אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן יח

סימן יז

סעיף א

ס"ק א

להרמב"ם. כ"כ הרמב״ם (פ״ג מה׳ ציצית) מבואר שהי׳ מפרש מ״ש במנחות (מ') שגזרו על סדין בציצית משום כסות לילה, היינו שמא יתכסה בה בלילה, ומוכרח לדעתו דאם לובש כסות יום בלילה עובר עליו משום כלאים, ולא אמרינן מגו דאשתרי ביום אשתרי גם בלילה, אבל הר״ת במנחות (דף מ' ע״ב) עמ״ש שם ר׳ זירא בשם שמואל תכלת אין בהם משום כלאים ואפי׳ בטלית פטורה, הוכיח מדקאמר ואפי׳ בוא״ו, תרתי מילי אתי לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים כלל, אפי׳ בלובש כסות יום בלילה או אשה שלבשה טלית של איש, או בטלית שאולה, דהואיל והותר בזמן מצותו הותרה תמיד, וראייתו מיומא (דף מו) שהוכיח שם ג״כ ממ״ש וסודרן ואפי' בשבת דתרי מילי אשמעינין, עיי״ש, ולפי דעתי זה תלוי אם כלאים בציצית דחוי׳, או הותרה, דאם רק דחוי׳ מפני ההכרח, ואם הי׳ יכול לעשות ציצית בלא כלאים כגון בטלית צמר, אסור לעשות בו כלאים, א״כ איך נאמר דמגוי דהותרה בזמן מצותו הותרה גם שלא בזמן מצותו והא גם בזמן מצותו אם יכול לעשות בלא כלאים, אסור לעשות כלאים, אבל אם הותרה בזמן מצותו לגמרי י״ל שפיר דהותר גם שלא בזמן מצותו. והנה במנחות (דף לט ע״ב) אמר שמואל משמי׳ דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן אמר רחבא אר״י חוטי פשתן פוטרין גם בשל צמר, ושם (דף מ') במ״ש שגזרו על סדין משום קלא אילן מקשה לא יהי׳ אלא לבן, ומתרץ כיון דאפשר במינם לא כדר"ל, דכ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכולי, וכתבו התוס׳ דהדר בי׳ ממ״ש למעלה דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ועוד י״ל דשמואל ורחבא מיירי בזמן שהי' תכלת אבל בז״הז שאין שם רק לבן גם הם מודים שאסור לעשות כלאים, עכ"ד. והמעיין היטב בלשון הרמב״ם (פ"ג מה׳ ציצית) יראה דס"ל כפי׳ א׳ של התוס׳, דלהסוגיא (דדף מ') אסור לעשות לבן של צמר בפשתים אפילו בזמן תכלת לכתחלה. משום דר״ל, [דמ״ש שם בלשונו ומהו לעשות חוטי צמר בפשתים או פשתים בצמר וכו', קאי בין בזמן תכלת בין בזה"ז, ומשיב דמן הדין מותר גם בלבן לבדו, רק משום דר״ל דכיון דאפשר לקיים שניה׳ אסור (גם חוטי צמר בפשתים) ואפי׳ בזמן תכלת, וזה כפי׳ א׳ של הב"י (בס"יא) דמה שהכריח הב"י שם דלהרמב"ם אסור לעשות פשתים בשל צמר, דאל״כ לא הוה שתיק מינה, מזה מוכרח ג"כ דאוסר לעשות לבן של צמר בפשתים דמוסיף כלאים שלא לצורך דאל״כ לא הוה שתיק מינה (ומה שדייק דכמו שתחלת דבריו מיירי מלבן לבד, כן סוף דבריו, אינו מוכרח דלהרמב"ם אין חילוק כלל בין עושה לבן לבד או עושה לבן ותכלת) וממילא כמו שלרמב״ם הסוגיא (דדף מ׳) חולקת ארחבא אר״י כן חולקת אדשמואל משמי׳ דלוי עיי״ש היטב], ולפ״ז אפי' לסברת ר״ת דבמ"ש שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפי׳ וכולי תרתי מילי אתי לאשמועינין, דטלית של יום אין בו משום כלאים אפי׳ בלילה.

מ״מ אין מזה קושיא על הרמב"ם דשמואל לשיטתו (דס"א) [ארצות החיים זולצבאך: דס"ל] חוטי צמר פוטרין בשל פשתים ומותר להוסיף כלאים שלא לצורך, דכלאים הותרה לגמרי, ולזה ס״ל דהותר גם שלא בזמן מצותו אבל לדידן דקיי״ל כסוגיא (דדף מ') דהוא רק דחוי׳ ואסור לעשות צמר לפשתים, כיון דאפשר במינם, ממילא איך נתיר גם שלא בזמן מצותו, כיון שגם בזמן מצותו לא הותר לגמרי, וע״ז שפיר אמר בסוגיא זו גזירה משום כסות לילה, והר״ת לשטתו אזיל שס״ל בתוספת כתובות (דף מ׳) בשמו דקיי״ל להלכה כשמואל ורחבא, ושפיר הביא ראי׳ מדברי שמואל לפסק הלכה.

ובזה אמרתי זה ימים כביר בקושי׳ שהק׳ בשו״ת ש"א על הרמב"ם דס״ל דאסור לכהן ללבוש האבנט שלא בשעת עבודה, משום שהוא כלאים, ואיך קיי״ל דמביא חטאת העוף על הספק ואינה נאכלת משום דלמא חולין הוא ומליקתו נבלה, וקשה עדיין איך לובש האבנט דלמא הוא חולין, ולהקת האחרונים מתרצים זה, דכיון דהוא אינו מתכוין ללבישת כלאים רק לעבוד עבודה, דפסקינן כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כמ״ש הר״ש (פ"ט דכלאים מ״ב) עכ"ד. ועדיין קשה התינח לר״ש, אבל לר׳ יהודה דסובר דשא״מ אסור, עדיין קשה לדידי׳ מחטאת העוף הבא על הספק, ולפמ"ש מתורץ ממ״נ, כי באמת גם הרמב"ם הי׳ מודה שאם לבישת כלאים בב"כ בזמן מצותו הי׳ היתר גמור, הי׳ מותר לגמרי אף שלא בזמן מצותו וכסברת ר״ת גבי כלאים בציצית, וע״כ ס״ל להרמב"ם דגם בזמן מצותו הוא רק דחוי׳ מפני הכרח המצוה, וממילא לא שייך לומר הואיל והותרה הותרה, ולברר דבר זה אם כלאים בב"כ בזמן מצותו הותרה או דחוי', נראה לפמ״ש הב"י (לקמן ס׳ שכ"ח) לענין חולה הצריך לבשר בשבת, אם צריך לעשות (ארצות החיים זולצבאך:)וע"י א״י, או יכול לעשות ע״י ישראל, כתב דתליא בפלוגתת ר״י ור"ש ביומא (דף ו') שר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור א"צ לאהדורי אטהורים כלל, ור"ש ס״ל טומאה דחוי' בציבור, וה״ה לכל האיסורים, שהותרו אצל דבר אחד תליא בפלוגתא זו, דלר"ש הוא רק דחוי׳ ואם יכול לעשות באופן המותר אסור לעשות באופן האסור, ולר״י הותרה לגמרי עכ"ד הב"י, וממילא כ"ה ג"כ בהיתר כלאים בבגדי כהונה, לר״ש דחוי', ולר"י הותרה, וא״כ ממ"נ מתורץ הקושי׳ מחטאת העוף הנזכר, דלר"ש הא ס"ל דשא״מ מותר, ולר' יהודא הא לדידיה הותרה לגמרי, וממילא מותר גם שלא בשעת עבודה, והרמב"ם שפסק (בפ"ד מה׳ ביאת המקדש) דטומאה דחוי׳ בציבור, ובה׳ שבת (פכ"א) כתב, דחוי׳ שבת אצל חולה , לזה ס״ל דאסור ללבוש האבנט שלא בשעת עבודה, אבל ל"ק עליו מחטאת העוף הבא על הספק, משום דהוא פסק דדבר שא״מ מותר, ועוד ידובר בזה. [וצריך להודיעך שלא יקשה על תירוץ זה, דאם כן איך מורגל בפי בעלי הש״ס בכ"מ דכלאים הותרה מכללה אצל בגדי כהונה, ולפמ״ש הא לא נאסר כלל כיון שאינו מתכוין, וגם בבגדי חול אין איסור כה"ג, זה לק״מ דיש לומר דהתורה התירה אפי׳ כשאומר בפי׳ שמתכוין, דהא מבואר בדברי הרמב"ם בס׳ המצות, שחשב מ״ע בפ"ע ללבוש ב"כ לעבוד בהם, ולפ״ז בלבישתן הוא מקיים מ״ע בפ״ע ובודאי צריך לברך אשר קב"ו ללבוש ב"כ, ואיך ילבשם ויכוין שלא לשם לבישה, והא גם למ״ד מצות אצ״כ, מ״מ דעת הר״ש והרי"ו בברכות (יב) ותוס׳ סוכה (לט) דהיכא שמתכוין בפי׳ שלא לצאת אינו יוצא, ובודאי היתה מצות התורה ללבשם ולכוין לשם לבישה, גדולה מזו מצאנו בשבת (דף קלג) מק׳ לאביי אליבא דר"ש דסובר דשא״מ מותר, האי בשר מאי עביד בי׳, ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו מתכוין, הרי דאף דיכול לעשות בהיתר ע"י שלא יתכוין, התירה התורה אפי׳ במתכוין, אבל בחטאת העוף הבא על הספק, י"ל דבאמת אינו מותר רק אם לובש שלא לשם לבישה, ממילא אף אם הוא חולין לא עבר אלאו דכלאים, ואם הוא קרבן, מ״מ עבודתו כשרה, דמ״ע דלבישת ב"כ הוא מ״ע בפ"ע, ומ״ע דעבודה הוא בפ"ע, דאף שלא קיים עשה דב"כ ע״י שאינו מתכוין, מ״מ העבודה כשרה כיון שהי' לבוש בבגדי כהונה וז"ב]:

והנה בתוס׳ במנחות (שם) כתבו שדין זה דכלאים בציצית, אם מותר ללובשו בלילה תליא בדין כלאים בב״כ, דכמו דמותר ללבוש האבנט אפי׳ שלא בשעת עבודה, כן מותר ללבוש ציצית כלאים בלילה, ויש להקשות ע"ז ממ״ש ביומא (דף ה׳ ע"ב) כיצד הלבישן, ומקשה מה דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעת״ל, ומק' לעת״ל נמי

כשיבוא משה ואהרן עמהם, אלא למסבר קראי, דבצואה כתיב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, משמע שחגירת האבנטים היה כאחד שתחלה הלביש את אהרן כל בגדיו חוץ מאבנט, ואח״כ הלביש את בניו חוץ מאבנט, ואח״כ חגר אותם האבנטים כאחד, ובעשי׳ כתיב חגירת האבנט לאהרן עם שאר בגדיו כאחד, והשתא קשה מאי מקשה מה דהוה הוה, הא יש נ״מ לדינא גם בזה״ז, דאם הלבישם את האבנט לבסוף, ע״כ הוא משום דאסור להיות לבוש באבנט שלא בשעת עבודה שלא לצורך, וממילא גם כן כלאים בציצית אסור ללבוש בלילה, אבל אם לבש האבנט תחלה, אע״ג שבעת לבישת בגדי בניו היה שלא לצורך, מוכח דכלאים בב״כ לגמרי הותרה, וה״ה כלאים בציצית, אמנם לק״מ, דמה שנדחה לאו דכלאים בב"כ, אינו משום דעשה דעבודה דוחה הלאו, רק שעשה דלבישת ב"כ בעצמה הוא הדוחה לאו דכלאים, וממילא אין נ״מ אי מקדים ללבוש האבנט לפני העבודה, דכל שסופו לעבוד עבודה, כבר קיים מ״ע בזה שלבש ב"כ ואפי' שוהה בין הלבישה לעבודה, דהא לבוש לבישה של מצוה, וכן מבואר מלשון הרמב״ם (סוף ה׳ כלאים) ולא הותר אלא בשעת עבדה כציצית שהוא מ״ע, משמע דהלבישה בעצמה דוחה האיסור, כמו שהוא בציצית, וכן בלשון התוס׳ יבמות (דף ה' ע״ב ד״ה כולהו) וז״ל דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים:

והרב בעל ש"א שגה בזה בתשובה (כ"ט) שהק' דאיך מותר כלאים בב"כ, הא אינו בעידנא וכן מה שהק׳ דאיך מותר לכ"ג לעבוד בבגדים. הא יש בו כלאים יותר בחשן ואיפוד, וכן הק' מסדר לבישת הבגדים בסנהדרין (דף מט) וכן מזבחים (עז) באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה וכולי, וכיוצא הרבה קושי' עד"ז. וכל אלה ישובו עפ״י הנחה זו, (במ"ע) [ארצות החיים זולצבאך: שמ"ע] דלבישה היא הדוחה לאו דכלאים, וכל שסופו עובד עבודה קיים מצוה בלבישה, דהא מ״ע ללבוש בגדי כהונה ע״מ לעבוד בהם, והוה שפיר בעידנא, וכן הכ"ג אע״פי שיש בבגדיו כלאים יותר, הא כל בגד הוא מ״ע בפ״ע ולא שייך בזה כ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ז"א דנהי דיוכל לקיים עשה דעבודה ע״י כ"ה, לא יקיים עשה דלבישת החשן והאיפוד, וכן באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, הא עכ"פ עשה מצוה בלבישה זו במה שמקריב איברי העולה, ומה שכתב הרמב"ם ואסור ללבוש האבנט שלא בשעת עבודה, היינו אם אין בדעתו לעבוד עוד, שאז אין מצוה בלבישת ב"כ אבל כל שרוצה לעבוד עדיין, היעלה על הדעת שיהי' אסור להכהן לנוח רגע מעט באמצע העבודה, והכי צריך לעמוד על משמר ולהפך בצנורא בקביעות בל ינוח רגע מקומו, וזה פשוט וברור:

ואחר שסלקנו השגת הרב בעל ש"א אשר רצה לדחות דברי הרמב"ם מהלכה נחלץ חושים להשיב השגת הראב"ד על הרמב"ם (בסוף ה׳ כלאים ובפ"ח מה' כלי המקדש) שכתב הרמב"ם דכהן הדיוט שלבש האבנט שלא בשעת עבודה לוקה, כתב עליו שטעה בזה אלא כל היום הותר במקדש, והביא ראי׳ מיומא (דף סט) דמבואר שם דמותר ללבוש ב"כ אפי' שלא בשעת עבודה. והנה הכ"מ השיב בזה דבגדי כהונה היינו חוץ מן האבנט [ועי' בתמיד (דף כז) אומר מאי בגדי קדש חוץ מן האבנט]. אמנם השגת הראב"ד תחתי' תעמוד מתוספתא (סוף כלאים), וז״ל ב"כ ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים, בגדי כ"ג שיצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת מותר ושם אא״ל חוץ מן האבנט דשם לענין איסור כלאים מיירי:

ונהירנא כד הוינא טליא, הבאתי ראי' להרמב"ם ממ"ש ביומא (דף יב) פשיטא אירע בו פסול (פי׳ בכ"ג) קודם תמיד של שחר מחנכין לכהן המשמש תחתיו בתמיד של שחר אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו אמר ר״א בר אהבה באבנט והשתא לדעת הרמב"ם (פ"א מה' עבודת יוהכ"פ) דכל ט״ו בהמות הקרבים ביוהכ"פ חובה בכ"ג מדאורייתא (וכ"ד הר״ש והרז"ה) קשה ממ"נ אם נאמר דלבישת שמונה בגדים בעצמם הוה חינוך אפילו בלא עבודה א״כ גם אחר שהקריבו התמיד ילבש ח' בגדים ויתחנך, ואי ס״ל דשמונה בגדים לא הוה חינוך עד דעביד עבודה א״כ גם קודם הקרבת התמיד איך מחנכין אותו בתמיד של שחר הא גם הקרבת תמיד חובה בכ״ג להרמב"ם כשאר עבודות היום ובמה יהי' מחונך להקריב התמיד בעצמו שגם הוא צריך חינוך, וא"ל דעבודתו בעצמו מחנכתו כשלבוש בח' בגדים ז"א דעדיין לא ידע מהא דעבודתו מחנכתו עד לבסוף עיי״ש ומזה מוכרח שגם שמונה בגדים בעצמם הוה חינוך אך אחר שהקריבו התמיד אסור ללבוש שמונה בגדים משום דלובש כלאים שלא בעידן עבודה:

אך עם העיון זה אינו כי הרמב"ם (בפ"ד מה' כלי המקדש ה"יג) כתב, כיצר מרבים את הכ"ג בבגדים לובש ח' בגדי' ופושטן וחוזר ולובשם שמונה ימים יום אחר יום ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה עבודתו כשרה, והראב"ד השיג עליו דבאותן הימים הי' עובד בהשמונה בגדים ועיי״ש בכ"מ, והשתא להרמב"ם שבזמן החינוך הי' מותר ללבוש ח' בגדים בלא עבודה, הדק"ל גם אחר הקרבת התמיד ילבש ח' בגדים ויהיה מחונך גם יפלא בעיני דאיך מותר לו ללבוש בימי החינוך ח' בגדים בלא עבודה הא החשן והאיפוד והאבנט היו כלאים וא״ל דעשה של החינוך דוחה לאו דכלאים ז״א הא בדיעבד מתחנך בלא ריבוי בגדים ולמה התירה תורה ללבוש את הבגדי׳ והא כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכולי.

ולכאורה עלה בלבי דבר חדש לפ"מ שכתבתי באר״י (ס״ט סק״א) שדעת הרמב״ם דבגד שאבד בו כלאים מה"ת בטיל ברוב ככל איסורים דעלמא רק מדרבנן אינו בטיל משום דחוטין חשיבי ולא בטלי עיי״ש באורך, ולפ"ז י״ל למ״ש הרלב"ג הביאו המ״ל (פ"ח מה' כלי המקדש) דאבנט של כ"ה הי' בו צמר בשוה עם הפשתים אבל בגדי כ"ג הי׳ בהם ג׳ חלקים צמר וחלק רביע פשתן כמבואר ברמב״ם שם וא״כ י״ל דבבגדי כ"ג בטיל הפשתים ברוב הצמר דאף דבשאר דוכתא אסור כה"ג כיון דאפשר לברר איסורו ז"א דהא כאן א״א לברר מפני מצות התורה לעשות ב"כ על אופן זה ומה לי אם א״א לברר מפני המציאות, או מפני שהתורה מונעת מלברר וממילא בבגדי כ"ג לא שייך איסור כלאים כלל, ולזה דקדק הרמב"ם בלשונו בשני המקומות הנ"ל שכתב איסור לבישת האבנט שלא בשעת עבודה לכ"ה ולא הזכיר איסור בכ"ג שגם החושן והאיפוד אסור ולמ״ש ניחא, ולפ״ז אין מקום להשגת הראב"ד מתוספתא דסוף כלאים דשם מפורש יוצא דבבגדי כ"ג הדברים אמורים ולזה מותר אפי׳ שלא בשעת עבודה אך הראב"ד לשטתו שס״ל דצמר בפשתים אינו בטיל ברוב כדעת רש"י ותוס׳ והרא״ש כמ״ש בהשגה (בפ"י מה׳ כלאים) כנ״ל באר״י (ס״ט סק״א) ולדידי׳ אין חילוק בין בגדי כ"ג לבגדי כ"ה ושפיר השיג ומ״מ עדיין לא נחה דעתי בזה לפ"מ שבארתי במק"א דכל היכא דלא בטיל לגבי ד"א לא שייך ביטול לחצאין וממילא כאן כיון שלענין המ"ע שצריך לעשות ב"כ מצו״פ, אין מבטלים הפשתים בהצמר ואיך נאמר דלענין איסור בטיל וגם בגוף הדבר אם אי אפשר לברר האיסור אבל האיסור ניכר יש ג״כ כמה עקולי ופשורי אם מועיל ביטול ואכ"מ להאריך וגם עדיין יקשה הסוגיא דיומא (דף יב). [ועי׳ ברדב"ז ח״ב בלשונות הרמב"ם (דף מב) שכתב שבגדי כ"ג הי׳ קשים]:

וראיתי בירושלמי (דחגיגה וביצה) וז"ל ר"י בר בון בשם ריב"ל כ"ג מתלבש בכליו בכל יום וכולי ר' עוקבא בשם ריב"ל לא הי׳ עושה כן אלא בשבתות ויו״ט אית תנויי תני הציץ מרצה על מצחו אית תנויי תני אפי׳ בזוית מ״ד הציץ מרצה על מצחו והי׳ על מצחו תמיד, מ"ד אפי׳ בזוית מהדא דיום הכ"פ מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר׳ יוסי ב"ב, מ"ד אפילו בזויות מסייע לר׳ עוקבא עכ"ל ביאור דבריו דהפלוגתא שבירושלמי היא עצמה פלוגתא ר״י ור״ש בבבלי יומא (דף ו') ובפסחים (דף ע״ז) דר״י סבר ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה ור"ש סבר ישנו על מצחו מרצה אינו על מצחו א״מ ור"י בר בון בירושלמי סובר כר"ש בבבלי, דאם אינו על מצחו א"מ, לזה סבר שהי׳ הכ"ג צריך לבוש בכליו תמיד כדי שיהי׳ הציץ על מצחו וירצה ומר עוקבא סבר כר"י דאפי׳ כשהוא בזויות מרצה לזה סבר דלא הי׳ צריך לכך. ולפ"ז נראה דגם דבר זה תלוי בפלוגתא זו, דמ״ד שאם אינו על מצחו א"מ ממילא כיון שכתבה תורה והי׳ על מצחו תמיד שילך בו תמיד על מצחו כדי שירצה כמו שאומר ביומא (שם) לר"ש וא״א ללבוש הציץ לבדו בלא כל הח׳ בגדים כמו שמשמע מהירושלמי הנז׳ שאינו מרצה רק אם לבוש כל הח׳ בגדים (דלא כתוס׳ קדושין דף נד) ממילא הרי התירה תורה לכ"ג שילבש ב"כ אפי׳ שלא בשעת עבודה אבל לר״י בבבלי ולמר עוקבא בירושלמי שסובר דלא הי׳ הכ"ג צריך להיות לבוש בכליו בכל יום ממילא גם בכ"ג לא הותר רק בשעת עבודה. ומעתה הרמב"ם לשטתו שפוסק (בפ"ד מה׳ ביאת מקדש ה"ח) כר"י, דאם אין הציץ על מצחו א״מ לזה לא הזכיר איסור בכ"ג ללבוש ב"כ שלא בשעת עבודה כיון שהי׳ צריך לילך בהם כל יום מפני הציץ, וכן התוספתא דסוף כלאים אתיא כמ״ד דאם אינו על מצחו א"מ ועז"א דכ"ג מותר אפי׳ שלא בשעת עבודה:

ובזה מיושב ג״כ מה שהק׳ בסוגיא דיומא (דף יב) עמ״ש אירע בו פסול אחר תמיד של שחר, במה מחנכין אותו הא יכול ללבוש שמונה בגדים ויהי׳ מחונך, ולפ"ז הנה נכון היטב, כשנקדים לתרץ דברי הרמב"ם הסותרים אהדדי, שבפ"ד מה׳ ביאת מקדש פסק דאם אינו ע״מ אינו מרצה, ופסק (שם הלכה יד טו טז) דטומאה דחוי' בציבור וזה סותר גמ׳ ערוכה ביומא (ו׳ ע״ב) דא"ל ר"ש לר"י כ"ג ביוה״כפ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה, א"ל הנח לכ"ג ביוה"כפ שטומאה הותרה בציבור, מכלל דר"ש סבר טומאה דחוי׳ בציבור, והשתא כיון שהרמב"ם פסק דטומאה דחוי' בציבור איך פסק דאם אינו על מצחו א״מ. הא ק׳ קושי׳ הש"ס כ"ג ביוה״כפ יוכיח, וקדמונים תמהו בזה ולא מצאו מענה:

ונראה לתרץ, עפמ"ש הרמב"ם (פ"י מה׳ טומאת אוכלים הט״ז) משקה בית מטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשים בהם שם טהורים לעולם ואינן מתטמאים ולא מכשירין ולא משכחת שיוכשר הבשר לקבל טומאה אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ מבית המטבחיים וכולי, והשתא קשה מאי מק׳ כ״ג ביוהכ"פ יוכיח דהא ל"מ טומאת בשר אלא ע״י משקה חוץ מבית המטבחיים כגון פרה של זבחי שלמים שהעבירוה בנהר ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עלי׳ ויכולים לזהר ביוה"כפ שלא יעברוה בנהר בפרט למ״ש בחדושי דתפיס פרה של זבחי שלמים, משום דהעור לבעלים וניחא לי' בהמים שמדיחין את העור אבל בשאר קרבנות שאיו העור שלו משקה שאינו לרצון אינו מכשיר, וממילא ביוה"כפ לא משכחת זה, ועל טומאת הגוף אין הציץ מרצה ואי משום דחיבת הקדש מכשיר, הא לדעת הרמב"ם חיבת הקדש הוא רק מדרבנן ועל טומאה דרבנן אין צריך ריצוי ציץ, כמ"שנ מתוס׳ מיומא (שם ד"ה כגון) אך ר"ש שמק׳ כ"ג ביוה"כפ יוכיח אזיל לשטתו שס"ל בפסחים (דף יז) שדם קדשים מקבל טומאה ושפיר הקשה, אבל להרמב"ם לשטתו שפוסק בהא דלא כר"ש כמ״ש (בפ"א מה׳ פסולי המוקדשין) שפיר דלא חשש לקושיית הגמ׳:

מעתה גם הקושיא שהק' ביומא (דף יב) מתורצת ממ"נ, דמה שהי׳ מותר לכ"ג ללבוש כלאים שלא בשעת עבודה הוא מפני הציץ שהי׳ מרצה, וזה דוקא בכל ימות השנה, אבל ביוה"כפ לא הי׳ צריך לילך בהציץ לדברי הכל. דלר"י הא טומאה הותרה בציבור, ולר״ש שסובר טומאה דחוי׳ בציבור, הא ס״ל דאף שאינו ע״מ מרצה ולדידי׳ גם בכל ימות השנה לא הי׳ צריך לילך בהציץ והי׳ אסור ללבוש שמונה בגדים שלא בעידן עבודה ולדעת הרמב"ם שפוסק דטומאה דחוי׳, ופוסק דאינו ע״מ א״מ, הא ס״ל דדם קדשים אינו מכשיר ובל"ז ל״מ טומאה ביוה״כפ:

ושמעתי מקשים על הרמב"ם ממ"ש בברכות (דף ל׳) אר״א שמואל מורה הלכה בפני רבו הי׳, שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי דשמואל חזא דקמהדרי בתר כהן למשחטי', א״ל שחיטה בזר כשרה וכולי א"ל עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב, וק״ל הא מבואר בעירובין (דף סג) לאפרושי מאסורא מותר להורות בפני רבו ובכאן הפרישם מאיסור שעטנז, דלפי דעתם שסברו דשחיטה בעיא כהן בעי׳ ג"כ ב"כ בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ולבשו האבנט (בשסת) [ארצות החיים זולצבאך: בשעת] השחיטה שהוא שלא בשעת עבודה:

ונראה לתרץ עפמ"ש ביומא (דף כה) איבעיא להו מי מקבל את הדם שוחט מקבל או זורק מקבל, מי נימא דשוחט מקבל דא״א זורק מקבל אגב חביבותא לא מקבל לכולה דם, או דלמא זורק מקבל דא"א שוחט מקבל זמנין דשחיט זר ויקבל ומקבלה ואילך מצות כהונה, ומסיק דזורק מקבל דא"א שוחט מקבל זמנין דשחיט זר, והשתא זה דוקא לדידן שידענו דשחיטה כשרה בזר ושייך החשש של זמנין דשחיט זר, אבל בימי עלי שסברו דשחיטה פסולה בזר בודאי הי׳ אצלם הדין דשוחט מקבל, כיון דבזורק מקבל יש רעותא דפן לא יקבל לכולה דם וממילא כדין היה יכול הכהן ללבוש ב"כ לצורך הקבלה שהוא עבודה, ולא הי׳ בכאן אפרושי מאיסור׳ ושפיר הי׳ בזה מורה הלכה בפני רבו, ויש לי עוד אריכות דברים בזה ופלפולים שונים ומפני יראת האריכות השמטתים:

נחזור לענינינו, דאחר שהצלתי דברי הרמב"ם מבין שאגת אריות ושיני כפירים בדין כלאים בב"כ, ממילא גם מה דס"ל בדין כלאים בציצית דאסור ללבוש טלית של יום בלילה כנ"ל ג"כ יעמדו על תילם למ״ש למעלה בשם התוס׳, דכלאים בציצית ובב"כ תלוים זה בזה בענין זה, אבל על הראב"ד יש לתמוה מדוע כנן את חיציו למטרה אל הרמב"ם בשני מקומות בדין כלאים בב"כ, ובה׳ ציצית החריש ולא ענהו עוד ומדהסכים לדבריו בפי' כסות לילה דהיינו שמא יתכסה בו בלילה, מוכרח מדאומר שגזרו משום כסות לילה, דבלובש כסות יום בלילה חייב משום כלאים ולא אמרינן דהותרה לגמרי [כ"ז נעלם מן הש״א, ומה שהוכיח מהשגת הראב"ד גבי טומטום ואנדרוגינוס להיפוך, משגה הוא כמ״ש במ"ל (סי י״ז ס"ק כא)]. והא התוס' במנחות (שם) כתבו דאפי׳ א"נ דאסור ללבוש האבנט שלא בש״ע ציצית שאני דכתיב גדילים תעשה לך קרא יתירא לאשמועינן דלגמרי הותרה, ואיך הלך הראב"ד מהיפוך על היפוך, [אמת כי יש להקשות על דברי תוס' אלה דא"כ מאי מקש׳ ביבמות (דף ד' ע״ב) לתנא דבר"י ל"ל סמוכים למשרי כלאים בציצית, הא בל"ז נדע וכו' והשתא הא בלא הסמוכים נאמר דרק דחוי', וצריך הסמוכים להורות דהותרה לגמרי ונרא׳ כי סוגי' הגמ' דשם קאי לר״י דס״ל דלא דרשינן סמוכים אלא במוכח או מופנה ולדידי׳ גם השתא דכתב סמוכים, לא מוכח מיתורא דגדילים תעשה לך דהותרה לגמרי כסבר' התו׳ דהא צריך יתורא כדי שנדרוש סמוכים וממילא כיון דגם דכ׳ סמוכים הוא רק דחוי' שפיר מקשה, אבל לדידן דא״צ שיהי' מוכח או מופנה שפיר כתבו התוספות]:

ולכן נראה שגם זה שהתיר הראב"ד ללבוש ב"כ שלא בשעת עבודה היינו דוקא בזמן הראוי לעבודה אבל בלילה שאינו זמן עבודה גם הראב״ד מודה שאסור כמו שאסור במדינה (ועי׳ בתוס׳ שם נסתפקו בזה) ובזה ל"ק על הראב"ד ממ"ש בערכין (ג) ומנחות (מג) נהי דאשתרי כלאים בב"כ בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי דר״ל בלילה שאינו זמן עבודה ולזה גם בכלאים בציצית מודה להרמב״ם דבלילה אסור כיון שאינו זמן ציצית כלל.

ולפ״ז י"ל דבטלית שאולה או באשה שלבשה טלית של איש, כיון שהוא יום וזמן ציצית בזה כמו שמחולקים הראב״ד והרמב"ם בב"כ ה״ה בזה ובשטת ר״ת והרא״ש יש להאריך הרבה ועי׳ במ"ל מה שהעירותי עליו ועי' בשו״ת ש"א ומפני כי ארכו לי הענינים בזה קצרתי במילים:

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה