ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן ז
ביאור דעת הפוסקים בגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו כו' אי חייב מדין גזלן או משום מזיק דמחלוקת הקצוה"ח והנתיבות בזה גם יבואר דין נוטל שכר להעיד אי כשר מה"ת וביאור דעת הפוסקים בזה ושונא אי פסול לעדות:
בש"ע ח"מ (ל"ד סעיף ז') החולק עם הגנב אינו נפסל ובתומים הקשה דהא הוי כמו כופר בפיקדון דפסול לעדות דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ע"ש ובקצוה"ח תירץ דהא דבא אחר ואכלו דחייב מטעם מזיק הוא ולא מדין גזלן ובנתיבות המשפט העמיק והרחיב להוכיח דמטעם גזלן הוא ואפי' לא אכלה רק שעשה בו שינוי שקנאה ע"י הגזילה חייב מטעם גזלן ולא משום מזיק. ועיין במשובב נתיבות להגאון בעל קצוה"ח סי' הנ"ל שהחזיק בדעתי' דהחיוב מטעם מזיק הוא. והנה עיקר הוכחת הנתיבות המשפט בזה דהא אפי בשינוי שקנאה ע"י הגזילה דחייב מטעם גזלן הוא משום דמעיקרא בגזילה כשגזלה הגזלן הוא עדיין הגזילה של הנגזל הוא דלא יצאה רק מרשותו של נגזל אבל כשעשה שינוי הרי עשה גזילה חדשה שהוציאו משל בעלים לגמרי. דמעיקרא היה עדיין של בעלים רק א"ב נקרא אבל עכשיו שעשה שינוי מעשה הוי נמי אינו שלו ובודאי אין לך גזלן גדול מזה. והביא ראי' מתמורה ע"ש ודבריו נכונים בסברא וטעמא. אך נפלאתי שלא זכרו דברי הטור (סי' שמ"ח סעיף י"א) שהביא תשובת הרא"ש וז"ל והא דאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתיאשו הבעלים הוי כאלו גזלם מהבעלים הראשונים. הרי מבואר דשם גזלן על השני ובאמת מחלוקת הראשונים בהא דאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה אם הגזלן הראשון האכיל בעצמו לאחרים קודם. דלהרז"ה והרא"ה פטור האוכל משום דהוצאה דידיה הוא. והתוס' פ' ריש הגוזל ומאכיל ס"ל שאפי' הגזלן בעצמו האכיל לאחרים חייב האוכל. והמחנה אפרים פ"ו מהלכות גזילה הכריע דגם דעת הרמב"ם דאם הגזלן בעצמו האכיל לאחרים חייב האוכל ע"ש והביא ראי' מדאמרינן פ' אלו נערות (דף ל') דתחב לו חבירו תרומה לתוך פיו דפטור מלשלם דקים ליה בדרבא מיניה הא לאו הכי חייב זה האוכל לשלם לו ולא אמרינן הוצאה דמאכיל הוי. ומזה הכריע המ"א כדעת התוס' ובאמת משם ראי' מוכרחת לדברי הנתיבות דמטעם גזלן הוא דחייב דמשום מזיק לא שייך בתרומה דמואכל את הקודש פרט למזיק (פסחים לב) וקשה איך חייב אפי' בלא קלבד"מ אי לאו משום גזלן הוא דחייב. אך באמת זה אינו ואין ראי' משם דהתם לא משום גזילה מחייב לו דהא לא חזי ולא מידי. ולא משים מזיק אלא משום הנאת גרונו ומעיו מחייב ועל זה פטור משום קלבד"מ דמיתה ותשלומין באין כאחד וכן פירש"י שם. ובלא"ה לא קשה מואכל פרט למזיק דלא פטור משום מזיק אלא מחומש אבל קרן מיהא מחייב עיין תוס' גיטין (מ"ט) ד"ה שור רעהו. אך יש להוכיח שם לפירש התוס' בד"ה ואי דלא מצי לאהדורא אמאי חייב. והיינו בתחב לו חבירו תרומה לתוך פיו דפירש הר"י דהקושיא דאמאי מחייב ממון והרי לא גזלו כו' ואע"ג דאמרי' (ב"ק קי"א) גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה כו'. היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה השני גוזלו כו' ומבואר דעתם דמשום גזל אתינן עלה. וכן יש להוכיח מגמרא (ב"ק קט"ו) דאמרינן התם גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. רב אמר הדין עם הראשון ור"י אמר הדין עם השני ולא פליגי כאן קודם יאוש כאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה כו' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב. לגבי האי גזלן מיהא הוי. הרי דאע"ג דזה השני לא גזלם שבדמים באו לידו ואפ"ה חשוב גזלן וכאלו גזלן הוא מבית הבעלים. אך לכאורה יש לחלק דהתם מיירי כשהגזילה בעין דבודאי גזלן הוי אך כיון דזה נתן דמים לגנב חשוב כאלו הגזילה אינו בעין. וכן פירש במחנה אפרים (בסי' ז' מהלכות גזילה) בחקירתו שחקר בהאי דינא דרב חסדא דרצה גובה מזה כו'. אם לא ידע השני דגזילה היא בידו ולא כיון לגוזלם אי אמרינן בזה דרצה מזה גובה והכריע משם דהא התם לא ידעו שהיו גזולים ביד המוכר מדעבדו ליה תקנת השוק ואפ"ה היה חשוב גזלן וכאלו גזלן מבעלים הראשונים. ואם דרב חסדא איירי אלא בידע השני שהוא גזל איך מייתי ראי' מדרב חסדא והעיר שם בחלוק הנ"ל ע"ש. ומה שרצה הקצוה"ח לדמותו להא דאינו משלם כפל הגנב השני לבעלים. זה אינו דרק לענין כפל דמעטו קרא דבעינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. אבל שלא יהי מקרי גנב כלל הא אמרינן בגמרא (ב"ק ס"ט) בשלמא לגנב ראשון לא משום וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים ישלם כו'. ומבואר דדוקא לענין כפל מיעטו אבל לא לענין קרבן דלא יהיה מקרי גנב. וביותר מבואר בשיטה מקובצת (ב"ק ריש פ' הגוזל ומאכיל) בשם הראב"ד והמאירי דהשני הוה גזלן ממש. עוד קשה לדברי הקצוה"ח הנ"ל דאינו פסול לעדות כל זמן שהוא בעין משום דס"ל היכא דאיתא דנגזל הוא ע"ש הא קיימ"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס לענין פסול עדות ועכ"פ רשע מקרי ופסול לעדות. ומכל הנ"ל מוכח דמטעם גזלן חייב השני. אלא דלדברי הטור שזכרנו בשם הרא"ש בעינן דוקא שידע השני דהראשון גזל דאז הוי כאילו גזלם מהבעלים הראשונים
עוד שם (בסי' הנ"ל סעיף י"ח) הביא בקצוה"ח חקירה בשם מהרי"ן אב"ן ל"ב אם נוטל שכר להעיד אי כשר מה"ת או לא והקצוה"ח הביא ראי' מגמרא (כתובות מ"ו) דרבי יהודא אינו מחייב עד שישכור עדים כו' וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאע"ג דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר על ידי הזמה ואע"ג דשם לה עלילות ממון ששכרם אפ"ה עדותן כשר מה"ת עכ"ל. ואחר העיון אין ראי' משם דהנה ר' יהודא בא להקל עליו דאף דנתברר על ידי בירור דפרישת השמלה דעדיו עידי שקר הם בכל זאת אינו חייב מלקות וממון עד ששכרם להעיד שקר דאז קנסינן ליה אבל אם לא שכרם אינו חייב והדבר נכון בסברא דאמאי קא מחייבת ליה אם סמך אעדים בחשבו דעידי אמת הם והאמינם ועל זה הזהירם התורה ואם שם לה עלילות דברים היינו שישכור עדים ולקחו אבי הנערה והוציאו כו' פירש שיבואו עידי הזמה ויזימו עדי שקר דבעל ואז חייב הבעל מלקות וממון אם בעל לר' יהודא מאחר ששכר העדים. אך אם אמת הי' הדבר פירש שלא באו עידי הזמה ונשארו עידי הבעל בחזקתם ובודאי נמי לענין זה שלא שכרן אם נימא דנוטל שכר להעיד פסול מה"ת מאחר דלא באו עידי הזמה. ואין ראי' להיכא דידעינן בבירור שנטל שכר להעיד דאפשר דפסול מה"ת. ועל דרך הפלפול אמרתי דכיון דהש"ס מסתפק שניהם בפרוטה מאי א"כ לא שייך נוטל שכר להעיד דהא בוודאי לא משקרי בשביל הנאתו דלא מטי לכל אחד שו"פ. אמנם זה אינו דא"כ כ קשה איפכא דלפשוט דשניהם בפרוטה מהני דעיקר העדות הוא דוקא בפרוטה דאל"כ הוי נוטל שכר להעיד. והנה בתשובת מהרי"ן ל"ב הנ"ל שהביא הקצוה"ח נאחז בסבך נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן ליה לשקר בשביל הנאתו א"כ נוטל שכר להעיד נמי פסול מה"ת משום דחיישינן לשקר. ואי נימא דפסול נוגע הוא משום דאדם קרוב הוא אצל ממונו אבל לא חיישינן למשקר א"כ נוטל שכר להעיד כשר מה"ת. ובסוף דבריו הקשה אם נוגע פסול משום קרוב א"כ לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחובה. והעלה שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמו שכתב בעה"ת. ובקצוה"ח הקשה עליו דהא באומר להד"מ ואח"כ באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אע"ג דעדים מעידים שפרע משום דנאמן על עצמו יותר מק' עדים וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבה הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ע"ש. והנה אין דמיונו עולה יפה בזה דלא דמי דהא דאינו נאמן לומר פרעתי אינו משום נאמנות דידיה דהא באמת בא לפטור עצמו ובאמת מאמינים אנחנו להעדים האומרים לוה ופרע והוחזק כפרן על פיהם במה שאמר שלא לוה ולהכי חייב לשלם אבל לא משום נאמנות דידי'. דהא הם אומרים נמי שפרע וסלק עדותן זה כנגד זה ונמצא הוחזק כפרן במה שאמר שלוה וכן מבואר בסמ"ע (סי' ע"ט). ומה שטען בעל קצוה"ח הא בחיוב חדש בעי אתם עידי ובלי אתם עידי לאו כלום וכמ"ש בש"ע (סי' מ') ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפי' בלא אתם עידי והיכא דלא טען לא טענינן ליה השטאה וחייב לשלם וכדאיתא בסנהדרין (פ' ע"ב) וכן מבואר בש"ע (סי' פ"ח) עכ"ל ואחר העיון בודאי לא קשיא זאת על מהרי"ן ל"ב דהרי דעת הרמב"ם (ריש פ"ז מהלכות טוען) הובא בטור (סי' פ"א אות יו"ד) והמחבר פסק להלכה (סי' פ"א סעיף ח') וז"ל אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא כדרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עידי ואף על פי שאין התובע עמו הרי זה עדות גמורה ומשלם על פיהם וא"כ בנוגע דבא לחוב עצמו ובודאי דרך הודאה גמורה אמר כן ולא דרך שיחה ולא בעינן אתם עידי:
ובגוף דברי מהרי"ן ל"ב דתלה זה בטעם דנוגע דפסול דאי נימא הטעם דמשום הנאתו ישקר וא"כ נוטל שכר להעיד נמי פסול מה"ת דבשביל הנאתו ישקר כנ"ל ועיין בח"מ (סי' ל"ז) והע"ש כתב הטעם דפסול נוגע אינו משום דחשיד למשקר רק משום דאדם קרוב אצל ממונו ופסול מגזירת הכתוב והסמ"ע והש"ך השיגו עליו וכתבו הטעם דחשוד למשקר ועיין בנוב"י מהד"ק ח' אהע"ז (סי' כ"ז) שהאריך בזה ולא הכריע נגד הסמ"ע והש"ך. אמנם העלה שם דהא אף נוגע נאמן במילתא דעבידא לאגלויי וע"ש שהוכיח זאת בראיות ברורות אך בנוטל שכר להעיד בודאי אף במילתא דעבידא לאגלויי פסול. אך באמת בתשובת פני יהושע ח' אה"ע הכריע דאף במלתא דעביד לאגלויי פסול נוגע ע"ש. אמנם בב"ש אה"ע (סי' ק"כ) בפשיטות הכריע דבמילתא דעבידא לאגלויי נאמן אף בנוגע והביא ראי' מהא דאמרו (בכורות ל"ו) נאמן הכהן לומר בכור זה ניתן לי במומו דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אנשי והרי אף דהכהן נוגע בדבר וחשוד ובכל זאת נאמן ע"ש ועיין בב"י ח"מ שהביא (בסי' כ"ה) בשם הרשב"א דמי שאינו מחויב להעיד ונטל שכר להעיד אינו נפסל משום נטילת שכר (ועיין בנוב"י מהדו"ק ח' אה"ע סי' ס"ט) ובתשובת שיבת ציון (סי' פ"א) ע"ש ועיין בנוב"י (סי' כ"ז) דאם החזיר השכר עדותו קיימת למפרע וא"צ להעיד מחדש ואשתמיט מיניה דברי הר"ן בספ"ב דקדושין דצריך לחזור ולהעיד מחדש. ובודאי לדברי הר"ן הנ"ל ה"ה. אף בנוגע דהסכימו הפוסקים דיכול לחזור השכר ולהעיד אח"כ ולא אמרינן עביד אינש להחזיק דבריו וא"כ אין נ"מ בכל הפלפול שהאריך שם הגאון בעל נוב"י אם נוגע כשר בעדות אשה ועיין בשב שמעתא (שמעתא ז' פ"ו) שהאריך בזה לבאר דין נוגע ע"ש. והנה בשונא גדול אי פסול לעדות הנה בתשובת מהרש"ל (סי' ל"ג) כתב וז"ל לולא דמסתפינא מרבותי הו"א שונא גדול שרוצה להתנקם פסול לעדות אף לרבנן דמכשרי עדות שונא וראי' מתוס' (מכות ו') א"כ הורג יציל נרבע יציל ופירשו שם שהוא שונא אף דגבי נרבע סתרו טעמם בהורג נשאר הסברא ע"ש דפלפל לומר דדוחק לומר דפריך אליבא דמאן דפוסל עדות שונא א"כ מאי פריך לר' יוסי דלמא ר"י כרבי ס"ל דקאמר בזמן שהתרו כו'. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל (סי' פ"ט) דהאריך בזה לסתור דברי המרש"ל והרבה הארכתי בזה ואין כ"מ. ובחידושי הבאתי ראי' לדעת המרש"ל מגמרא (יבמות קי"ז) הכל נאמנים חוץ מחמשה נשים כו' טעמא דחמותה דאכלה לגרסנא דאימא והא אנן תנן חוץ משבעה נשים ומשני ההיא ר' יהודא. דתניא ר' יהודא מוסיף אף אשת אב וכלה כו' ופירש"י מאי מוסיף אמאי קא מוסיף כו' ורבנן כמים פנים אל פנים כן לב האדם לדעת רש"י ע"ש וכן כתב הרא"ש דכלה ואשתו אסורה מטעם כמים פנים אל פנים כו' וקשה דהא שונא כשר להעיד בשלמא חמותו משום גרסני שפיר וכן אידך אלא ש"מ דשונא גדול פסול לעדות ועיין בשב שמעתא (שמעתא ז' פ' ד') שהביא דברי הרמב"ם (פ"א מה' סוטה) דחמש נשים אין נאמנין להפסיד כתובתה משום שנאה הא בדיני ממונות שונא גמור כשר ואף לדברי המהרש"ל שזכרנו אינו מוכרח דצרה יהי' בגדר שונא כזה ע"ש שתירץ דוקא בעד כשר הוא דשונא כשר להעיד. אבל הפסולים להעיד דכשר בסוטה אינו אלא משום אומדנא והוכחה וכל ששונא ואיכא למימר דמחמת שנאה פסול ומשו"ה אין הצרה נאמנת כו':