אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן ד

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן ד

סימן ג

ביאור סוגיא דכריתות כ"ד. ופלפול בדברי הפוסקים אי יאוש מטעם הפקר או לא וישוב נכון בדעת רש"י בזה. והרבה חדושי דינים ביאוש והפקר בטעות וביאור דברי הירושלמי בזה. ופלפול בדעת הפוסקים אי מהני שאלה בהפקר וביאור דעת הפוסקים אי הפקר מהני בדבר שא"ב:

גרסינן בכריתות (כ"ד ע"א) אמר ר' כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ואמר רבא מסתברא טעמיה דר' יוחנן כגון דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמרו לו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ומזים להו ולא מפקר ליה ופריך עלה ושני התם כו' ע"כ. וכסוגיא זו פסק הרמב"ם (פ' י"א) מהלכות נ"מ. וראיתי בנר תמיד למס' כריתות שהקשה על הרמב"ם דאיך פסק כר' יוחנן נגד רב הא ר"א גם כן ס"ל כרב וכן מצאתי בקרבן עדה בירושלמי שהקשה כן והניח בצ"ע. ונראה לתרץ בהקדם קושית האחרונים שהקשו מגמרא הנ"ל דבגמרא (ב"ק צ"א) מועד שהמית והיזק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרים ודנין דיני ממונות ופריך הגמרא וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי להדרוהו ולדייני דיני ממונות והקשו האחרונים כיון דדנוהו דיני נפשות הא הוי הפקר לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל ואיך נוכל לדיינו דיני ממונות דאין לו בעלים עיין קצוה"ח סי' ת"ו. ובין כל התירוצים שתירצו האחרונים נראה לכאורה תירוץ זה דהוי הפקר בטעות דבשעת הפקרו לא ידע דעידי שקר הם ויבואו אחרים להזימם וסבר דעידי אמת הם והוי הפקר בטעות דלא הוה הפקר ונתתי אל לבי במקור הדין זה דהפקר בטעות דהוא מקורו מדברי התוס' גיטין (מ"ד) ד"ה אדעתא דעובד כוכבים מי מפקרי שהביאו הירושלמי (פ"ו) דמסכת פאה בהפקיר לישראל ולא לעובדי כוכבים דרבי יוחנן אמר הפקר הני מילי כי שקיל ישראל אבל כי שקיל ליה עובד כוכבים הפקר בטעות הוא ואינו הפקר ואחר העיון לא נתן תירוץ זה להאמר דהא בירושלמי סנהדרין ה"ב ומס' ב"ק (פ"ד ה"ח) שור הנסקל שהוזמו עדיו ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש בטעות הוי משמע דלר' יוחנן לית ליה יאוש בטעות ע"ש. וא"כ איך מתרצים לר' יוחנן משום יאוש בטעות דזהו רק לריש לקיש ובהדיא פליגי בירושלמי ונסתר תירוצם. אך מאוד נפלאתי דדברי הירושלמי סותרים זה את זה דלהירושלמי סנהדרין וב"ק הנ"ל שזכרנו סובר ריש לקיש דהוי יאוש בטעות ולא הוה הפקר ור' יוחנן בהדיא פליג עליו דהפקרו הפקר אף דבטעות הוא ואילו בירושלמי דפאה הנ"ל דהביאו התוס' ס"ל נמי ר' יוחנן דהפקר בטעות לא הוה הפקר ותמוה מאוד לדעתי דברי הירושלמי ולא מצאתי בהחפזי מי שהעיר בזה. ומה שנלע"ד בדברי הירושלמי נבאר מקודם מחלוקת רש"י ותוס' בענין יאוש מטעם הפקר דשיטת רש"י בגיטין (ל"ט) דיאוש מטעם הפקר והתוס' ב"ק ס"ו הוכיחו מהא דקאמר הגמרא דיאוש אינו קונה משום דבאיסורא אתא לידו דמכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יכול לקנות מן ההפקר עכ"ל התוס'. והאחרונים הקשו קושיות הרבה לב' השיטות הנ"ל. והנתיבות (סי' רס"ב) עבר בין הבתרים והכריע החילוק בין יאוש להפקר. דבהפקר יצא מרשותו מיד אע"ג דלא אתי לרשות זוכה משא"כ ביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה. ובחידושי בארתי דעת רש"י דס"ל דהפלוגתא דיאוש קונה תלי בהא. דמאן דסובר דיאוש קונה סובר דיאוש הוי כהפקר וכיון דהוי כהפקר לכך אפי' בתר דאתא לידו באיסורא יוכל לזכות מן ההפקר ומאן דסובר דיאוש אינו קונה סובר דיאוש לא הוי כהפקר ולא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכיון דאתא לידו באיסור אינו יכול להוציא בזכייתו מרשות בעליו ובב"ק (ס"ח) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן סובר דיאוש אינו קונה ור"ל סובר דיאוש קונה וא"כ לר' יוחנן דיאוש אינו קונה ולדידיה יאוש לא הוי כהפקר ולא נפק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ולריש לקיש דיאוש קונה ויאוש הוי כהפקר ומיד יצא מרשותו לחילוק הנתיבות הנ"ל:

ומעתה שנתבאר בדברינו דאי יאוש מטעם הפקר או לא מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בזה כנ"ל. יתורץ לן היטב דברי הירושלמי דלא סתרי אהדדי ונכונים בטעמם. דהאמת דבהפקר בטעות כ"ע לא פליגי דלא הוה הפקר כירושלמי דפאה. דאף ר' יוחנן סובר כן. אך בסנהדרין ובב"ק דברי הירושלמי במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ביאוש בטעות לשיטתייהו אזלי ביאוש מטעם הפקר או לא דתלי ביאוש קונה או לא כאשר בארנו לעיל. דלר' יוחנן לשיטתיה דיאוש אינו קונה ויאוש אינו כהפקר. לכך פסק דכל הקודם בו זכה דאף דהפקר בטעות לא הוה הפקר, אך יאוש בטעות הוי יאוש דכל יאוש בטעות הוא דיאוש דאבידה נמי בטעות הוא דאלו הוה ידע היכן האבידה לא הוה מיאש וכבר ביאר זאת הקצוה"ח (בסי' קמ"ב) והנתיבות בכמה מקומות דכל יאוש בטעות הוא ומהני ובאמת מבואר כן בש"ך חו"מ (סי' שנ"ח סעיף קטן א'). וריש לקיש לשיטתיה דיאוש קונה. וא"כ יאוש מטעם הפקר לדידיה כנ"ל וכשם שהפקר בטעות לא הוה הפקר כך יאוש בטעות לא הוה יאוש וע"כ פליג שם בירושלמי ואמר דיאוש בטעות הוה ולא הוי הפקר וזה עיקר מחלקותם וטעמם בירושלמי:

ומעתה שזכינו להני מילי מעליותא יתורץ לן היטב הרמב"ם הנ"ל שזכרנו (בפ' י"א מהלכות נ"מ) דפסק כר' יוחנן והקרבן עדה והנר תמיד הקשו עליו דאיך פסק כר' יוחנן נגד רב הא ר"א ג"כ ס"ל כרב שם. ולדברינו אתי שפיר דמאחר דהרמב"ם פסק דיאוש אינו קונה דלא כרב (עי' רמב"ם פ"א מהלכות גזילה). וא"כ יאוש לא הוי כהפקר ואף דהפקר בטעות לא הוה הפקר מ"מ יאוש בטעות הוה יאוש דכל יאוש בטעות הוא ומהני כנ"ל ולהכי יוכל לפסוק כר' יוחנן דיאוש חלוק מהפקר והתם יאוש הוא ומהני בטעות. משא"כ לרב דסובר דיאוש קונה ולדידיה יאוש כהפקר עי' ב"ק (ס"ג) דרב סובר דיאוש קונה. וא"כ כשם שהפקר בטעות לא הוה הפקר כך יאוש בטעות לא הוי יאוש ולא יוכל לסבור דין הנ"ל דכריתות דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה דקשה ליה דיאוש הוה כהפקר ולא מהני בטעות. אך להרמב"ם ניחא. ובעיקר קושית המחברים מגמרא ב"ק (צ' ע"ב) דליהדר ולדייניה דיני ממונות דקשה ע"ז מסוגיא דכריתות (כ"ד) כנ"ל. הנה אם נחזיק בפירוש הרמב"ם בתירוץ רבא שם ב"ק (צ') דמוקי כגון שברח כו' היינו ברח השור ומתבאר זאת להמעיין שם בה' נ"מ פי"א ובמפרשים שם ואתי שפיר דנוכל לומר דזהו כוונת רבא בתירוצו דברח השור ואין את מי לחייב דהבעלים ליכא לחיוביה דהא כבר אפקריה וכסוגיא דכריתות הנ"ל וגם השור אינו לפנינו ומתורץ שפיר הקושיא:

ויען כי עומדים אנחנו בדברי רש"י הנ"ל במחלקותם אם יאוש מטעם הפקר או לא נבא לתרץ קושית האחרונים על הב"ח שהפליאו עליו דדעת הב"ח דהפקר מהני בדבר שא"ב הובא בקצוה"ח (סי' רי"א) והקצוה"ח שם בסי' הנ"ל הקשה עליו והשיג מגמרא מפורשת ב"ק (ס"ט) דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דכשם שאין יכול להקדיש דבר שא"ב כך אין יכול להפקיר דבר שא"ב ואי הפקר מהני בדבר שא"ב לא הוי דבר אחד עכ"ל ובקושיא זו החזיקו מעוז הרבה מהאחרונים ולדעתי נראה לתרץ קושיא זו בטוב טעם ודעת. ונקדים לתרץ קושית המפרשים על רש"י דיאוש מטעם הפקר כנ"ל דאיך יכול להיות יאוש מטעם הפקר דיאוש מהני רק בדבר שא"ב ובדבר שברשותו לא מהני יאוש והפקר לא מהני אלא על דבר שברשותו אבל בדבר שא"ב לא מהני הפקרו וקושיא זו כתובה בספר נוב"י מה"ת ח' אה"ע (סי' ע"ו) ע"ש שהביא כן בשם פ"י. וכשאני לעצמי לא אדע מה הרעש בזה דרש"י לשיטתי' דפסק קדושין (ס"ב) דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כרבי אליעזר בן יעקב עי' שעה"מ הלכות מכירה (פ' כ"ב) שהכריע בזה דעת רש"י דס"ל דאדם מקנה דבשלבל"ע ומכש"כ להפקיר דבר שא"ב דהוי כמו דבר שלבל"ע (עי' ר"ט סעיף ד'). וכשם שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך יכול להפקיר בודאי לרש"י ז"ל ואם כן מהני הפקר בדשא"ב. משא"כ להתוס' דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע והוא הדין דאינו יכול להפקיר דבר שא"ב ע"ש בשעה"מ פ' הנ"ל שהכריע שם דעת התוס' דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע אפי' לכשיהיה בעולם דלא כהמרדכי ע"ש ולהכי לא מצי סברי דיאוש מטעם הפקר דקשה להו כנ"ל:

ומעתה אתי שפיר דעת הב"ח דלא חידש זאת אלא להסוברים לדינא דאדם מקנה דבר שלבל"ע וה"ה דבר שא"ב דמהני נמי הפקרו. ואתי שפיר ראיתו מדברי רש"י כריתות (כ"ד) דהנותן קרקע לחבירו שאינו בידו אם אמר אי אפשי בה לא הוי לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה. ומבואר שם להדיא דאם אמר בפירוש לשון הפקר דהוי הפקר גמור וכל הקודם בו זכה אלמא דיכול להפקיר אפי' לא בא עדיין לרשותו דלרש"י דס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע ובודאי דיכול להפקיר דבר שא"ב ובודאי אי אמר בלשון הפקר גמור בודאי מהני הפקרו. וא"כ לא קשה קושית הקצוה"ח שם מגמרא ב"ק (ס"ט) דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דכשם שאינו יכול כו' כך אינו יכול להפקיר דבר שא"ב דר' יוחנן דס"ל לדינא דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע וה"ה דבר שא"ב ולהכי ס"ל דא"י להפקיר דשא"ב. אברא דמלשון הב"ח דתלה זאת בהפקר מדין נדר כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים משמע דלא ס"ל כדברינו דבנדר כ"ע ס"ל דחל בדבר שלבל"ע אף להני דס"ל דלא יכולים להקנות בדבר שלבל"ע ומשום זה דהפקר הרי הוא כנדר הכריע דמהני הפקר בדבר שא"ב ולא נוכל להעמיד דברינו בכוונתו. אך דברינו נכונים בסברא בלא דין הפקר מתורת נדר דתלי בהמחלוקת דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובזה בארנו דעת רש"י. ובגוף הקושיא דקצוה"ח יפה כתב לחלק בנתיבות המשפט לסי' רי"א) ע"ש. ובעיקר קושית התוס' דב"ק (ס"ו) ביאוש מטעם הפקר דליקני מאיסורא. עי' בקצוה"ח (סי' שס"א) דביאר ע"פ דברי התוס' ע"ז (ע"ב). ועי' בתשובתינו לקמן (סי' כ"ה) שצריך ביאור בדבריו. ובגוף דברי הגמרא דכריתות (כ"ד) הנ"ל הקשו הראשונים מהא דאמרינן ב"ק (קט"ז) ברב ספרא דאפקרי' לארי דלא הוה הפקר משום דלארי אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה. וה"נ נימא אדעתא שידונו אותו אפקריה ולא אדעתא דכ"ע ותירצו דהיכא דהפקיר מדעתו ורצונו אמרינן אדעתא דארי אפקריה כו'. אבל מה שמפקיר בע"כ כמו שור הנסקל שהוזמו עדיו בע"כ שקלי ב"ד ממוניה הוי הפקר אף שנתברר . אח"כ שאינו חייב מיתה. ועי' בתפארת ירושלים למס זבחים (פ' ח' מ"ג) שהאריך בסוגיא דכריתות הנ"ל:

והנה לפי מה דביארנו לעיל שיטת רש"י דיאוש מטעם הפקר ועיקר דין הפקר הוא מדין נדר צריך לבאר אי מהני שאלה בהפקר כמו בנדר:

והנה בדבר זה מחלוקת הרשב"א והר"ן בנדרים (פ"ה) גבי הא דכהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ ולמד מזה הרשב"א דמי שאסר נכסיו על עצמו דיכולים אחרים ליטול בע"כ כו'. והקשה שם דהאיך יטלו כהנים בע"כ למה לא נחוש דלמא מיתשיל ומתהני מדידיה. ע"ש שתירץ. ובר"ן כתב על זה דאינו מוצא שאלה בהפקר דאע"פ דאיסור שבו הלך ע"י שאלה. קנין ממונו של זה אינו בטל כו'. ולהכי בקונם כהנים אלו נהנים לי לא מהני שאלה דכיון שאסור לכהנים הוי הפקר התרומה ולא מהני שאלה שזכו בו הכהנים ובמקום אחר הוכחנו מדברי הר"ן הזה דבהקדש דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה משום דקנין ממונו להיכן אזיל ואכן הדין הזה אי מהני שאלה בהפקר במחלוקת הרשב"א והר"ן שנויה. אמנם הנתיבות המשפט (סי' ער"ה) תמה על הר"ן דאמאי לא יפקיע השאלה את הקנין ממונו כיון שהחכם עושה לנדרו נדר טעות שעוקר הנדר מעקרו. א"כ הוי כמו קנין בטעות שחוזר ע"ש. ובאמת לכאורה תמוה קושית הנתיבות דהא להסוברים דהפקר עושה קנין וכבר יצא מרשותו ע"י הפקר. ובכל זאת מהני שאלה אע"ג דכבר יצא מרשותו והי' אסור לחזור בו מן הדין. ומה לנו אם לא הי' יכול לחזור בו משום שיצא מרשותו או משום שזכה בו אחר. וע"כ דההפקר בטעות הוה מאחר דשאל עליו והחכם עוקר הנדר מעקרו. וא"כ גם לגבי הזוכה קנין בטעות הוא ושפיר קשה קושית הנתיבות. אמנם באמת זה אינו דאי נימא דהפקר מתורת נדר. ע"כ מוכח דהפקר אינו עושה קנין מאי ענין נדר לכאן תיפוק ליה דכבר יצאה מרשותו אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל (ועי' בקצוה"ח סי' רע"ג ס"ק א') שהוכיח כן והכריע בהפקיר ומת דהוא של היורשין כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין היורשין חייבין לקיים נדרו ע"ש. אמנם נראה לע"ד דלא קשה קושית הנתיבות דהא ענין התרת נדר דבא החכם להתיר ע"י פתח קשה לומר הטעם דשויא לטעות גמור דיהא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נדר דלא יהא חמיר מממון דבעינן משפטי התנאים ואפילו הכי באומדנא דמוכח מהני דאף דלא הי' משפטי התנאי כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ובנדרים דהוי רק איסור דלית ביה ממון לא מהני אומדנא דמוכח ולמה לי כלל התרת חכם. אלא ע"כ דלא הוי אומדנא דמוכח לגבי ממון ורק גבי נדרים התירה התורה אף באומדנא קצת. אבל לענין ממון בודאי צריך אומדנא דמוכח גמור אף גילוי דעת. ואתי שפיר תמיהת הר"ן דנהי דמהני לענין איסור הפתח שהתיר החכם. אבל קנין ממונו של זה היכא אזיל דאיך מהני לענין ממון:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה