ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · הלכות הנהגת האדם בבקר סימן אל״ף.
סימן א
סעיף א
יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו עד שיהא הוא מעורר השחר ומי שאינו יכול להשכים עכ״פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללים וע״פ הסוד יש לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבקר הן בערב שויתי ה׳ לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני האלהים כי אינו דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים על לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. עומד עליו תמיד ורואה במעשיו כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו מיד יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד השי"ת ובשתו ממנו תמיד ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי״ת ובלבד שלא יתקוטט עמהם וגם כשעומד במקום גדולים ואנשי השם אל יבוש בעבודת השי״ת גם בהצנע לכת פי׳ כשעושה דברים שבצנעה ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משינתו אחר שישהא מעט משום סכנה יקום בזריזות וילבש את מלבושיו ויטול ידיו ויעמוד על עמדו לעבודת בוראו ית׳ והמקובלים כתבו בפסוק שויתי שיצייר שם הויה לפניו בניקוד יִרְאָה וזה מועיל אל היראה:
סעיף ב
המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמורת שהם בשליש הלילה ולבסוף שני שלישי הלילה ולבסוף הלילה שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה ודעת הזוהר, דהא דחשבינן המשמורת בשלישי הלילה, הוא דוקא בעת אשר הימים והלילות שוים כ"א י״ב שעות, אבל בעת שהלילות ארוכות יותר מי"ב שעות, אז מה שהלילה עודפות מי״ב שעות מלפניה ואחריה שייכים אל היום ואם הלילה י"ח שעות אזי שלש שעות שבתחלת הלילה ושלש שבסופה שייכים לענין עת רצון אל היום ואחר שלש שעות מתחלת הלילה מתחיל ראש משמורה ראשונה, וסוף משמורה אחרונה הוא שלש שעות קודם היום, ובלילות הקצרות מי״ב שעו'. חשבינן מן היו' לתחלת הלילה ולסופה מה שחסר מי״ב שעות, ואם הלילה ששה שעות מתחיל ראש משמורה ראשונה, שלש שעות קודם הלילה, ושלש שעות אחר היום, סוף משמורה אחרונה, וכן עיקר.
סעיף ג
ראוי לכל י״ש שיהיה מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק והמקובלים האריכו מאד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא וכבר נדפס בסדורים סדר ההנהגה ע״פ כתבי האר״י ז״ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכ"מ ואפי' בלילות הארוכות או הקצרות, והוא י״ב שעות אחר חצי היום והעת להתאונן על החורבן, הוא קודם חצות מעט, ומחצות ואילך, יעסוק בתורה. ובסוף הלילה יבקש צרכיו וי"א אז שומרים לבקר, ואם הוא קרוב להנץ החמה יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואח״כ יאמר שומרים לבוקר, וכן סדר התיקון הוא דוחה לאמירת סליחות למי שרגיל בו. וכתבו המקובלים שבלילה לא יעסוק בתורה שבכתב. וכן לא יקרא תרגום בלילה. ושיעור משניות קודם לכל דבר ואם זכה לחכמת אמת עת ההוא מסוגלת מאד. ואע"פ שצריך להיות מיצר ודואג בעת ההוא על החורבן, מ״מ התפלה והלימוד יהיה בשמחה, האחרונים קבלו משכבי עד קומי היינו משבועות שאומרים שכבי עד ט"ב שאומרים קומי, א״צ לקום, וי"א מט"ו באב עד ט״ו באייר יקום והנוהגים ע״פ הקבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לקום בחצות ולומר התיקון בציבור אין למנעם, ואדרבה ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לבית הכנסת דבית הכנסת קדיש טפי וגם שיהי׳ מעשרה ראשונים וצריך ביחוד להזהר מאד מאד משיחת חולין בניעורם בלילה:
סעיף ד
אחד המרבה וא' הממעיט מפני שאין סיפק בידו להרבות ובלבד שיכוין לבו לשמים. אבל טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה כי עז״נ בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד יכול למנוע מלומר הרבה תחנות ובקשות הנדפסים בסדורים. וטוב יותר שילמוד
במקומם:
סעיף ה
טוב לומר בכל יום פ׳ העקדה. כדי להזכיר זכות אבות ולהכניע יצרו. ופ' המן כדי שיאמין שכל מזונותיו הם בהשגחה פרטית ואין ההשתדלות מועיל מאומה ועשרת הדברות כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני, ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום אבל אסור לאמרם בציבור מפני תרעומת האפיקורסים שיאמרו אין תורה אלא זו אבל ביחיד יאמרם ואפי׳ ביחיד לא יקבעם בתוך הברכות וזקנו של הרש"ל היה רגיל לומר עשרת הדברות שבפ' יתרו בבקר, ועשרת הדברות שבפ' ואתחנן בערב, ואין לכתבן בקונטרס המיוחד לציבור מפני תרעומת האפיקורסים. ופרשת עולה מתחלת ויקרא עד ואם מן הצאן פרשת מנחה מן ונפש עד תקריב מלח, וכהן יוסיף פסוק וכל מנחת כהן כליל תהיה, פרשת שלמים מן ואם זבח שלמים עד ואם מן הצאן, ובפ׳ צו מן וזאת תורת השלמים עד במדבר סיני, והוא ג"כ פרשת תודה ואח״כ פ׳ נסכים בפ' שלח מן וידבר דכי תבואו עד אתכם. פרשת חטאת בויקרא מן ונפש אחת תחטא עד ונסלח לו פרשת אשם בפרשת צו מן וזאת תורת האשם עד אשם הוא. ופרשת עולה ויורד, מן ונפש כי תחטא עד והיתה לכהן כמנחה.
סעיף ו
פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום, ועי׳ לקמן סי' מ״ו, אבל פרשת הכיור ותרומת הדשן יכול לומר קודם היום. ואם אמר פרשת קרבנות בלילה יצא וטוב לאומרם בעמידה ובשבת אין חיוב לאומרם, או יאמרם דרך לימוד כקורא בתורה, וגם נשים חייבות לאמרם אָבל לא יאמר פ׳ הקרבנות, וטוב לאומרם קודם התפלה ובביהכ"נ.
סעיף ז
כשיסיים פ׳ העולה יאמר יה"ר שיהיה זה חשוב ומקובל כאלו הקרבתי עולה. וכן אחר פרשת המנחה והשלמים מפני שהם באים בנדבה ואחר פרשת תודה דפרשת צו יכלול שניהם כאלו הקרבתי שלמים ותודה, ואחר פרשת נסכים יאמר יה״ר כאלו הקרבתי לכל אחד מנחתו ונסכו, אבל אחר פ׳ החטאת והאשם לא יאמר כן, לפי שאין באים בנדבה. או יאמר אם נתחייבתי חטאת והיה לי ידיעה בתחלה ושכחתי יהיה זה במקום חטאת ואם לאו יהיה כקורא בתורה וכן יאמר אחר פרשת אשם ודאי ואשם תלוי:
סעיף ח
יאמר עם הקרבנות פסוק ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה׳:
סעיף ט
יש נוהגים לומר פרשת מזבח אדמה תעשה לי (בסוף יתרו) שאין קרבן בלא מזבח בנוי ובפרשה זו מתבאר בנין המזבח ואופן עשייתו, אח"כ פרשת הכיור (בפרשת תשא) שהיה קודם כל העבודות, אח"כ פרשת תרומת הדשן, מתחלת צו, עד לא תכבה, ושם מתבאר ג״כ סידור מערכות ושני גזירין אח"כ פרשת התמיד הידוע אח״כ פרשת מזבח מקטר קטורת, ושם מבואר גם הטבת נרות שהיה קודם לקטורת, אח"כ פ׳ סימני הקטורת ועשייתו קח לך סמים וכו', ונאמר והקטיר עליו אהרן כמו שנדפס בסידורים, ובטור סי׳ מ"ח ואח״כ פרשת חביתי כ״ג בפרשת צו מן וידבר וכו' זה קרבן וכו' עד לא תאכל.