אור ברסלב
ארצות החיים חלק א › הקדמת המחבר

ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · הקדמת המחבר

הסכמות הגאונים

עשתנותיכם1 סוערים היום, רעיוני! ומחשבותיכם מבוהלים ודחופים. כגלי הים משבריכם, בני לבבי! ומורשיכם מלאים חרש וחושב. ראיתי אתכם נצבים על חומת אנך, ואבן הבדיל בימינכם. הטיתם היום קו הבונים, ובידכם אבני משקלת. עויליכם כאיילים על הררי אל, פוסלים גזית מסיעים אבנים, בנות במו בית מקדש מלך ומזבח גדול למראה, בנות במו מזבח הדפוס ולהעלות עליו כל יגיע כפיכם מנחה ונסך - מה האנך אשר בידכם, קו ומדה ואבן העופרת? מה הבדיל אשר על החומה על אבן אחד שבעה עינים? למה תפוצו מחשבותי! מחשבותיכם לקושש קש לתבן, ואת מתכונת הלבנים תתנו? למה תדושו כעגלה דשה את מתבן השאלות והספיקות בחריצי הפלפול ומוריגי פיפיות בעמק העיון במי מדמנה, ללבון לבנים ולצרוף צרופה. להקים גלים ולהרים אבנים?

גם כי תעה לבבי ורוחי בקרבי ישתומם, כי תצלנה אזני רב קשב קול המון בהרים, קול צבא רב וכלי מלחמה, הרפאים יחוללו, והגבעות יתקלקלו, והענקים אשר בהר שפכו הסוללות, לכדו המעברות, ויסגרו מבוא ההרים לקראת בואכם. ומדוע ראיתי אתכם כתתים עיטכם לחרבות, ושבט סופרים לרמחים? הגליונות לשריונות, והמגילות למגינים? חציכם מחזיקים ברמחים, והחצי בונים בחומה, בידכם הקשת ובימינכם אבן הבונים, במתניכם הקסת, ועל יריכם החרב? מדוע הורקתם חניכי ילידי בית שכליכם עם חרף נפשם לגווע בקשרי המלחמה בין הבתרים? חלקתם עליהם לילה ביום השלג, ביום הקרח הנורא. עת תבכה היענה ביער, והינשוף בין צמרת הארז, עת ישאג הכפיר ממעונתו, והאריה מגאון הירדן; עת ינהום השחל בתוך הבור, והליש בהררי טרף, יום יפולו הככבים ממסילותם, ואילת השחר משמים ארץ. יום יתפוררו הררי עד ועמודיהם יתפלצון.

אתה [ארצות החיים זולצבאך: אהה] ה׳ אלהים! בין צורי הסלעים, בין הררי התלמוד, בין הררי בתר, קול נושקי רומי קשת, קול חזיזים ואבני אלגביש אנכי שומע, ולא עצרתי כח. בין הררי נחושת וברזל, בין הררי העיון, שם פחד קראני, שם נפשי תשתוחח. שם אראה אור יקר הולך וערפל חתולתו; שם אשור נהרי נחלי דבש וחמאה, ולענה על גדותיהם; שם הבדולח ואבן השוהם, וסביביו אבן אופל וצלמות. הן השלכתי נפשי מנגד, גם ערבתי לבי לגשת אל הר הקדש; הן שם ישכנו הכרובים פורשי כנפים סוככים בכנפיהם על נשברי לב, אשר באמת ובתמים בצלם יחסיון. הן שם יעמדו השוערים מלאים רחמים ימהרו לפתוח שערי צדק לפני דכאי רוח, אשר בענות צדק לפני הדום רגלם יכרעון. אבל עת אקרב לעלות בהר ונגוע בקצהו, אך כפשע ביני ובין המות; וכי אהרוס לעבור חמה אל המקום אשר לא נקראתי, הנה בידם להט החרב המתהפכת; ואף כי אנופף ידי בגאוה וגודל לבב, לבנות עליו דיק, ולשפוך סוללה; ובאולתי אתגודד צבא נמלים קטנים מקוצצי כנפים, אשר אתי, להלחם עם האימים היושבים בהר ההוא מלפנים, ענקים, אנשי מדות, וגבורי כח; הן אז שאול מתחת רגזה לבלעני, ומזרות שמים יקשרו עלי קשר יתפלאו בי. ומה המחנה הזה אשר פגשתי? המון רעיוני וצבא רגשות נפשי, המון זבובים כצבא מחנות יתפארו, לאמור, עלה נעלה וירשנו אותו. לאמור, אנחנו נעלה ונלחמנו, ונתן ה' ארץ החיים לנו למורשה. או גם לו יהיה הר הגדול הזה לפניכם למישור. ויושביו כחגבים, וגם תעלו, גם תלחמו, גם ארצות החיים תנחלו, אך הבל ירשתם, שוא נחלתם, מה הערים אשר נתתם לי (אתי) [ארצות החיים זולצבאך: אחי]? ארץ כבול. מה הארץ היתה כגן עדן לפניכם? ארץ הנגב. אך לאריות, אך לבני נמר, לא לשועלים לא לתעלולים, כמוכם כמוני, ישאו ענף, יתנו יבול, ארצות החיים. - או מה החלום הזה אשר חלמתם? כי אתם תבנו מזבח חדש בציון ההלכה ותקריבו עליו את זבחי דמיונותיכם; אמרתם כי המזבח אשר לפני ה' מקדם קטן מהכיל, ולכן תבנו לכם גב וגובה לקרנות מזבחותיהם; אמרתם למען שמכם יכבד ה', ומנחת בכוריכם יערבו לו, ההיתה זאת עם לבבכם רעיון מתעה ודמיון כוזב? עוד נעליכם על רגליכם, ובגדי השרד, בגדי הקדש תלבשו? בגדים הצואים עדן לא פשטתם, ואיכה תלבשו מחלצות? חפניכם מלאים פיח כבשן מהבלי העולם אשר אצרו בלבם, היאמר לכם כהני ה׳ משרתי אלהינו? וכלי עיוניכם ריקים מכל חכמה, נבערים מכל מלאכת חרש וחושב, האתם תבנו את הבית לשם ה׳ צבאות? דעו נא וראו, כי אך חלומות שוא, אך חזיונות לילה, שרעפי אופל, התעו את רוחכם לחשוב כדברים האלה, והעולה על רוחכם היו לא תהיה.

וכי תשיבו אמריכם, אף כי אנכי ידעתי כי שקר תדברו, כי אין זאת אתכם, כי בכל בית התלמוד סוכן נאמן נתתיכם, מלבכם תוציאו מלים כי יש לאל ידכם, כי תשרקו להם, ויקבצו אליכם כל חגור חרב, כל נושא צנה, כל גבור חיל, הנפילים, הרפאים, הענקים, והאימים, וישימו כתר על ראשכם, ושרביט הזהב בידכם; כי תראו בדמיוניכם כולם שלמים אתכם, כסוסיהם כסוסיכם לצאת עמכם אל המערכה, לישע עמכם, לישע את חבוריכם. שתאמרו הן אתנו כל בוני שלמה ובוני צור והגבלים, הן אתנו כל אבני משחית, כל ארזי הלבנון, ועתה לא יבצר ממנו, כי נבנה מגדל עוז בארץ שנער וראשו בשמים; שתאמרו הן פשטנו בגדי החול. ונכהן פאר כתונת תשבץ ומעיל ופעמונים, ונשמע קולם בבא רגלנו אל הקדש.

מדעתי, כי חזות שוא ורעיון תועה, עבר עליכם בדברכם אלי כדברים האלה; וגם נפשיכם יודעת זאת, כי אך להשיבני במלים אמרי נואש, מלאתם פיכם דברי רוח; זאת אשיב אל לבכם; גם לו יהי כדבריכם, אך שוא תקוו מצוא נחוח במנחה הזאת ההולכת לפניכם, ואך הבל תיחלו כי ירבה השכר עליכם' מדי העבודה למלאכה אשר אתם עושים; הלא ידעתם, כי לא מעתה, אך מימות עולם היא. מה רבו צוררי החכמה, ומה עצמו מקנאיה; אשר כשאון מים כבירים דכים ישאון, על הספרים החדשים, אשר יולדו על ברכי זמנם; צוררים המה להם בנכליהם, להשחית תנובתם הטובה (בגרון) [ארצות החיים זולצבאך: בגרזן] לשונם; יתפוצצו הכדים הריקים ובתוכם לפידים, יסתבכו במו שלש מאות שועלים קטנים ובזנבותיהם אודים, להבעיר כל גפן שורק, וכל זית רענן; כן יאמרו אליכם. הבל נסכיכם, תהו מעשיכם, חבלתם קש וחשש ילדתם, מה החלום הזה אשר חלמתם? והנה צליל שעורים, צנומות דקות, שדופות קדים, מתהפכים במחנותיכם, התבלענה השבלים הריקות את שבע השבלים המלאות? שתאמרו, כי תסובנה (אלומינו) [ארצות החיים זולצבאך: אלומתינו], ותשתחוינה לאלומותיכם, שתאמרו, כי ירדו השמש והירח וכל צבא מערכת הפוסקים, להדכא תחת רגלי עיוניכם, חלמא לשנאכם, ופשרי׳ לעריכם, די לנו בספרים הרבים אין קץ אשר חברו אבותיכם, והנה קמתם תחת אבותיכם, עליהם אנו מצטערים אף כי עליכם; ראו נא רעיוני מה תעשו הלום, כי תביאו חדר בחדר להחבא, כי ישיבו צבא ספריכם להסגר בבתי עוקדי הספרים, כאשר יתגנבו העם הנכלמים בשובם במלחמה; פן תצעקו ביום ההוא מלפני מחברתכם אשר חברתם, ואין מושיע אתכם. תחשבו, טוב טוב אם ישיבו פתוחי אבניהם, אל אבנים שלמות אשר לא הונף עליהם עט ברזל וחרט אנוש, ואין אומר השב.

הוי חרב רעיוני! מלאה מלחמת שערים, עד אנה לא תשקוטי? חרב מעייני! החודרת בין חגוי העיון, בין בתרי המחקר, עד אנה לא תדומי? עד אנה לא תשקוטו בני שרעפי? הרגעו ודומו, חדלו לכם מבנות את העיר ואת המגדל, פן תפוצו משם על פני כל הארץ, שם הנחת גבורתכם; אספו נא קשתות הפלפול אשר ערכתם על במתי התלמוד, להריק אשפתות על הרי בגלבוע, כי שם נגעל מגן גבורים; כי שם שבו חציהם ריקם, ולא יקלעו למטרה. שובו אל תעריכם, השמרו והשקטו.

איך תשקוטו איך תדומו? איך תחשו מטוב, וחטאתם לה' אלהיכם? הן שפעת אני רואה, נהרי נחלי דבש ונופת הניגרים במורד משדי שקידתכם, ביערת הדבש הולך על פני ארצות החיים, (וטבלכם) [ארצות החיים זולצבאך: וטבלתם] לבדכם בקצה המטה ונתתם למו פיכם, ואת המותר תחרימו, היש כמוכם בתבל איש משחית? או תאכלו לבדכם למלא בטניכם, ותאורנה עיניכם, ולריעכם התועה במדבר, והוא עיף ונפשו שוקקה, לא תפרסו מאומה; מי לא יקללכם כיום הזה, אנשי סדום רעים וחטאים? ומדוע ראיתי את פניכם רעים היום, ואתם זועפים? ועד מתי, בין שתי הרעיונות האלה, אם להשלים חק המלאכה או לחדל, אתם פוסחים על שתי הסעיפים? ואם מעדת דבורים הרעים, אשר יתאספו לרדות הדבש ובשניהם ינשכו, דאגתם ותראו; ואם יהיו אלף אלפים בהתאספם, לחדל את דבשיכם מאיש אחד בין ההמון הרב הזה ימצא, אשר צוף דבש ירדה ואת נפשיכם יברך, הלא הורעתם כיום הזה, כי לא לשם ה׳, אך בעבור כבוד ותהלה; לא מלחמת ה', אך מלחמת ההתפארות, לחמתם כל ימיכם בשערי התלמוד. ומדי תראו בוז וקלון, או העדר כבוד, הייתם כאיש נדהם; אשאלכם נא, אם כן אפוא הלא הסכלתם עשו? כי מחיר כבוד מדומה, כולו מהבל יחד, חרפתם ימי עלומיכם, לשדד בעגלת העיון ומחרשת המחקר, על כל הררי תושיה, אשר אך בעבודה קשה ובעמל רב במעדר יעדרון, מנעוריכם עד היום הזה. הלבעבור כבוד כוזב, הלבעבור שבחי הבל, ישבחוכם אנשים הרואים לעינים, אשר לא ידעו נגעי לבבכם, חרדתם את כל החרדה הזאת? חלילה וחלילה, ידעתי כי לא באלה דרכיכם, ידעתי כי אהבתם הטוב בעבור שהוא טוב, לא בעבור טוב מדומה לכסילים, הנמשך ממנו; ועתה למה תפחדו, כי טמנתם ידכם בצלחת? כי נחבאתם אל הכלים, למה תחרישו?

וכי תביטו ותראו, שפל ערכיכם, במצב זמנכם בדור האחרון הזה, לעומת מטעי בני קדם. שתאמרו, כי הימים הראשונים, יען מראש מחצבתם ימיהם לא התרחקו, היו טובים מאלה; בעוד לא הורק כח עוצם הבריאה בהשתלשלות הדורות מכלי אל כלי. תושבים היו על אדמתם, כי ארכו להם הימים; ועם רוחב לבם, עתקו חיל עד תכלית הידיעה, עד תכונתה. לא כן אנחנו בערכם, כערך ראש יונקות השורקה פוריה וענפה, כל עוד תתרחקנה משרשם, כן יחלשו, כן מהרה ימלו; ועם שכלינו הקצר, ויד עיוננו העיף, עוד ימי חיינו מעט ורעים, תמול בואכם, והיום אניעכם ללכת אל קצה הזקנה המגביל סוף החיים הקצרים, ואחריו אל המתים ומה נחרוץ לעשות בימים המעטים האלה, והמלאכה מרובה, מקוצר המשיג, ועומק המושג, עם חולשת כחנו מעבוד עבודת עבד. - לא מחכמה דברתם כל זאת באזני, אשיבכם, ומליכם לא בהשכל; אם ראיתם בני ענק הראשונים כגובה ארזים גבהם, וראשם לעב יגיע, ואתם נמלים קטנים, שפלי הקומה, בבור השבי אחר הרחיים; הן עת תטושו בכנפי עיונכם על גב ראש הענקים האלה, גבוה מעל גבוה ראיתיכם, וגבוהים עליהם; וכבנותכם לכם בית קטן, על המגדל המבצר אשר כוננו הם, וישימו ראשו בשמים, ראיתי ביתכם זה הנבנה בלא כח, על המגדל המבצר אשר עמלו בו המה ימים רבים, נכון בראש ההרים, ונשא מגבעות; אבותיכם עדרו, חרשו, זרעו, קצרו, בנו ריחיים, ויטחנו קמח. ואתם במעט יגיעה, ללוש עריסותכם, לאפות ממנו עוגת רצפים, להחיות את נפשיכם, הגם זאת נלאתם עשה? ואם טפחות ימי חלדיכם, ולא תוכלו להתמהמה מלוש בצק עד חומצתו, לא עליכם המלאכה לגמור, אבל לא אתם בני חורין להבטל ממנה כל ימי חייכם: לא כן אנחנו עושים היום הזה, עת מלאכה היא ואנחנו מחשים, וחכינו עד אור הבקר, בזרוח שמש צדקה אל כל רואי השמש, ועיני רואותינו מהתמידם לשבת במו אופל, תמס יהלוכו, ומצאנו עון. ומדוע לא תשיתו לב המבלעדי ה' המאזרינו חיל עלינו על הארץ הזאת לאכל מפריה ולשבוע מטובה, הן מגוחי מרחם ה' אתה מחסי, ומימי נעורי חלקי בארץ החיים, מי היה לי לאב בימי הילדות, בימי הנעורים למורה? בימי היגון מי היה לי למנחם? ומי לעמוד אש בימי הנדודים לנחותי הדרך? זה הים הגדול מי העבירני בתוכו בחרבה, ומי מבין תהומות מצולות נבכי שאון גליו, בארצות החיים העמיד במרחב רגלי?

עלם קטן רך ויחיד הייתי לפני אמי, ואור אבי הן הוא אין אתי עודנו באבו נקטף החריף ומופלג בתורה מוהר״ר יחיאל מיכל זצ״ל. תבורך מנשים אשה יראת ה', תבורך מנשים אמי הצדקת הצנועה המשכלת מרת סימציא תחי', אשת אבי חורגי הרב הג' חריף ובקי בכל חדרי תורה צנא מלא ספרא כקש״ת מוהר״ר יהודה ליב נ״י ראב״ד בעיר מולדתי, מנשים באהל תבורך, אשר יומם גם לילה לא שכב לבה, בימין צדקה תמכה ימיני, ותנהלינו במעגלי צדק, זכרה לה אלהי לטובה; ובעת הייתי בן שלש עשרה שנה כצפור בודד על קן החכמה לבדי גם רב ריע וחבר לא היה לי, התעוררה נפשי לקול כנור תשוקת הלמודים, מטיב נגן באזני, גם נשמת התורה אשר התהלכה בקרב אבותי מעולם, העירה את רוחי כאיש אשר יעור משנתו ואקיץ, והנה עט בידי ושבט סופר מהיר ביד ימיני, כתבתי חדשתי בארתי ופרשתי ויד ה׳ עלי חזקה. [וגם אז זבדני איש הרוח מורי אלוף נעורי הרב הגאון האמיתי המפורסם מוהר"ר משה הלוי הורוויץ זצ״ל בעהמח״ס עמק השדים ועוד ספרים הרבה, וישם כל מעיינו בי]. והנה עד כה ברכני ה', והן עתה תח״י ת״ל מלבד החיבור הנוכחי, אשר נדפס ממנו עתה אפס קצהו, עוד שני אלומות גדולות ופרי תבואה חדושי הש"ס, מחברת על הרמב״ם דיני קדשים ודיני טומאה וטהרה, תשובות וחדושים מפוזרים ביתר ג' חלקי הש״ע, קבוצת דרושים המונים אשר הגדתי במעמד גדולי ישראל, חיבור מפואר על התורה, כמה חבורים קטנים ביתר חכמות, ביאור נחמד על ס׳ בחינת עולם, מגלת סתרים בחכמת האמת אשר האיר עיני בה מורי בחכמה זו איש קדוש גאון צבאות ישראל מוהר״ר צבי זצ״ל (מזוטשואב) [ארצות החיים זולצבאך: מזודטשואב], ולכל אלה משפט הבכורה לחיבור הנוכחי, היותו לענין דינא ולתועלת הרבים ועל סדר הש״ע, החלותי בו בהיותי כבן חמש עשרה שנה, אז עיינתי בו במקומות מפוזרים, אחת הנה אחת הנה, קבצתי בו יד על יד זעיר שם.

עד סביב לשנת התק״ץ לפרט "חובר "חברים "מחוכם, ואני הייתי אז כבן עשרים שנה, החלותי לסדרו להקים עמודיו ומכוניו בריחיו ואדניו, יום ולילה עמדתי על משמר את עתותי הקדשתי ואת לילותי למלכות שמים הפרשתי, ומעשה ידי הקדשתי לעושיהם, לא הלכתי בחיבור זה לקראת פלפולים זרים וחדודים נקודים וברודים, אך יצאתי לבקש המרכז מן העגולה, והצודק משני קצות האפשר בלבד.

ימים רבים על סיר העיון בטח בדד ישבתי, בחדר הורתי. שם בקרית ספר, גולות מים חיים לכדתי, ובאשכולות יין הזמן לא התגאלתי. פה אשב, פה באהל, פה בצל החכמה, בצל שדי, לנצח, כי אויתיה. כן רחש לבי, חזו רעיוני, לראש אשמורות - פה בחגוי ההלכה נפשי בודדת, בנקרת הצור בסתר המדרגה, לא אירא סער, כי בצל שדי אתלונן. כן על משכבי בלילות אבטח ולא אפחד. -

לא כמחשבותיך, אדם! מחשבות נורא. לא כאשר יחזו עיניך, בשר! עיני שדי תראנה. אם חלום חלמת, פקח אזניך ושמע, הלא לאלהים פתרונים. ואם פתוך בסתר לבך, לשבת בטח ושלאנן, עמוד והשתומם, כי קרבו ימי הנדודים. אם לא עיני ה' על הבית, אך הבל ביד אנוש אבן למוסדת. אם לא רוח ה' תנחה האניה, שוא ביד רב החובל נס ואבן השואבת: וכי תראה בוקר לא עבות, בצאת כלפיד אש ממזרח שמש, כליל ארגמן פני שמים, וכעצם אור לטוהר. מימינך התאנה פורחת, משמאלך עץ הזית, השושנה בעמק, בשרון החבצלת. פה כל ילדי הטבע במחול משחקים; ירקדו לקול כינור כל עצי עדן, ותצא לקראתם בתופים ובמחולות. פה תעדה גאה וגאון, פה תשכב וערבה שנתיך. עורה נא והקיצה כי רוח ה' עובר, מהר המלט על נפשך כי הנה הסער. הה לקול הפחד! כי נהפכו בלהות, ערפל פני שמים, העבים התקדרו. מימינך הרעם, משמאלך אבני רשף, הרוח מפרק הרים, וסביבך נשערה מאד. שם אבני אלגביש ברד ואש מתלקחת, פה מטר סוחף, מבול ועלטה היה. פה דלף טורד [ארצות החיים זולצבאך: ביום סגריר וכולי (יבמות ס"ג ע"ב)] ויגע בארבע פינות הבית, ואת נפשי צאי מהרי נדודי, ושתי מיד ה' כוס הנדודים.

פה ראיתיך נפשי אניה נבוכה בודדת בים הגדול. לפניה הסער, אחריה הזעף, לרגליה משברי ים, תהומות חבוש לראשה, ואת אניה סוערה אן תלכי? אן פניך מועדת? פה אראה עטי מקוננות, מתופפות על גליונותיהם. מליצותי בוכות, מיללות על כנורותיהם. גם עיני בקרבם מקור דמעה, בקרב נבכי תהומות ישטופו ימים ונהרות. ולבי בתוך המבוכה נמס כמים, שוכב הווה נרדם על ירכתי הספינה - מה לך לבי! נרדם, שוכב תהומות היגון והפחד, אומר נואש, חושב כי אין תקוה. שור שחקים כי רמו, כי גבהו מחשבות אל ממחשבות בן אדמה. עורה, הקיצה, פה בלב ימים, פה על התהומות, בנה לך מזבח, ושלם לעליון נדריך. פה מבין חשרת ערפל, ראה נא אור יקר הולך הלל בן שחר. מבין מפלשי צלמות, שמש צדקה אור שבעתים. חדל הזעף, חדלו הרעמים, גם גלי הים השלמו לך, ילכו שחוח תחת כפות רגליך. ראה נא כי אך למחיה שלחך אלהים אל ים רחוקים ומים אדירים, ואך לפלטה גדולה לעשות לך שם למזכרת נצח. זקני ארץ הגר וגדוליה תלו שלטיהם על חומותיך, המה כללו יפיך; בחוריה אדיריה שמחו לקולך, שם הפיצות מעייניך, חומר מים רבים. גבירי אשכנז המה כבדוך המה מחזיקי בדקך. זקני האללאנד הי' בך לערוב מערבך. פה הגעת לחוף אניות, עמדת ימים רבים, עמדת נס להתנוסס. פה פתחת אסמיך ומלאו הגרנות בר על כל גרנות דגן: מגדול עוז בנית, פה הוכן הסוכך: אבן פנה ירית, פה הצבת הדלתות: פה בצעת פועל ידך גם בעת הזאת נתבשרת לאמור אל תעצב עוד, כי גורש הגשם.

פה בנה בניתי בית זבול, היכל ומזבחות. מחברתי בית מקדש מלך, רעיוני מזבחותיו. ספרי מגדל עוז, לבבי אריאל אריאל. בו תעלה נפשי ברגש כחותיה. יחד יתמלאו רעיוני בקול תודה, והנבל (בימים) [ארצות החיים זולצבאך: בימינם]. רוח השיר ראיתי חי בכנורי, נפש המליצה תוך נבלי מתרגשת. גם רוח בני לוי בקרבו מטיבי נגן, זמרת ככבי בוקר ובני אסף מנעימי זמירות, גם נפשי בקרבו סוערת, מנעמת תודה וקול זמרה. אך מפחדך איום! והנה קול דממה דקה. מיראתך נורא! נתקו מתריו, נבהלו נדהמו מנעימי זמירות. הן שמעתי שמעך שם, נפשי תשתוחח.

אם ראיתי על המשבר, אם המחשבה, כמו הרה תקרב ללדת, צבא משוררים בבטנה גם מלאו ירחיהם, התכרענה חיך ולשון, התפלחנה ילדיהן? היולדו כל אלה, היעמדו על רגליהם? אך כולם מתים, פגרים על האבנים. בין ברכי הלשון גועו, שם חפרו קבר. בין דלתות עט וקסת, רחמם למו הרת עולם. אך מה תהר המחשבה? ילדי הבל כולמו. מה יתרוצצו אלה הבנים בקרבה? והרוח אין בהם. וכי יולדו, וכי יגדלו, ויעמדו קהל גדול, היעריצו בני הנמלים את שם ה' צבאות? היספרו מחשבות כלות, רעיונות לאות, היספרו תהלות ה' מעשה מלך עולמים? הן לך דומיה תהלה, כי נעלית מכל מהלל, גדלת מכל שבח, התרוממת מכל רעיון. אך לפניך משפל מצבי, אשתחוה ואכרעה, עזרני נא וסמכני לך אלהי אתפלל, רצה נא עבודתי וחזק ידי הרפות. גם על זאת אתפלל אליך [ארצות החיים זולצבאך: לעת מצוא (זו אשה, ברכות ח') הצלני משטף מים, הקרה נא לפני עזרי מקדש אשה יראת ה', למען] שאוכל ללמוד וללמד בתורתך הקדושה כי היא בית חיינו ואורך ימינו אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש, שבתי בבית ה' תמיד. להגות בתורתו.

חותם היום יום א' כ"ו מנחם תקצ״ז לפרט בכורי ארץ חיים.

הק׳ מאיר ליבוש מלבי״ם מוואלאטשיסק.

תוכן העניינים

ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה