אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן ה

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן ה

סימן ד

שאלה ביתומים קטנים שיצא עליהם שט"ח אחר מיתת אביהן בחתימת יד הלוה אי

מקיימין השטר בפני היתומים קטנים דהוה כשלא בפניו וכיון דקיימ"ל בחו"מ (סי' מ"ו סעיף ה') דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד ה"ה כתב יד נמי דהוה כשאר שטרות או לא:

תשובה דבר זה נתבאר שם בש"ך (סי' הנ"ל ס"ק יוד) ע"ש. שהכריע דדוקא בשטר מקיימין שלא בפני בע"ד בין לטעמא שכתב הרשב"א בתשובה כו'. מפני שהמקיימין לא על מנה שבשטר הם מעידין אלא על חתימת העדים ובין לטעמא שכתבו התוס' (פ' הגוזל בתרא) דכיון דקיום שטרות דרבנן דד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום ומדרבנן הוא דצריך והלכך מקיימין שלא בפני בע"ד כו'. אבל בחתימת יד הלוה שהמעידין באין לחייב את הלוה עצמו ולא שייכי הני טעמא נראה דלכ"ע אין מקיימין שלא בפניו והביא דכן מוכח להדיא בסמ"ע (סי' ל"ה ס"ק ט) דבכתב יד הלוה מדאורייתא בעי קיום (ובסי' ס"ט ס"ק י"ב) כתב לחלק בין שטרות לכ"י הלוה דמדאו' בעי קיום וכן דעת הב"ח (בסי' ס"ט) והקצוה"ח (בסי' מ"ו ס"ק ה') דחה דבריהם דאין לחלק בין שאר שטרות לכתב יד והוכיח דדעת הסמ"ע נמי כן והוא מדכתב הסמ"ע (בסי' ק"י ס"ק כ"ו) הא דסיים המחבר וכתב יד הניכרת לב"ד היינו דוקא לדעת הרא"ש הנ"ל דלהרמב"ם א"צ שיכירו הב"ד עצמם אלא יקימו כת"י אביהם ע"י אחרים ע"ש ואי נימא דכת"י הלוה אין מקיימין שלא בפניו א"כ אפילו לדעת הרמב"ם אין מקיימין כת"י אביהן בפני קטנים דקטן כשלא בפניו דמי אלא ס"ל להסמ"ע בודאי דכתיבת יד הלוה ושטר בעדים שוים הם וכי היכא דמקיימין שטר בפני קטנים לדעת הרמב"ם ה"ה כ"י אביהן. הרי בהדיא דמקיימין כתב יד שלא בפניו ע"ש, ובאמת אין סיפוק בזה להוכיח דעת הסמ"ע ואדרבה שלתרץ קושית הסמ"ע לדעת הש"ך בדין הנ"ל דבכ"י מדאו' בעי קיום ואין מקיימין בפני יתומים קטנים. ואתי שפיר קושית הסמ"ע דהקשה דלמה צריך דוקא שיהא ניכר לב"ד ומשמע דאי לא הוי ניכר אין מקיימין לאחר מיתה וקשה דהא קיימ"ל דמקיימין שלא בפני בע"ד ולדעת הש"ך ניחא כאשר ביאר לעיל דבכ"ו מדאו' בעי קיום ואין מקיימין לאחר מיתה ובאמת כן הוא בבאר היטב לפנינו בשם הגאון מו"ה עוזר לתרץ קושית הסמ"ע וכן תירץ התומים (בסי' ק"י ס"ק ט'). אמנם באמת נראה לע"ד דיש להוכיח דעת הסמ"ע (בסי' ק"י הנ"ל בסעיף ז' ס"ק י"ח) קטנים שהודה מורישם בכתב ידו כו'. וז"ל הסמ"ע שם והכת"י מקיימין להרמב"ם והמחבר אפי' אחר מותו ולהרא"ש איירי שהוא ניכר לדיינים וא"צ קיום ומבואר דעתו דבכ"י מקיימין לאחר מותו אפי' בקטנים. אמת דהב"ח (בסי' ק"י) השיג עליו ע"ש באות (י"א) דאין מקיימין כשהיתומים קטנים ע"ש דתירץ בזה קושית הב"י בסתירת דברי הרא"ש בתשובה לדבריו בפסקיו בגמרא דהגוזל קמא דפסק דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד ואילו בתשובה פסק הובא בטור (סי' ק"י אות י"א) דדוקא בשטר מקוים מורידין אבל בלא מקוים אין מורידין דאין מקיימין בפני היתומים קטנים ותירץ הב"ח דהתם בכ"י איירי דמדאו' בעי קיום ולהכי לא מהני קיום לאחר מיתה ע"ש. ודברי הב"ח הזה אשתמיטתי' לבעל קצוה"ח דחדש שם דהב"ח והש"ך לא חדשו חלוק זאת רק לפרש דברי רב שרירא גאון (בסי' ס"ט). דהאמת אינו כן דהב"ח לקושטא דמילתא חדש כן בדעת הרא"ש וכתירוצו הנ"ל. והנה גוף מחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלוי בפירש הגמרא דערכין (כ"ג) והמחבר דעתו כדעת הרמב"ם עיין במחבר (סעיף ד' וה') ובסמ"ע (ס"ק ח') שהכריע דעת המחבר כדעת הרמב"ם. והנה בחו"מ (סי' מ"ו סעיף ה') קיימ"ל דמקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצוח כו'. והוא מהגמרא דב"ק (קי"ב) ובסמ"ע הביא דגם ביתומים להוציא מהיתומים קטנים הדין כן אמנם דעת הב"י אינו כן ודעתו דאין מקיימין בפני יתומים קטנים (דבסי' ק"י בטור אות י"א) ז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת יורש שנתן נכסי מוריש לקטן ויצא שט"ח על המוריש מי נחתינן לנכסי קטן או לא תשובה אם השטר מקוים מורידין הב"ח לנכסים עכ"ל. והקשה הב"י דבהגוזל בתרא אפסקא הלכתא דמקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואין חולק על זה וכן פסק הרא"ש בעצמו. וכבר זכרנו לעיל תירוץ הב"ח על זה בסתירת דברי הרא"ש. גם הדרישה האריך בזה ע"ש ותירץ הב"י שם דיתום קטן שאני כיון דאיכא למיחש לפירעון ומשום הכי אין נפרעין ממנו אפי' יש בשטר כל התנאים שבעולם וכמו שנתבאר ריש סי' זה הילכך אין מקיימין ע"ש דזה רק לישב דברי הרא"ש. אבל הרמב"ם כתב (בפ' י"ב מהלכות מלוה) גבי קרקע שהיתה בחזקת קטנים שמקיימין השטר אעפ"י שהיתומים קטנים. וא"כ מבואר דעת הב"י דלא כהרמב"ם. והנה בדרישה (סי' מ"ו סעיף ה') הקשה על הב"י דתירץ וחילק בסתירת דברי הרא"ש הנ"ל דביתומים קטנים שאני כנ"ל והקשה (דבסי' ע"ח) מבואר בדברי הטור דנפרעין בשטר אפי' מיתומים קטנים והב"י בעצמו פירש הטעם משום דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד אפי' ביתומים קטנים דהוה כשלא בפניו ע"ש בפרישה דהחמיר ונתקשה בזה. ומאד נפלאתי על הדרישה דלא מצאתי בטור (בסי' ע"ח) דביתומים קטנים היכא דלא נתקבלה עדות בחיי אביהן יהי' נפרעין מהם. ואדרבה בפירוש כתב הטור שם דבעינן דוקא דנתקבלה העדות בפניו דוקא בעינן והב"י הביא שם דעת התו' דאף בנתקבל העדות בפניו לא לגבי מיתומים קטנים וע"ז הביא שם דעת הרא"ש דהיכי דנתקבלה העדות בחיי אביהן לא שייך צררי אבל בלא נתקבלה העדות בפניו בודאי לא יוכל לגבות מיתומים קטנים. ובהחפזי לא מצאתי מי שהעיר בזה אשר באמת קשה להמעיין ועוד (דבסי' ק"ח) בפירוש כתב המחבר (בסעיף ג') דאין נפרעין מיתומים קטנים שום הלואה בעודם קטנים מחוב אביהם אפי' הי' עליו שטר כו' ואפי' הי' בו כל תנאי שבעולם שמא יש להם ראי' ששוברים השטר אלא א"כ הי' בו אחד מג' דרכים הנזכרים. ודהיתה תוך זמן צריך שנתקבל העדות בחיי אביהן שהיא תוך זמן שאם לא כן אין מקבלין עדות על קטן אפי' בפניו כו' הרי מבואר דעת הב"י בדין הנ"ל דבעינן שנתקבל העדות בחיי אביהן ואז גובין מן היתומים משא"כ היכא דלא נתקבל עדות בחיי אביהן בודאי חיישינן לפירעון וחפשתי בספרי האחרונים ולא מצאתי שום גילוי דבר בזה עד כי לדעתי לחנם השיג עליו הדרישה:

והיוצא לנו מזה דדין זה אי גובין מהיתומים קטנים בכתיבת יד הלוה תלי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש לדעת הב"ח שם (סי' ק"י) ולתירוצו שזכרנו שם בסי' הנ"ל בסתירת דברי התשובה דסותרים לדבריו בפ' הגוזל בפסקיו שם וכנ"ל. ושדבריו בתשובה איירי בכתיבת יד הלוה וכנ"ל. וא"כ לדעת הב"ח שם (בסי' ק"י) הנ"ל אף הרא"ש מודה בכתיבת ידו דבעי קיום מדאורייתא ע"ש. ומה שהביא בקצו"ח סי' הנ"ל להוכיח מדברי הב"י בסי' הנ"ל שהביא דברי רבינו ירוחם בשטר צואה דאין מקיימין אותו אלא בפני בע"ד ולא דמי לקיום שטרות דעלמא כו' ומבואר שם מדברי רבינו ירוחם דלא מחמרינן גבי כתב יד יותר משאר שטר ואדרבה כי מחלקין לקולא מחלקין וכן הביא המחבר דעת הראב"ד בש"ע (סי' ק"י סעיף ט') ע"ש. ובראי' זו לא ירדתי לסוף דעתו דהא ע"כ דברי רבינו ירוחם והד"מ דרמז לי'. איירי בכתב יד הניכר לב"ד שהוא בכתב ידו של הלוה אלא דהב"י הקשה שם (בס"ק יוד) דאף אם ניכר שהוא כתב ידו הא בעינן שיהא מקוים בחיי אביו לפי מ"ש הרא"ש בתשובה ותירץ שם בתירוץ א' דמיירי שכבר נתקיים בחיי אביו א"נ שהדיינים רואין הכת"י ומכירים הוה כאילו כבר נתקיימה וממילא הוא מקוים ואין כאן קבלת עדות שלא לפני בע"ד והיינו כרבינו ירוחם בנתיב כ"ד דהא דאמרינן אם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומים מיירי דאמר תנו בפני ב"ד או שכתב בכתב ידו פירש וניכר כת"י לב"ד ועל זה רמז הד"מ עיין למטה לדברי רבינו ירוחם לחלק בין שטר לכתיבת ידו וכדפירשנו שנו וכן מוכח מדברי הבעה"ת שהביא הב"י (אות ט"ז סק"י) וז"ל בשער י"ד. ובכל המקומות שפסקנו דנזקקין לנכסי יתומים קטנים יש לנו לברר מאחר שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כמו שלא בפניו דמי והאיך נידון לחייבם בענינים האלה וכי מהיכא ידעינן וע"ז השיב הראב"ד אולי נאמר שהב"ד ידעו של זה אי נמי משכחת לזה ע"י שטר שכתב בכ"י שיתנו לפלוני כו' ע"ש. ומוכח דניכר כת"י לב"ד מיירי ואין ראי' לכת"י דלא ניכר לב"ד דבוודאי מחמרינן ביה, ועיין בש"ך (ס"ק י"ח). והנה בדברי רבינו ירוחם הנ"ל ותירוץ הראב"ד הנ"ל הוכיח הב"י לתרץ דברי הרא"ש בפסקיו (פ' הגוזל בתרא) דסתרי לדבריו בתשובה כנ"ל וכתב הב"י והשתא י"ל שטעם הרא"ש בתשובה משום דס"ל דהראב"ד והקשה בדרישה וז"ל וקשה מה ענין זה לתשובת הרא"ש דמיירי בשט"ח של הלואה דשייך בי' לומר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וקושיא זו קשה נמי לדברי הב"ח שזכרנו דתירץ סתירת דברי הרא"ש הנ"ל דמיירי בכת"י ויש לתרץ:

אמנם בגוף מחלוקת הש"ך והקצוה"ח בכת"י של הלוה אי מקיימין בפני' יתומים קטנים דהוה כשלא בפניהם. ונראה לי לפי מה שחידש הגאון בים התלמוד (ד' צ"ח) דלכך מקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום דשטר לא חשוב מוציא דכעת אין מוציאין ממון עדיין ואף שיבא לידי גוביינא אח"ז מ"מ כעת לא מקרי מוציא ע"ש שדימה זאת לפמ"ש התוס' בחולין (צ"ז) פלניא דהאי סימנא כו' דמחזירין השטר בסימנים דכעת לא מקרי מוציא והרבה הארכתי בסברא זו לענין סימנים. וא"כ פשוט לפי זה דאף ביתומים קטנים הדין כן מאחר דלא חשוב מוציא בזה ובכת"י נמי בודאי דמקיימין השטר. והנה אחר זמן נתתי אל לבי לחפש בספרים ומצאתי במחנה אפרים הלכות עדות (סי' י"ז) וז"ל וחתם ידו של אדם כמאה עדים דמי וכמ"ש הריטב"א במס' קדושין (ס"ה) לענין שטר קדושין שהוא בכתיבת ידו דאיכא למאן דאמר דלא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל רבינו אומר בשם רבו דכתב ידו כמאה עדים דמי. ונראה דאפי' החולקים לא אמרו אלא דחב לאחרים. אבל כל היכא דלא חב לאחרים שפיר דמי וכיון שכן מקיימין חתם ידו שלא בפני בע"ד דמן התורה כמו שנחקרה עדותן דמי. וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות (סי' כ"ב) הרי מבואר דעת המ"א דלא כהרב ש"ך דאף בחת"י הלוה מקיימין שלא בפני בע"ד והביא דכן מבואר ברשב"א והנה הנמוק"י (פ' בתרא דב"ק) אההיא דאין מקבלין עדות בפני קטנים ז"ל ול"ד לחולה דהתם מיהא איתא לבע"ד בעלמא. אבל הכא ליכא בע"ד כלל ע"ש. אמנם הרשב"א בחידושיו לב"ק דס"ל בטעמא דבמקום אונס מקבלין שלא בפני בע"ד משום דמדאו' לא בעי בפניו רק בנפשות. וא"כ ממילא גם לענין הזמה דאו' מקבלין היכי דליכא נפשות. וכתב שם להדיא בחידושיו שם דבעדות חולים מקבלים בפני יתומים קטנים הרי מבואר דעת הרשב"א דלא ס"ל כחלוק הנמוק"י הנ"ל בין איתא לבע"ד בעולם או לא דלהנמוק"י בקטנים דליכא בע"ד בעולם אף עדים חולים לא מהני. ואח"כ מצאתי בתשובת רע"א (סי' ק"ה) שהוכיח כן דהרשב"א לא ס"ל כחלוק הנמוק"י ע"ש שהקשה מכתובות (כ"ב) דזאת אומרת הכחשה תחלת הזמה וכשם שאין מזימין כו'. והתם מיירי בעדים שמתו ולעולם לא יהי' אפשר לקבל בפניהם ואין לך אונס גדול מזה ואמאי אין מקבלין ההזמה במתו העדים וע"ש בתשובה הנ"ל שהקשה להרשב"א דס"ל מקבלין מדאו' שלא בפני בע"ד דהועד בבעליו בנפשות כתיב. א"כ לוקמי בהעידו שלא בפני בעלים דלגבי כופר שהוא ממון מקבלין והשור אינו נהרג דהועד בבעליו כתיב. והרבה הארכתי בחידושי לענין עדות מיוחדת בממון לפלפל בזה. ועי' בשיטה מקובצת לב"ק פ' הגוזל בתרא שהביא דברי המאירי דבאיסור מצי לקבל שלא בפני בע"ד דאיסור ניחא ליה שלא יהי' באיסור. ועי' נוב"י מהדו"ק חלק אה"ע (סי' ע"ב) כל היכא דפתיך ד"מ אף מצד האיסור לא מקבלין ע"ש. ועי' בשו"ת חוט השני (סי' פ"ד) לענין נאמנות מפורש על יתומים קטנים והכריע דאינו מועיל לפי מה דמבואר (בסי' ע"א) דילמא לכשיגדלו ימצאו שובר מכ"י המלוה ע"ש. ובכל זאת הביא היכא דהמנהג דכותבין נאמנות על יתומים קטנים בודאי גובין מהם על פי התנאי ע"ש. עוד בספר הנ"ל (סי' צ') מענין הנ"ל שחזק דבריו. ועי' בתשובת אבקת רוכל (סי' קכ"ו) שביאר הרבה דינים ביתומים קטנים ע"ש. ועי' ביו"ד (סי' קע"ז ס"ק ל"א) דהביא הב"י דברי המרדכי מתעסק שמת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הן מזה העסק נוטלן בעל הממון. ופירש המרדכי אפי' מיתומים קטנים והקשה הב"י דהאיך אפשר למשקל מיתומים הא אין מקבלין עדות עליהן ותמה הד"מ דהא אפשר כשנתקבל עדות בחיי אביהן דבכה"ג נפרעין מהן. ועי' בספר פלתי על הלכות רבית דכוונת הב"י דמיירי בלא נתקבל עדות בחיי אביהן דאל"כ מאי אריא עסקא הא אפי' בכל חובת אביהן ונתקבל עדותן גבי נמי ממטלטלין בלי שבועה לאחר תקנת הגאונים כמבואר בח"מ (סי' ק"ח) והרי מבואר דהמרדכי אדברי רבא קאי דאמר להם קרי עסקא דאם מת לא נעשית מטלטלין אצל בניו ואהא קאמר המרדכי דאפי' בלא שבועה גבי מיתומים קטנים בעסקא ע"ש שתירץ קושית הרב"י למאי דמסקינן בח"מ (סי' ק"י) בסמ"ע (ס"ק י"ד) דהא דאין מקבלין עדות לקטן היינו דוקא באית ביה תרתי הא' דהוי חזקת דאבהתא והב' דיהי' עתה מצוי בידו. אבל כ"ז בדבר דאיכא למימר חזקתא דחזקה דכל מה שיש לו לאדם הוא שלו וא"כ אית ליה להאי יתום חזקת דאבהתא אבל בהך עסקא דאמר רבא להם קרי עסקא לעסוקי ביה ומזה קאמר רב אידי בר אבין דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו והיינו משום דלאו בידו היו להוציאן וכפירש"י שם בדרבא. וא"כ כיון דאסהידו סהדי דהך חפיצא בתורת עסקא קאתי לידא דאביהן א"כ תו אזדא לה חזקת אבהתא ואז מקבלין עדות גמור דלא הוי כלל דאביהן ע"ש. ואתי שפיר דברי המרדכי. וכן חדשתי הרבה פעמים דביתומים היכא דאזדא חזקת דאבהתא מקבלין בפני יתומים קטנים:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה