אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן ו

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן ו

סימן ה

שאלה אי אמרינן אדם משים עצמו רשע בממון או לא. וביאור דעת הפוסקים בזה. וביאור כמה פרטי דינים בדיני מגו ופלפול בדברי התוס' (ב"מ ג') דלטובה קא מכוין דאין רוצה להביא חולין לעזרה:

תשובה לענין ממון לא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע דגבי ממון ודאי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הראב"ד חולק ע"ז ודעתו דאף לענין ממון אמרי' אין אדם משים עצמו רשע ומקור מחלקותם הוא בגמרא המדיר כתובות (ע"ב) ומאכילתו שאינו מעושר. ובגמרא ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע נפרוש אי לא ידע נסמוך עלה כו'. ואבע"א כדרב יודא דאמר רב יודא הוחזקה נדה בשכנותיה ופירש"י וכהאי גונא דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיו שהוחזקה נדה ופירשו המפרשים דהא דלא אוקמו במודה דאי במודה תיפוק ליה שיוצאה בלא כתובה מחמת הודאתה אפי' לא הוחזקה נדה שהרי מודה שהכשילתו ואין אדם משים עצמו רשע לא שייך לענין ממון ובודאי נאמנת לענין שתפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הראב"ד ז"ל פירש הא דלא אוקמי במודה באמת משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. עי' בב"י (בסי' קט"ו) חלק אה"ע (סק"א) שהביא דעת הראב"ד ז"ל וכל הפוסקים חולקין עליו. והנה באמת קשה לכאורה דברי הראב"ד דאיך יפרנס גמ' ערוכה בנדרים (צ"א) דהאומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס מי קא מתסרא אגברא כו'. וכל המחברים פסקו דאשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון אין לה כתובה אם רצה להוציאה ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא ובהחפזי לא מצאתי מי שהעיר בזה להביא ראי' מגמרא הנ"ל. והנה מאחר דאתינן לגמרא הנ"ל דהאומרת טמאה אני לך והוכחנו דבממון לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע כנ"ל נוכל נמי להוכיח דבממון מהני אמתלה כמו באיסור ומבואר מחלוקת הפוסקים בזה בקצוה"ח (סי' פ' סק"א) ע"ש שהביא דעת המוהר"ש ח"א (סי' כ' וכ"א) ודעתו דמהני כמו באיסור דאם הקילו בערוה החמורה כש"כ בממון הקל ושכן פסק המוהרשד"מ. ומהר"א חסון נחלק עליו והכי מבואר (בסי' קט"ו) באה"ע (סעיף ו') בהגהות הרמ"א באשה שאמרה שזינתה ברצון דאם חזרה ונתנה אמתלה לדבריה נאמנת ושם לא מיירי לענין איסור אלא לענין הכתובה עצמה דאם נתנה אמתלה לא הפסידה כתובתה ומבואר דמהני אמתלה בממון. אמנם באמת הח"מ והב"ש (סי' הנ"ל) ביארו דהתם דוקא קודם שיצאה מב"ד אבל לאחר שיצאה מב"ד לא מהני אמתלה לגבי ממון דקיימ"ל בממון אינו חוזר וטוען ע"ש בב"ש שהביא ראי' מדברי הראב"ד. ועי' בנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' י"א) שדחה ראיות הב"ש מהראב"ד ובכל זאת הסכים לדינא דהב"ש ע"ש שהכריע מדברי הרא"ה בחדושיו לכתובות דהיכא דדיבורא הוא בדבר הנוגע לממון ולאיסור ביחד כיון דלא מהני אמתלה לענין ממון כיון שכבר יצאה מב"ד לא מהני נמי לעני איסור ע"ש:

אמנם בגוף ראיתנו הנ"ל שהבאתי לעיל מגמרא נדרים (צ"א) באומרת טמאה אני לך דאין לה כתובה בנבעלת ברצון כנ"ל. והוכחנו דלא שייך בממון אין אדם משים עצמו רשע מאחר דעיקר הטענה להפסידה כתובתה. קשה מדברי התוס' בב"מ (ג') ד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי דהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע ותירצו דאינו נאמן לפסול עצמו. אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאין רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות. וא"כ דכותי' גבי אומרת טמאה אני לך לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דאיכא לומר דלטובה קא מכונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ובודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעילת איסור לפי דבריה. ולפי זה אתי שפיר דעת הראב"ד הנ"ל שזכרנו דאין ראי' משם דבממון אמרי' אדם משים עצמו רשע דהתם שאני דאינו ענין ולא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע באומרת טמאה אני לך משום דאיכא למימר דלטובה קא מתכוונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור ורק בעוברת על דת יהודית דליכא למימר דלטובה קא מכונה דאיסורא דעבד עבד התם ס"ל להראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע. ואחרי בינותי בספרים מצאתי בשעה"מ (פ"ט מהלכות אשות הלכה ס"ו) דהביא דעת הר"ן והראב"ד הנ"ל בעוברת על דת יהודית דהא דלא אוקמו במודה. וכתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, והר"ן כתב על זה ולא נהירא דלהפסידה כתובה ודאי נאמנת כנ"ל. והביא שם קושית הרב מ"צ (ח"א סי' ס"ז) שהקשה מהא דאומרת טמאה אני לך ברצון דמשוי נפשיה רשיעא ואפי"ה אמרינן בנדרים (צ"א) במאי עסקינן אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד אפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם משים עצמו רשע אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאות ונוטלות כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם פסק דבאומרת טמאה אני לך ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובתה ולא השיג עליו. ולדעת הראב"ד הו"ל להשיג עליו דכיון דאין אדם משים עצמו רשע ולומר דלא אבדה כתובתה דומיא דעוברת על דת יהודית ע"ש. ובשעה"מ תירץ על פי דברי התוס' דבמ"צ (ג') הנ"ל דלטובה נתכונה דרצתה לעשות תשובה שלא להביא חולין בעזרה כנ"ל. ולפ"ז חלק שפיר דבאומרת טמאה אני לך ברצון ליכא למימר אין אדם משים עצמו רשע משום דאיכא למימר דלטובה קא מכונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד באופן דגם קושיתינו והוכחתינו דלעיל שהוכחנו מהאומרת טמאה אני לך דבממון אמרו אדם משים עצמו רשע נסתרה בדרך זה לדברי התוס' הנ"ל. אחר זה מצאתי להגאון בעל חוט השני בתשובתו (סי' י"ז) דהוכיח דעתו כן בדרך הפשוט דבממון אמרינן אדם משים עצמו רשע מהאומרת טמאה אני לך דמוקי הגמרא ברצון ולא נחית לדברי התוס' הנ"ל דנסתר זאת. אמנם נתתי אל לבי בדבר זה.

ומצאתי להגאון בעל נוב"י מה"ת חלק אה"ע (סי' קנ"ו) שהאריך לבאר הא דבכמה מקומות מצינו דלא מהימן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא נימא דלטובה קא מכוין דאין רוצה להביא חולין לעזרה כחילוק התוס' הנ"ל והעלה דחילוק זאת לא שייך אלא היכא דבזה הטענה אינו בא להפסיד אחרים אזי שפיר אמרינן דרוצה לעשות תשובה ולטובה קא מכוין כנ"ל. אבל היכא דבטענה זו בא להפסיד אחרים בודאי אינו נאמן בזה ע"ש. וא"כ באומרת טמאה אני לך ברצון דבאה להפסיד את הבעל דאסורה עליו דביאר הגאון בעל נוב"י בכמה מקומות דגט חוב לבעל מקרי בודאי לא נתן להאמר חלוק תוס' הנ"ל דלטובה נתכוונה. וגם באומרת טמאה אני לך שייך לומר דאין אדם משים עצמו רשע וקושית הרב בעל מ"צ על מקומה עומדת על הראב"ד בעוברת על דת יהודית דהא דלא אוקמי במודה משום דאין משים עצמו רשע כנ"ל. ומבואר בראי' נכונה כחלוקו הנ"ל שבארנו דהתם באומרת טמאה אני לך דהעיקר באה להפסיד כתובתה ולגבי ממון שפיר אמרי' דאדם משים עצמו רשע והרבה הארכתי בזה בחידושי. ועי' בשב שמעתא (שמעתא ז' פ"ה) שהעלה דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר כמ"ש הרשב"א והש"מ בכתובות (י"ט) גבי אנוסים היינו מחמת נפשות דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא מצד חסידות אין אדם משים עצמו רשע ע"ש שכתב כן לתרץ על הא דמבואר באה"ע (סי' מ"ב סעיף ה') דאנוסים לא נפסלו אע"ג דעברו על מצות קדוש השם והקשה הגאון בכ"ר דוד בנוב"י מהא דאמרינן בכתובות (י"ט) בהא דא"ר מאיר אין נאמנים לפוסלו ואמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו כו'. ומבואר דכל כהאי גונא דאנוסין כל שיהרג ואל יעבור פסול לעדות וכן הקשה בקצוה"ח (סי' ל"ה ס"ק ד') ע"ש. וע"ז תירץ כנ"ל אלא דבש"ש שם הקשה מהא דאמר ביבמות (סי' כ"ה) פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וקשה דלמה לי האי טעמא דאל תשת רשע עד ע"ש דהוכיח מזה דדוקא בדבר שנעשה פסול לעדות אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. ולכך הוצרך לומר דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"ש. ואף דהדבר נכון בסברא מ"מ יפה הקשה עליו הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב על אה"ע (סי' י"ז סעיף ה) מיבמות שם (כ"ה) דאמר התם שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ופריך הא אמר ר"מ גזלן ד"ת פסול לעדות אשה משמע דאי הוי כשר לעדות אשה הי' נאמן. ולפ"ז קשה הא אין אדם משים עצמו רשע דרוצח גמור ודאי רשע הוא דאטו משום דכשר לעדות אשה לאו רשע הוא ע"ש שתירץ בטוב טעם ודעת. ועי' בתומים (סי' ל"ד) דהתפלא על הרשב"א א בתשובה (סי' אלף רל"ז) באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן דחצי דיבור לא מפלגינן ובאומר הרגתיו במזיד פלגינן דיבורו ואומרים דבשוגג הרגו כו'. אבל באומר זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת לה דאין קישוי אלא מדעת והקשה דלמה לא נפלוג דיבוריה ולומר דבאונס הי' כיון דהי' באונס אינו נפסל לעדות הואיל ולא עבר רק על קדוש השם ע"ש ולדברי הקצוה"ח הנ"ל דבדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר שפיר מתורץ זאת:

והנה המרש"א במכות (ב') הקשה בקושית התוס' דהקשו איך יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן באכלתי חלב בפ"ק דב"מ וקשה דהא כבר הקשו בב"מ (ג') ובכריתות גבי אכלת חלב דמאי טעמא דרבנן דפטרי משום מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אמרינן בסנהדרין (ט') פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. וא"כ כשיאמר מזיד הייתי אינו נאמן ותי' דלפסול א"ע אינו נאמן. אבל בכאן דאינו רוצה להביא חולין בעזרה שפיר נאמן. וא"כ לפ"ז מאי הקשו התוס' כאן בגלות דהא לא שייך התירוץ חולין בעזרה. וא"כ אם יאמר מזיד הייתי אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. והנה רבים התפלאו

על המרש"א ובראשם הגאון מו"ה יונתן בספרו או"ת (סי' כ"ב) שכתב שנעלם ממנו סוגיא דסנהדרין (ט') דשם מבואר דפליגי דרב יוסף ס"ל פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן על חבירו משום דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא ס"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע ופלגינן דבורו ע"ש. וא"כ קושית התוס' דבמ"צ וכריתות לדעת רבא דס"ל אינו משים עצמו רשע מה יענה במתני' דכריתות דאמרו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא לא מהימן כשיאמר מזיד הייתי דאינו משים עצמו רשע. וע"ז תירץ משום חולין בעזרה מהימן אבל בכאן הקשה התוס' איך יתחייבו גלות בעדותן והא י"ל מזיד הייתי על רב יוסף דס"ל אדם משים עצמו רשע בפלוני רבעני לרצוני מה יענה למתני' דמכות דהא יכול לומר מזיד הייתי דנאמן לעשות עצמו רשע דאמוראי צריכין להבין מתני' ולא מצאו לתרץ קושיא זאת. אמנם הנר תמיד לכריתות תירץ דבר נחמד בצירוף קושית הרב תא"י דהקשה על קושית התוס' דהא כבר הקשו התו' במ"צ (ג') דאיך יהיו נאמנים במגו דמזיד הייתי הא קיימ"ל דמגו במקום עדים לא אמרינן כדאיתא במ"צ (פ"א) גבי עובדא דנהר פקוד ותירצו דבאמת מתרץ דבורו ומפרש לא אכלתי שוגג אלא מזיד ע"ש וא"כ לפ"ז מאי הקשו התוס' לתירוצם דתרצו בב"מ דהיכא דאמר בפירוש לא אכלתי חלב לא בשוגג ולא במזיד והעדים אומרים שאכל אפי' לרבנן חייב חטאת דאינו נאמן להכחיש העדים אע"ג דיש לו מגו. וא"כ משכחת לחייבו גלות באומר לא הרגתי כלל לא בשוגג ולא במזיד דשפיר חייב גלות ותירץ הנ"ת דהנה פליגי אמוראי ב"ב אי אמרינן מגו במ"ע או לא דס"ל לרב חסדא דאמרי' מגו במ"ע ומתורץ קושית הרב תא"י דקושית התוס' לר"ח דס"ל ב"ב דאמרי' מגו במקום עדים ונאמן להכחישם מה יענה למתני' כאן דאיך משכחת לה גלות דהא יכול לומר מזיד הייתי וכיון דיש לו מגו נאמן להכחיש העדים וביבמות (כ"ה) מבואר דלר"י אדם משים עצמו רשע וקושית התוס' דיכול לומר שלא אכלתי לא בשוגג ולא במזיד והא אף בכהאי גונא מהימן במגו למ"ד דמגו במ"ע אמרינן כו' ע"ש. וא"כ י"ל למ"ד דאמרינן מגו במ"ע. וא"כ לא הוי מגו דאף אמע"ר מ"מ לא הוי מגו בכהאי גונא ועי' בדורש לציון דרוש (י"ג) בסיום יעל קג"מ שהקשה לתירוץ התו' דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות בגו"ח כלל שהקשה להא דב"ק (פ"ח) זוממי עבד לא יהרגו ע"ש ובנוב"י מ"ק חאה"ע (סי' ע"ד). אמנם הנמוק"י לא ס"ל כדעת התוס' דרוצה לעשות תשובה שלא להביא כו' מהא דהקשה ב"ב (קכ"ד) בהא דאמר ר"י יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י שנאמן אדם לומר זה בני בכור הוא וכמו שנאמן לומר כו' בן גרושה וחלוצה הוא והקשה דאיך נאמן לומר שהוא בן גרושה וחלוצה והא אין אדם משים עצמו רשע לומר שנשא גרושה וחלוצה ואי איתא דס"ל כסברת התוס' לק"מ דשלא לעשות בניו חללים הוא אומר כן אלא ע"כ דלא ס"ל:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה