אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן יז

סימן טז

סעיף א

ס"ק א

סומא חייב בציצית. מבואר בסוגיא דמנחות (דף מג) דלא מבעיא לר"ש דוראיתם אותו ממעט כסות לילה אבל סומא חייב דנתרבה מאשר תכסה בה אלא אף לרבנן דכסות לילה חייב לא ממעטי מוראיתם אותו כסות סומא דהא (שם ע״ב) אומר ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי בי׳ לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת זו ק״ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ומעתה דברי רש״י תמוהים שפי׳ בסוכה (דף יא) במ״ש דרב עמרם חסידא עביד תכלת לפרוזמא דאנשי ביתי׳ דס״ל כסות לילה חייב וראיתם אותו ממעט סומא וזה נגד הגמ׳ וכבר תמהו עליו האחרונים וכן בתוס׳ שבת (דף קלא) במ״ש דר״א מודה באם צייץ טליתו בשבת שהוא חייב, מ״ט הואיל ובידו להפקירן הקשו למה צריך טעם זה והא בכל הני שדוחין שבת יליף מקרא ובציצית ומזוזה שאין לו לימוד מה"ת ידחו שבת ותי׳ דה״א דיליף מסוכה דליכא למפרך מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים דגם ציצית נוהג בלילה לרבנן דר״ש דס״ל דוראיתם אותו בא למעט כסות סומא וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחדושיו (שם) והוא פלא.

והנראה בזה דמ״ש בגמ׳ דוראיתם אותו הוא לכדתנן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת זה דוקא למ"ד דזמן ק״ש של שחרית הוא משיכיר בין תכלת ללבן אבל בשבת (שם) שקאי לר׳ אליעזר והוא ס"ל בברכות (פ"א מ״ב) דזמנה הוא משיכיר בין תכלת לכרתי ואין ענין ציצית למצות ק״ש לזה כתבו התוס׳ לדידי' דוראיתם בא למעט סומא ועוד י״ל דהא אא"ל דוראיתם אותו בא להורות זמן ק״ש רק למ"ד ק״ש דאו׳ אבל לדעת התוס' סוטה (דף לב) דק״ש דרבנן אאל"כ (ומ״ש במנחות (שם ד"ה ואיזו) שהוא אסמכתא הוא דוחק) וע״ז כתבו דבא למעט סומא ועוד דלדידן דפסקינן לענין לכתחלה כאחרים כמ״ש ברכות (ט׳ ע״ב) ולענין דיעבד פסקינן כר״ש (שם ח׳ ע"ב) וכמו שיתבאר (בסי נ"ח) וממילא מיותר וראיתם אותו למעט סומא (דמ״ש בגמ׳ במנחות (שם) זכור מצות כלאים זה לא נלמד מוראיתם דאינו תלוי בראי׳ רק מוזכרתם את כל מצות) ולזה כתבו רש"י ותוס׳ דוראיתם בא למעט סומא.

אך אמנם עדן לא עלה ארוכה דהא לפ״ז קשה מאי מק׳ לרבנן וראיתם אותו מאי עבדי בי׳ הי׳ לו לומר דבא למעט כסות סומא וכן בתחלה ששואל לרבנן אשר תכסה מאי עבדי בי׳ הי"ל דבא לרבות כסות סומא ומוכרח לומר כמו שפרש"י שם דאא״ל דלרבנן בא לרבות סומא דכיון דלילה חייב אף שאינו בראי׳ אצל אחרים כ"ש כסות סומא וכן אא״ל דוראיתם ממעט סומא דכיון דלילה חייב כ"ש סומא ואיך כתבו במקומות הנ"ל ההיפוך.

ונראה בזה כי יש להקשות לפמ״ש בירושלמי (פ״ק דקדושין) איזהו מ״ע שלא הז״ג וכולי ציצית ר״ש פוטר את הנשים מן הציצית א"ל ר״ש אי אתם מודים לי שכסות

לילה פטור א״ר אילא טעמיהון דרבנן שכן אם הי׳ מיוחד ליום ולילה חייב בציצית א״כ מנ"ל לתלמודא דידן דרבנן דר״ש סוברים דכסות לילה חייב דלמא ס״ל ג"כ דפטור והא דמחייבי נשים הוא כמ״ש בירושלמי משום דכסות המיוחד ליום ולילה חייב וכבר נשאל על זה בתשובת הרשב"א (ס׳ רצ"ח) והשיב דש״ס שלנו חולקת עם הירושלמי וצריך לבאר במאי פליגי. ולא נפלאת היא ולא רחוקה לשטת הרמב"ם שיתבאר (בס׳ י״ח) שס״ל דאפי׳ בלובש כסות יום בלילה פטור מציצית ממילא אא״ל לדידן כמ"ש בירושלמי דלזה סברי רבנן דהוה מ״ע שלא הז"ג משום דאם לובש בלילה כסות יום חייב דהא לדידן גם בלובש כסות יום פטור. ובשום לב להבין בדבר נ"ל כי מה שסובר הרמב"ם לשטתו דהכל תלוי בזמן הלבישה דאם לובשו ביום חייב תמיד ואם לובשו בלילה פטור תמיד בין שיהי' הכסות מיוחד ליום או ללילה זה דוקא למאי דפסקינין דציצית חובת גברא אבל למ"ד דחובת טלית הוא דלדידי׳ אין החיוב בא כלל ע״י הלבישה דגם במונח בקופסא חייב אא"ל דהטלית כשהוא בקופסא כשיאור השחר יתחייב וכשיצאו הכוכבים יפטר וע״כ דלדידי׳ גם הרמב"ם מודה דאזלינין בתר איכות הטלית דאם מיוחד ליום חייב תמיד ואם מיוחד ללילה פטור תמיד וז״ב לדעתי. מעתה ל״ק על הרמב״ם שסובר דכסות יום בלילה פטור מהירושלמי הנ"ל די״ל דהירושלמי סובר דציצית חובת טלית הוא ולזה ס״ל דהחיוב תלוי באיכות הכסות והגמ׳ דמנחות דס"ל להלכה דח"ג הוא וממילא למ"ד לילה לאו זמן ציצית אפי׳ כסות יום פטור בלילה ומוכרח דרבנן דמחייבי נשים בציצית סברי דלילה זמן ציצית. ובהקדמה זאת דברי רש״י בסוכה ותוס׳ בשבת הנז׳ נכונים כי מ״ש הגמ׳ דמן הסברה יש לרבות יותר כסות סומא משום דישנו בראי׳ אצל אחרים ולמעט כסות לילה משום שאינו בראי׳ אצל אחרים זה למאי דס״ל בסוגיא זו דלא אזלינן בתר איכות הכסות רק בתר זמן הלבישה דביום חייב אפי׳ כסות לילה ובלילה פטור אפי׳ כסות יום אבל למ"ד ציצית חובת טלית הוא ולשטת הירושלמי דאזלינן בתר איכות הכסות וכסות המיוחד ללילה פטור אפי׳ ביום א״כ אדרבה הסברה נותנת בהיפוך דיש לרבות יותר כסות המיוחד ללילה דישנו ברא׳ גם אצל בעל הטלית כשלובשו ביום ויש למעט כסות סומא שאינו בראי׳ אצל בעל הטלית לעולם ומה בכך שישנו בראי׳ עתה אצל אחרים הא כשממעטינין כסות לילה ממעטינין אותו אפי׳ אם לובשו ביום שישנו בראי׳ גם אצל בעל הטלית בעצמו ממילא י״ל בהיפוך דכסות לילה חייב וראיתם אותו בא למעט כסות סומא מעתה התוס׳ בשבת (שם) הא פי׳ כן על דברי ר״א והוא ס״ל שם דציצית חובת טלית הוא כמו שפרש"י וכמו שמוכרח ממ״ש הואיל ובידו להפקירן ולא אמר הואיל ובידו שלא ללובשו וכן רש״י בסוכה (שם) קאי על רב עמרם חסידא ומבואר במנחות (דף מא) דחסידים הראשונים כיון שפצעו בו ג׳ היו מטילין בו ציצית דהיו מחמירין כמ״ד ציצית [חובת] טלית הוא. ולזה שפיר פרשו רש"י ותוס׳ והרשב"א והריטב"א במקומות אלה דוראיתם בא למעט כסות סומא והגם כי דברי אמורים רק לשטת הרמב"ם (ועי׳ בס׳ י"ח חקרתי רש״י ותוס׳ באיזה שטה קיימו) מ״מ גם לשטת הרא״ש י״ל בדרך הזה דסוגיא דמנחות ע״כ סוברת דכסות לילה ביום חייב וכסות יום בלילה פטור דאל״כ מנלן דלרבנן לילה לאו זמן ציצית כנ״ל ולזה אומר דיש לרבות יותר סומא מלילה אבל לדידן דקיי״ל (לשטת הרא״ש) דכסות לילה ביום פטור י"ל בהיפוך דאף דלילה זמן ציצית וראיתם בא למעט סומא ובזה מיושבים דברי הא״ח (ה׳ ציצית) שכתב כסות סומא חייב דקיי"ל כר״ש וקשה לאיזה צורך אמר דקיי"ל כר"ש ולפמ״ש ניחא דלרבנן י"ל דוראיתם בא למעט כסות סומא ובזה יש למצוא תרופה גם לדברי הרא״ש (בה׳ תפילין (ס׳ י״ז) אשר הבאתי במאיר לארץ (סק״א) אלא שישבתי שם דבריו בדרך יותר פשוט.

סעיף ב

ס"ק ב

נשים. התו׳ ביבמות (ד׳ ד"ה דכתיב) הקשו דלחייבי נשים בציצית דאית לן למימר כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך ותי׳ דכיון דהא דמ״ע שהז״ג נשים פטורות יליף מהקש׳ דתפילין והיקשא עדיף מסמוכין ובזה י"ל קושי׳ התוס׳ בקדושין (ל״ה ד״ה משום) עמ"ש דלר"י דסובר דתפילין הוה מ״ע שלא הז״ג וב"כ הבכ"א מלמדין מנ"ל דמ"ע שהז״ג נשים חייבות ואומר משום דהוה מצה שמחה והקהל ג"כ הבכ"א וא״מ והקשו תוס׳ דאביי דאמר (בדף לד) אשה בעלה משמחה מאי איכא למימר (ומה שתי' דמוקי קידוש היום בהדי מצה והקהל וצ״ל דס״ל דאביי בברכות (דף כ׳ ע״ב) קבל דברי רבא דקד"ה דאורייתא כמ"ש בהגהת הש"ס שם הוא דוחק דמנ"ל הא) ולפ"ז ניחא דהא להאי מ״ד דלא יליף מ״ע שהז״ג דפטורות מתפילין מהקישא, ממילא נילף סמוכין דנשים חייבות בציצית, והוה ציצית מצה והקהל ג"כ הבכ״א, דאף דאין הסמוכים שגבי ציצית מיותרים, דהא צריך הסמיכות גם בל״ז למשרי כלאים בציצית, אין זה כלום דהא גם סמיכות דגבי מצה אינו מיותר דאצטריך ללמוד דדברים המביאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כמ"ש בפסחים (דף ל״ה) כי בשני כתובים או ג׳ כתובים הבכ״א די אם רק א׳ מיותר, וכמו שמבואר בקדושין (דף ל"ד ע״ב) בשלמא אי כ"ר הקהל ולא כתב מצה ה״א ניליף ט"ו ט"ו מחג הסוכות, אלא נכתוב מצה ולא בעי הקהל, מבואר שגם אם א' מיותר הוה ב"כ הבכ״א וא"מ, אמנם עדיין אין תרוצם מספיק, דא״כ איך מרבה מצה מסמוכין, נאמר ג"כ כיון דהא דמ״ע שהז״ג נשים פטורות הוא משום דהוקשה כל התורה לתפילין היקשא עדיף מסמוכין.

שו"ר שהתוס׳ בערכין (דף ג׳ ע״ב ד"ה הני) עמדו בזה, ותירצו דשאני התם דכיון דאתרבו לחמץ אתרבו נמי למצה, וצ"ע דסותרים דבריהם עצמם שביבמות (שם) הקשו דלפטרי מכלאים כמו דפטירי מציצית, ותרצו דשמא איכא שום ריבוי לענין כלאים וא"כ כיון שגם בכלאים איכא ריבוי הדק״ל דלחייבי בציצית, דכיון דאתרבו לכלאים אתרבו לציצית, וצ"ל דהתוס׳ בערכין סברי כמ"ש התוס׳ בשבועות (דף כ׳ ע״ב ד"ה כל) שהקשו ג"כ דלפטרי מכלאים, ותירץ דלחומרא מקשינן, וממילא אצ"ל דאיכא ריבוי גבי כלאים. והנה זה תלוי בשני התרוצים שכתבו בפסחים (דף מ״ג ע״ב ד״ה סד״א) שהקשו למה צריך ריבוי גבי מצה והא לחומרא מקשינן, ותיר׳ בתירוץ א' דאורחא דקרא דסיפא מפרש את הרישא, ולתירץ זה גם בכלאים צריך ריבוי, ובתירץ ב' תיר׳ דלקולא ל״צ קרא דאית לן למילף ט"ו ט״ו מחג הסוכות, ולתירץ ב׳ א״צ ריבוי בכלאים ולפ"ז התוס׳ בערכין יסברו כתירוץ ב' ולק״מ:

אך לפ״ז עדיין קשה עמש״ש בברכות (דף כ׳ ע״ב) דנשים חייבות בקדוש ד״ת, משום דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וקשה הא כיון דמ"ע שהז"ג ידעינן מהקישא דתפילין הקישא עדיף מסמוכין, וגבי שמירת שבת ליכא שום ריבוי לנשים דהא התוס׳ בשבועות (שם) הקשו דנאמר אפכא כל שאינו בזכירה אינו בשמירה, ותיר׳ דלחומרא מקשינן והשתא ק"ל איך מקשינן והא הקישא עדיף מסמוכין, אמנם לולא דברי התוס׳ י״ל דשם ידעינן בל"ז דנשים אתנייהו בשמירה, דבסנהדרין (דף נ׳ ע״ב) ת"ר ובת איש כהן כי תחל יכול אפי׳ חללה שבת ת״ל לזנות בחלולי שבזנות הכתוב מדבר, ומקשה ע"ז (שם דף נ"א) חללה שבת בת סקילה היא, הא מני ר״ש דאמר שרפה חמורה, ס״ד הואיל ורבי בכהנים מצות יתירות תידון בשרפה קמ״ל, ומקשה מ״ש מיניה דידיה, ומשני סד"א איהו הוא דאשתרי ליה שבת לגבי עבודה איהי כיון דלא משתרי שבת לגבה תידון בשרפה קמ״ל, והשתא אם איתא דנשים ליתנייהו בשמירה איך אפשר לטעות דחללה שבת בשרפה, משום דלא אשתרי שבת לגבה גבי עבודה, והא אשתרי שבת לגבה לכל מילי, וקשה ל״ל לזנות ומוכרח דישנה בשמירה, אך דהתינח לר"ש דסבר שריפה חמורה, דברייתא אתיא אליבי', אבל לר״י דאמר סקילה חמורה הדק"ל דלדידיה ליכא ריבוי דישנה בשמירה, אך לר"י בל"ז ל״ק קושייתנו הנ"ל, דהא הוא ס״ל דשבת זמן תפילין והוה מ"ע שלא הז״ג, ולדידיה מה שנשים פטורות ממ"ע שהז״ג יליף מבנין אב דהוה מצה שמחה והקהל ג׳ כתובים הבכ"א וא״מ, וממילא סמוכין עדיפי מבנין אב, ובל"ז ל״ק קושייתנו הנ"ל.

ועדיין יל״ד בזה דהתינח לר' נתן דסובר הבערה לחלק יצאה, ולדידיה נוכל לטעות דבת כהן שחללה שבת בשריפה משום דלא אשתרי שבת לגבה בעבודה, דאף דשחיטת קדשים כשרה בזרים ובנשים, ואשתרי שבת לגבה בשחיטה הא בהקטרה לא אשתרי אבל לר׳ יוסי דס״ל הבערה ללאו יצאה, לדידיה לא משכחת חילול שבת בעבודה שיהיה חייב סקילה וכמ"ש ביבמות (דף ל״ג ע"ב) זר ששמש בשבת במאי, אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא, אי בהקטרה והא לר' יוסי הבערה ללאו יצאה, אמנם ר״ש דברייתא זו אתיא אליבי׳ ע״כ בל״ז לדידיה הבערה לא ללאו יצאה ולא לחלק יצאה דלדידיה אצטריך לא תבערו לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב דנפ״ל בפרק האורג (דף ק"ו) מדאסר רחמנא הבערת שריפת בת כהן, וכמ״ש התוס׳ ביבמות (דף ז׳ ד״ה טעמא) אך הא קשיא דלר׳ יוסי דסובר דשבת לאו זמן תפילין, וממילא מ״ע שהז״ג דנשים פטורות ילפינן מהקישא דתפילין והוא ע״כ אינו סובר להא דר"ש דסנהדרין (דף נ׳) כיון דס״ל הבערה ללאו יצאה כנ"ל וא"כ לדידיה איך ניליף דנשים חייבות בקד"ה, הא הקישא עדיף מסמוכין, ויש ליישב ואין להאריך:

והרמב״ן במלחמות (פ"ב דשבת) תי׳ קושי׳ התוס׳ דיבמות (דף ד׳) הנז׳ דאין לדרוש הסמוכים לענין לחייב נשים בציצית כיון דצריך הסמוכים להיתר כלאים בציצית וכ"כ הריטב"א בקדושין (דף ל"ה) וביתר ביאור בתומת ישרים (ס׳ פ"א) שדקדק ממ״ש הרמב"ם (פ״א מה׳ ציצית) מפי השמועה למדו שלא נסמכה כלאים לציצית אלא להתיר כלאים בציצית ומשמע דכן הי׳ קבלה בידם ואף שדקדוק זה אין מוכרח, עכ"פ בכלל דבריו דברי הרמב"ן והריטב"א הנז׳ אולם תרוצם תמוה דא״כ למה אומר בערכין (דף (ז') [ארצות החיים זולצבאך: ג]) ומנחות (דף מג) כהנים אצטריך לי׳ מ"ד כיון דאשתרי כלאים לגבייהו בלבישה בציצית נמי לא לחייבו קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי וקשה הא צריך הסמוכים להתיר כלאים בציצית וע"ד הפלפול י"ל דהא באמת קיי״ל דעשה שאינה ש״ב אינה דוחה לאו הש״ב וכמ״ש הרמב"ם (פ״א מה׳ תמורה) ואע״ג דעיקר מה שעשה דוחה ל״ת ידעינין מכלאים בציצית וציצית אין שוה בנשים כבר בארתי באר"י (ס״יג ס״ק ג') דכיון שכל מ"ע שהז״ג אין נוהג בנשים מקרי שוה בכל עיי"ש אבל אם נטעה דכהנים פטורים מציצית ממילא הוה עשה שאינה שוה בכל ובודאי נאמר דלא דחי לאו דכלאים ולא נדרש סמוכין להתיר כלאים בציצית וא״ל דלפי ה״א זה הא סובר דגם לאו דכלאים אין נוהג בכהנים ז״א דהא זה לא נעלם דכהנים אסורים בכלאים בשאר מלבושים רק דהוה טעינין כיון שבבגדי כהונה מותרים בכלאים אין שייך גבייהו עשה דציצית וא״כ באמת גם לה״א זו כלאים ש״ב וציצית אינה ש"ב.

ואין להקשות על תי׳ הרמב"ן ממה דיליף בפסחים (שם) דנשים חייבות במצה מסמוכין אע"ג דגם שם צריך הסמיכות לאוריי דדברים שיש בהם משום חימוץ יוצאים בהם י״ח בפסח י״ל דהא שם ע״כ דרשינן סמוכים גם לנשים דאל"כ למה צריך ריבוי דכל גבי חמץ לבל נדרוש להיפוך דכל שאינו במצה אינו בחמץ ואע״ג דלר״י לדידי' הא דנשים פטורות יליף ממה דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבכ״א ולדידיה בודאי לא ס״ל ריבוי דכל דבל״ז א״א לטעות דכל שאינו במצה דא״כ לא יהי' רק ב' כתובים וממילא יהיו נשים חייבו' בכל מ״ע שהז"ג וגם במצ' מכלל' והדק״ל ז״א דלדידי' מוכרח לדרוש סמוכים לחייב נשים דאם לא כן ממילא בל״ז חייבים כיון דחייבים בכל מ״ע שהז״ג כיון שלא יהיו ג' כתובים אמנם למ״ש התוס' שם דנוכל לצרף קידוש היום בהדיהו הדק"ל.

ס"ק ג

ולברך הרשות בידם. התוס׳ בקדושין (דף לא) ובב"ק (דף פז) ובכ״מ הביאו דעת ר״ת דנשים יכולים לברך על מ"ע שהז"ג וראייתו ממ״ש בקדושין (שם) ובב"ק (שם) אמר רב יוסף מריש ה״א מאן דא"ל סומא פטור מכל המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא השתא דשמענא להא דאר"ח גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה מאן דא״ל סומא חייב במצות עבידנא יומא טבא לרבנן ע"כ וא"א דסומא אינו רשאי לברך א״כ אמאי שמח תחלה במה שסומא פטור הא יפקיע ממנו כל הברכות וע״כ דאף דסומא פטור רשות בידו לברך וה״ה נשים עכ״ד ר"ת ור"י השיב עלי׳ דסומא שאני שגם לר' יהודא חייב במצות מדרבנן

אבל נשים פטורות אפי' מדרבנן כמ״ש בברכות (דף כ׳ ע״ב).

וראיתי בשטה מקובצת (פרק החובל) בשם הרשב״א שהקשה על הר״י שכתב דסומא חייב מדרבנן דא״כ עדיין קשה אמאי שמח רב יוסף הא הוא מצוה ועושה מלאו דלא תסור שהוא מדאורייתא והעלה שפטור אפי' מדרבנן וא"כ קמה וגם נצבה הוכחת ר״ת הנז' והנה מקושיית הרשב״א מבואר שסובר דגם לר' יהודא שפוטר סומא מן המצות היינו דוקא ממ״ע אבל בל"ת חייב דאל״כ אף שסומא חייב מדרבנן שפיר שמח רב יוסף שגם בלאו דלא תסור אינו מצוה לר' יהודה.

ונראה להביא ראי׳ דסומא פטור גם ממל״ת אליבא דר"י, ממה שמק׳ בפסחים (דף מז) מי אמרינין הואיל, והא תנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והם מוקדשים וכלאים בכרם ושביעית ביו״ט וכולי ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור והשתא א״א דסומא פטור ממ״ע וחייב במל"ת היל"ל דמשכחת למשנתינו שיתחייב משום שמונה לאוין בסומא אליבא דר׳ יהודה שחייב על לאו דחרישה ואין לומר בו דחזי לכיסוי דהא פטור ממ״ע דכיסוי וע״כ דגם ממל״ת פטור לר' יהודה. עוד זכר לדבר ממ״ש ביבמות (דף ט') א״ל לוי לר׳ ולתני י״ו עריות א"ל מאי דעתך אמו אנוסת אביו בפלוגתא לא קמיירי דהא ר"י אוסר באנוסת אביו וקשה הא גם לר״י משכחת י״ו עריות שנשא אחיו סומא את אנוסת אביו דהוא אינו מצוה על ל״ת ונפלה אמו לפניו ליבום ולפי הנראה מפשטות הסוגיא (דדף ג') אנוסת אביו לר״י הוא רק בלאו וכן משכחת גם בצרת צרה וע״כ שבמל״ת חייב גם לר' יהודה ואין להוכיח מזה להפוך דאם סומא חייב במל״ת משכחת י״ו עריות אם מת אחיו בעודו סומא דאז יבמתו אסורה עליו משום אשת אח דהא אין עשה דיבום נוהג אצלו ולא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל״ת ויבמה אחיו של הסומא ואח״כ נתרפא ומת אחיו וממילא קיימא עליו באיסור דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה וכולי ואסורה עליו עולמית וגם צרתה אסורה ז״א דנראה שבזה דומה לחרש שוטה וקטן דג״כ פטורים מן המצות ואעפי״כ נופלות קמייהו ליבום ויבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו ואפי' לר״מ הוא רק משום שמא ימצא סריס וכולי דהא מה דאשת אח מתיבמת אינו מטעם דעשה דיבום דוחה לל״ת דהא ל״ת שיש בו כרת הוא רק דלא נאמר איסור אשת אח לענין יבום ואפי' שאין מקיים מ״ע כגון חש״ו וסומא לר׳ יהודה יכול ליבם כיון שמקיים לאחיו זרע.

ואין להביא ראיה דסומא חייב במל״ת לר״י, ממה שמק' בתמורה (דף ב׳) בין ר״מ בין ר״י טעמא דרביא קרא לאשה, הא לא״ה ה״א, אשה כי עבדה תמורה לא לקיא, והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה, ומתרץ דה"א כיון דלאו דתמורה אין שוה בכל, דציבור ושותפים אין עושים תמורה, אין נוהג באשה, ע"כ. והשתא קשה הא לר״י לא משכחת לאו הש״ב כלל דכל הלאוין אין נוהגים בסומים, ואעפי״כ נוהגים בנשים, ולמה צריך קרא גבי תמורה: ז״א דלא מקרי לאו שאש"ב רק אם לאו זה משונה משאר הלאוין, אבל כיון שכל הלאוין אין נוהגים בסומים אין זה מגרע כח הלאו, ואדרבה יש לדון בהיפוך למ"ש הרמב"ם (פ״א מה' תמורה) הטעם שלוקים על התמורה אע״ג דהוה לאו הניתק לעשה, משום דהלאו ש"ב, והעשה אש"ב, ולא אתי עשה דאינה ש״ב ודוחה לאו השוה בכל, והשתא קשה הא לר' יהודה לא משכחת לאו הנל"ע כלל, דהא הלאו אין נוהג בסומים והעשה נוהג בסומים, ור' יהודה בעצמו הוא הסובר לאו הניתק לעשה וחולק בזה עם ר' יעקב כמ״ש במכות (דף ד' ודף יו) ובפסחים (דף פד) ובתמורה (ד' ובכ״מ) וע״כ שגם הל"ת אין נוהג בסומים לר׳ יהודה. אמנם למ״ש באר"י (ס' י"ג סק״ג) יש לדחות

גם זה עיי״ש:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממ"ש בקדושין (דף לה) דלר״י, דסובר דשבת ז״ת, יליף הא דמ״ע שהז״ג נשים פטורות משום דהוה מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבכ"א וא״מ, וקשה הא לר״י אצטריך קרא דמצה דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, דסומים חייבים באכילת מצה, וכן בתוס' שם כתבו דלאביי דא' אשה בעלה משמחה, מצרפין קדוש היום בהדי מצה והקהל, והא אצטריך כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דסומא חייב בקד״ה, וע״כ דסומא פטור גם ממל״ת וממילא גם באכילת חמץ או בשמירת שבת אינו מצוה, אבל ז״א דהא כבר כתבתי (בסק״א) דבשני כתובים הבכ"א, א״צ שיהיו כולם מיותרים, וכיון שעכ״פ חיובא לנשים דגבי הקהל מיותר כמ״ש (דף לד ע״ב) אע״ג דשאר קראי צריכי, שפיר הוה ב״כ הבכ"א:

ומדברי הרא״ש (פ״ק דקדושין) נראה דסומא פטור גם ממל״ת, שכתב דסומא חייב עכ״פ במצות מדרבנן שלא יהי' נראה כגוי, אבל נשים חייבים במל״ת ומ"ע שאין הז"ג, ומשמע דסומא פטור גם ממל״ת. אבל לדעת הרבינו ירוחם שפסק להלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות, נראה דס״ל דרק ממ"ע פטור אבל חייב במל״ת, דאל״כ מאי שואל בחולין (דף צו) סומא איך מותר באשתו, ובבב״ת (דף קכח) ל״ל שם קרא או ראה לפסול סומא לעדות, והא הוא עדות שאי אתה יכול להזימה, ואיך משכחת דין סומא ששחט הא אינו בלאו דנבלה, ומ״מ דעת הרי"ו בל״ז תמוה וכמו שהאריך בזה הרדב"ז בתשובה. [ובירושלמי (פ״ב דסוטה סוף ה״ה) הוא סומא היא סומא אינה שותה מתניתא ר״י דפטרו מכל מצות שבתורה משמע שפטור גם ממל״ת וצ"ע]:

וגם מדעת ר״ת יש להוכיח דבמל״ת חייב דאל״כ מאי ראי׳ מייתי דכמו שהסומא מברך אע״פי שאינו מצוה כן נשים יכולות לברך, הא י״ל דשאני סומא דמותר לברך ברכה שא״צ, דגם בלאו דלא תשא אינו מצוה ומותר לברך לבטלה, וא"ל דכיון שרוצה לקיים המצוה מצד מדת חסידות אין סברה שיקיים מצוה שאינו מצוה ויעבור על איסור שאינו מצוה עליו, ראה כיוצא בזה בתוס׳ פסחים (דף פח) שהקשו עמש״ש דשוחט את הפסח על בניו הקטנים, איך מאכיל פסח שלא למנוייו, ותרצו דכיון דאיכא מצוה שרי, אלמא שהקטן מתחנך לעשות מצוה שאינו מצוה ועובר עבירה שאינו מצוה, וה״ה בסומא, וע״כ שדעת ר"ת דסומא חייב במל״ת לר״י, אמנם בתוס' ורא״ש ור״ן בנדרים (דף לו) תי׳ לקושייתם בפסחים הנז׳ באופן אחר דבקטן לא שייך כלל איסור שלא למנוייו כיון שאינו חייב בפסח דמי שאינו בכלל חיוב פסח אינו בכלל איסור שלא למנוייו, ולפ״ז אין הכרח לסברה זאת, אך מתוס' ר״ה (דף לג ד״ה תניא) שכתבו דשרי להתעסק בו לתקוע כיון בזמני׳ איכא מצוה בתקיעת שופר, מבואר סברה זאת וצ"ע, והעיקר הנראה בעיני בזה דמ״ש שר״י פוטר סומא מכל חייבי מלקיות שבתורה, היינו שאם עובר על ל״ת אינו לוקה עלי׳. ומ"מ איסורא עביד ולא גרע מחרש וקטן, ובזה סרו כל הראיות הנ"ל, וגם דברי הרשב"א נכונים דשפיר הוכיח דסומא פטור מכל המצות אפי׳ מדרבנן דאל״כ מה שמח רב יוסף דהא מצוה מלאו דלא תסור, ושפיר קמה ראיות ר"ת דגם נשים יכולות לברך אע״פי שאין מצוות.

עוד נראה להכריח כדברי ר״ת דנשים יכולות לברך ממ״ש (בפסחים דף קי״ו) אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר אגדה שנאמר בעבור זה ומק׳ והא אמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן אמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף קסבר מצה בזה״ז דרבנן מכלל דראב״י סבר דאו׳ והא איהו אמר דרבנן קסבר כעין דאו' תיקון ומקשה לרב יוסף נמי כעין דאו' תיקון והנה למ״ש ר״י הטעם שסומא חייב מדרבנן לשטתו משום דאל״כ יהי׳ נראה כנכרי, ולפ״ז זה דוקא לר״י דפוטר סומא מכל המצות משא״כ לראב״י דלא פטר אותו רק מאגדתא פשיטא דפטור גם מדרבנן ואעפי״כ לא ק״ל רק איך מוציא אחרים ול״ק לי׳ איך הי׳ יכול לברך כיון שפטור אפי׳ מדרבנן וע״כ דרשות בידו לברך אמנם יש לדחות ראי׳ זו דכיון דסומא לראב״י חייב בכל המצות א״כ ישנו בכלל ערבות ושפיר רשות בידו לברך דאעפ״י שאינו מצוה יכול לומר וצונו מצד שכל ישראל מצוים משא״כ נשים אינם בכלל ערבות כמ״ש הרא״ש (פ׳ מי שמתו) וכן סומא לר״י פשיטא דאינו יכול לברך. שוב ראיתי בתוס׳ ר״ה (דף ל"ג) שהביאו ראי' זו לדעת ר״ת ודחו שאפשר שחייב מדרבנן כדמוכח ממ״ש קסבר מצה בזמן הזה דרבנן ע״כ וצריך לומר דאף על גב דלראב״י אין שייך טעם הנ"ל לחייב סומא שלא יראה כגוי עוד יש טעם אחר שיותר יש לחייב סומא מדרבנן מפני שהוא מין בר חיובא וזה הטעם שייך גם לראב"י מ״מ מ״ש כדמוכח ממ״ש קסבר מצה בזה״ז דרבנן ראי׳ זו איני מכיר די"ל דאם מצה בזה״ז דאו׳ אזי סומא פטור גם מדרבנן דלא רצו לגזור גזירה מיוחדת לחייב סומא במצוה פרטית שהתורה פטרתו משא״כ אם מצה דרבנן בשעה שהתקינו המצוה השוה דבריהם גם לסומים למאי דלא סליק אדעתא דכעין דאורייתא תיקון ובאמת המקשה השיב לו דכעין דאוריי׳ תיקון ולפענ״ד נראה שפי׳ זה מוכרח בסוגיא דא״א דלמאי שסבר מצה דאורייתא ס"ל ג"כ דסומא חייב מדרבנן א"כ מאי הקשה על רב יוסף הא כל דתיקון רבנן כעין דאו׳ תיקון הא כיון שבזמן המקדש שהי׳ מצה דאו׳ הי׳ סומא חייב מדרבנן שפיר י"ל דגם השתא לא הפקיעו חיובא דרבנן מיני׳ כמו שהי׳ בדאו' בזמן המקדש שהי׳ חייב מדרבנן דהא לדעת ר"י שסובר דסומא אליבא דר״י חייב בכל המצות מדרבנן ס״ל דגם במצות דרבנן חייב מדרבנן דאל״כ עדיין נשאר קושית ר״ת מה שמח רב יוסף הא לר״י לא יוכל לברך ברכת ק״ש והלל ומגילה וחנוכה ויתר מצות דרבנן וע״כ דחכמים חייבוה גם במצות דרבנן כמו שחייבוהו במצות דאו׳ ולא אמרינין בזה דכעין דאורייתא תיקון ומוכרח דלראב"י אם מצה בזה"ז דאורייתא סומא פטור גם מדרבנן (וכן נראה מפי׳ רשב"ם) ואעפי״כ ל״ק לי׳ על הברכות (ויתר דברי תוס׳ האלו בארתי במקום אחר).

ובירושלמי (פרק הקורא את המגילה הלכה ז') מבואר כדעת ר״ת דסומא פטור מן המצות אפילו מדרבנן, דעמ״ש שם במשנה סומא פורס את שמע, רי״א מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע, מקשה תמן תנינין, סומא אינו גולה דברי ר"י ור״מ אומר גולה, ושניהם מקרא אחד דרשו בלא ראות רי״א פרט לסומא, ר"מ אומר לרבות הסומא, והכא תנינין כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע הא ראה פורס וכולי, אמר ר׳ חנינא ברי' דר' הלל, ביושב בבית אפל הוא מתנית' כך את אומר היושב בבית אפל לא יפרוס את שמע, ברם הכא בלא ראות למעט הסומא עכ"ד, והנה בודאי אין כוונת הירושלמי לפרש אדם בריא שיושב בבית אפל, דזה לא מצינו בשום מקום דיאסור לפרוס את שמע בבית אפל, רק מפרש סומא שיושב בבית אפל, שאחר שנתרפא יושב עדיין בבית אפל ולא ראה מאורות מימיו לא יפרוס לר"י דאע״ג שחייב במצות הא לא נהנה מן האורה מימיו, ורבנן סברי דפורס את שמע דגם בעודו סומא ג״כ נהנה מן המאורות לשמרו מן הפחתים, כמ״ש בבבלי בשם ר' יוסי ודברי הבבלי והירושלמי אחד הם דלא כמ״ש התוס' בר"ה לדעת ר״י. אבל אם ראה מאורות מימיו ואח״כ נסתמא, אע״ג שעתה יושב בבית אפל, מודה ר״י דפורס, דהא נהנה מן המאורות, כ״נ ברור כוונת הירו', ועכ״פ הרי שהירושלמי מקשה בפשיטות לר״י איך סומא פורס את שמע הא פטור מן המצות, ולא משני שחייב במצות מדרבנן, ומוכרח כדעת ר״ת שפטור גם מדרבנן וא״כ אחר שלא מצינו בבבלי שיתחייב סומא מדרבנן לר״י אין לנו לעשות פלוגתא בין הבבלי והירושלמי בחנם.

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה