ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן ג
שאלה אי בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. וביאור דעת הפוסקים בזה והרבה חדושי דינים בהזמה. ופלפול בדברי הפוסקים בזה וביאור דעתם בטעם דלא בעינן כאשר זמם דוקא בממון:
תשובה בממון אי בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה כבדיני נפשות או לא. מחלוקת התוס' והנמק"י בזה דהתוס' (בב"ק ד') ד"ה ועדים זוממין דבממון לא בעינן כאשר זמם משום דאפשר בחזרה כך פירשו בשם הריב"א. ובשם הר"י הביאו משום דבממון עונשין מן הדין. ובש"א למכות (דף ה') ביאר דהריב"א והר"י לא פליגי אלא היכא דלא אפשר בחזרה כו' אזי סמכינן אטעמא דבממון עונשין מן הדין ע"ש שתירץ קושית הרא"ם בשיטת הרמב"ם דהיכא דיש איסור עשה עונשין מן הדין והא בע"ז העידים בלאו דלא תענה. וגם קושית התומים דלמה לי קרא דועשיתם לו ולא לזרעו לעידי ב"ג וחלוצה דלא לקיים בהו כאשר זמם דבלא קרא ידעינן דהיכי מיירי אי קודם גמר דין הא אין עידים זוממין נהרגין עד שיגמור הדין כמתניתין ה' ואי לאחר גמ"ד הוי כאשר עשה והנמק"י הקשה כזאת במתניתין דח"ה דהיו שנים מעידין אותו שאכלה כו' דהן עדות אחד להזמה דהיכי מיירי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום ואם לאחר גמ"ד הוי כאשר עשה והריטב"א תירץ דמיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליה ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם דהוי כאשר זמם ומוכח דעת הנמק"י והריטב"א דבממון נמי בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה. ובאמת טעמא בעי דהא בממון עונשין מן הדין וגם אפשר בחזרה אמנם נראה לע"ד על פי דברי הגמרא דכריתות כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עידיו כל הקודם בו זכה מאי טעמא דהבעלים איאושי איאש ואפקריה דסברו דעידי אמת הם ולא יבואו עדים להזימם ומה גם שכבר פרע בודאי אפקריה לממונו וזכה המחזיק מתורת הפקר ונלע"ד דהיינו טעמא דסוברים בממון נמי בעינן כאשר זמם דוקא וטעמא רבה איכא בדבר דלא אפסדיה העדים לבעלים כלום דבודאי הפקיר ממונא לפי הגמרא דכריתות הנ"ל. ולא משום הזמה דעתם דבממון בעינן כאשר זמם דוקא. אלא דבכאשר עשה זכה המחזיק מתורת הפקר כנ"ל ולא שייך לכל הסוגיא דמכות דלא הרגו נהרגין דלא משום הזמה אתינן עלה וא"כ תלי להפוסקים בסוגיא דכריתות הנ"ל. א"כ לדידהו שפיר שייך בממון נמי כאשר זמם. ובהיות כן קשה לכאורה דברי הרמב"ם דפסק בפי"א מהלכות נ"מ כסוגיא דכריתות הנ"ל. ובפ' כ' מהלכות עדות (הלכה ב') פסק דבממון חייבין אף בכאשר עשה ואחז החבל בתרי ראשין לדברינו. ואולי זהו דעת הראב"ד דהשיג עליו ולא פירש דבריו ונושאי כליו דחקו לידע טעם דהשגתו ולדברינו יש לומר דזה דעת הראב"ד נמי בטעם כאשר זמם דבעינן בממון והיינו דפסק נמי כאותה סוגיא דכריתות ובזה השיג על הרמב"ם מאחר דפסק כסוגיא דכריתות ובודאי הדין דבממון נמי בעינן כאשר זמם דוקא והיכא דהוי כאשר, עשה זכה התובע מתורת הפקר. ואיך פסק שם (הל' ב') דבממון אף בכאשר עשה מחייבינן. ואפשר לתרץ ולומר כחידושינו שחדשנו בסי' הקודם להסוברים דבכאשר עשה אף בממון פעורים מ"מ חייבין מדינא דגרמי ויהיה חיוב דהרמב"ם מדינא דגרמי ולא משום הזמה דלא שייך אלא בכאשר זמם דעדיין לא זכה עוד התובע משא"כ היכא דכבר זכה התובע מכח הפקר לדברי הגמרא דכריתות ליכא לחיובי הע"ז אלא משום דינא דגרמי דגרמו לי' להפקיר. ומשום כאשר זמם ליכא לחיובי אהכי דגרמו שיפקירו דזה אינו די"ל כדעת הריטב"א (מכות ה') דהקשה בב"ג וחלוצה דהא הפסידו לו מת"כ ותירץ דזה מקרי גרמי והתורה אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום. אך באמת משום גרמי בודאי מחייבי. זה מה שנראה לתרץ דברי הרמב"ם. ובסי' הקודם תירצנו בזה הרבה קושיות. וראיתי בשער המשפט (סי' כ' ס"ק א') שחקר באחד שתבע לחבירו ע"פ עדים והשיב הלה איני יודע דהוצרך לשלם ע"פ עדים ואח"כ הביא הנתבע עידי הזמה שמזימים לעדים הללו והכריע דבכהאי גונא פטורין מלהחזיר המעות לדברי הגמרא דכריתות דשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם בו זכה ומוכח מגמ' הנ"ל דהיכי דנגמר דינו בב"ד ע"פ עדים והנתבע לא ידע אף שנתברר אח"כ ע"פ עדים שהוא שקר מ"מ איאושי איאש לה כבר ומפקר לה וזכה התובע מתורת הפקר והכא נמי כשהנתבע אינו יודע אם חייב לו או לא והוצרך לשלם לו ע"פ עדים בב"ד בשעת הפירעון אפקריה להמעות. ואף שהתובע נתכוין לזכות בו מחמת שהיה סובר דמגיע לו ע"פ דין מ"מ כיון שמתכוין לזכות בו זוכה מתורת הפקר ע"ש דהכריע הדין כן וא"כ בודאי נמי דהעדים פטורין מלשלם לו דלא אפסדו לזה כלום דבודאי אפקר המעות הנ"ל והוי כאשר עשה. ולדברינו הדין דשער המשפט דין אמת והוא נמי טעמא דכאשר עשה בממון דפטורים אך מ"מ מגרמי חייבין העדים דגרמו להפקיר על ידן וכן (בסי' כ"ה ס"ק ב') בטעה בדבר משנה דחוזר הדין ודנין אותו כהלכה דמשמע דאף שכבר שילם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון דומיא דשיקול הדעת דאינו חוזר דמיירי דוקא כשכבר שילם הבע"ד על פי הדיין וא"כ טעה בדבר משנה דחוזר אף בכהאי גוונא והקשה השער המשפט סי' הנ"ל מגמרא דכריתות הנ"ל בשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם בו זכה דמשום דכיון דנגמר דינו איאושי מיאש מרא מיניה ומפקיר ליה והכא נמי בטועה בד"מ וכבר שילם הנתבע להתובע אמאי חוזר הדין כיון שנפסק הדין כבר איאש ממנו הנתבע וזכה התובע, מתורת הפקר ע"ש ואף דבחידושי דחיתי דבריו דהכא אך (בסי' כ') דבריו נכונים:
ולכאורה יש להקשות להסוברים דבממון נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה מגמרא (ב"ק, פ"ח) דאמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא מעידים אנחנו באיש פלוני שגרש את אשתו ונתן כתובה והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרים ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה איזהו טובת הנאת כתובתה כו' ומפורש בברייתא זו דמשלמין עבור כתובתה והרי הכא מעידין העדים לפטר מכתובתה וא"כ תיכף שנגמר הדין לפוטרו מכתובתה הו"ל כאשר עשה דהא הוא מוחזק בממונו וזכה בו מיד וקושיא זו קושיא חמורה לשיטת הסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה (ועיין בשער המשפט סי' ס"ו ס"ק כ"ה) אך לדברינו בטעמא דכאשר עשה בממון דפטורים הוא משום דזכה התובע מתורת הפקר לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל. דשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם בו זכה אתי שפיר ומתורץ הקושיא הנ"ל דהתם בגמרא כריתות אמר רבא מסתברא טעמיה דר' יוחנן דאמרי נרבע שורו ופירש רש"י דודאי מסתמא אפקריה מניה דסבר עידי אמת הם הלכך הפקר הוא. אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים ומבואר מגמרא הנ"ל דדוקא היכא דלא ידע הנתבע המעשה בעצמו אלא על פי עדים דהתובע וסובר דעידי אמת הם או דהדין דין אמת כדעת השער המשפט (בסי' כ"ה) שזכרנו משא"כ היכא דהנתבע בעצמו מידע ידע דשקר הדבר בודאי לא מפקיר ומיאש וטרח ומבקש אחר עדים. וא"כ מעתה מתורץ היטב הקושיא הנ"ל מאחר דהאשה בעצמה מידע ידעה דלא גרשה ולא נתן לה כתובתה ובודאי לא אפקרה דידעה דעידי שקר הם וטרחה ומבקשת אחר עידי אמת להזימם ולהם לא שייך כאשר עשה בה וזה נכון בטעם וסברא וביסוד טעם זה דכאשר עשה שבארנו. ובזה יש לתרץ קושית האחרונים מסנהדרין יוד מפלוני בא על הנערה המאורסה והוזמו דנהרגין ומשלמין ממון כו' והקשו דהא כל שהעידו שפלוני בא על נערה המאורסה תיכף הפסידו לה הכתובה והוה כאשר עשה ולדברינו הנ"ל אתי שפיר ועוד יש לתרץ הרבה קושיות האחרונים בזה ודו"ק כי דברים נכונים לדינא. אמנם הכסף משנה (פ' כ' מהלכות עדות הלכה ב') פירש השגת הראב"ד על הרמב"ם דהשיג אמה דפסק הרמב"ם דאם העידו על אחד שחייב מלקות ולקה ואח"כ הוזמו לוקין ואינו בכלל הרגו אין נהרגין וזה תמיה עצומה על הרמב"ם דמנא ליה לחלק בין מלקות לדיני נפשות דרק בממון הכריעו התוס' משום דאפשר בחזרה או משום דעונשין מן הדין בממון משא"כ במלקות בודאי פטורים מכאשר עשה כבדיני נפשות. והנה ראיתי בתומים (סי' ל"ח) שהוכיח דינא דהרמב"ם מריש מכות דאמרינן בפלוני שנעשה ב"ג וחלוצה דסופג את הארבעים וקשה היכי מיירי אי קודם גמר דין אין בהם עונש ולאחר גמר דין דהוא ב"ג הרי הוא נעשה מעשה דמה להם לעדות עוד הא כבר יצא מפי ב"ד ואיך ילקה כו' אלא וודאי דמלקות חייבין אף דכבר נעשה המעשה משום לאו דלא תענה עכ"ל. ותמהני דאיך נעלם מעינו הבדולח דברי התוס' שבת (קנ"ד) ד"ה בלאו דאין לוקין על לאו דלא תענה מדנכלל בו גם לאו שניתן לאזהרת בית דין ורק בהעדות שהוא ב"ג או לגלות דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייב למפרע ע"ש א"כ מוכח מהתוס' דרק בעדות ב"ג לקי מלאו דלא תענה דלא שייך בו כאשר זמם משא"כ בכל עד שרצה לחייב מלקות לא לקי משום לא תענה מדאצטריך לאזהרה לכאשר זמם ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייב למפרע ולפי דברי התוס' הנ"ל נסתר ראיתו נמי ממשנה דמעידין אנו בפלוני שחייב מלקות מ' ונמצאו זוממין דר"מ מחייב פ' משום דס"ל לאו דלא תענה מיוחד הוא ואינו שייך להך ועשיתם לו כאשר זמם לכך לוקה בשביל זה מ' ובשביל זה מ' וח"א אינו לוקה אלא מ' דלאו דלא תענה הוא אזהרה של ועשיתם לו כו' דלא ענש אלא א"כ הזהיר וקשה למה נחלקו בסכום המלקות אי מ' או פ' ולא נחלקו בזו דאם נלקה זה שהעידו עליו. דלר"מ דלאו דלא תענה אין לו ענין כלל להך דועשיתם לו א"כ ודאי לוקה ארבעים מהך לאו דלא תענה דמה נ"מ בלאו דלא תענה אם כבר נלקה או לא אבל לחכמים דס"ל דלאו דלא תענה מוסב על לאו דועשיתם לו דהוא אזהרה שלו ושם נאמר לעשות ולא כאשר עשה ובודאי אינו לוקה כיון דכבר נלקה אלא ודאי דס"ל דאף לחכמים בהא לוקין ולכך לא נחלקו אלא בסכום המלקות ע"כ לשונו. ואף שדבר חכמה הוא וראי' מושכלת. אך לדברי התוס' הנ"ל דשבת דרק בעידי ב"ג או בעידות גלות דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם אז שייך מלקות בלא תענה משא"כ בעדים שבאו לחייב מלקות לא לקי משום לא תענה מדאצטריך לאזהרה כאשר זמם ואף דכשהלקוהו פקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייבו למפרע ונסתר הוכחתו דאף לרבנן היכא דנלקה לוקה העדים דהרי התוס' הוכיחו לרבנן היכא דחייבו בעדותם מלקות וליכא מלקות מלא תענה עלייהו דבעינן לא תענה אאזהרה ואף דהלקוהו להנידון ולא בעינן עוד אאזהרה דפקע כאשר זמם אפ"ה לא נתחייבו למפרע. הרי ברור דעתם דלרבנן ליכא מלקות מלא תענה בכאשר עשה היכא דהלקוהו להנידון וליתא לדבריו. אך בגוף דבריו הא דלא פליגי ר"מ ורבנן בנלקה הנידון דלר"מ דלא תענה אין לו ענין כלל להך דועשיתם לו כו' א"כ בודאי לוקה ארבעים דמה נ"מ בלאו דל"ת אבל לחכמים דלאו דלא תענה מוסב על ועשיתם דהוא אזהרה דידיה ושם נאמר לעשות דוקא ובודאי דליכא נמי ל"ת מאחר דהוכחנו מדברי התוס' דלרבנן ודאי פטורים באם נלקה הנידון וא"כ הדין דכאשר עשה במלקות לכ"ע וא"כ אף לר' יהודא בנלקה הנידון דליכא כאשר זמם וליכא נמי מלקות מלא תענה ומחלקותם במשנה הוא רק היכא דלא נלקה הנידון וליכא כאשר עשה ופליגי בסכום המלקות: