ארצות יהודה· רבי יהודה ליב דבורץ
חשן המשפט · השמטות
השמטה מסימן ב'
והנה עיקר ראיות הנוב"י ויסודתו אשר שנה ושלש בתשובה שם הוא מגמרא סנהדרין (דף ל') דפליגי ריב"ק ורבנן בעדות מיוחדת ואח"כ פליגי ר' נתן ורבנן אם שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו ומסיק במאי קא מפלגי אי בעית אימא קרא איבעית אימא סברא אי בעית אימא קרא כו' איבעית אימא סברא מר סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממונא לא אתי ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא מסהדין אל מצרפין כו'. והנה קיי"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום וחבירו אפי' לאחר זמן (רמב"ם פ"ד מהלכות עדות ובטור ח"מ סי' ל') ובב"ק כ"ד מקשה אטו אנן מי ידעי דכל דקאי בבי דינא לאסהודי קאתי ומשני שבאו רצופים א"נ דרמזי רמוזי:
והנה קושית הנוב"י והוכחתו מעדות הוא רק אי עדות מיוחדת כשר בדיני ממונות כדמסיק בסוף דבריו ע"ש. דאי מה"ת בדיני ממונות פסול עדות מיוחדת הא באמת לא מהני מה"ת ומאי קא מוכיח. אך הראי' שהביא דמדפליגי בקראי ע"כ דפלוגתייהו בדין תורה לא ידענא ראיתו דהא בגמרא מסיק דכולי עלמא כרבנן דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה והכא באקושי הגדה לראייה קא מפליני. וא"כ לר' נתן ולתנא קמא דידיה עדות. מיוחדת בדיני ממונות פסול מה"ת אלא דלר' נתן לא אקשינן הגדה לראייה ואף דבראייה פסול עדות מיוחדת מכל מקום בהגדה כשר. ואיך קא מוכיח לר' נתן דבאמת פסול מה"ת ולא מהני. ואי משום דר' יהושע בן קרחה סבירא ליה כר' נתן ולדידיה כשר עדות מיוחדת בממון אף בראיה. הא באמת לר' יהושע בן קרחה סבירא ליה כמותו אלא בסברא דמאחר דאפי' בראיה לא בעינן מכש"כ בהגדה אבל בקראי לא מצי סבר כמותו דלר' נתן קראי משמע לאיסור עדות מיוחדת בממון ולר' יהושע בן קרחה להתיר עדות מיוחדת בממון כדמסיק והוא עד או ראה או ידע מכל מקום דאפילו עדות מיוחדת כשר. ובע"כ דפסקינן הלכה כר' יהושע, בן קרחה. ואפי' לסברתו של הנוב"י ליכא הוכחה מאחר דלר' נתן פסול עדות מיוחדת בממון. וביותר אין ראיה מהגמרא דב"ק דהתם קא מסהדי אנגיחות אחרות ונפרדות היינו שעד אחד מעיד ששורו של ראובן נגח שור של שמעון ביום פלוני ולמחר בא עד השור והעיד ששורו של ראובן נגח שור של לוי ביום פלוני וכן השלישי וכדמשמע לשון הגמרא דליעודי. גברא בעינן ג' ימים על כל נגיחה ונגיחה ובודאי לא ראו כאחת ושפיר יכולים הראשונים לאמור מי קא הוי ידעינן דלאחר ג' ימים יבואו עדים אחרים ויעידו על שור אחר ויצטרפו עמנו אני רק לחייב שבועה באתי מאחר דהתם לא צריך שיראו כאחת אף לר' נתן אבל הכא לר' נתן בודאי צריך שיראו כאחת דלדידיה פסול עדות מיוחדת בדיני ממונות. וא"כ בודאי ידעו דגם האחרים יבואו מאחר דראו כאחת ולא שייך להקשות כנ"ל.
עוד השמטה לסי' הנ"ל
והנה לכאורה היה נראה להוכיח דלענין שור בודאי בעינן עדות שאי"ל מקושית האחרונים ב"ק (מ"א) וכי מאחר דמתם קטלינן מועד היכי משכחת לה דלוקי בהעידו עדות מיוחדת בב' פעמים דודאי מדאו' הוי עדות לממון ולא לנפשות ואין השור נהרג דכמיתת בעלים כך מיתת השור או בהעידו בפני ב"ד של ג' דג"כ אין השור נהרג דבעי ב"ד של כ"ג ועי' בתשובת רע"א (סי' ק"ה) דדחה דהוה מצי לשנויי הכי אלא חדא מינייהו נקט ועיין בתשובת עמודי אור (סי' מ"ח) שהקשה בגמרא הנ"ל מאחר דמתם קטלינן מועד היכי משכחת. דלשיטת הרמב"ן דנחתך השוק בצומת הגידין דטריפה דאם נטרפה בחתיכת צומת הגידין אם חתך אח"כ כל הרגל למעלה מצומת הגידין בעצם זה הדרא ומתכשרא. וקשה דהא רב אשי גופא סובר סנהדרין (ע"ח) דשור טריפה שהרג פטור דכמיתת בעלים. וא"כ משכחת לה שנחתך הרגל בצומת הגידין בנגיחות ראשונות לכך לא נהרג ושוב נתקן בנגיחה רביעית שנחתך למעלה מצומת הגידין דהשתא חזר להכשירו ובר קטלא הוא ע"ש. ועי' בתשובת שיבת ציון (סי' ק"א) מה שהביא הירושלמי דפי"א ממסכת יבמות (הלכה ה') בולד כהנת שנתערב בולד, שפחה דקא מיבעי ליה מהו שיעידו עדות אחת ותעלה להם עדות אחת וקא פשיט בירושלמי כיון שאלו, ימצאו זוממין אינן נהרגין אף ההורג אינו נהרג ואף הכא כן . ופירש דברי הירושלמי משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ועמד שם השואל לדברי הנוב"י
דבממון לא בעינן עדות שאי"ל. אם כן עדיין מצי למיבעיה הך איבעיה בדיני ממונות. וכן הקשה לדברי התוס' דריש מכות דבעדות ב"ג אינו צריך עדות שאי"ל אכתי מצי לאיבעי בעדות ב"ג וע"ש מה שפלפל בזה:
השמטה לסי' ט"ז
הקצוה"ח (סי' צ"א) הביא מחלוקת בברי אי בעי שבועה או דנאמן בטענת ברי בלא שבועה ע"ש שהאריך. ולדעתי ראי' מפורשת להמתבאר בטור ח"מ (ס"י ט"ו סעיף א') אחד שלוה משנים בבת אחת מזה מנה ומזה ר' והודיעוהו משל מי היה המנה ומשל מי המאתים וכשבאים לתובעו אומר כל אחד שלי הוא המאתים והוא אינו יודע איזהו בעל המנה כו' צריך ליתן לכל אחד ר' אחר שישבע כל אחד. והנה שבועה זו לא הוזכרה בגמרא (ב"מ ל"ז) אשר שם מקור דין זה. וגם בטור לא נמצא זכר וז"ל הטור שם אחד שלוה משנים בבת אתת כו' ואינו יודע איזהו בעל המנה כו' כתב הרמב"ן כיון שהודיעוהו שלזה המאתים ולזה המנה הוי ליה כפושע שלא דקדק בדבר ואיהו דאפסיד אנפשיה והו"ל כאומר לויתי מאחד מכם ר' ואיני יודע מי הוא ותבעו כל אחד במאתים שצריך ליתן לכל אחד ר' ה"נ צריך ליתן לכל אחד ר' שאין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל הטור בדין זה שהוא דעת הרמב"ן ולא הוזכר שבועה זו. אלא שבסוף דבריו כתב הטור ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה דבמלוה ע"פ דהו"ל למידק אי תבעי ליה ישבע כל אחד ואחד ויטול כדבריו. וכתב הב"ח וז"ל ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש יראה כו'. נראה מלשון רבינו דהרא"ש חולק על מ"ש תחילה וצ"ע על איזה דבר חולק. ואפשר דלפי דהרמב"ן כתב דבדלוה מזה מנה ומזה מאתים ותבעוהו כל אחד ר' דהוי ליה כפושע וצריך ליתן לכל אחד ר' ולא כתב דכל אחד ישבע ויטול ר'. משמע דס"ל להרמב"ן בזו דכל אחד נוטל ר' בלא שבועה משום דכיון דכל אחד תובעו ר' והוא משיב ק' ידענא וק' לא ידענא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם ואין התובע צריך לשבע. אלא להרא"ש נשבע כל אחד ונוטל. והטעם כיון דאינו מעכב לעצמו כלום אלא כל השלש מנים שנטל משניהם הוא מחזיר להם כו' ליכא למימר מחויב שבועה כו'. ופשיטא היא דכל אחד נשבע ונוטל ר'. ולפי שהוא דבר פשוט לא הי' צריך לפרש עכ"ל הב"ח. והנה אמת דמחויב לשבע ואינו יכול לשבע לא שייך הכא כדפירש הסמ"ע והש"ך. אך בכל זאת כל כהאי הוה צריך לפרש דבשבועה ומה גם דבגמרא לא נמצא שבועה זו. אמנם נראה לדעתי דבודאי פליגי הרמב"ן והרא"ש בשבועה דלהרמב"ן לא בעי שבועה. אך לא מטעם דמחויב שבועה ואינו יכול לשבע דלא שייך הכא כנ"ל. אלא משום דכל אחד טוען ברי שאני בעל הר' והוא משיב שמא. אשר בזה הוי פושע דמאחר דהודיעוהו הו"ל לדקדק בדבר ולזכור מי הוא בעל מאתים ומי בעל מנה. וזה שפיר מדוקדק לשון הטור בדעת הרמב"ן שאין ספק מוציא מידי ודאי פירש שהספק הוא הנתבע הטוען שמא ואין מוציא מידי התובע שטוען ברי שאני בעל הר' ואם יתן לכל אחד רק מנה ונמצא מוציא מנה מהתובע הטוען ברי ובברי לא בעי שבועה דנאמן בלא שבועה. אבל להרא"ש אף בברי בעי שבועה ולהכי פירש דבשבועה. וא"כ יצא לנו דדין זה אי בברי בעי שבועה או לא מחלוקת הרמב"ן והרא"ש בזה: