אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן ט

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן ט

סימן ח

ביאור דעת הפוסקים בדין שעבודא דאורייתא במטלטלין. וביאור כמה סוגיות בש"ס וביאור הרבה דינים בדברי הפוסקים בשעבודא דאו' וישוב נכון בסתירת דברי הרא"ש, וביאור דעתו כשעבודא דאו' שנבוכו הפוסקים בזה ולא עמדו על דעתו:

בש"ע חו"מ (סי' ל"ע סעיף א') המלוה את חבירו בעדים או שהודה בפני עדים שהוא חייב לו כו'. ואינו גובה מהמשועבדים. והמלוה את חבירו בשטר גובה מהמשועבדים כו'. והרב ש"ך האריך בדין זה בשעבודא דאו' והעלה דספיקא דדינא הוא כי רבו החולקים אשר ירד לדעתם דסברי שעבודא לאו דאו' אלא שלא מלאו לבו להכריע נגד הסוברים דשעבודא דאו'. ובגודל חריפותו ובקיאותו הנפלאה העלה סתירה בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים בדין דשעבודא דאו'. ובדעת הרא"ש איך דעתו הודה שלא ירד ולא עמד על דעתו דדבריו סותרים זה את זה. דבסוף (פ' ג"פ) ס"ל דשעבודא דאו' וכ"כ הב"ח (סימן פ"ט) בדעת הטור לדעת הרא"ש. ובפ"ק דב"ק כתב הרא"ש דאין ב"ח גובה מן היתומים מעבדים שהניח להן אביהן דהלכה כרב נחמן בדיני דאמר עבדי כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים כו'. והיינו כמ"ש התוס' והרא"ש (פ' הגוזל קמא) בטעמא דרב נחמן דלא גבי מעבדי דיתמי דהוי מידי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאו' ע"ש. שהביא מכמה מקומות ולא הכריע דעת הרא"ש. וקושיא זו הקשה נמי בשעה"מ הלכות גזילה (פ"ג הל' ד') בשם מוהר"ש ז"ל (סי' רי"ח) ומהתימא שלא זכר בעל שעה"מ שזו קושית הש"ך. ובפלפלא חריפתא (פ"ק דב"ק) הקשה נמי בדברי הרא"ש דסותרים דבריו דב"ק שזכרנו לדבריו בב"מ אמתני' דמצא שט"ח. דפסק שם הרא"ש דשעבודא דאו'. וכלל תירוצו שם הוא כתירוץ השעה"מ ע"ש. ועוד הקשה הש"ך בדעת המרש"ל ובהבנתו בדברי הרא"ש ולא הכריע. דביש"ש (פ' קמא דב"ק סי' עז) הביא דעת הרא"ש (דסוף פ' ג"פ) וכתב בפשיטות שדעת הרא"ש דשעבודא דאו'. והכריע כן בראיות ולא שת לבו אל דברי הרא"ש (דפ"ק דב"ק ופ' הגוזל קמא). וגם הקשה עליו דאיך פסק הוא בעצמו ביש"ש שם (בסי' ל"ג) ופ' הגוזל קמא (סי' ח') דעבדי כמטלטלי דמי לענין גבית חוב שהוא דרבנן ע"ש. ובשעה"מ פ' הנ"ל הביא נמי סתירה בדברי התוס' (דב"ק פ"ק) דסותרים לדבריהם דפ' נושאין על האנוסה (דף צ"ט) ד"ה ה"נ. והנה הרבה האריכו האחרונים לתרץ דעת הרא"ש על מכונו. עי' בתומים (סי' ל"ט) ובחידושי פ"י על טור חוה"מ באריכות. וגם אני אענה את חלקי בזה מה שנלע"ד והוא. דהרמ"ה בחידושיו הובא במהרי"ט אלגזי (דף ע"ח) כתב דלעולא דיליף מקרא דיוציא לך העבוט חוצה ע"כ צ"ל דעתו דס"ל כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כיון דקרא במטלטלין איירי וע"כ איכא שעבודא דאו' אף במטלטלין דאין סברא לומר דס"ל לעולא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מדרבנן דלא שייך תקנתא גבי יורשין דלית להו פסידא. וא"כ אף מדרבנן לא הפקיעו השעבוד וכתב שם דלרב פפא דמסיק התם שעבודא דאו' כיון דמטלטלי דיתמי לב"ח כו' ע"כ צ"ל לענין הלכה דין זה דשעבודא דאו' אינו מן המקרא אלא מדין ערבות ודוקא בקרקעות דדעתו של אדם סומכות עליהן ואיכא ערבות משא"כ במטלטלין דאין דעתו של אדם סומכות עליהן וליכא ערבות עכ"ל:

והיוצא לנו מדברי הרמ"ה הנ"ל דדין שעבודא דאו' אי שייך במטלטלין או לא תליא בהלימודים דשעבודא דאו'. דאם הלימוד דשעבודא דאו' מקרא דיוציא לך העבוט חוצה אזי מטלטלין נמי משתעבדי מה"ת כיון דקרא במטלטלין איירי. אמנם אי שעבודא דאו' אינו מן המקרא אלא מדין ערבות ואז דוקא בקרקעות דדעתו של אדם סומכות עליהן ואיכא ערבות משא"כ מטלטלין דלא סמכה דעתו של אדם עליהן וליכא ערבות. אמנם דעת הרשב"א אינו כן דהרשב"א בחידושיו פ"ק דב"ק כתב דלמ"ד דשעבודא דאו' ה"ה במטלטלין ומה"ת מטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח אלא דתקנת חז"ל הוא דאין ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי. הובא הרשב"א בקצוה"ח (סי' ל"ע ס"ק א'). וא"כ י"ל לענין הלכה דין זה דשעבודא דאו' מקרא ילפינן כסברת עולא ולפיכך אפי' במטלטלין איכא שעבודא דאו' ואצ"ל דלעולא דיליף מקרא ס"ל כר"מ דלא כהלכתא דודאי מודה ואזיל דמדרבנן מיהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ומאחר שזכינו לדברי הרמ"ה הנ"ל יתורץ לן היטב דעת הרא"ש דלא סתרי דבריו זה את זה דבאמת דעתו להלכה בשעבודא דאו' כדבריו (בס"פ גט פשוט). והעיקר דפסק שם כרב פפא דשעבודא דאו'. אך כבר הכריע הרמ"ה הנ"ל דעת רב פפא דמשום ערבות הוא ואינו מן המקרא ולהכי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דלא סמכה דעתו עליהן וליכא ערבות וא"כ הרא"ש דפסק כרב פפא ע"כ נמי דעתו דשעבודא דאו' הוא מטעם ערבות ורק בקרקע דדעתו של אדם סומכות עליהן ואיכא ערבות משא"כ במטלטלין כנ"ל ומעתה אתי שפיר דלא קשה מהא דפסק הרא"ש בפ"ק דב"ק דאין ב"ח גובה מן היתומים מעבדים שהניח להן אביהן דהלכה כרב נחמן בדיני דאמר עבדי כמטלטלי דמי בכל מידי דרבנן פי' דשעבוד דמטלטלין הוא דרבנן דמה"ת לא משתעבדי דלא סמכה דעתו עליהן וליכא ערבות כנ"ל דבוודאי נמי טעמא דרב נחמן משום הכי הוא כמו שהוכיח הרמ"ה לרב פפא דעתו דשעבודא דאו' הוא משום ערבות מדהביא כיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח כנ"ל. מכש"כ לרב נחמן גופא בודאי טעמא משום הכי הוא וכן כתב הר"ן טעם זה (בריש פ' הגוזל) ע"ש ולא סתרי דברי הרא"ש אהדדי ובסגנון זה מתורץ שפיר קושית הש"ך על המרש"ל כמובן. וגם סתירת דברי התוס' דכתובות (פ' נושאין על האנוסה) שזכרנו ובזה נדחה דברי השעה"מ (פ"ג מהלכות גזילה). והנה אף כי בסברא הזאת לחלק בין קרקע למטלטלין דבקרקעות דדעתו של אדם סומכות עליהן ואיכא ערבות שעבודא דאו'. אבל לא במטלטלין דליכא ערבות עי' בתומים (סי' ל"ט) שהוכיח כן מדברי רב נחמן בעצמו (ב"ב קכ"ה) דפירש ר"ת דר"נ ס"ל דשעבודא דאורייתא דמדהקשה הגמרא על רב נחמן מהך דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן דחוזר וגובה מהן ומוכח דתלי בשעבודא דאו' ע"ש. שהביא דזו נמי ראיות הרשב"א ודעתו דשעבודא דאו' וקשה דברי ר"נ אהדדי. אלא ע"כ לחלק דרק בקרקע שייך שעבוד משום דדעתו של אדם סומכות עליהן משא"כ במטלטלין וכיון מדעתו לחלוק הנ"ל. אלא שלא ירד לבאר השיטות בהלימודים דשעבודא דאו' אשר האיר עינינו הרמ"ה בחידושיו הנ"ל שזכרנו. דאתי כחומר סתירת הרבה פוסקים ודעת רבותינו בעלי התוס' ביסוד נכון. ולכן ערב התומים השיטות אחת לאחת והקשה דלא משמע כן מהרשב"א בחידושיו לב"ק דאף במטלטלי משתעבדי מה"ת וכן מהרמב"ן. אלא שהכריע דמרוב הפוסקים לא משמע כן. ולדעת הרמ"ה אתי שפיר השיטות וכהכרעתו דהרשב"א חולק על הרמ"ה בזה:

ומאחר שביארנו היסוד לחלק בין קרקע למטלטלין בשעבודא דאו' נבא לתרץ קושית האחרונים דהקצוה"ח (בסי' ל"ט) הביא להקשות בשם הר"ן קושיא חמורה בדברי התוס' דב"מ (פ"ק ד') למ"ד שעבודא דאו' מודה מקצת הטענה למה ישבע כיון דהו"ל כפירת ש"ק, ותירצו התוס' דמיירי שמחל השעבוד או שאין לו קרקע והקשה הר"ן א"כ הא דאמרינן שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי משכחת לה אי בדאית ליה קרקע הו"ל כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין כו' ואי במחל השעבוד או שאין לו קרקע א"כ מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ותירץ הר"ן כגון ששעבד לו מטלטלי אגב קרקע ופלפל שם הקצוה"ח אי אגב דאו' או דרבנן. והרבה הארכתי בחידושי לפלפל בזה. אך לדברינו הנ"ל אתי שפיר על פי דברי הרמ"ה בהלימודים דשעבודא דאו' כנ"ל. וקושית התוס' אינו אלא למ"ד שעבודא דאו' מקרא דיוציא לך העבוט החוצה. ולדידיה מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי מה"ת ואף מדרבנן משתעבדי ולא קשה קושית הר"ן דשפיר מיירי במחל השעבוד או שאין לו קרקע. ואף דהוי מטלטלי דיתמי דלמ"ד דשעבודא דאו' מקרא אף מטלטלי דיתמי משתעבדי. ובזה מתורץ שפיר קושית הקצוה"ח שהקשה בשם אחיו שם מהא דאמרי' (פ' שבועת העדות דף ל"ב) אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ואמרי' עלה ש"מ משביט עידי קרקע חייב ופירש"י משום דעד מיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומשני דתפסה מטלטלין ושם (ד' ל"א) אינה נוהגת אלא בראוי להעיד אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא דמדאו' מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ע"ש. וא"כ כיון דמה"ת עד מיתה נמי ראוי למטלטלי כיון דכתובה דאו' ומטלטלי דיתמי נמי משועבד מה"ת הרי הוא חייב לרב פפא כמו משחק בקוביא כיון דמדאו' מהני ע"ש. דזו קושיא מושכלת אמנם לדברינו הנ"ל על פי דעת הרמ"ה דהכריע בדרב פפא דסובר שעבודא דאו' הוא משום ערבות ודוקא בקרקעות דדעתו של אדם סומכת עליהן איכא ערבות. משא"כ במטלטלין דאין דעתו של אדם סומכת עליהן וליכא ערבות לא קשה מידי אלא דלהרשב"א שזכרנו דאין דעתו כן וחולק על הרמ"ה שפיר יש להקשות. ובחידושי הארכתי בזה:

והנה התומים (בסי' מ"ע ס"ק י"ט) הלך בדרך אחרת וחידש להיפך מדברינו דהאי סברא דנכסי דאינש אינון עריבין ביה הוא דוקא למ"ד דשעבודא לאו דאו' וממילא עיקר שעבוד הלואה הוא רק על לוה עצמו ולכן אין על הנכסים רק ערבות ולא שעבוד. אבל למ"ד שעבודא דאו' תיכף הנכסים משעובדים בתורת שעבוד גמור ואינם בגדר ערבות דנימא בהו לא יתבע מן הערב תחלה ע"ש שתירץ בזה השמטת הרמב"ם הדין דשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות או שקנה אחד שדה מחבירו אין המלוה יכול לערוף אף שיש לו תביעות ממ"נ מ"מ אמרינן דנכסי דאינש אינון עריבין ביה וכל היכא דלא מצי לתבוע את לוה עצמו לא מצי תבע לערב והוא מבואר בבכורות (מ"ח) והרמב"ם השמיט דין זה ולא עשה זכר לו ותירץ בזה דהרמב"ם לשיטתיה דפסק שעבודא דאו' ולא שייך ערבות והאחרונים בנו יסוד על דבר זה. אמנם באמת דברי התומים תמוהים ואין שחר למו דנסתר זאת מדברי רבא בעצמו דהכריע בש"ך (סי' ל"ט) דעתו בשם ריטב"א דרבא סבירא ני' שעבודא דאו' ובכל זאת הוא בעל מימרא בבכורות דנכסי דברנש עריבין ביה. ובעיקר דבריו תמוהים מאד דהא עיקר פלוגתא דשד"א או לא קאי על הלקוחות. אבל מן הלוה עצמו ודאי הוה דאו' ומבואר זאת בתוס' ס"פ ג"פ (דף קע"ה) וכבר השיג עליו בתשובת גליא מסכתא (סי' ה') מגמרא מפורשת (פ' ג"פ קע"ד ע"א) דאיתא שם ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דתבע ללוה וסלקיה ר' חנן וקלסיה רבא ואמר מאן חכים למיעבד כי הא מילתא דר' חנן קסבר דנכסי דב"נ אינון עריבין ליה וקיימ"ל דלא יתבע את הערב תחלה. והרי"ף והרא"ש הביאו מסקנא דרבא וכן הרמב"ם (פ' כ"ב ממלוה) והטור שו"ע (סי' צ"ח) לפסק הלכה אף שכולם פסקו דשעבודא דאו' ע"ש בתשובה בדבריו הנחמדים. וא"כ אין אנו אחראין בדברי התומים שהם נגד הרמ"ה ודברי הרמ"ה כראי מוצקים ויש להם פנים בכמה מקומות בש"ס ופוסקים, והנה לכאורה חקרתי הנפקא מיניה אי נימא דשעבודא דאו' מקרא דיוציא לך העבוט החוצה או מטעם ערבות לבד הנ"מ דשעבודא במטלטלין שזכרנו אי משתעבדי מה"ת או לא. ועלה בדעתי דלכאורה איכא נ"מ נמי בקרקע שקנה אחר הלואה אם נשתעבדו מה"ת או לא דאי נימא דמשום ערבות הטעם דשעבודא דאו' דנכסי דבר נש אינון עריבין ביה. וא"כ כיון שאותם הנכסים לא היו בשעת הלואה לא נתערבו עבורו ואינם משועבדים לו אבל אי נימא מקרא דיוציא לך העבוט החוצה והאי קרא במטלטלין איירי ומאחר דמרבינן מיניה קרקע לא שנא אם הי' לו מקודם או קנה אח"כ:

אמנם אחר העיון זה אינו דאף אי נימא דשעבודא דאו' מטעם ערבות הוא לא עדיפי נכסי דאינש דהוון מטעם ערב מערב גופא דהערב בעד חבירו דאין חילוק בין דקנה ובין דאקני הא כל שנעשה ערב גופא נעשה בכל מה שימצא בידו בעת הגיע זמ"פ וה"ה נכסי דאינש דהוון מטעם ערב נמי לא שנא בין דקנה ובין דיקנה אחראין וערבאין לזה ובזה לכאורה נסתר נמי מה שחידשתי בחידושי לתרץ קושית הרשב"א בסוף קידושין דלמה לי קרא דונתן לאשר אשם לשעבודא דר"נ הא ידעינן דכל אשר יש ללוה הן בבית הן בשדה הכל משועבד למלוה משעבודא דאו' ע"כ קושיתו. וחדשתי להוכיח דשעבודא דר"נ יחול אף אנכסים דקנה אחר הלואה ולא כתב דאקני והוכחתי דשעבודא דאו' הוא מטעם ערבות וערבות לא שייך אלא אקרקע דהי' לו בעת הלואה לא מה שקנה אח"כ דאהני לא סמכה דעתיה כן תירצתי בחידושי קושית הרשב"א. ולדברינו דשעבוד נכסים דהוא מטעם ערבות לא עדיף מערב גופא דבכל מה שמוצא בידו בזמן הפירעון מחויב לשלם עבורו א"כ אף מדין שעבודא דאו' טורף הנכסים שקנה אח"כ. אמנם בכל זאת נוכל לתרץ כנ"ל אחר העיון והנ"מ לטרוף מלקוחות שמכרם לו אח"כ דאף דכתב לו דאקני העלה הקצוה"ח (בסי' קי"ב) דנכסים שקנה אח"כ לא שייך שעבוד ע"ש שהאריך בזה לתרץ קושיתו דאיך מהני דאקני לשעבד את עצמו בדבר שלא בא לעולם מאי שנא מקנין דלא מהני בדבר שלבל"ע ושעבוד עדיף מקנין דמ"ד שעבודא לאו דאו' אף שעבד בפירוש לא מהני וקנין פשיטא דמועיל ע"ש שתירץ בזה דאף למ"ד שעבודא דאו' אפ"ה מנכסים שיקנה אח"כ לא שייך שעבוד מה"ת. וא"כ מטעם שעבודא דאו' לא הוה מגבינן מנכסים שקנה אח"כ ולהכי מהני הקרא דונתן לאשר אשם לו משעבודא דר"נ דגוף החוב של מלוה הראשון הוא ומשועבד לו מדר"נ זה מה שנלע"ד בענין שעבודא דאו'. וביתר דברי הקצוה"ח שהרבה להקשות בשיטת הש"ך ועיקר חידושי בעבדי כמטלטלי דמי בין למ"ד שעבודא דאו' ובין למ"ד שעבודא לאו דאו' לעולם עבדי כמטלטלי דמי אלא דלמ"ד דאו' ה"ה מטלטלי נמי משועבד מדאו' ולמ"ד דשעבודא דרבנן אזי מה"ת קרקע נמי לא משתעבד והחילוק בין קרקע למטלטלין אינו אלא מדרבנן ובדרבנן עבדי כמטלטלי דמי ע"ש כבר קדמו בחידושי פ"י על טור ח"מ (סי' ל"ט) ע"ש.

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה