אור ברסלב
ארצות יהודה חשן המשפט › סימן ב

ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ

חשן המשפט · סימן ב

סימן א

שאלה יש לחקור דבר חדש להשיטות דסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והיכא דהוי כאשר עשה פטורים העדים לשלם משום כאשר זמם ולא כאשר עשה, אי חייבין לשלם מדינא דגרמי דגרמו להנתבע היזק לשלם על פיהם ורק מכאשר זמם פטורין אבל מדינא דגרמי באמת חייבין או דילמא אף מגרמי פטורין גם יבואר הרבה דינים בהזמה ובענין עדות שאי"ל. אי בעינן בממון:

תשובה לכאורה עלה בדעתי דדין זה מפורש (בסי' א' סעיף ד') בדברי הרמ"א זה לשונו עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר דנין אותן ומחייבין לשלם והוא מדינא דגרמי. ומקורו מהמרדכי ריש פ' החובל והרי ברור בדעת הרמ"א דחייבין מדינא דגרמי היכא דליכא לקיים בהו כאשר זמם היינו היכא שכבר הוציאו ממון על פיהם. אך לכאורה זה אינו דאין ראי' מדברי הרמ"א דהא ע"כ באמת דעת הרמ"א כדעת התוס' דבממון לא בעינן כאשר זמם דוקא ואף בכאשר עשה מחייבינן להו בממון דאל"כ אף מדינא דגרמי הי' פטורים לשלם מאחר דהעידים במלקות מלאו דלא תענה והיכא דאיכא ממון ומלקות פטורים מממון.. ואז לא שייך לומר דבפירוש רבתה התורה ע"ז לתשלומין דזהו דוקא קודם שהוציאו ממון על פיהם דאז החיוב עלייהו מכאשר זמם ושייך לומר עלייהו החידוש דרבתה התורה ע"ז לתשלומין משא"כ היכא דכבר הוציאו ממון ואינם בהזמה ומדינא דגרמי באנו לחייבם הדרינן לכללא דממון ומלקות פטורין מתשלומין. ובאופן זה נסתר גם ספקתינו הנ"ל דחקרנו דבודאי פטורים מממון וכן מצאתי בנתיבות המשפט סי' הנ"ל דהכריע דעת הרמ"א כדעת התוס' דבממון בכאשר עשה נמי מחייבינן ע"ש. וא"כ אפשט לן ספיקתינו. אמנם אחר העיון באמת זה אינו דכבר הכריע בקצוה"ח (סי' ל"ח) בקושית הראשונים בעידים שאמרו שקר העדנו דנאמנים לגבי עצמן והקשו הראשונים מגמרא (מכות ד') אמר רב יהודא אמר רב ע"ז משלם לפי חלקו ומקשה הגמרא ומי משלם והתניא אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו כולן ומתרץ רבא באומר עדות שקר העדנו ופריך כל כמיניה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' וקשה מאי פריך כל כמיניה אדרבה כיון דאינו יכול לחזור הרי צריך לשלם ונאמנים לגבי עצמם. ובטור הביא דעת ר"ח דאין משלמין כלל משום דינא דגרמי ע"ש שכן דעת הב"י והמל"מ וגם דעת הרמב"ם כן. אך הש"ך השיג עליהם בדעת הר"ח דלא משום גרמי משלם אלא שהרמב"ם והר"ח מיירי מתשלומי הזמה. ע"ש בקצוה"ח שחידש דבע"ז איכא מלקות מלאו דלא תענה וכל היכא דאיכא ממון ומלקות פטורים מתשלומין אלא דאמרו בפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין. אלא תינח לענין תשלומי כאשר זמם דבפירוש רבתה התורה משא"כ בשאר תשלומין דלא רבתה התורה אלא כיון דכבר רבתה התורה ע"ז לתשלומין כבר פטרה אותן התורה ממלקות במקום דאיכא לקיים בהו כאשר זמם ולא גרע מחייבי מלקות שוגגין דחייב ממון והכא נמי תו ליכא מלקות בע"ז כיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין מכאשר זמם א"כ משלם נמי עבור היזק שהזיקו משום כיון דליכא מלקות. וזה רק לדידן דחייבי מלקות שוגגין חייבין אבל לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ גבי עדים לא משלמי אלא כאשר זמם דבפירוש רבתה התורה. אבל תשלומי היזק מדינא דגרמי אין לנו כיון דחייבי מלקות נינהו לא גרע משוגג. וא"כ רבא דס"ל כריש לקיש שם ומשני שם באומר עדות שקר העדנו אליביה פריך שפיר כל כמיניה דאליביה אין העדים צריכים לשלם מדינא דגרמי עכ"ל הקצוה"ח. והנה דברי הקצוה"ח הם קילורין לעינים בהא דחידש דכיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין הוי כחייבי מלקות שוגגין דחייבין אף בדינא דגרמי. וא"כ שפיר יש להוכיח מדברי הרמ"א דאף דפטורים בכאשר עשה מ"מ חייבים מדינא דגרמי. וכיון דקם הוכחתינו בדברי הרמ"א יתורץ לן היטב קושית האחרונים שהקשו להשיטות הסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואם נימא דבדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה מה"ת. קשה מדברי הגמ' (כריתות כ"ד) דא"ר כרוספדאי אר"י שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה מ"ט כיון דנגמר דיניה א איאושי מיאשי בעלים מינייהו והוי הפקר ומכיון דאפקרי בעלים הוי כאשר עשה ואיך מקבלים עדות והא הוי עדות שאי אי"ל עי' בתשובת רע"א (סי' קע"ו) שהקשה כן ובספר ים התלמוד (דף צ"א). אבל לדברינו הנ"ל דאף דיהיו פטורים מכאשר זמם בכל זאת יחייבו מדינא דגרמי אתי שפיר דלא הוה עדות שאי אי"ל משום גרמי דיתחייבו. אך זה ניחא אי גרמי דינא ומה"ת שפיר לא הוה עדות שאי אי"ל משום גרמי דיתחייבו. אבל אי נימא דגרמי קנסא ומדרבנן אכתי קשה דהא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולכאורה קשה בזה דעת הנמוק"י דהנמוק"י סובר דבממון נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והש"ך (בסי' שפ"ו) הכריע דעתו דגרמי קנסא ומדרבנן וקשה הא הוי עדות שאי אי"ל. אמנם באמת הש"ך (סי' ל"ג) הביא הד"מ שסובר בדעת הנמוק"י דבממון לא בעינן עדות שאי"ל אלא שהש"ך הכריע שם דעתו להיפך אך משור הנסקל בלאו הכי קשה דלכ"ע בעינן עדות שאי אי"ל מה"ת מכמיתת בעלים כך מיתת השור וקשה הא הוי עדות שאי"ל. ואולי נוכל לתרץ לדברי הגמר דסנהדרין (ל"ו) אמר ר' אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולם אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה ופירש רש"י אף דמכמיתת בעלים כך מיתת השור ילפינן דכל דיני נפשות בעינן בשור מ"מ גלי לן קרא דבחד דמי לדיני נפשות כו' ע"ש. וא"כ בשור הנסקל נמי אין ראי' דבעינן מה"ת עדות שאי"ל מכמיתת בעלים כך מיתת השור. אך במקום אחר דחיתי זאת והוכחתי דזה רק בדינים השייך בדיינים קא מרבינן מכמיתת הבעלים כך מיתת השור רק חדא דכ"ג. אבל בשאר דברים כגון בעדות בודאי שוים לדיני נפשות מדרשה הנ"ל דאל"כ אמאי לא קא חשיב להסוברים דבממון לא בעינן כאשר זמם דוקא ואף בכאשר עשה מחייבינן ובנפשות בעינן דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה. וכן אין להוכיח דעדות מיוחדת פסול בדיני ממונות מדלא קא חשיב בין הדברים דשוים דיני ממונות לדיני נפשות דלא קא חשיב אלא דינים הנוהגים בדיינים. אבל אינך איכא טובא דשוים ולא קא ממעטו ומכמיתת הבעלים כך מיתת השור ילפינן. וא"כ בשור הנסקל לכ"ע מה"ת בעינן עדות שאי"ל מכמיתת בעלים כך מיתת השור:

והנה הגאון רע"א בתשובה הנ"ל (סי' קע"ו) תירץ שם קושית השואל דהוי עדות שאי אי"ל להגמרא דכריתות דאפקורי אפקריה הבעלים והוי כאשר עשה להשיטות הסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם. ותירץ דמקרי עדות שאי"ל מכח המלקות דהעדים במלקות מלאו דלא תענה דלענין הלאו ליכא מיעוט דכאשר זמם ולא כאשר עשה והוי יכול להזימה מכח המלקות ע"ש. ולדברי הקצוה"ח הנ"ל (סי' ל"ח) שזכרנו דכיון דרבתה התורה בפירוש ע"ז לתשלומין כבר פטרה אותן ממלקות במקום דאיכא לקיים בהו תשלומי כאשר זמם ולא גרע מחייבי מלקות שוגגין דקיימ"ל דחייבין ממון כו', ומשלם נמי עבור, היזק שהזיקו אף בתשלומין דלאו מכאשר זמם כנ"ל אלא משום גרמי או ממקום אחר בכל זאת רבתה התורה לתשלומין וליכא מלקות ונסתר דבריו מדברי הקצוה"ח וראיתי להנוב"י במה"ק (סי' ע"ב) דהביא ראי' בהגה"ה שם דבממון לא בעינן עדות שאי"ל מה"ת מדברי הנמוק"י דמוכח דעתו דלא בעינן עדות שאי"ל מדהקשה במתניתין (דב"ב נ"ו) דהיו שנים מעידין אותו בראשונה כו' והן עדות אחד להזמה. והקשה הנמוק"י היכי מיירי אי כשהוזמו קודם שנגמר הדין א"כ אינם משלמין ואם אחר שנגמר הדין הוי כאשר עשה דכבר החזיקו בקרקע ע"ש. ותירץ בשם הריטב"א דמיירי כשאינו באותה שדה אלא שע"י עדותן נגמר הדין שיקח אותו השדה. ומזה הוכיח דלא בעינן עדות שאי"ל דאל"כ לא משכחת עידי חזקה כי אם כשאין המחזיק באותה שדה. וא"כ קשה כמה סוגיות בש"ס במס' ב"ב (דף כ"ט) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה כו'. א"ל אנא בשכונא גואי הייתי אתא לקמיה דר"נ. א"ל זיל ברור אכילתך וקשה במאי יברר והלא כל עידים שיביא לא יועיל כאן שהוא באותו בית. וכן מדא"ל רבא שם דינא הכי המע"ה א"ו דלא בעינן כלל עדות שאי"ל. ולדברינו הנ"ל דהוכחנו אין ראי' דלא קשה קושית הנמוק"י דלעולם אחר גמר דין ואי קשיא דהוי כאשר עשה מ"מ חייבים העדים מדינא לשלם כדהוכחנו לעיל להסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כו' מ"מ חייבים מדינא דגרמי. אך יש לומר דקושית הנמוק"י מוהן עדות אחד להזמה דמשמע דחייבין משום כאשר זמם ועל זה הקשה דאיך יכול להיות דחייבו בהזמה מכאשר זמם אי קודם שנגמר הדין א"כ אינם משלמים ואי לאחר גמר דין הוי כאשר עשה ופטורים מכאשר זמם. ואף דחייבים מדינא דגרמי זה רק למאן דדאין דינא דגרמי ואיך מצטרפין לחייב משום הזמה. ולכאורה עדיפא היה להנוב"י להוכיח מדברי הנמוק"י הנ"ל דלשיטתיה דהנמוק"י דסובר דאף בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואילו דעתו דבעינן עדות שאי"ל מה"ת בממון תקשי לדידי' מתני' דב"ב דהן עדות אחת להזמה דאיך מקבלין עדותם הא הוי עדות שאי"ל דע"כ הזמתן לאחר גמר דין דאם קודם גמ"ד א"כ אינם משלמין. וע"כ דלאחר גמר דין ולאחר גמ"ד הא כבר החזיקו בקרקע והוי כאשר עשה ופטורים העדים מכאשר זמם כו'. וכקושית הגאונים בעל ים התלמוד ותשובת רע"א הנ"ל. אלא ע"כ דעת הנמוק"י דבממון לא בעינן עדות שאי"ל מה"ת. וזה קושיא אלימתא לכאורה אך לדברינו הנ"ל דהוכחנו דלהסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם דוקא וכאשר עשה פטורים העידים לק"מ דהוי עדות שאי"ל מכח דינא דגרמי דחייבינן העדים לשלם דלא אמעטו אלא מלאו דכאשר זמם ומ"מ מדינא דגרמי חייבין והכרענו לעיל דזה תלי אי גרמי דינא ומדאו' והנמוק"י לשיטתיה, עי' בדברינו ואתי שפיר דברי הנוב"י. והנה אמנם בגוף קושית הנמוק"י דלאחר גמר דין הוי כאשר עשה הארכתי בחידושי וסתרתי דברי הנמוק"י דאף לאחר גמ"ד לא הוי כאשר עשה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמו דקיימ"ל דקרקע אינה נגזלת מהאי טעמא ב"ק (קי"ז). וגם בתירוצו של הריטב"א עי' במל"מ (פ' כ"א מהלכות עדות ה"ד) בהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו והוזמו דמשלמין להאדון דמי עבד ודמי עינו וקשה אמאי הרי התם העבד תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ע"ש שהקשה מדברי הרמב"ם הנ"ל. והנה בסברא הנ"ל דעבד תפוס בעצמו. הכריעו הר"ן והריטב"א גבי יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל. אך כיון דקיימ"ל דאי תפס לא מפקינן מני' והעבד הרי תפוס בעצמו עי' בשעה"מ הל' עבדים (פ' ה' הלכה ט') והשעה"מ הקשה שם בזה לשיטת רש"י פ' השוכר את הפועלים דכל דחייב לצאת י"ש לא מפקינן מניה. וכן סברת הראב"ד והחינוך והקשה מגמרא קדושין כ"ד דהכהו כנגד עינו ואינו רואה עבד אין יוצא בהם לחירות ופרכינן עלה כו' דתרנגול שהכניס ראשו כו'. ומשני שאני אדם כיון דבר דעת אינו מבעית נפשיה כו' כדתניא דחייב בדיני שמים. וא"כ כיון דבדיני שמים חייב המבעית חברו ובודאי אי תפס לא מפקינן מניה. וא"כ הו"ל דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו, ועוד הקשה שם מהירו' דפ' א"נ ע"ש. וכן בתשובת מהרי"ק (סי' צ"ד) הוכיח שם דעבד חשוב מוחזק בעצמו מדברי התוס' גיטין (פרק ב') מדברי הר"י שם ובעוד ראיות נכונות:

אמנם הקצוה"ח (בסי' רמ"א סעיף ב' אות ג') דחה דבריו שם דע"ע גופו קנוי וברשות רבו הוא כו' ע"ש בדבריו הנחמדים והרבה הארכתי בחידושי ואין כאן מקומו. אמנם לענין קושית המל"מ מהרמב"ם הנ"ל שזכרנו בודאי לא קשה דהוי כאשר עשה מטעם דעבד תפוס בעצמו דאף דיוצא בשו"ע מ"מ צריך גט שחרור ועדיין אינו מוחזק בעצמו עד שיקבל הגט שחרור. ונחזור לענינינו ולדברינו הנ"ל דהוכחנו להסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה מ"מ חייבים מדינא דגרמי דלא אמעט אלא מכאשר זמם כו':

ובזה יתורץ לן קושית, האחרונים שהקשו בסנהדרין (יו"ד) פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון. בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה והקשו האחרונים דהא כל שהעידו שפלוני בא על נערה המאורסה תיכף הפסידו לה הכתובה והוה כאשר עשה ע"כ. ולדברינו דמשלמים העדים מדינא דגרמי שפיר ויהיה הפירוש משלמין מדינא דגרמי. אך לכאורה תקשי לן קושית הקצוה"ח (בסי' ל"ח) שהקשה על הרמב"ם (פ"ק מהלכות עדות הל' ח') העידו על שורו של פלוני שהרג את הנפש והוזמו לוקין וקשה דאמאי לוקין הא חייבין ממון בשביל השור לקיים ועשיתם לו כאשר זמם כמו בהעידו על פלו' שרבע לשורו של פלוני דאמרו בסנהדרין (יו"ד) דמשלמין והרי כל שחייבין ממון אינו לוקה דהתורה רבתה בפירוש ע"ז לתשלומין ע"כ קושיתו. ובחידושי תירצתי קושיא זאת על פי דברי הגמרא (דכריתות כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם זכה משום דמעידנא דנגמר דינא אפקריה ליה הבעלים. וא"כ הכא נמי כיון שהעידו ששורו הרג הנפש וחייבו השור סקילה ובודאי אפקורי ליה הבעלים לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל ולא גרמו היזק לבעלים ולא אפסדו להם דבלא"ה אפקריה ליה. וכשהרציתי הדברים לפני חכם אחד הראה לי שבמשובב נתיבות (סי' ל"ח) תירץ כן בשם אחי הקצוה"ח ע"ש. אך לדברינו הנ"ל דאף להסוברים דחייבין בממון דוקא בכאשר זמם ובכאשר עשה פטורים מ"מ חייבין מדינא דגרמי כנ"ל נסתר תירוץ זאת דכבר הבאתי לעיל דברי הקצוה"ח דכיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין אף בממון שאינם בתורת הזמה נמי משלמין ואין לוקין וקושית הקצוה"ח במקומה עומדת דאמאי לוקין. אמנם באמת קושית הקצוה"ח לא קשה מידי דהנה חייבין בדמי השור וגם חייבין בממון שרצו לחייב הבעלים כופר ובכופר דע"ז דלאו בני כפרה נינהו לא מפטרי ממלקות. אבל בממון השור שהפסידו לו והכרענו דמדינא דגרמי חייבין. ובזה באמת חייבין לשלם משום דרבתה התורה ע"ז לתשלומין כנ"ל. ואלה"ק הא הוי שתי רשעות. שהתשלומין בשביל השור והמלקות בשביל הכופר. ולכאורה קשה לי מדברי הגמרא שזכרנו סנהדרין (יו"ד) פלוני בא על נערה המאורסה כו' בתו של פלוני כו' והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וקשה דאיך מקבלים עדותן והא אינם בזוממי זוממין דאם יוזמו יהיו פטורים מממון משום קים ליה בדרבא מניה משום מיתה דחייבו על עדות הראשונים דאז לא שייך מיתה לזה וממון לזה דהא הם ישלמו לעדים הראשונים הממון וגם המיתה על ידם. אמנם י"ל דהמ"ד דסובר כן הוא רבא ורבא לשיטתיה סנהדרין (ע"ח) דלית ליה זוממי זוממין ואף דליתא בזוממי זוממין מ"מ מקטלי שפיר ושפיר מתורץ לרבא לשיטתיה. אמנם קשיא בסנהדרין (ט"ו) שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור א"ל ביי לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת הבעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא כו' אלא אמר חזקי' אמר קרא רוצח הוא על רציחתו כו' ואי אתה הורגו ברציחת שורו. וקשה דלמה לן קרא בלא"ה לא נוכל להרוג את הבעלים דהוי עדות שאי אי"ל משום קלבד"מ. דחייבו מיתה להס"ד דעל רציחת שורו יהרגו נמי הבעלים ובודאי יחייבו העדים מיתה משום כאשר זמם ויפטרו מממון דמי השור דחייבו לבעלים. אמנם לדברינו דהבאתי הגמרא דכריתות דבשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דמעידנא דנגמר דינו אפקורי אפקר לי' הבעלים שפיר דהעדים הראשונים נמי לא חייבו הבעלים רק מיתה בלבד ולא ממון דמי השור דבלא"ה אפקריה ליה וא"ל דע"ז גופא דגרמו ליה להפקיר ע"ז יחייבו. דהא נודע דעת הריטב"א (מכות ג') בעידי ב"ג, וחלוצה דאין אומרים דיעשו תחתיו כו' והקשה דהא הפסידו ליה מ"כ ותירץ דזה מקרי כאשר זמם לגרום ואהכי לא חייבתו התורה. ועי' בתשובת עמודי אור (סי' פ"ד) שחקר בדין עדות על שני פרטים ובאחד נשלמו בו בעדות העדים ככל משפטם והשני יחסרו לו איזה תנאים שהצריכה תורה בעדות אי אמרינן מגו דמהימן ואהני עדותו לדבר שהשלים בו תנאי העדות מהני נמי לדבר השני אף שאלו היתה עדותו לדבר השני בפני עצמו לא היתה מתקיימת או לא אמרינן כן. ובאמת מבואר זאת היטב בנוב"י מהדו"ק חלק אה"ע (סי' ע"ב) בגמרא סנהדרין (יו"ד) פלוני רבע שורי דפסק הרמב"ם (בפ' י"ב) מהלכות עדות והטור ח"מ והרב"י (בסי' ל"ד) דאע"ג דהיכא שמעיד על שורו לחוד שנרבע ודאי לא מהימן אשורו למקטליה. השתא דהעיד פלו' רבע שורי הואיל ומהימן אפלו' מהימן גם אשורו לסקול השור עפ"י עצמו ע"ש. דהראב"ד פירש להיפך שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו. וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על רובעו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והנה החילוק בין פלגינן דבורא לעדות שבעלה מקצתה בטלה כולה. היינו דפלגינן דיבורא לא היינו צריכין כלל לאותן דבורים ולהכי לא מחשבינן להך דבורים כלל כמו פלוני רבעני דלא הי' צריך לומר כלל לרצוני ולכן אמרינן פלגינן דיבורא משא"כ בעדות שבטלה מקצתה דהיו צריכין לכל העדות מראש עד סוף וכיון שאחד בטל גם השאר בטל כן אסבר לן הראב"ד והריטב"א ז"ל:

תוכן העניינים

ארצות יהודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה