ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן ח
ביאור דין שעבודא דאורייתא במלוה ע"פ:
וביאור דברי התוס' בזה בכמה סוגיות וביאור דעת הפוסקים בזה וישוב נכון על קושית הט"ז בח"מ (סי' פ"ח) בשעבודא דאורייתא באופנים שונים. ופלפול בדברי הפוסקים בזה:
הרא"ש פ' שבועת הפקדון הביא מחלוקת התוס' ורמב"ן אי במלוה ע"פ הוי מודה במקצת הודאת שעבוד קרקעות. דלהתוס' מקרי שעבוד קרקעות דהקשו התוס' (בשבועות ל"ז ובב"מ ד') למאן דאמר שעבודא דאו' מודה במקצת היכי משכחת לה דחייב רחמנא שבועה הא הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות. ותירצו כגון שמחל השעבוד או כגון שאין לו קרקע. והרמב"ן כתב דהא בורכתא דכל מודה במקצת שאין בו עדים כאן חייב דאפי' תבעו מנה לי בידיך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר חייב הוא שבועה דאורייתא. כיון דאמר דאין השער כאן ואין יכול לגבות בו מן המשועבדין לאו שעבוד קרקעות מקרי והרא"ש דחה דברי הרמב"ן והסכים להתוס' ע"ש. והובא המחלוקת בב"י (סי' פ"ט סעיף ל"ח) ע"ש. והנה הע"ז בח"מ (סי' פ"ח ס"ק כ"ד) הביא דברי העור (ס"ק ל"ח) שהביא דעת התוס' שזכרנו דבמלוה ע"פ מקרי נמי ש"ק והקשה הט"ז קושיא עצומה והחמיר בה למאוד וזה לשונו יש לי תימא רבה על זה מההיא דפ' יש נוחלין הביא רבינו (סוף סי' ס"ב) טען הלוה על השטר חצי פרוע כו' דפסקינן התם דישבע הלוה שבועה דאו' כיון דמודה במקצת. וקשה ע"ז קושית התוס' דכאן דהא אפי' במע"פ הוי ש"ק וכבר קיימא לן דשעבודא דאו' כמ"ש הטור כאן וליכא לשנויי דמיירי שאין לו קרקעות או שמחל השעבוד כמ"ש התוס' כאן דהא אמרינן שם גובה מחצה מבני חורין ש"מ דיש לו קרקעות. ותו דאמר שם דלא גבי מלקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן ש"מ דיש שעבוד עכ"פ כו'. ומסיים שם בסוף דבריו ומי שיכול לתרץ ולישב דבריהם כו'. והנה רבינו בעל הט"ז נעל בפנינו דרכי ושבילי התירוצים עד כי אין חזון נפרץ לתרץ קושיא זאת. ולדעתי נראה לחלק דלא קשה מהתם דשאני התם דאיכא עדים דאמרי דנפרע כולו ויוכלו הלקוחות לומר דאנן אעדים סמכינן דאמרי פרע והוי כאין לו קרקע דסמכינן אעדים וכאילו ידעינן ודאי דפרע. ואע"ג דלגבי דידיה לא הוי דברי העדים כלום משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אבל לגבי לקוחות ודאי נאמנים ואע"ג דאי הוה לוקח מודה דלא פרע כולו הוה גבי ממשעבדי. אבל היכא דאיכא עדים בודאי לא הוה ש"ק דיוכלו הלקוחות לטעון דפרע. ואתי שפיר דהתוס' לא כתבו אלא במלוה שאינו ידוע דאפשר דהמלוה והלוה אמת קאמרי אלא שאין הלוקח חייב להאמין., אבל הכא דאיכא עדים בודאי המלוה והלוה אינם נאמנים דהאמת עם העדים ולא גבי ממשעבדי ואחרי בנותי בספרים היטב בדבר זה אשר לכאורה נראה לחילוק נכון זכיתי למצא דבר זה מבואר בתשובת פ"י (ח' ח"מ סי' צ') באמצע התשובה לענין חקירתו שחקר ונסתפק היכא דתבע אחד לחבירו מנה ועדים מעידים שחייב לו חמשים ונתן לו שטר עליהם והשטר אינו בידו מי הוי שע"ק או לא מי אמרינן כיון שהשטר אין בידו ויכול לומר פרעתי לא הוי ש"ק או דילמא כיון דעדותן של העדים הוא וטריף ממשעבדי דהא מעידים שהיה לו שטר ע"ש. שוב הביא דעת התוס' והרמב"ן שזכרנו וביאר דלדעת התוס' ליכא ספיקא כיון דשעבודא דאורייתא אפי' במע"פ והוי כל מודה במקצת הודאת ש"ק וכיון דהוי ידעינן שחייב לו או הלקוחות היו מודים טרפינן ממשעבדי. והא דלא טרפינן במע"פ משום דלא ידעינן דחייב לו. וא"כ בנידון דידן זה פשיטא דהוי ש"ק. כי מספקא לן אליבא דהרמב"ן שדעתו דמלוה ע"פ לא מקרי ש"ק אפי' אם מודה הלוה כיון דאין יכול לגבות מן המשועבדים כו' ע"ש. ולדידיה מספקא לן דיש לומר ע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא בהודאת הלוה דהתם אין הלוה מודה ש"ק כלל כיון דאפי' לפי הודאתו לא טרפו ממשעבדי דמאן לימא לן דהוי לו שטר. אבל עדים דמסהדי אשטר א"כ מעידים אקרקעות דלפי עדותן טרפי ממשועבדים אי הוה ידעינן דחייב עדיין ע"ש. שהביא ראיה לזה מגמרא הנ"ל דפ' יש נוחלין מלוה שהוציא שט"ח מלוה אומר לא נפרעתי כלום והלוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידין אותו שפרע כולו נשבע וגובה מחצה והאי נשבע הכריע שם דהוי שבועת התו' ואי נימא דהוי ש"ק איך שייך שבועת התורה הא הוי כפש"ק. אלא ע"כ דלא שייך ש"ק ומהאי טעמא משום דיוכלו הלקוחות לומר אנן אעדים סמכינן. ואף דבהודאת הלקוחות דאי מודו לקוחות דלא פרע כולו גבי ממשעבדי. מ"מ השתא דלא מודו ואיכא למיחש לפירעון לא מקרי ש"ק. ומבואר באר, היטב סברתינו ביסוד נכון מגמרא דהתם כיון דאיכא עדים יוכלו הלקוחות לומר אנן אעדים סמכינן ומאוד שמחתי שכונתי בסברא לדעת גדול כמותו:
אמנם בגוף קושית התוס' הנ"ל דלמ"ד שעבודא דאו' איך משכחת שבועה במודה מקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. תירצתי בחידושי לדברי הה"מ פט"ז מהלכות אישות דהא דאין נשבעין על כפירת ש"ק היינו היכא דליכא מטלטלין רק קרקע אבל כל שיש מטלטלי וקרקע אז חייב לשבע שבועה דאו' ע"ש (בסעיף כ"ה). דתירץ בזה קושית הראב"ד דהקשה בהא דכתב הרמב"ם בהיא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך דאם הבעל קיים תוכל להשביעו שבועה דאו' משום מודה במקצת. והשיג הראב"ד דהא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דאין הכתובה נגבית מן המטלטלין. ותירץ שם הה"מ דכיון שהגאונים תקנו שתגבה כתובה מן המטלטלין ואינה כפירת ש"ק בלבד. וא"כ לא קשה קושית התוס' הנ"ל. והרבה הארכתי בחידושי לתרץ בזה קושית השעה"מ הלכות מלוה ולוה שהקשה על הש"ך (סי' קט"ו) בח"מ שחידש הש"ך שם דבהלואה הבאה מחמת מכר לכ"ע שעבודא לאו דאו' דאמאי לא תירצו התוס' שם קושיתם דאיך משכחת שבועה דאו' במודה מקצת למ"ד שעבודא דאו' הא אין נשבעין על כפירת ש"ק והא משכחת לה במלוה הבאה מחמת מכר דלכ"ע שעבודא לאו דאו' כנ"ל עי' לקמן בחדושינו ס"י. אמנם בגוף קושית התוס' הנ"ל הקשו האחרונים דאמאי לא הקשו התוס' מעד אחד דחייבו התורה לשבע על ידו. אמנם האחרונים הקשו נמי בלאו הכי דאיך עד אחד נאמן במקום חזקה דאין אדם מעיז. ובכמה מקומות אין עד אחד נאמן להוציא מחזקה ומכש"כ בחזקה התלויה בסברא דחזקה אלימתא היא. וצריך לומר דבאמת החזקה אינה אלים כ"כ דיש בני אדם המעיזים פניהם וכמ"ש הרשב"א. וא"כ אתי שפיר גם קושיא הראשונה דאם נימא דאין צריך לשבע נגדו והוא כופר שוב לא שייך שעבוד מאחר דיכול לפרוק מעליו על ידי שיכפור וחזקה ליכא כנ"ל:
והנה בגוף קושית התוס' דב"מ (ד') דלמ"ד שעבודא או' איך ישבע מודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת ש"ק. התוס' במס' ב"ב (דף קע"ה ע"א) ד"ה המלוה את כו' מתרצים עוד תירוץ אחר דמה דאמרינן שעבודא דאו' היינו בדאיכא עדים שהוא חייב לו. אבל היכא שהחיוב הוא רק על פי עצמו לכ"ע שעבודא לאו דאו'. ובנוב"י מהדו"ת (ח' ח"מ סי' כ') ביאר דתירוצי התוס' ב"מ וב"ב מחולקים בפלוגתא דש"ך וסמ"ע (בסי' פ"ח סעיף כ"ה) דהסמ"ע (ס"ק נ"א שם) כתב דשטר הוי כמו קרקע אף שאין ללוה קרקע. וביאר שם כונת הסמ"ע דכיון דהך הלואה ראוי היה לטרוף בו ממשעבדי. א"כ מחשב זה כפירת שעבוד קרקעות אף דאין לו קרקע עכשיו, וכן נמי יש לומר לסברת הסמ"ע אף דמחל לו השעבוד. גם כן הוי שעבוד קרקעות כיון דאילו לא מחל לו השעבוד הוי עורף ממשעבדי. א"כ ראוי היה אותו הלואה לטרוף ממשעבדי. וא"כ לדעת הסמ"ע ע"כ צריכין אנו לומר תירוץ התוס' דמס' ב"ב דמודה במקצת מחייב שבועה ע"פ עצמו. אבל הך תירוצא דמס' ב"מ לא ס"ל דאף דאין לו קרקע או שמחל לו כיון שראוי הי' אותו הלואה לטרוף ממשעבדי כגון אם יהי' לו קרקע או שלא מחל לו הוי מחשב כפירת ש"ק ואין נשבעין עליהם אם שעבודא דאורייתא. ולכך מתרצי דמודה במקצת שחייב שבועה מיירי דאין לו קרקע או שמחל השעבוד. וע"ש דביאר דלא קשה על תירוץ דב"ב הנ"ל מהא דר' חייא קמייתא (ב"מ ה') דאמר שלא תהי' הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. וע"כ איכא עדים על הך מודה במקצת והוי הודאה בש"ק ואמאי נשבע דכבר הקשה זה בר"ן ומתרץ דר"ח מיירי כגון שהעדים לא אמרו אלא שהלוה רק הלוה טען לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי וזהו רק לגבי דידיה דהוא הפסיד בטענתו שאמר לא לויתי אבל הלקוחות לא מחייבו בהכי דאינהו לית להו למסמך על טענתו. ע"ש דהכריע כתירוץ התוס' דב"ב מהא דפריך רבא לרמי בר חמא דאין נשבעין על כפירת ש"ק דלמא רמי בר חמא אמר שבועה דאו' היינו היכא ששייך שבועה דאורייתא במודה במקצת כגון דלית ליה קרקע או שמחל השעבוד ורמי בר חמא לא אמר אלא שפוגמת יש לו דין מודה במקצת כו' ע"ש. ולהאי תירוצא דב"ב דהכריע הנוב"י דהוא עיקר דהא דשעבודא דאו' היינו דוקא בדאיכא עדים. אבל לא ע"י עצמו יש לתרץ נמי קושית הט"ז הנ"ל ע"פ דברי הר"ן פ' שבועות הדיינים (דף ש"ד) דהקשה אהך דמייתי הרי"ף הך שלח ר"ח לר"י ב"ח מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידין שפרעו כולה דנשבע וגובה מחצה. וכתב על זה דאיכא למידק כיון דאיכא עדים דפרעו כולה והם המעידין כדבריו. ולמה צריך לשבע דיש בכלל מאתים מנה. והעלה שם דשאני התם שהוא פסלם שמכחיש דבריהם דאמר דלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן לפוסלם ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דא"כ בשבועה לא הוי מהימן דהא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי כו'. וכיון דהכחשה ולאו הכחשה היא אין סומכין על עדותן לגמרי. והו"ל תביעתו של מלוה כתביעת ע"פ שאין עליה עדים שהנתבע מב"מ נשבע. וא"כ לדברי הר"ן בהך עובדא דאיהו קא מכחיש לעדים הו"ל לגבי עצמו כמאן דלא הוי בהאי שטרא עדים דעדותן מהני לבטולי שטרא כנ"ל דהכחשה ולאו הכחשה הוא. וא"כ לתירוץ ב"ב הנ"ל דהוא עיקר דשעבודא דאו' לא שייך אלא דוקא בדאיכא עדים ובהאי עובדא דדמי כמאן דלא הוי עדים והוי כמלוה על פה שאין עליה עדים לדברי הר"ן. ואם כן ליכא כלל שעבודא דאו' הכא ושפיר אמרי דנשבע וגובה מחצה. ומתורץ שפיר קושית הט"ז בטוב טעם ודעת. אחר כך מצאתי בספר המדע על הלכות ריבית מהגאון ר' שמעון קרומני שתירץ בסגנון זה ע"פ דברי הר"ן הנ"ל: