושי. והנה בעיקר דברי הרמב"ם שזכרנו במקיים כלאים עי' בכ"מ (פ"א מהלכות כלאים) שהביא הירושלמי (דפ"ח דכלאים) דמחלוקת ר"ע ורבנן במקיים כלאים. ופירש הכ"מ דלר' עקיבא אף שלא ע"י מעשה לוקין. ובאמת דעת רש"י והתוס' (בעובדת כוכבים ס"ד) דלר"ע דוקא ע"י מעשה. ע"ש שהביאו ראי' (ממכות ד') ולרבנן בלא מעשה אף איסורא ליכא ועי' בביאורי הגר"א (סי' רצ"ו) דיש לו דרך אחרת בביאור הירושלמי ובדעת הרמב"ם:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה