ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א
סימן א
סעיף א
ס"ק א
עד שיהא הוא מעורר השחר. הרמב״ם (פ"ד מה׳ דעות) כתב ע״פ הרפואה שישן דוקא בסוף הלילה, וכן בפ׳ הרואה (דף ס״ב ע״ב) מאמר שמואל שינה בעמוד השחר כאסתמא לפרזלא וזה היפוך מדברי הש״ע כאן, אולם מדברי שמואל אין ראיה כ״כ, די״ל דשמואל סובר כמ״ד לא אברא לילה רק לשינתא, דהא רב יהודא תלמידו של שמואל סובר כן בעירובין (דף י״ט ע״ב) ומסתמא שמע כן מרבו אך העיקר אצלי בזה. כי הגם שכן טוב להנהגת הבריאות להשביע גופו בצחצחות שנת בהמיי הא מתנאי התורה שלא יפן אל תענוגות בני אדם. כמ״ש באבות (פ״ו מ״ו) במ״ח דברי׳ שהתור׳ נקנית בהן במיעוט שינה ובמיעוט תענוג. ובחופת אליהו רבה (הנדפס בסוף ס׳ ר״ח). על שלשה הקב״ה בוכה וכו', על ת״ח שאינו עוסק בתורה באשמורה האחרונה. עיניך לנכח יביטו ברכות (סב) איתא בר קפרא הוה מזבן מילי בדנרי אדכפנית אכול. ובשבת (דף ל׳ ע"ב) ידענא בי׳ בנחמני דמכפין נפשי׳, בברכות (שם). על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ובאבות (פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה על הארץ תישן, במס׳ ד״א רבה, ת״ח לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד. וקשה מאי אריא ת״ח מצד ה׳ ד"א. הלא בל״ז איתא בגיטין פ׳ מי שאחזו (דף ע׳) ג"ד מתיזין את הגוף האוכל מעומד והשותה מעומד. וע״כ כי לולא שיש לת״ח גנאי בזה מצד ה׳ ד״א לא הי׳ לו לחוש על התזת הגוף כמ״ש ברכות (ס״ב ע״ב) שבת (פ״ג ע״ב) וגיטין (נ״ו ע״ב) אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ובנדרים (מ״ט) מאן קצירי ומריעי רבנן. וכ' הרמב״ם (בה' ת״ת) הרוצה לזכות בכתר תורה יראה שלא יאבד לילה א׳ בשינה, בשגם כי כן אמרו שם. שינה בעמוד השחר כאסתמא לפרזלא יציאה בעמוד השחר כאסתמא לפרזלא. ממילא מה שמפסיד במה שאינו ישן בשחר הוא משתכר ע״י יציאה בעמוד השחר שהוא ג״כ כאסתמא. ועיי״ש במהרש״א פירשו לגריעותא דכיון דשינה זו מתוקה צריך להתרחק ממנה ועי׳ עוד במוסף הערוך (ערך שן) ועי׳ בחדושי לקמן (ס׳ רל"ח).
ס"ק ב
שויתי. דברים אלה הנה הנם תפוחי זהב במשכיות כסף צרוף בעליל בספר מורה נבוכים (פרק נ״א משלישי) שכ׳ שעלה בידו חידוש נפלא. והוא שאין ההשגחה העליונה חלה על האדם. רק לפי ערך השגתו ודבקותו בשכל העליון, והשלם שאינו מסיח דעתו מה׳ תדבק בו ההשגחה האלהית חופף עליו כל היום. ועי״ז נשמר מפגעי הזמן ועלילותיו, ומי שמחשבתו פונה ממנו ית׳ לפרקים, גם ההשגחה סרה ממנו כל עוד יסיח דעתו מה׳, ואז נעזב אל המקרה המשולח כבהמות שדי וחיתו יער, ותשב ההשגחה אליו בשובו לשום בה' כל מזימותיו. וסוף דבריו קורא אל בני האדם שישתדלו להרבות העתות הנטועים בתוך עצי עדן. ומריח מי ההשגחה העליונה יפריחו מריח מים חיים למוצאיהם, ילכו גם יעשו פרי למטה ושורש למעלה, וימעטו רגעים המבהילים חיי הכסילים, אשר בם מסור תחת המקרים העלולים רבות המכשולים. ואח"כ התחיל בפרק הנ״ב שויתי ה׳ לנגדי תמיד כמו שהעתיקו הרמ״א, היוצא מדבריו אלה שהאדם הוא המסבב הכל לפי מחשבתו ויכונן חול ההשגחה או העדרה רבויה או מעוטה מקור מים חיים נאמנים או מקור אכזב, כמציל המכונן את הצל ע״ד ה׳ צלך. וכפני הרואה באספקלריא המאירה, ובזה יל״פ השמים שמים לה׳, ר"ל, דבר זה שתהי' ההשגחה העליונה על השמים כבודו זה אין נתון ביד שום נברא ונוצר כי למעלה שרפים עומדים דבקים בעילתם בתמידות ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן בלי הפסק, אבל והארץ נתן לבני אדם. זה שגם הארץ תהי׳ קדש לה׳, ויהיו עיני ההשגחה צופים עליה בתמידות. זה נתן ביד בני אדם לפי מה שיענו פרי מעשיהם או שיהי׳ סחרם ואתננם קדש לה׳, או אתנן תועבה. ובזה יבואר מ"ש, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ר"ל שמה שה׳ הוא האלהים מושל משגיח בשמים העליונים זה תלוי ממעל, ואינו תלוי בכח מעשי בני אדם יושבי שפל, אבל ועל הארץ שישרה שכינתו גם בארץ ויקרא אדון הארץ, זה תלוי מתחת לפי מעשה התחתונים, וכמ"ש רש״י (בפי׳ התורה בפ׳ חיי) ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ, מתחלה היה נקרא אלהי השמים ועכשיו שהרגלתיך בפי הבריות אתה נקרא אלהי הארץ, ובברכות (דף ח' ע״ב) עד שבא אברהם לא הי׳ אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, ועי׳ ברמב"ם (פ״א מהל׳ ע״ג). וע״כ כתב הרמ״א, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, והוציא זה ממ״ש בברכות (דף ס״א) לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב״ה, שנא׳ כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ר״ל דאחר שאין ההשגחה העליונה שורה למטה אלא בהכנת בני אדם והזדמנותם לקראתה, ממילא בדבר האדם דברי הבאי בפני המלך הגדול והנורא ב״ה וב"ש הוא מסתלק ממנו, וע״כ אמר אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (ביחוד למ״ש בזוה״ק בכ"מ שבכל דיבור צריך ליחד אהבת דודים קול בהויה ודיבור באדני, ובזה רמז שלא תוציא דבר לפני האלהים, (כמו לפני מלוך מלך לבני ישראל, לפני שחת אלהים) ר"ל קודם שתחשוב בשמות אלהים ליחדם), ונותן הטעם לזה כי האלהים בשמים תמיד ואתה הוא הגורם שיהי׳ על הארץ, לכן יהיו דבריך מועטים פן יראה בך המלך ערות דיבור ושב מאחריך. ובזה סרה תלונת המחקרים באמרם איך יצויר אשר מאל האחד המיוחד בתכלית האחדות יצאו דברים שונים מתחלפים טוב ורע דין ורחמים, והתשובה בזה, כי עיני ה' והשגחתו צופים בתמידות אך להטיב ללב זך אשר הכין לבבו לדרוש אלהים וקרע לו חלוני שקופים אטומים לקבל טוב ההשגחה. ודין ורע לא מאתו תצא. אך יהי׳ ממילא באין איש מוכן לקבל הטוב אשר יטיב ה׳ לנו. וכמ"ש ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי ר״ל בקרב מחשבתי ומצפוני לבבי לזה מצאוני הרעות האלה על צד הקרי וההזדמן. וכמ"ש ואנכי אסתיר פני ביום ההוא ומצאוהו ממילא רעות רבות וצרות. יען שהוא תחת יד המקרה לא תחת ההשגחה. וכמו שבאר זה היטב (במורה נבוכים פרק נ"א מראשון ובכוזרי מאמר השני), וזמ"ש שויתי ה׳ לנגדי תמיד, ר״ל אני השויתי מדות ה׳ שהוא מדת הרחמים שהוא שוה תמיד. אך להיטיב ולרחם. ואין שום רוגז ושינוי רצון והתפעלות אצלו ח״ו ומה שנמצא שמתנהג לפעמים במדה״ד, התשובה בזה כי לנג״די תמ״יד שהכל סובב הולך לפי הכנתי. והארכתי בזה בחדושי למס׳ ברכות (דף ז׳) במאמר ומי איכא רתחא קמיה דקוב"ה ובחבורי על התורה (פ' וארא באורך) וכאן לא באתי אך להעיר אזן כי לא לחנם הציגו הרמ״א לאבן פנה ולכלל גדול. וזמ״ש ריב"ז לתלמידיו (ברכות דף כ"ח ע"ב) יה״ר שיהי׳ מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. ר״ל יראה מפאת הבושה שיבושו מהמלך הגדול העומד עליהם, ורואה את כל מעשיהם כמ"ש (באבות פ״ב) דע מה למעלה ממך וכו', כי יראה זו באה מפאת הבושה כמ״ש במכילתא (ונדרים דף כ') לבעבור תהי׳ יראתו על פניכם זו הבושה, והם סברו שא"ל יראה מצד העונש ועז״א רבינו ע״כ ותו לא, כי יראה שמצד העונש קטנה במעלתה, ובזוה״ק בכ"מ קורא אותה רצועה בישא לאלקאה חייביא, ופי' להם כוונתו כשאדם עובר עבירה אומר הלואי שלא יראני אדם, וכן תני בר קפרא (בברכות דף ס״ג) בכל דרכיך דעהו אפי׳ לדבר עבירה, ידע מה למעלה עין רואה ואוזן שומעת נסתריו ונגלהו וכל צעדיו יספור וירא ויבוש מפחד השם ומהדר גאונו ית'.
סעיף ב
ס"ק ג
המשכים להתחנן לפני בוראו. צריך להאריך מעט בכאן לבאר היטב איך לחשוב זמן המשמורת, וכן זמן חצות לילה שכתבו המקובלים שהיא עת רצון, בלילות הארוכים או הקצרים. והנה בזוהר (פ׳ ויקהל עמוד שמ״ב) כתב וז״ל לתריסר שעתן אתפליג ליליא באינון שעתן דאינין רשימין בי׳. ואי אתוספן שעתן בליליא אינון שעתן דמתוספן דיממא אינון. ולא אתחשבן מליליא, בר תריסר שעתן דרשימין בי׳ דאינון דידיה, וזה נאמר שם בין לענין חצות בין לענין חשבון המשמורת, ופי׳ דבריו בשערי ציון, והמג"א הסכים עמו, שכוונתו שהשעות היתירות שבסוף הלילה שייכים אל היום, ותמיד חצות הוא ששה שעות אחרי התחלת הלילה, ובעת שהלילה י״ח שעות ששה שעות שבסוף הלילה שייכים אל היום, ובעת שהלילה ששה שעות אזי זמן חצות הוא בבקר, וכן יעלה לדעתם לענין חשבון המשמורת, כמו שנדבר בזה אי״ה אח״כ, וראשון תחלה נבאר לענין זמן חצות שא״א לומר כלל כדעת המג״א אלא שחצות הוא באמצעית הלילה ממש מכמה טעמים. (א') דלפמ"ש ביבמות (דף ע״ב) דכתיב וה' הכה כל בכור מאי קמ״ל דעת רצון מלתא הוא, ופרש"י דלזה הי' מכת בכורות בחצי הלילה, משום שאז הוא עת רצון ממילא הי׳ הכאת בכורות בזמן ע"ר. ובשמות רבה (פל״א) ובויקרא רבה (פכ"ו) איתא בא׳ בתקופת ניסן ובא׳ בתקופת תשרי היום והלילה שוים, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה לוה מן היום, וכ״כ רש״י בפ׳ מי שהי׳ טמא (דף צ"ד) וידוע כי השוי הזה הוא דוקא מהנה״ח עד שקיעתה (כמ״ש בירושלמי (ריש ברכות) ומהר״א אפינטל בס׳ מ״כ (בחלק מבוא השמש מאמר א׳ פ״ד) ועי׳ במאמר זה (פי״א בסופו) ובס׳ חק יעקב (ס׳ תנ״ט סק״י) ואם נחשוב מע״ה עד צה״כ, יהי׳ היום גדול מן הלילה שני שעות ושני שלישי שעה (לדעת הראב״ע), ולענין חצות אין ספק שחשבינן מצה״כ עד עלות השחר, ומכאן ואילך שייך ליום, כמ״ש (ברכות ב' ע״ב) מגילה (דף כ') וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא וכו'. ועי' ברמב"ם (פ״א מה׳ בהב״ח ה') ובכ״מ שם. שיליף מכאן דאין בונים המקדש בלילה. ועי׳ בלבוש ול״ח (ס׳ רל"ג, וסי' רס״ו) ועי׳ במג"א (ס' רל״ג, ס׳ רס״א סק"ט, ס' רס״ו סק"א, ס' תמ״ג סק״ט, ס׳ תנ"ט סק״ג), וביור״ד (ס׳ רס״ו בש״כ סק״ט עי״ש) מ״מ מורה דעת המג"א עצמו דבנידון זה לענין חצות לא חשבינן תחלת הלילה משקיעת החמה, רק מצאת הכוכבים. והנה עת יצ״מ שהי׳ ב׳ אלפים תמ"ח, ואז הי' ט״ו למ״ק (כמ״ש בפר״א) והי׳ אז התקופה קרוב לר״ח. ולפי החשבון הי׳ אז הלילה קצרה מן היום יותר מג׳ שעות, ואעפ״כ צ״ל לשיטת המג"א, שמכת בכורות הי׳ ששה שעות אחר התחלת הלילה כיון שתליא בע״ר. ועתה אני שואל לפמ״ש בברכות (דף ט׳) ופסחים (דף ק״ך) ובכ"מ דראב"ע יליף דאכילת פסחים עד חצות מזמן מכת בכורות נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות, וממילא כיון שחצות של אכילת פסחים הי׳ בזמן מכת בכורות, יש לחשוב אותו ג״כ אחר ששה שעות ויהי׳ נ״מ לדינא גם בזה״ז לענין מ״ש לקמן (ס׳ תע״ז סע״א) שיזהר לאכול האפיקומן קודם חצות ויקרא הלל קודם חצות וכן (בס׳ תרל"ט) הביא הרמ״א בשם מהרי״ו ומהרי״ל, שיזהר לאכל בסוכה קודם חצות, ומבואר טעם כל אלה בפסחים (דף ק"ך) דיליף להו ממצה, ומצה יליף רבא שם מפסח וכיון דילפינין להו מפסח ממילא יש לחשוב חצות שלהם ג"כ ששה שעות אחר התחלת הלילה לדעת המג"א ולא אשתמיט חד בשום מקום להשמיענו כזאת, ועוד הא גם לדעת המג"א לא נאמר זה רק לענין חצות של ע"ר. אבל כל חצות המוזכר במשנה כגון לענין ק״ש וקדשים ודומיהם, פשיטא שהוא כפשוטו באמצעית הלילה ממש ולא אמרינן בהו שיהיו רק יב״ש נחשבים ללילה. והמותר שייך ליום דא״כ יהיה מאותו עת יום לכל מצות האמורות בתורה, (ואנן פסקינין בש״ע (ס׳ נ"ח סע״א, ס׳ פ״ט סע״א, ס' תל״ג סע"א) (ועי״ש במג"א (סק״ד) ועי׳ בס׳ (תמ״ג בהגה) (ובט״ז סק״ג) כדעת הרמב"ם והרע"ב בפי׳ המשניות ברכות (פ״א מ״ב) דחשבינין שעות זמניות ועי' בע״ג (דף ע״ה) נדה (ס״ה) וכמה עונה וכו' הא בתקופת תמוז וטבת, ועי׳ ביור"ד (ס' קפ״ד ט"ז סק״ב ש״ך סק״ז) ועי' (זבחים יא) חצי לוג ללילי טבת הארוכים ואחר דחצות המוזכר במשנה בכ"מ, הוא באמצע הלילה ממש, איך יעלה על הדעת דכל הנזכרי' יחשבו בחשבון אחר, ועי' ברכות (דף ט') בפסקא. ואילו אכילת פסחים לא קתני שהוא עד חצות, ולפי הנ"ל מאי מק' הא שאני חצות דפסחים שהוא ששה שעות אחר התחלת הלילה והנך דקתני במשנה ק״ש והקטר חלבים ואכילת קדשים חצות שלהם הוא באמצע הלילה, וע״כ שאין חילוק. גם מן הנמנע לחלק בין לשון סתמי המוזכר במשנה. וכן נראה מדברי הסמ״ק שכתב (דף ק״י ע״ב) הטעם שלינה פוסל בקדשים הוא משום ר״צ המנשב בחצי לילה אחרון, והוא הגורם רושם של הלינה, (עי' בסמ״ק דוגמא לזה בשם ריב"י, וכ״ה בהגמי״י (פ"ה מה' חו״מ) טעם מים שלנו משום ר״צ המקרר. כמ״ש בבב״ת (כ"ה) וכ"מ דעת הרשב״א שסובר דצריך להשהות מים שלנו כל הלילה, ומשמע שעיקר גמר הפעולה של הר"צ שיגרום רושם של הלינה אינו אלא בסוף חצי הלילה האחרון בסוף הלילה. וזה ל״מ להמג"א רק שתי פעמים בשנה, (אמנם גם למה שאבאר אח״כ דברי הסמ"ק צ״ע דמשמע דס״ל דכל הלילה מנשב ר״צ ולא כן מבואר ברש"י ברכות (דף ג׳ ע״ב) סנהדרין (דף י״ז וכמו שיבואר אח״כ): וכן בספר טה״ק כתב הטעם שחצות עושה עיכול, כמ״ש בזבחים (דף פ״ו) וביומא (דף כ׳) דאיברים שפקעו מעל המזבח אחר חצות לא יחזיר, הוא משום הרוח צפונית המנשב בכח בהתחלת חצות לילה, וא״כ יש לחשוב חצות זה לדעת המג"א, ששה שעות אחר התחלת הלילה, ולא משמע כן, ממ״ש (שם) הלימוד לזה, כתוב א' אומר. כל הלילה והקטיר, וכתוב א' או׳ כל הלילה והרים, חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה, ומשמע שמחלקי׳ הלילה לשתי חצאין שוים, וגם הא בארתי דחצות המוזכר במשנה, לכ"ע הוא בחצות ממש, ולמה יצא זה מן הכלל. וכן מבואר מברכות (דף ג' ע"ב) שאומר שם דרבי סבר, ארבע משמרות הוה הלילה, מ״ט דרבי, כתוב אחד אומר, חצות לילה אקום, וכתוב אחד אומר, קדמו עיני אשמורת, הא כיצד. ד׳ משמורת הוה הלילה ור"נ דסבר ג' משמורת הוה הלילה, ס"ל כר' יהושע, דאמר עד ג׳ שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות שית דלילא ותרתי דיממא הו״ל שתי משמורת. רב אשי אמר משמורה ופלגא נמי משמורת קרי להו. וק׳ על התירוץ הראשון, הא תינח בשעה שהיום והלילה שוים, משא"כ בשעה שהלילה קצרה מן היום, הא חסר לחשבון שתי משמו' וכן ק' לתי' רב אשי, וכבר השקיף ע"ז בש״ת ש"י (ס״א): וכן נראה ג״כ דעת הרב ר׳ בחיי (פ׳ בא) שכתב שמכת בכורות היה בעת ששימש מזל מאדים וידוע שראשי הימים וראשי הלילות אינם שוים מיום אל יום. וכמו שאבאר אח״כ, וממילא סיבוב שבעה ככבי הלכת והמזלות הוא בדרך שהיום לוה מן הלילה. והלילה מן היום, וראשי הימים בעת אשר הימים והלילות שוים כ'צ׳נ'ש׳ח'ל'ם, אבל בעת יצ"מ שאז היה הלילה קצרה מן היום כנ"ל, התחיל ראש הלילה קודם צאת הככבים ויצ״מ היה ביום ה', והיה מזל מאדים משמש באמצע הלילה ממש, לא ששה שעות אחר התחלת הלילה, וכן מבואר דעת הרוקח שכ' שהי' מכת בכורות בעת ששימש מזל טלה ודוק:
עוד יש להביא ראיה, ממ״ש ביבמות (דף ע"ב) דכל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא מלו משום דלא נשבה להם ר״צ מ״ט לא נשבה ר"צ משום דנזופי ואיבע"א דלא נבדור ענני הכבוד (ופי' תוס׳ דרוח צפון מפזר העננים), תנא אעפי"כ לא היה יום שלא נשבה רוח צפונית בחצי הלילה מאי קמ״ל דעת רצון מלתא הוא, וצריך לבאר לפי הטעם דלא נבדור ענני כבוד, איך נשבה רוח צפונית בחצי הלילה הא יבדרו העננים, אולם מבואר שבלילה לא היה עמהם עמוד הענן כמ״ש (בפי ב״מ) שעמוד הענן משלים לעמוד האש, והשתא קשה לדעת המג"א שבעת שהלילה ששה שעות, אז זמן חצות הוא בבקר. איך נשבה אז רוח צפונית, הלא בבקר כבר היה עמוד הענן, ובברייתא כללא כייל, דלא היה שום יום דלא נשבה ר״צ בחצי הלילה, ועוד דעדיין נשאר הקושיא מ"ט לא מלו ואם משום דלא נשבה ר"צ רק בלילה ואנן פסקינין דגם מילה שלא בזמנה פסולה בלילה, מ״מ היה להם למול באותו שעה, שאקלע זמן חצות בבקר, דמילה כשרה משעלה ע״ה, כמ״ש (במגילה כ').
זאת שנית, ממ״ש בר"ה (דף כ' ע"ב) צריך שיהיה לילה ויום מן החדש, מנלן ר״י אמר מן הערב ועד הערב, ר״ל אמר עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, מאי ביניהו אמר רבא, חצות לילה איכא ביניהו, דמאן דיליף לה מפסוק עד יום האחד ועשרים לחדש בערב ס״ל כמו שבאכילת פסחים שייך חצות לשלפניו כן לענין ראיית הירח, ממילא כיון שמדמה לה לחצות דפסחי' וכבר בארנו דחצות דפסחים מחשב בזמן עת רצון ממילא כן לענין הירח וא״כ לדעת המג"א משכחת לפעמים בחדשי קיץ שיולד הירח בסוף הלילה, ויהיה קודם חצות ושם מבואר דלכ"ע בעינן לילה ויום מן החדש, אך הלום ראיתי כי הגם שבעל א״ר יסד כאן קושיא לפי הצעה דמשכחת בא״י לילה ארוכה של י"ח שעות עי' עליו זה יעלה לפי שיטת רש״י (בפ' כיצד מעברין) שאביא אח״כ. שבלילה קצרה השמש מהלכת רק רוח צפון שהוא מהלך של שש שעות, אך לפי המבואר בדברי חכמי התכונה זה תלוי בחילוף המדינות לפי התרחקם והתקרבם מן קו משוה היום לצפון או לדרום משא״כ א״י שהיא רחוקה מן המשוה מכ"ט עד ל״ה לרוח צפונית. כמ״ש (הראב"ע פ' שלח והרמב"ם ה׳ קידוש החדש) ויהיה לפי המבואר בס' (יסוד עולם) י״ד שעות יום היותר ארוך ועשר שעות יום היותר קצר ואחר שמבואר ברמב"ם (פ״א מה' קידוש החדש ה״ח) שאם הניח כמותו בא״י. אין מחשבין וקובעים חדשים ומעברין שנים אלא בא"י ממילא יש לדחות ראיה זאת, וכן יש לדון על הראי' הראשונה מיבמות דאלה מסעי בני ישראל כולם היו באקלים השני, ולא רחוקה הוא מן המשוה:
וראיתי בשו״ת אבן השוהם (ס' כ"ב) רצה להכריח כדעת המג"א. שחצות הוא ששה שעות אחר התחלת הלילה, ממ"ש ברכות (ג׳ ע״ב) דוד סימנא הו"ל, דאמר רב אחא בר ביזנא אמר ר״ש חסידא כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא ר״צ ונושבת בו והיה מנגן מאליו. ופרש"י דאמר מר ארבע רוחות מנשבת בכל יום, שש שעות ראשונות של יום רוח מזרחית מהילוך החמה, וכולי, ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות רוח צפונית, וכיון שהיום מתחיל מן הלילה כמ״ש ויהי ערב ויהי בוקר א״כ בתחלת הלילה מתחיל תמיד רוח מערבית ואחר שש שעות רוח צפונית הרי שחצות הוא תמיד שש שעות אחר התחלת הלילה כדעת המג"א, עכ"ד. והרואה לעינים יראה כי אדרבה כאן מבואר היפוך דעת המג"א, כי רש"י ז"ל ציין ע״ז, כדאמר בבב״ת (דף כ"ה) ארבע רוחות מנשבת בכל יום ופרש״י (שם), ובעירובין (דנ"ו)1 ובר״ה (דף כ"ד) שהיקף היום קרוי הילוך, והיקף הלילה קרוי סיבוב, וביום קצר לעולם מהלכת לכל הפחות רוח דרומית, ובלילה קצרה רוח צפונית. ומזרח ומערב פעמים מהלכתן ביום ארוך של תקופת תמוז, שהיא יוצאה בקרן של צפונית מזרחית, ושוקעת בקרן מערבית צפונית, ומהלכת ביום, מזרח דרום ומערב, ולמחרת היום נקצר מעט, ואינה יוצאה בקרן אלא נמשכת מן הקרן למזרח, ובערב שוקעת בתוך המערב משוך מן הקרן מעט, ובלילה סובבת רוח צפון ואותן המעטים. וכן מתקצר והולך עד שביום קצר יוצאת בקרן מזרחית דרומית, ושוקעת בקרן מערבית דרומית, וסובבת בלילה כל הג' רוחות, ועתה יראה הרואה דהלא ראשית הלילה אינה שוה מיום אל יום, ומקום השקיעה של אתמול אינה מקום השקיעה של היום, והשתא למשל בשעה שהיום והלילה שוים, והתחיל רוח מערבית להנשב בתחלת הלילה, ואז השמש באמצע מערב, ואחר שש שעות מתחיל ר״צ ואז השמש באמצע צפון, וכן עד חצות היום שמתחיל רוח דרומית והשמש באמצע דרום, ומנשב עד ששה שעות והשמש מגעת לאמצע מערב ועדין הוא יום כי ביום השני השמש הולכת יותר מחצי מערב, וממילא מגעת לאמצע צפון קודם ששה שעות ואז הוא אמצעית הלילה הרי שחצות הוא באמצעית הלילה (וכן העיר בש״י שם מזה לענין התקופות ועי' בש״ת צ"צ):
והתנועה העצמיית סובבת על גלגל המזלות (בנקודות ג׳ ו'), שהוא נוטה מן קו המשוה לצפון ולדרום עד כ״ג מעלות וחצי וחותך עם המשוה על זויות צרות, ושתי נקודות הפגיעה, הם הא׳ תחלת מזל טלה, והב' תחלת מזל מאזנים, וששה המזלות מטלה עד בתולה, נוטים לצפון המשוה, ומתחלת מאזנים עד דגים, לדרום המשוה, וכאשר תנוע השמש במהלכה השנתיי, למזל גדי בגלגל המזלות, הוא נוטה בהילוך היומי מן קו המשוה, כ״ג מעלות וחצי, ומהלכת (נקודת ג' ד'). ואז תאחר הזריחה ותמהר השקיעה ליושבי פאת צפון, וההפך בהגיעה למזל סרטן, יארך להם היום ותקצר כל הלילה, וליושבי דרום הנטוי׳ יהי' הדבר בהיפוך.
עוד תדע, כי ליושבים על המשוה, עגולת (א'ז׳ב׳ח) הוא להם אופן המפריש בין חלק הכדור המגולה והמכוסה ועגולה שהוא קו (ז'ח׳) יהיה להם אופן חצי היום, והשוכנים על ציר הצפוני, שהיא (נקו׳ ח') קו המשוה הוא להם אופן המפריש בין חלק הכדור המגולה והמכוסה מעיניהם: ואופן המפריש של בני המשוה יהיה להם אופן חצי היום והנה העומד על קוטב הצפוני ופניו למזרח יהיה חלק הכדור אשר תחת רגליו, והוא אצלו מנקודת נוכח ראשו לשמאלו, יקרא אצלו צד צפון, וחלק המגולה מהכדור שלפנינו, והוא אצלו מנק' נכח הראש שלו לימינו צד דרום, וממול פניו יהי׳ צד מזרח, ואחוריו למערב, מעתה לא נפלאת הוא ממך כי כל השוכנים בפאת צפון המשוה, ונוטים אל קוטב הצפוני, יהי׳ אצלם תחתיות הכדור לצד צפון, ועליונו לדרום ולהשוכנים בדרום, יהי' הכל בהיפוך, וזה ידוע שחז״ל לא דברו בכ״מ רק על צד צפון, כי א״י וירושלים, וכל המקומות הנזכר בתנ"ך ובדברי חז״ל, כולם הם בצפון ובחלק הדרום הסכימו הקדמונים שאין שם ישוב כלל, מבואר מ"ש שתחתיות הכדור, יקרא אצלם צד צפון.
וע"פ הדברים הנוכחיים, יבוארו דברי הש"ס הנ"ל, שהשמש הולכת בצד דרום ביום, ובצד צפון בלילה, כי הנה להשוכנים על קוטב הצפוני (בנקו׳ ח') כיון שקו השוה הוא אופקם, ממילא בהיות השמש במזלות הצפונים, תלך כל כ"ד שעות על אופקם, ותסבב בעיגול סביב רגליהם, (נקודת ה׳ ו׳ ו׳ ה'), שהוא אופקם נמצא תסבב צד מזרח שכנגד פניהם, וצד דרום של ימינם והוא לבני המשוה נקודת נוכח הראש, עד סוף צד צפון שלשמאלם, והוא נכח הרגל לבני המשוה, ובהיות השמש במזלות הדרומים, תסבב בעיגול תחת אופקם עד"ז, ויהי׳ להם ששה חדשים של ימות החורף לילה, וא״כ הבט ימין וראה, על הנוטים מן הקוטב אל צד המשוה, ושוכנים למעלה על (נקודת י׳ ג') בציר הדומה, הנוטה מן הציר האמיתי כ"ג מעלות שאזור המזלות הוא אופקם ויוגבה אופקם על הארץ בחלק המעלה, אזי בהגיע השמש לקצה נקודת סרטן, עליית השמש (בנקודת ה'ו׳) ושקיעתה (בנקודת ו' ה') הוא על אופקם, ויהי׳ להם יום כל הכ"ד שעות, ומסבבת להם ג"כ ד׳ רוחות בעיגול מוגבה מעל רגליהם למעלה, ומושפל בקצה צפון, ובנטותה לצד המשוה, ותסבב על עיגול (י"ח י"ט), אזי עליתה וירידתה (בנקודת י׳ ז׳ י׳ ח' י׳ ז׳) הוא על האופק, ותלך ביום קצה צפון מזרח דרום מערב קצה צפון ובלילה תלך, (נקודת י״ז י״ט י"ט י״ז) שהוא הנשאר מקצה צפון, והוא תחת אופקם. ותהי׳ אז הלילה קטנה מששה שעות, ובהגיעה על קו המשוה יהי׳ להם יום ולילה שוים, ובהגיעה בקצה הנטוי' הדרומית במזל גדי, יהי' כולו לילה, והשוכנים קרוב יותר אל המשוה (בנקודת י׳ ד׳) אזי בהיות השמש בקצה הנטוי' שהוא נקודת סרטן) עלייתה (בנקודת ט״ו ה׳ ה' ט״ו) שהוא מזרח דרום מערב, הוא על אפקם, וירידתה (בנקודת ט״ו ו׳ ו' ט״ו) הוא תחת אפקם, והוא צד צפון, ויהי' להם היום י״ח שעות, והלילה ששה שעות, וכאשר תהי' השמש בגלגל (י״ח י״ט) עלייתה (כ' י״ח י״ח כ') הוא על אפקם (כ׳ י״ט י״ט כ׳) הוא תחת אפקם, שהוא קצה מזרח וקצה מערב ותגדל הלילה כשיעור זה, וכן יהי׳ תמיד עד הגיעה על המשוה, שאז הלוכה ביום ובלילה שוים, ובהגיעה לנקודת גדי, מעלה ביום (נקודת ט"ז ג' ג׳ ט"ז) שהוא צד דרום, ובלילה תרד (נקודת ט"ז ד' ד׳ ט״ז) שהוא מערב צפון מזרח, ויהיה להם היום י"ח שעות, והלילה ששה שעות.
ועתה הנה נתתי לך אחי אלף כסף, הנה הוא לך כסות עינים, לכל אשר ימצא אתך, את כל קושיא ופליאה בדברי חז״ל ונוכחת, כי הם דברו על היושבים בקצה הנטוי' בנקודת (י״ד) כי הלאה משם. לא ימצאו מקום זרע לכונן עיר מושב ושם תהיה לילה ששה שעות, והשמש תלך לפי הסדר האמור בדבריהם, ומצד דרום לא דברו בו כלל, כיון שלפי דעת הקדמונים אין ישוב בדרום. ובזה גלותי היום את חרפת מצרים מעל דברי רבותינו הקדושים. ועפ"ז ממילא תראה יותר מבואר, כי חצות הוא באמצעית הלילה כמו שהראיתי הגלוי והעדות שתחלת היום ותחלת הלילה, הוא המשתנה מעת לעת במדינות הנוטות, אבל חצי היום וחצי הלילה, יעמוד תמיד על מצב אחד. בהגיע השמש בנקודת הפגיעה למעלה יהיה חצי היום. ולמטה תהיה חצי הלילה, בין להיושבים על המשוה, בין להנוטים ברחבו לצפונו או לדרומו, ויהיה לכולם חצות לילה באמצע הלילה ממש, וזה ברור. [ע"כ הג"ה]
עתה נבאר לענין חשבון המשמורת, דהנה לדעת המג"א והשע״צ, יש לחשוב המשמורת י״ב שעות של תחלת הלילה והמותר שייך ליום, דכמו שפי׳ דברי הזוהר לענין חצות כן יפורש לענין המשמורת, ועיקר דברי הזוהר על המשמורת נאמרו, וכ"מ ממ״ש המג"א דלתי׳ א' (ברכות ג') דחשיב אמצעית דאמצעיתא משמע שחצות ע״ר הוא. ואם איתא דהמשמורת חשבינין לפי הלילה, לא משכחת שיהיה זמן חצות באמצעית דאמצעיתא כלל, רק שתי פעמים בשנה, וע״כ דעתו שגם לענין המשמורת חשבינין המותר מי״ב שעות של הלילה אל היום, ואמנם אחר שכבר הראיתי שחצות הוא באמצעית הלילה, ממילא מוכרח לפרש מ״ש בזוהר, דאי אתוספן שעתין בליליא אינון שעתין דמתוספן דיממא אינון, אין פרושו, שהשעות המתוספן בסוף הליל׳ שייכי׳ אל היום אלא הפי׳ שהשעות שמלפני׳ ומאחריה שייכים אל היום. למשל בלילה של י״ח שעות אזי שלש שעות שבתחלת הלילה ושלש בסופה שייכים אל היום, ומשמר הראשון מתחיל שלש שעות בלילה, ובלילה של ששה שעות. מתחיל משמר הראשון שלש שעות קודם הלילה, ומשמר האחרון כלה שלש שעות על היום. באופן זה יהיה חצות תמיד באמצע הלילה (והוא כפי' השב יעקב בשו״ת ס״א ובמו"ק) והמעין בראשית ההשקפה, יראה שהש״ס חולקת עם הזוהר בזה, כי בברכות (דף ג׳ ע״א). עמ״ש במשנה עד סוף האשמורה הראשונה, מק' מאי קסבר ר״א, אי קסבר שלש משמורת הוה הלילה. לימא עד ארבע שעות, ואי קסבר ארבע משמורת הוה הלילה לימא עד שלש שעות, וכו', והשתא לדעת הזוהר אין כאן קושיא כלל דהא סוף האשמורה הראשונה, אינו בשלש או בארבע שעות לעולם, אלא שתי פעמים בשנה, (וגם דעת המג״א לא תנקה מקושיא זו, דהא שעות שבמשנה הם שעות זמניות, (כמ"ש הרמב"ם כנ"ל) וכשאומר עד סוף האשמורה חשבינן שעות שוות. ועוד ק׳ לדעתו ממ"ש (ביומא כ) דברגלים הקדימו לתרום את המזבח במשמורה הראשונה, וק' בחג השבועות חצות הוא קודם אשמורה ראשונה לדעתו (דהא חצות שבמשנה לכ״ע הוא באמצע הלילה). ומה הרויחו אז מה שלא תרמו בחצות: עוד קשה, איך עלה על דעת המקשה בה"א דר"א יסבור דארבע משמורת הוה הלילה, דא״כ בלילה של ששה שעות יכלה סוף המשמר הראשון בסוף היום, ומתי יהיה אז זמן ק״ש לר״א. עוד הק' בש״י, עמ״ש בגמ' שם, מאי קחשיב ר״א, אי תחלת משמורת קא חשיב. תחלת משמורה ראשונה ל״ל סימנא אורתא הוא, אי סוף משמורת קא חשיב. סוף משמורה אחרונה ל״ל סימנא, יממא הוא, ולדעת הזוהר, אין תחלת הלילה בתחלת משמורה ראשונה. וסוף הלילה בסוף משמורה אחרונה, רק שתי פעמים בשנה.
ולהשוות דברי הזוהר, עם דברי הש״ס נראה עפמ״ש בגמ׳ שם, לעולם קסבר שלש משמורת הוה הלילה. והא קמ״ל דאיכא משמורת ברקיע ואיכא משמורת בארעא, וגירסת הרא״ש. דאיכא משמורת ברקיע כי היכי דאיכא בארעא, ולפ"ז נראה שיש חילוק בזה בין משמורת שברקיע, ובין משמורת שבארעא, דאע״ג דבמשמורת שבארעא אין ספק שגם הזוהר מודה, דחשבינין הלילה לפי גדלה וקוטנ' בכ"מ, מ״מ במשמורת שברקיע איזה סברא י"ל שיהיה שם לילה ארוכה וקצרה, שזה תלוי בחילוף המקומות והתרחקם מן המשוה, ולא שייך זה למעלה וממילא הזוהר שמדבר בהדיא על התחלקות המשמורת למעלה, ושיר של מלאכים, שפיר אמר שהרוצה לכוין עת ההוא למטה, צריך ללות מן היום אל הלילה בימים הארוכים, ומן הלילה אל היום בימים הקצרים, אבל הגמ׳ שם הלא מדבר ממשמורת שבארץ כי מ״ש משמורה ראשונה חמור נוער, מבואר דקאי על משמורה שבארץ, וממילא מק' שפיר סימנא ל״ל, ומ״ש במשנה, עד סוף האשמורה, לגיר׳ רש״י הוא מבואר דקאי על משמורת שבארץ, (וגם במה שמק' מאי קסבר וכו' ג״כ ידע שיש משמורת בארעא והתרצן לא חדש לו. רק שדבר זה קמ״ל במתניתין) (ועיי״ש במהרש״א): ולגירסת הרא״ש אף על גב שלמסקנא מדבר ממשמורת שברקיע, מ״מ המקשה שלא ידע עדין שיש משמורת ברקיע, והיה מפרש על משמורת שבארעא שפיר מקשה לימא עד ארבע שעות, כי משמורת שבארץ נחשבים לפי הלילה, ומתרץ דקמ״ל דאיכא משמורת ברקיע וממילא בל״ז סרה קושיתו דהא שוב א״א למתני עד ארבע שעות דמשמורת שברקיע אינם בארבע שעות כנ"ל ובזה מיושב מה שהק' במעד״מ ובכ״ש לגיר' הרא״ש דאיך מוכח ממתניתין שיש משמורת ברקיע, ועוד איך שייך זה לענין ק"ש, ולפ"ז ניחא, דמזה בעצמו שלא תני עד ארבע שעות מוכרח שיש משמורת ברקיע, דאל״כ היה לו לומר זמן הניכר וע״כ שמדבר ממשמורת שברקיע, ואין זמנם כלל בארבע שעות ומה שמגביל זה לענין זמן ק״ש, משום דדרך ב"א להתעורר אז משנתם בראש אשמורה שניה, וממילא הנעורים עדין שוכבים לישן כאשר יראו שחבריהם יקימו. ועדין יש להקשות לפ"ז עמ״ש בגמ' שם (ע״ב) מ"ט דרבי דסובר ארבע משמורת הוה הלילה. אמר ריב״ל, כתוב אחד אומר חצות לילה אקום, וכתוב אחד אומר קדמו עיני אשמורת, הא כיצד ארבע משמורת הלילה, ור״נ דסובר ג' משמורת הוה הלילה סבר לה כר׳ יהושיע, דאמר עד ג' שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. שית דלילא ותרתי דיממא הו״ל שתי משמורת.