ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · סימן א
שאלה בקבלת עדות אי בעינן שלשה מומחין גמורים או רק שיודעין לקבל עדות ולדעת איזה עד כשר ואיזה עד פסול סגי. גם יבואר הרבה חידושים בדיני קבלת עדות ובדין נמצא אחד מהם קאו"פ בעדות ובדיינים. וביאור דעת הפוסקים הקשים בזה:
תשובה לכאורה הדין פשוט דלא בעינן ג' מומחין דכיון דלדין א"צ ג' מומחין ובחד דגמיר סגי כמבואר בטור ש"ע (סי' ג') והדיינים צריכים לקבל עדות ואיך כשרים ג' הדיוטות בחד דגמיר אם אינם ראוין לקבל עדות. ובהיות כן קשה מאד פסקי המחבר אהדדי (דבסי' ג') פסק דלדין שלשה הדיוטות כשירים בחד דגמיר ובסי' כ"ח (סעיף כ"א) פסק להלכה כדעת הרא"ש דבקבלת עדות בעינן שלשה מומחין. וראיתי להתומים (סי' ג') שעמד בדברי המחבר דפסק כרמ"ה בשלשה הדיוטות לענין דין ולקבלת עדות בעינן שלשה. אך באמת עדיפא יש להקשות דאיך יוכל להיות כזאת דלדין יהיו כשירים הדיוטות ולקבלת עדות יהיו פסולים דאי אפשר לדין בלא קבלת עדות. והרבה הייתי נבוך בזה עד שמצאתי להכנה"ג בהגהת הב"י (סי' כ"ח אות קכ"ג) שהאריך הרבה בזה דהעיקר דמומחים דכתב המחבר בקבלת עדות אין כוונתו מומחין כמומחין דעלמא רק מומחין שיודעין לקבל עדות ובשלשה הדיוטות דאית בהו חד דגמיר סגי וע"ש (בס"ק קכ"ה) כתב בשם הבני שמואל דגם הרי"ף מודה דבדיעבד בחד דגמיר סגי ובקצוה"ח (סי' ע"ט) הביא דברי המהרי"ט חלק חו"מ (סי' מ"ו) דלקבלת עדות בשלשה הדיוטות סגי וכן הביא בעל כנה"ג והאריך שם בקצוה"ח לסתור דעת המהרי"ט מתשובת הרי"ף ע"ש. ובכנה"ג בהגהת ב"י שזכרנו מבואר דגם הרי"ף מודה בזה כנ"ל. וא"כ מכל הנ"ל מבואר דמומחין דזכר המחבר (בסי' כ"ח סעיף כ"א) ע"כ דלאו דוקא אלא שיודעין לקבל עדות ובשלשה הדיוטות דאית בינייהו חד דגמיר סגי. אמנם התומים (בסי' ג') שזכרנו לא כן דעתו בכוונת דעת המחבר שהוא דעת הרי"ף. והבנתו בדעת המחבר דבעינן דוקא מומחים גמורים ותירץ שם סתירתו דכל טעמו של המחבר דפסק כרמ"ה הוא משום דס"ל כהרמב"ם דחד כשר מה"ת דפסק כרב אחא וא"כ א"צ רק חד דגמיר דהא מה שתקנו שלשה משום יושבי קרנות. וא"כ בקבלת עדות בעי ודאי ד"ת שלשה דאל"כ הוי עד מפי עד וכיון דד"ת בעי שלשה אף שלשה דגמירי בעינן זה תוכן דבריו. ובאמת תלי זה בזה דאם לא יוכלו לקבל עדות איך יוכלו לדון כנ"ל ותמוהים מאד דברי התומים בזה:
ומצאתי להנתיבות המשפט (בסי' ג' ס"ק ג') שהרגיש להקשות על הרמב"ם (בפ"ה מה' סנהדרין הל' י"ח) דההודאה לפניו לא הוי הודאה ויכול להחליף הטענות א"כ מכש"כ דאין יכול לקבל עדות דהא אין להם דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולקבלת עדות בעי ב"ד ושכן כתב הש"ך בהדיא (בסי' מ"ו ס"ק ע') והוא תמוה דהא הודאות והלואות פרש"י בסנהדרין עדי הודאה והלואה. ואם אין יכול לקבל עדות האיך אפשר לו לדון הא הגדה בפניו לא חשיבה הגדה כו'. וגם איך אפשר לו לדון שום דין ולומר חייב אתה ליתן דהא אפשר לו להחליף הטענות ע"ש דהעלה דלא כהש"ך (סי' מ"ו ס"ק ע') וכל מקום דמותר לו לדון יכול לקבל עדות והטענות ואין יכולין לחזור בו לא העדים ולא הבע"ד ומקיימין השטר עפ"י עדות שיעידו לפניו דנגד דין זה שהן יכולין לדון עושין כל מה שהב"ד עושין. והביא שם דכן משמע מהרשב"א (ב"ק צ' ע"ב) וז"ל דמומחה אינו יכול לדון ע"פ ראיית עצמו דראייתו של דיין מומחה אינו בדין שיהי' כשמיעה משני עדים. משמע דמומחה יכול לדין עכ"פ כששומע משני עדים רק ע"פ ראייתו אינו יכול לדון וזהו דלא כהש"ך (סי' מ"ו סק"ע) והא דכתב הרמב"ם (פ"ה מה"ס הי"ח) דיחיד מומחה לרבים אע"פ שדן ד"מ יחידי אין ההודאה בפניו חשיבה הודאה בב"ד שיהי' לו דין שטר וגם לענין אם בא והודה מעצמו לא מהני ההודאה כיון דאפי' בשלשה בעינן קבעו ושלחו לקמן (סי' ל"ט סעיף ט) וגם אין ב"ד אחר יכול לדון מתוך אותו כתב שכתב היחיד מומחה או השנים שהודו כו' כיון שאין עליהם דין ב"ד הוי מפיהם ולא מפי כתבם כו' וכן אין יכולים לקבל עדות או טענות ולשלוח לב"ד אחר דהוי עדים מפי עדים אכן הן בעצמן יכולין לדון במקום שדינו דין כגון במומחה או שנים אליבא דשמואל ע"ש שהאריך. ומהתימא שלא הרגיש בדברי התומים הנ"ל אף שדברי הש"ך (סי' מ"ו ס"ק ע"ב) מורים כמותו ועיין בח"מ באה"ע (סי' י"ז ס"ק ל"ט) בטעם דצריך ג' לקבלת עדות ולא ב' דשנים לא מקרי ב"ד ורק הוה כעד מפי עד ע"ש דבעגונה דאף עד מפי עד כשר באמת לא צריך ג'. ועיין בתשובות רע"א (סי' קכ"ג) שהאריך בזה:
והנה המל"מ (פט"ז מהלכות עדות) הביא המרש"א והכנה"ג דגם בדיינים אם נמצא:
אחד מהם קאו"פ בטלה כל הועד כמו בעדים ועיין בקצוה"ח (סי' ל"ו) דהקשה מגמרא דסנהדרין (ד:) דמן התורה חד כשר ומ"ט אמרו בשלשה משום יושבי קרנות ופריך הגמרא אטו בשלשה מי לא הוי יושבי קרנות ומשני אי אפשר דלית בהו חד דגמיר ולדבריהם הא מאן דלא גמיר אשירה מקרי ומאי מהני החד דגמיר הא השנים דלא גמירי מבטלים כל הועד. ובשער המשפט (סי' ג') הקשה כזאת. ובאמת הכנה"ג לשיטתיה אזיל בהגהת חו"מ (סי' של"ו) בהגהת הב"י דבדרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד וא"כ מאחר דמה"ת בחד סגי כגמרא דסנהדרין הנ"ל והא דצריכין ג' הוא משום יושבי קרנות ומדרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול כו'. ובזה נסתר נמי מה שראיתי להאחרונים דמתרצים סתירת הרמב"ם דפסק חד כשר מה"ת ופסק נמי דשנים שדנו אין דיניהם דין דלא כשמואל דהוא נגד הגמרא דמאן דאית ליה דרב אחא אית ליה דשמואל וכבר נתקשו בזה גדולי האחרונים. ותרצו משום האי דינא דכנה"ג דאף בדיינים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד ולא משכחת להאי דינא דשמואל דהא ע"כ אחד מהשנים בודאי פסול הוא דאי שניהם מומחים צריכא למימר דדיניהם דין הא אף בחד מומחה כשר מה"ת. וע"כ דאחד מהם הדיוט וקשיא דלפסול את השני לדינא דכנה"ג הנ"ל ורק לשמואל לשיטתי' דפסק במכות ו' דהלכה כר' יוסי דאף בעדים אם נמצא אחד מהם קאו"פ תתקיים העדות בשאר ומכש"כ בדיינים. אבל הרמב"ם לשיטתיה דפסק בעדים דאם נמצא קאו"פ בטלה כל הועד דלא כר"י וה"ה בדיינים וליתא לדינא דשמואל כנ"ל עכ"ל. ולדברינו הנ"ל דבארנו בשם הכנה"ג דבדרבנן לא אמרינן נמצא אחד קאו"פ בטלה כל הועד והרמב"ם דפסק חד כשר מה"ת והא דצריך שלשה הוא מדרבנן אכתי הקושיא במקומה עומדת:
אמנם לכאורה יש להביא ראי' לדין דכנסה"ג. דבדיינים אם נמצא אחד מהם קרוב או"פ בטלה כל הועד מגמרא סנהדרין פ' זה בורר (דף כ"ג) דפליגי במתניתין ר"מ וחכמים דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד אי אדיינים קאי או אבע"ד דלר"מ אבעלי דינין ולחכמים אדיינים דהדיינין בוררין להם שלישי ובגמרא שם נימא דבדרב יהודה אמר רב קא מפליגי דאמר רב יהודא אמר רב אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ יודעים מי חותם עמהן ופירש"י שמא יחתמו עמהם עד אחד פסול ומבטל עדות כולם ונמצאו אלו בושים דרבי מאיר לית ליה לדרב יהודא ורבנן אית להו דרב יהודא הלכך דעת הדיינים בעינן ומשני דכ"ע אית להו דרב יהודא ודעת הדיינים כ"ע לא פליגי דבעינן אלא אי בעינן נמי דעת הבע"ד קא מפליגי. והרי ברור דלכ"ע נמצא אחד מהם קאו"פ בדיינים בטלה כל הועד כמו בעדים. אמנם לכאורה יש להביא ראי' להיפך דבדיינים לא נתבטל כל הועד בנמצא אחד מהם קאו"פ מהא דאמרו בסנהדרין (ל"ו) דיני ממונות ודיני נפשות מכות וקידוש החודש אב ובנו רב ותלמידו אין מונין אלא אחת הרי דבאחת מונין להם אף דבדיני נפשות יש בו שלש ועשרים ולא אמרינן דנתבטל כל הועד בשביל שנמצא קאו"פ. והתוס' כתבו דמשום קדוש החודש אצטריך דאל"כ פשיטא דלענין דין אין קרובים כשרים. וקשה דאמאי לא מבטלי האינך וע"ש בראב"ד דהקשה בלא"ה על הרמב"ם דבש"ס הגרסא דמונין להו בחד. והנה הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ג) ז"ל אין מתחילין את הדינים בלילה מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים שנאמר כל ריב וכל נגע כו'. ובדיני ממונות אם התחילו ביום מותר לגמור הדין בלילה עכ"ל. ובלחם משנה תמה עליו דבפ' אחד דיני ממונות (ל"ד) משמע מאן דאית ליה הקישא דריבים לנגעים ס"ל דאפי' גמר דין אין גומרין בלילה. וא"כ איך פוסק הרמב"ם דגומרין בלילה ואית ליה הקישא ע"ש. ובאמת נלע"ד לתרץ דקשה לכאורה דלמה לי קרא דאל אחד מבניו להורות דחד נמי כשר דסד"א מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה דזה ליתא דהא בפרק א' דסנהדרין אמר רב אחא בריה דרב איקא ד"ת חד כשר בדיני ממונות דכתיב בצדק כו' ומפני מה אמרו בשלשה משום יושבי קרנות וכיון דמדאו' ריבים גופייהו סגי בחד למה לי לאחד גבי נגעים. וע"כ צ"ל דסד"א לאקושי לקבלת עדות דבעינן דוקא שלשה וא"כ מוכח דקרא דריבים היינו קבלת עדות. ובודאי לפ"ז הקישא דריבים לנגעים היינו נמי קבלת. וזה רק לשיטת הרמב"ם דפסק כרב אחא דמה"ת חד כשר אבל סוגית הש"ס אזלא אליבא דמ"ד מן התורה שלשה בעינן בדיני ממונות. וא"כ לא מוכח מידי מהך דאל בניו ושוב א"צ למילף מהקושא:
והנה בטעם דר' יוסי דסובר דלא אמרינן בדיני ממונות נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל הועד בממון. פירוש רש"י במכות משום דלית בהו והצילו העדה. ולפי"ז שפיר תירץ בספר בנין אריאל קושית העולם דכי יסיתך אחיך היינו מן האב וקשה האיך דנין בזה משפט הלא אע"פ שיש כאן ב' עדים דמכמינין לו אחרי הגדר. מ"מ הא קיימ"ל אף שלשה אם נמצא אחד מהם קאו"פ בטלה כל הועד ע"ש שהוכיח דבמסית לא שייך והצילו העדים. ולפירוש רש"י דזכרנו הטעם בדר' יוסי דבממונות תתקיים העדות בשאר משום דלית ביה והצילו העדה ולהכי תתקיים העדות בשאר ובמסית דלא שייך ביה והצילו העדה ושפיר י"ל דאם נמצא אחד מהם קאו"פ תתקיים העדות בשאר ומתישב על נכון כי יסיתך אחיך. והנה גוף קושית בעל מחבר בנין אריאל הוא ע"כ לפי התירוץ מכות ו' רובע יציל ומסקנת הגמרא במקיימי דבר הכתוב מדבר ופירש רש"י ותוס' דהם הבעלי דבר ולאו שם עדים עלייהו. ולפי הגמרא דסנהדרין (ס"ז) אמר לשנים והן עדיו מביאין לב"ד מבואר דהניסת אינו בכלל בע"ד ושם עדות עליו וקשה איך משכחת ניסת ע"י קרוב הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהן קאו"פ ואין לומר דהקרא מיירי בגוני שלא ראה העדים שרואים אותו ולא יצטרף עמהם בראייה כיון דלר"מ לא צריך כוונה להעיד. י"ל מה בכך דלא ידע מצירוף הראי' מ"מ כיון דבאמת ראו כ"א פסול העדות ועיין בתשובת רע"א (סי' רי"א) שנתקשה בזה והניח בקושיא וכבר קדמו הגאון בעל בנין אריאל בחדושי תורה שלו פ' ראה ע"ש. ובעיקר קושיתם לא קשה אלא לשיטת רש"י דבראי' לחוד סגי ומועיל לבטל עדות הנשארים דאילו לשיטת התוס' דבעינן דוקא שיבואו ג"כ לב"ד הקרוב או הפסול א"כ לא קשה דבאמת לא יבא הניסת לב"ד להעיד והרבה הארכתי בחידושי לתרץ אף לדברי התו' ואכ"מ. ועיין בתשובת רע"א (סי' קע"ט) דהכריע בנמצא קאו"פ דבטל לגמרי דאפי' שבועה ליכא דקאו"פ אינו עד לחייב שבועה ממתני' דר"פ שבועת העדות ואינה נוהגת בנשים ובגמרא אמרינן הכל מודים בעד טומאה והכל מודים בעד מיתה ובהנך גם אשה וקרוב נאמנים וא"כ משכחת שבועת העדים בנשים ובקרובים בהנך מילי וע"כ דשבועת העדות אינו רק בעד כשר דשם עדות עליו בכל מילי ע"ש. ועיין בנוב"י מהדו"ת חלק אה"ע (סי' ע"ו) דהכריע דבאיסור אם נמצא אחד מהם קאו"פ לדידן דפסקינן כרבי דבטלה כל העדות אין הכשר קם אפי' לשבועה ע"ש שהקשה מהא דעד אחד בהכחשה לאו כלום דאמאי נימא לכל עון ולכל חטאת אינו קם לפסוק על פיו להעניש או לאסור לחלוטין אבל, קם הוא לשבועה וע"ש בהגה"ה ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' ע"ז) וע' בחו"מ (סי' פ"ז סעיף כ"ה) בהגה"ה ובש"ך דהביא ראי' מסוטה ע"ש:
והנה אי בעינן כוונה לעדות בשעת ראי' או לא לפי המבואר בכריתות (י"ב) שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות וכתבו התוס' שם דמכאן דעדים שלא נתכונו להעיד בשעת ראית המעשה אין בעדותן כלום אם באים להעיד בב"ד אחר זמן ע"ש. וע' בטורי אבן בחי' לראש השנה (כ"ד) שהאריך בזה בסוגיא דכריתות. אמנם דעת הרמב"ם והוא גם בש"ע חו"מ (סי' ל"ו) בענין נמצא אחד קאו"פ דשם אם הקרוב או הפסול לא כיון להעיד בשעת ראי' אינו פוסל את הכשרים עמו והרמב"ם כתב בפשיטות דהכשרים אחד שכיון לעדות ואחד שלא כיון מקבלין עדותו ומבואר דלא חייש לכוונה כלל בשעת ראי' וע"ש בש"ך דאע"ג דבכולם כשרים לא בעינן כוונה כלל בשעת ראי' מ"מ אם נמצא עמהן קרוב או פסול דהשתא מסלקינן עדות הקרוב או הפסול מטעם שלא כיון העדות ולכך אינו פוסל אותם שעמו א"כ בעינן בכשרים כוונה לעדות בשעת ראי' ועי' בשו"ת עמודי אור (סי' פ"ה) שהביא ראי' דהתוס' לא ס"ל הכי מב"ב (מ"א) ד"ה נחלקה ע"ש. ועי' בתשובת כנסת יחזקאל ח' חוה"מ (סי' פ"ח) דהיכא דהזמין לעד הקרוב או הפסול אף להרא"ש והתוס' והוא דעת שני' בש"ע חו"מ (סי' ל"ו) דבעינן דוקא אם העידו בב"ד. פוסל הכשרים ע"ש שביאר דזאת דעת הר"ן הביאו הב"י (סי' ז') ושהרשב"א בתשובה (סי' א' קפ"ט) נסתפק בהזמין ולא הכריע:
וע"ש בתשובה הנ"ל שהביא ראי' מהרמב"ם ופלפל בדברי התוס' דמכות. והנה בעיקר דברי הגמ' דכריתות הנ"ל שזכרנו באמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור משום דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות. ולפי מה שבארנו דהעדים אין צריכים להיות מזומנים קשה ועי' בחו"מ (סי' ל"ט). אמנם באמת רש"י ז"ל שם נזהר מזה ופירש דמצי למפטר נפשיה בהתירא ולומר מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכונתי להיות עד. ולדעת הש"ך הנ"ל שזכרנו כשהקרוב לא כיון והכשר כיון לא אמרינן נמצא אחד מהם קאו"פ בטלה כו' י"ל דמיירי שהשני עדים שאומרים לו יודע אתה בעדות פלוני הם קרובים למלוה או ללוה וכשרים להעדים ושפיר חייב קרבן שבועה כיון שהם לא יוכלו להעיד ואי דאכתי פטור משום דנמצא אחד מהם קרוב או פסול י"ל דמיירי דהעדים הפסולים לא כוונו להעיד ושפיר מועיל עדותו ולכן שפיר אמר שם בש"ס מגו דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד ממילא שאין ממש בעדותו ג"כ כיון שהוא ג"כ לא כיון: