אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן יד

סימן יג

סעיף א

ס"ק א

להצריך אנשים. במרדכי הביא בשם מהר״מ שהי׳ מקפיד להניח לנשים לעשות ציצית לפי שמי שפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים וכבר תמה ע״ז הרש״ל ביש״ש גיטין פרק השולח דזה דוקא לענין שלא להוציא ידי חובתו המוטל עליו עוד קשה דאם זו סברה ל״ל לרב וקרא דציצית בא״י פסולה תיפוק לי דאינו מחויב בדבר ולפ״ד נראה שמהר״ם לשטתו אזיל דהא מהר"ם מרוטנבורג סובר דהוה ספיקא דדינא אם ציצית ח"ג הוא או חובת טלית הוא ועי' בהגמ"יי (פ״ג מהלכות ציצית) שהי׳ מחמיר כמ״ד ציצית חובת טלית הוא, והשתא מבואר דבשלמא למ״ד ציצית ח"ג הוא וכ״ז שאינו לובש הבגד אינו חייב לעשות ציצית ממילא עשיית הציצית דמיא לעשיית סוכה ולולב שעושה רק הכשר מצוה ועתה אינו יוצא בו ואינו עושה שום מצוה כלל אבל למ״ד ציצית חובת טלית הוא, כיון שיש לו בגד בת ד"כ חייב לעשות בו ציצית וכשעושה בו ציצית יוצא ידי המצוה המוטלת עליו וכמ״ש שם (דף מ״ב) דלמ״ד ח״ט הוא צל״ב בשעת עשי' לעשות ציצית ושפיר אמרינן דהפטור מן הדבר אינו יכול לפטרו ולפ״ז לק״מ דרב יהודה א"ר לשטתו אזיל דס"ל לרב ציצית חובת גברא הוא כמ״ש כל הפוסקים (דלמסקנת הגמ׳ אין זה תלוי באם עשייתה גמר מצוה דאע״ג דאין עשייתה גמר מצוה פסולה בא״י) וממילא מותרים נשים לעשות ציצית וצריך קרא למעט א״י אבל מהר״ם דחושש למ"ד ציצית ח"ט הוא דלדידי' פוטר א״ע ע"י עשיית ציצית מן החיוב שמוטל עליו לזה היה מחמיר בנשים ובזה ל"ק על שטת מהר״ם מסוכת גנב״ך דכשרה דשם לא שייך הסברה דפוט׳

אחרים דהא אין עליו שום חיוב בשעת עשי׳.

ובזה יש לישב מה שהקשו התוס׳ על שטה זו מעובדא דבב"ת (דף ע"ד) מהאי קרטליתא דאשת ר׳ חנינא בן דוסא דיצאה ב"ק דעתידה למשדא בי׳ תכלת לצדיקים לע״ל הרי דכשר בנשים דשם הב"ק יסבור כהמלאך שא"ל לרב קטינא סרבלא בקייטא סדינא בסתוא וכולי ומסיק דסובר ציצית חובת גברא הוא ושפיר כשר בנשים ולפ״ז לדידן דקיי"ל דציצית חובת גברא ממילא א"צ לחוש להא דמהר"מ (גם לפמ״ש קשה עדיין דא״כ לרב חסדא שסובר אליבא דרב דציצית חובת טלית הוא ממילא נשים וא"י פסולים משום דכל הפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים ול"ל קרא לדידי׳ אליבא דרב למעט א"י והא הוא בעצמו מק׳ שם מדר״י אמר רב וע״ז י"ל קצת דאם מטעם שכל הפטור מן הדבר אין פוטר אחרים י״ל היכא שמחויב מחמת ספק כגון טומטום ואנדרוגינוס יכול לעשות ציצית בפרט להאומרים דספק אסור מה״ת ולפ״ז נ״מ לענין ספק א״י ספק ישראל כגון מצא תינוק מושלך בקדושין (דף עא) דאם מפני דכל הפטור מן הדבר אין פוטר אחרים יכול לעשות ציצית, לזה צריך מעוטא בהדיא מ"מ גם פרט זה צ״ע אם בכה"ג יכול לפטור אחרים כגון בתפילין שכתבן ספק אין יהודי ספק ישראל וטומטום ואנדרוגינוס ושם יבואר זה):

אמנם בהג״מיי בשם מורו שהוא מהר״ם כתב שיש למעט נשים מבני ישראל (ועי׳ במ"ל מ״ש בזה) וכן הוא בפסיקתא בני ישראל למעוטי נשים ולפי טעם זה ל״ק מסוכת גנב״ך דשם אין לנו מיעוט של בני ישראל דהא גם בא״י כשרה גם מעובדא דקרטליתא דבב״ת (שם) יש לישב דר' יוחנן שהוא בעל המאמר דשם לשטתו אזיל דס״ל בנדה (ס״ח) דעושין תכריכי המת מכלאים אפילו לקברו משום דמצות בטלות לעת"ל ומבואר בתוס׳ בב״ת שם בשם ר׳ חיים כהן, וברא״ש וברוקח דלדידי׳ ה״ה דא"צ להטיל בהם ציצית משום דכשיעמדו בעת התחי׳ יהיו פטורי׳ ועי׳ לק' (סכ״ג) הקשיתי דא״כ איך ספר ר"י בעצמו עובדא דקרטלית׳ דהא לדידי׳ לא יהי׳ מצות ציצית נוהג לעת״ל (ודברי תוס' בבב״ת שם צ״ע) וצ"ל לעתיד יהיו אינם מצוים ועושים, וממילא שפיר יוכלו לעשותם ע״י נשים, בין לטעם הראשון דכל הפטור אינו פוטר אחרים דהא לעת״ל גם הם יהיו פטורים ובין לטעם של בני ישראל או לטעמו של ר"ת שיתב׳ אח"כ לא שייך לעת״ל כיון שיהיו פטורים (וכ"ז לדעת התוס׳ שפי' לע"ל היינו בזמן התחי׳ אבל לדעת הרשב"א שפי׳ לע"ל היינו בקבר לא שייך כ״ז עי' לקמן ס' כ״ג באר״י שם) ובתוס׳ הביאו בשם ר״ת שפוטר בנשים משום דכל שאינו בקשירה אינו בעשי׳ כמו שדרשו גבי תפילין והקשו עליו מסוכת גנב"ך ולפענ"ד נראה טעמו של ר״ת עפמ״ש התוס׳ ביבמות (דף ד') ד"ה לא תלבש שעטנז שהקשו דלחייב נשים בציצית מסמוכין דכל שחייב בכלאים חייב בציצית ותי׳ דהא שמ״ע שהז״ג נשים פטורות ילפינין מתפילין מהקישא והקישא עדיף מסמוכין, וא״כ רק גבי ציצית מוכרח סברה זו כיון דמן הסבר׳ יש לחייב נשים רק דילפינן מתפילין, ממיל׳ ילפינן גם ד״ז מתפילין דכל שאינו בקשירה אינו בעשי׳ אבל בסוכה י״ל דהאזרח גמר ולא הוקש כלל לתפילין אמנם בתוס׳ פסחים (דף מ') כתבו לתרץ קושיא זו דיבמות בד״א דאורחא דקרא למדרש דסיפא מפרש את הרישא לא רישא את הסיפא וממילא י"ל אפי׳ כמ"ד בקדושין (דף לה) דנשים פטורות ממצה והקהל ועוד גם אם מתפילין יליף בגז"ש כולל אין מוכרח דילפינן לכל מילי כמו שהארכתי מזה בכללים. עוד הקשו התוס׳ על דברי ר"ת מדאמר רב יהודא מנין לציצית בנכרי שפסולה וכולי מכלל דאשה כשרה ולכאורה אין ראי׳ כלל דרב יהודא לשטתו דרמי תכלתא לפרוזמא דאנשי ביתי׳ דסובר דציצית הוה מ״ע שלא הז״ג וממילא נשים חייבות ומותרות לעשות ציצית אך הקושיא הוא דעכ״פ מוכרח שאין סובר הסברה דכל שאינו בקשירה אינו בעשי׳ גבי ציצית דאל"כ ל"ל קרא לפסול א״י מבני ישראל תיפוק לי׳ מצד הסברה דכל שאינו בקשירה והנה אם היינו אומרים דקרא דבני ישראל ועשו ממעט נכרים גם מטוית ציצית אין ראי׳ מכאן דאי מטעם כל שאינו בקשירה אין איסור רק בתליית החוטין בבגד אבל אם מטעם ב"י ועשו ממעט גם מטוי׳ אמנם לא מצאנו לאחד מן הפוסקים שימעט טוית ציצית ע״י א״י מבני ישראל דלהרמב"ם ממעט טוי׳ משום דלאו בני כוונה נינהו וכמ"ש הב״י ולהרא״ש באמת כ׳ בש"ע סי״א דאם טואן א״י וישראל עע״ג כשר ובאמת אני תמה מאד במה שפסק שם בש״ע דאם טואן א״י כשר להרא"ש דכיון דלשמואל בעי טוי׳ לשמה ויליף לה (בסוכה דף ט') מגדילים תעשה לך לשם חובך ותחלה רצה ליליף מועשו להם ציצית לולא דדחה דצריך קרא משלהם למעט גזול הרי ס״ל דקרא קאי גם אטוי׳ לא אעשי׳ לבד ממילא גם מה שממעט א״י הו"ל למעט גם מטוית ציצית והנראה בזה דבאמת גם בסוכה אינו מרבה מגדילים תעשה לך רק דצריך לשמו בציצית ולא נודע מקרא כלל איזה מן המעשי׳ צריך לשמו רק כיון שצריך לשמו צריך להקדים מעשה לשמו קודם תלייתן בבגד שיזמינם לשמן בהזמנה טובה קודם התלי׳ והשתא בין לפרש״י בין לפי׳ התוס׳ בסנהדרין (דף מ״ז ע״ב) עולה לשטת שמואל אם יסבור הז״מ הוא לפרש״י ואם יסבור הזל״מ לפי׳ ר"ת שאין די שיקרא מעשה טובה לשמה רק בהטוי׳ אבל לא מן לשון הפסוק ידעינין זה דאי מן הקרא י"ל דקאי אעשי׳ לבדה ועי׳ בס״ק שאח"ז.

סעיף ב

ס"ק ב

הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה. כ״כ הרמב״ם וכבר תלו עליו כל שלטי הגבורים מנ"ל להרמב״ם ששמואל לא בעי שיהי׳ כל עשיותיו לשמה והא לדעת רש״י והרא״ש בעשי׳ גם רב מודה דבעינן לשמה והנראה לי בזה דאף שנאמר דגם רב מודה דבעי עשי׳ לשמה הוא דוקא משום דס"ל דא"צ טוי׳ לשמה אבל לשמואל דסובר דצריך טוי׳ לשמה שוב א"צ שיהי׳ גם העשי׳ לשמה דהא בסנהדרין אומר דפלוגתא דאביי ורבא אי הז״מ או הזל״מ תליא בפלוגתת רשב"ג ורבנן אי צריך עיבוד לשמן בתפילין ופרש״י דלאביי שסובר הז״מ צריך לעשותו לשמו ולרבא שסובר הזל״מ לא קפדינין על ההזמנה שיהי׳ נעשה לשמו כיון דלאו מידי הוא אמנם הרמב"ם שפסק כרבא דהזל"מ ופסק כרשב״ג דצריך עיבוד לשמו ע״כ סובר כפר"ת ור״ח שפי׳ בהיפוך דלאביי א״צ עיבוד לשמו שדי בהזמנה כל דהו ולרבא שהזל"מ צריך הזמנ' גמורה ע״י עשי׳ שהוא העיבו׳ ממילא כל שהי׳ העיבוד לשמו נעשה התיקון המועיל להכשיר הקלף לשמו וכן בטוית הציצי׳ שאומר במנחו׳ דשמואל כרשב"ג כיון שטואו לשמו נעשה התיקון היותר מועיל וא"צ עוד תיקון אחר ולמה יהי' צריך עוד עשי׳ לשמו הלא אם הי׳ הז״מ הי׳ די בהזמנה לבד וכיון דהטוי׳ מלתא א"צ תיקון אחר לפ"ז נראה דאף שנפרש כפי׳ הרא״ש דמן הקוצין פסול משו׳ דבעינין עשי׳ לשמה ממילא שמואל שאומר אף מן הסיסין פסולה משמע ל״מ בעשי' שמודה אני דצריך לשמו אלא אף טוי׳ בעינין לשמה מ״מ אין ראי׳ מדברי שמואל לדידן למאי דפסקו הרבה פוסקים דמצות צריכות כוונה (ועי׳ ב״י ס׳ תקפ״ט כתב שכן גם דעת הרמב״ם) והשתא י"ל דשמואל לשטתו דס"ל כלי קופסא חייבים בציצית ולדידי׳ צל״ב לעשות ציצית ועושה בזה המצוה וממילא צריך כוונה כדין כל המצות אבל לדידן דקיי״ל ציצית ח״ג הוא ואין עושה שום מצוה בתליית החוטן בהבגד א״צ כוונה בעשי׳ כיון שכבר הזמינו בהטוי׳ די בכך. ובזה נראה לישב הגירסא שהובא ברש״י בסוכה שם ומי לית להו לב"ה בעינן עשי׳ לשמה והאמר ר״י אמר רב עשאם מן הקוצים ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה ושמואל אמר אף מן הסיסין פסולה אלמא בעינין טוי׳ לשמה ה"נ נבעי עשי׳ לשמה ומחק רש״י גירסא זו דהא גם מרב לחוד יש ראי׳ מעשי׳ בעצמה דבעי לשמה ולפ״ז י״ל דמרב אין ראי׳ דהא במנחות פליגי ר״נ ור״ח אליבא דרב אי ציצית ח״ט הוא או ח"ג הוא וא״כ י״ל דרב ס״ל ציצית ח"ט הוא וממילא בעינין עשי׳ לשמה מצד עיקר המצוה וכן מעשי׳ דשמואל ג״כ אין ראי׳ דשמואל לשטתו דסבירה ליה ח״ט הוא ועיקר הראי׳ ממה דבעי טוי' לשמה.

אמנם יש דרך להשוות דעת הרמב"ם עם כל הפוסקים, כי באמת מה שצריך גבי ציצית שיכון בפי׳ לשמו, כבר בארתי (בסי״א), משום דטוית ציצית סתמא לאו לשמו קאי, כמו גט אשה, דהא יכול להיות שטוה החוטין לצרכו, וכמו שכתבו התוס׳ בגיטין (דף מ״ה ע״ב) דעיבוד עורות סתמא לאו לשמו קאי דלאו לתפילין קיימא אבל כתיבת ס״ת סתמא לשמו קאי וכן עשיית הציצית בטלית פשיטא דלשמו קאי, דאל״כ למה תולה חוטין בבגד, אם לא לשם ציצית וממילא א"צ לכוין בפי׳ לשמו אלא סתמא סגי, וא״כ י״ל דמ"ש עשאם שלא בכוונה היינו שעשאם סתמא, אבל עשאם מן הקוצים ונימין וגרדין, (אפי' לפרש״י והרא״ש) דבה״ג סתמן לאו לשמן קאי דאין מעשיהם מוכיחין כלל שנעשו לשם ציצית פשיטא דפסולים גם להרמב״ם אלא שא״צ להשמיעינו זה, דהא לא משכחת לה אלא באופן שגם לא טואן לשמה, וא"כ בל״ז כבר פסולים משום הטוי', ובזה ניחא ג"כ מה שצריך קרא לפסול א"י משום דבעשי׳ הי׳ א״י כשר גם להר״מ דא״י סתמא עביד וכמו גבי מילה.

סעיף ג

ס"ק ג

שאלה כשהוא מצויצת. כ"כ הרא״ש דמאי דאמרינין טלית שאולה פטורה מן הציצית היינו שא״צ להטיל בה ציצית, אבל אם שאל מחברו טלית מצויצת אמרינן דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עלי׳, וכיון דא״א לו לברך אא״כ תהיה שלו אמדינן דעת הנותן דיהיב לי׳ נהלי' במתנה ע״מ להחזיר, וראייתו ממ״ש במו"ק (דף כ״ו) בשואל מחברו חלוק והודיעו שהולך לבקר את החולה. ומת לו מת רשאי לקרוע את הבגד, ולכאורה משמע מדברי הרא״ש שזה דוקא בשאל לו טלית המיוחד למצוה, שידע שלקחו לצאת בו, אבל אם שאל ממנו בגד ד"כ העומד ללבישה דאין ראיה דנתנו לו כדי לצאת, אסור לו לברך, וכ"כ הט"ז, וכן כתב הרא״ש בסוכה גבי אתרוג דבידע שלוקחו לצאת אמרינין דנתן לו במתנה ע״מ להחזיר, וכ״כ בב״ת (דף קל״ז ע״ב) ובפ"ק דקדושין והב"ש באה"ע (ס' כ"ח) פי׳ גם מ"ש בש״ע (ס׳ תרנ״ח) גבי לולב דאם לא השאילו לצאת לא יצא, היינו אם לא ידע שרוצה לצאת בו, וה״ה כאן: אמנם שם הדבר נכון, דאמרינין דדוקא אם ידע שרוצה לצאת אז בודאי הקנה לו באופן המועיל אבל אם לא ידע שלוקחו לצאת בו, בשלא מדעתו לא אמרינין דניחא לי׳ לאינש דלעביד מצוה בממוני׳, וכמו שכתב הרמ"א (בס׳ תרמ״ט סע״ה) דביו"ט ראשון אסור ליקח אתרוג של חברו ולצאת בו שלא מדעתו, וכן גבי טבעת קדושין מבואר באה״ע (ס׳ כ״ח) דשלא מדעת חברו אין יכול לקדש בטבעת של חברו, ולא אמרינין דסתמא ניחא לי׳ לחברי׳ למעבד מצוה בממוני׳ וממילא ה״ה אם הוא בעצמו השאיל לו ואינו יודע שרוצה לצאת, לא אמרינין דניחא לי׳ למעביד מצוה בממוני׳, אבל כאן שפסק (בסעיף שאח״ז), דמותר ליטול טלית של חברו בלא דעתו דגם בלא דעת חברו אמרינין דניחא לי׳ מסתמא למעבד מצוה בממוני׳, א״כ כ"ש אם הוא בעצמו השאיל לו אפי׳ שלא ידע שרוצה לצאת. כגון שהוא בגד ד״כ המיוחד ללבישה דאמרינין דבודאי מסתמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה.

והנה בדבר זה אם ניחא לי׳ לאיניש למעבד מצוה בממוני׳ אף במקום חסרון כיס יש פלוגתא בין הקדמונים דהב״י (ס׳ תל״ז) הביא בשם הרמב"ן דהמשכיר צריך להחזיר לו שכר הבדיקה והר״ן כתב דא״צ להחזיר ויש לתמוה דבנדרים (דף לו) איבעי׳ לי׳ בתורם משלו על של חברו אם צריך דעת בעלים מי נימא כיון דמצוה דידי׳ הוא ניחא לי׳ בי׳ ולא אפשיטא ומשמע (שם) וביבמות (דף פ״ד) דהוה ספק והשתא להך גיסא דא״צ דעת בעלים מבואר דאפי׳ במצוה שמוטל עליו לעשותה לא ניחא לי׳ וכ״ש במצוה שאינה מוטלת עליו כבדיקת חמץ שאין מוטל על השוכר רק על המשכיר וזה מורה לכאורה כדעת הרמב״ן.

והריטב״א (פ״ק דקדושין) כתב דר״ה שאומר בבכורות (דף יא) הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי ס״ל דנפשטא האיבעי׳ דא״צ דעת בעלים לפ״ז י״ל לשטת הר״ן דאביי בפסחים (שם) פליג בזה עם רב הונא ואיבעיית הגמ׳ בבכורות הוא אם הלכה כאביי או כר"ה ובזה לא יקשה קושי׳ הש״א בתשובה (ב׳) ממ״ש בפ׳ לולב הגזול דא"ל ר״ה כו׳ והק׳ דבישראל י״ל ניחא דלעבד מצוה בממוני׳ ולפ״ז ר״ה לשטתו בבכורות דבמקום הפסד ל״א ניחא לי לממ״ב וכ"ש הכא שיפסיד את כולו אמנם כל מן דין לא סמוכי לנא דהא אנן פסקינין ביור״ד (ס׳ שכ"א) כר"ה (וס' שלא) וברמב"ם (פ״ד מה׳ תרומות) דנפשטא האיבעי׳ והדק"ל.

אולם החילוק מבואר דבחמץ שאני דכבר בדק והוציא הכסף מכיסו וכיון שהיה מוכרח לעשות מעשה הבדיקה בודאי עשאו בלב שלם ובנפש חפצה מבלי שיקוה שישוב לקחת את השכר מחברו אבל בבא לתרום על של חברו לכתחלה י"ל דניחא לי' לחברו שלא יצטרך להוציא הכסף מכיסו דוגמא לזה כתב הרמב"ם (פרק ב׳ מהלכות גירושין הלכה כ׳) הטעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דלב כל אדם מתאוה לעשות מצוה אלא שהיצר מעכבו וכ"ז אם עדיין לא עשאה אבל אם כפאוהו ועשה המצוה בודאי עשה בלב שלם ובכוונה גמורה עכ"ד ולפ״ז בבא לקחת את של חברו לכתחלה י״ל דלא ניחא לי׳ לחברו לעשות מצוה בממוני׳ כל דאיכא חסרון כיס גם לדעת הר״ן

וכן ביור״ד (ס׳ שי"ז סע"ג) רועה כהן שנתן בהמות לחצר של בעל הבית וילדה אחת מהם בכור ונתערבו עם של בעה"ב ומת אחד מהם הוה לי׳ בעה"ב מוחזק ויאכלנו במומו והוא דלא כר׳ טרפון בבכורות (יח ע"ב) שסובר דכיון דניחא לי׳ לבעה"ב למעבד מצוה בממוני׳ אקנויי אקני לי׳ לרועה מקום בחצרו והו״ל כשנים שהפקידו אצל רועה (ומת או נגנב מהם) שמניח רועה ביניהם ומסתלק אלא כר"ע שם דסובר כיון דאית לי׳ לבעה״ב פסידא לא מקני לי׳ מדעם והו״ל כאחד שהפקיד אצל בע״הב שהמוציא מחברו ע״ה מבואר דבמקום פסידא ל״א דנ"ל למעבד מצוה בממוני׳.

ואין להביא ראיה להיפוך ממ״ש הרמב״ם (בפ״יג מה׳ נחלות ה״יא) דפוסקים צדקה על חרש שוטה וקטן וכתב הכ"מ דהוא משום דנ"ל למעבד מצוה בממוני׳ ז"א דשם הוא מצוה שמוטל עליו לקיימה ובשאין מקיים צדקה מבטל מ״ע וכן אין להביא ראיה ממ״ש בבכורות (נח) ואע"ג דתנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט ניחא לי׳ דלתעבד מצוה בממוני׳ והדר לזבון וליכול אע״ג דיש לו הפסד כמ״ש התוי״ט (רפ״ג דשקלים) שם שאני שרוב בני אדם בודאי יעשרו תחלה כי רוב בני אדם מקיימים מצות מעשר ולא ירצו למכור ולשחוט תחלה אבל בתורם על של חברו שעכ״פ מתקיימת מצות תרומה בתבואתו אמרינין דניחא לי' ג"כ אם חברו עושה המצוה ומ"מ אין להכריע בזה דיש לצדד בהיפוך דאפי׳ במקום פסידא ניחא לי׳ והאי דיור״ד (ס׳ שי״ז) שאני דאין נ"מ לענין המצוה אם הכהן קונה מקום בחצרו או לא וכן הא דתורם משלו על של חברו דא"צ דעת בעלים הוא ענין אחר דמה שניחא לי׳ לאדם לעשות מצוה בממוני׳ פירושו שניחא לי׳ שבחפץ שיש לו יעשה בו דבר מצוה כגון שיתעטף אדם בטלית שלו או שיצא ידי חובתו באתרוג שלו אבל לא שיתן אתרוג שלו לחלוטין לקהל ולציבור שיהיה שלהם לצאת בו או כדומה מה דמכליא קרנא ודוגמת זה הוא בתרומה שנותנה לכהן וזה ניחא לי׳ אם חברו נותנו בשבילו ובזה מיושב קושי׳ הש״א הנ"ל שהק׳ דלמה אמר רב הונא וכולי והא ניחא ל׳ לעשות מצוה בממוני׳ וז"א דשם מכליא קרנא ובל״ז לא ק"מ דמה שניחא לי׳ שיצא חברו באתרוג שלו הוא דוקא כ"ז שהוא שלו לא אם חברו גוזלו ממנו ומעכבו לעצמו שאז אינו ממונו וראיה לזה דאל"כ מאי מק׳ בב"מ (דף כט) עמ"ש בס״ת ואם אינו יודע לקרות גוללו. גוללו הן שם דמיהם ומניחם לא ומאי קושי׳ דלמא לזה בתפילין שם דמיהם ומניחם משום דחברו ניחא לי׳ שיתעביד מ״ב אבל כאן שאינו יודע לקרות ואינה עושה מצוה לזה שם דמיהם ומניחם לא וע״כ דמה שבתפילין שם דמיהם ומניחם אינו כלל משום דניחא לי׳ למעבד מ״ב דאם הוא שם דמיהם שוב אין התפילין ממוני׳ ואיננו עושה מצוה וכיון שכאן הקונים ההדס מן הכותים הלא קונים אותו שיהיה שלהם לחלוטין ולא שייך בזה נ"ל למ״ב אמנם גם אם נאמר דניחא לי׳ לאיניש למעבד מצוה אפי' במקום הפסד, עדיין י״ל דזה דוקא מדעתו, אבל בלוקח טלית חברו שלא מדעתו, המבואר כאן בש״ע להיתר עדיין צ״ע כי במרדכי פרק אילו מציאות (דף כט) עמש"ש מ״ד ניחא לי' לאינש דלעבד מצוה בממוני׳ קמ״ל, הקשה הא בפסחים גבי המשכיר בית לחבירו אמרו דניחא לי׳ למעבד מ״ב, ותי׳ דדוקא מדעתו אבל שלא מדעתו לא. וכ״כ בהגמ״יי (פ"ב מה׳ חו"מ) מבואר מדבריהם דלא כדברי הש"ע כאן, וכן הנ״י (פרק המוכר את הספינה דף ס"ב) בשם הריטב"א וכיון דקיי״ל כרבנן דאמרי גזלן הוה, היה נראה דאסור לו לאדם להניח תפילין של חברו בלא דעתו, אבל מורי אמר דבדבר מצוה שאני דניחא ל״ל למ"ב. עכ״ד הריטב״א, ותמהני על פסק זה. דבפרק אילו מציאות אומר ס"ת אצטריך לי׳ מ"ד ניחא לי׳ לאיניש למעבד מ״ב, קמ"ל, עכ"ל הנ"י הרי ס״ל דאסור ליקח טלית או תפילין של חברו בלא דעתו. אמנם בש״מ בב"מ (שם) כתב בשם הריטב"א. מ"ש מ"ד ניחא לי׳ לאיניש למעבד מ״ב, קמ״ל כיון דאיכא קלקול הספר בהכי לא ניחא לי׳ בכך, אבל במקום דליכא חשש קלקול כגון טלית או תפילין מותר ליטלם, וזה מסכים לדברי הש״ע.

הן אמת כי יש להקשות לפי' זה, אם איתא דמיירי בדאיכא חשש קלקול, א״כ מה ז"ש מ״ד ניחא לי׳ לאיניש למעבד מ״ב, קמ"ל דלא ניחא לי׳ קשה הא אפי׳ אם בעלמא ניחא לי׳ למ״ב, זה דוקא מדעתו. אבל כאן שלוקחו בלא דעתו הא למאי דפסקינין כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש אסור לקחתו אע״ג דידעינין דניחא לי׳, כמ"ש התוס׳ בב"מ (דף כ"ב) והג״א והג"מ, דאם אדם נותן לחברו מדבר שאינו שלו אע״ג שיודעים שחברו אינו מקפיד אסור לאכלו דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש, ולכאורה יהיה מזה ראיה לדעת הש״ך (ס׳ שנ"ח) שכתב לחלק בין זה ליאוש שלא מדעת עיי״ש, אבל הש"ך עצמו לא עמד בסברתו זאת לחלק על שלשת הגבורים.

וצ״ל דהריטב"א סובר כדעת הרמב"ם (פרק ד׳ מה׳ תרומות) שכתב דהתורם משל חברו שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו, ולקט פירות שלא ברשותו כדי שיקחם ותרם, אם בא בעה״ב וא״ל כלך אצל יפות תרומתו תרומה, ופי׳ הכ"מ (שם) והב"י ביור״ד (ס׳ שלא) שס״ל דלמסקנא דגמ׳ בב"מ (שם) בעובדא דמרימר ומר זוטרא, וכן מסוגיא (דפרק ב׳ דקדושין) מבואר דבדבר מצוה שאני דבזה אמרינין דבודאי ניחא לי׳, ואפי׳ שלא מדעת מהני וע״ז שפיר אומר מ״ד ניחא לי׳ למעבד מצוה בממוני', ומותר לקרות בו אע״ג שהספר מתקלקל, והוה יאוש שלא מדעת דנחותא דמצוה שאני. (ועי׳ בס׳ קצה״ח סי׳ רס״ב ס"ק ג׳) ולפ"ז י״ל דהנ"י לא ס״ל כדעת הרמב"ם לחלק בין מידי דמצוה או לא ועי' בש"מ בב"מ (שם) דשטת רוב הקדמונים דעובדא דמרימר ומר זוטרא דאמרו לי׳ למר זוטרא אמאי לא אכיל מר היה השאלה על מכאן ולהבא דהוה יאוש לדעת לא על העבר עיי״ש ועי׳ בט״ז ביור"ד (סי׳ של"א) וע"ז לא יכול לפרש דכאן מיירי במקום הפסד דא״כ אע"ג דניחא לי׳ למעבד מצוה בממוני׳ אסור לקחתו שלא מדעתו דהוה יאוש שלא מדעת והשתא לפ״ז לדידן למאי דפסק בטור ביור״ד (ס׳ של״א) כדעת הרמב"ם דבמידי דמצוה אף שלא מדעתו כל דידעינין דניחא לי׳ לא הוה בכלל יאוש שלא מדעת אף בתרומה דבעי שליחות וכ"ש במידי אחרינא ממילא אם נאמר כדעת הריטב"א דבמקום הפסד לא אמרינין דניחא לי׳ לממ"ב ממילא אין הטעם מפני שהוא שלא מדעתו אלא אפי׳ מדעתו לא ניחא ליה במקום הפסד.

ועפ"י ההוצאה זאת הבא נבוא לבאר דברי הש״ע. הנה למ"ש ברמ״א דאסור ללמוד מספרים של חברו בלא דעתו משום דהוה מקום הפסד (וזה מותאם עם מ״ש הרמ"א (בס׳ תל״ז דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה) אבל טלית של חברו מותר ליקח שלא מדעתו דאינו מתקלקל ואין מגיע לו הפסד יש להקשות הא כיון שטלית שאולה פטור עכ"פ מוכרח דאמדינין דעת חברו דנותן מתנה עמ״ל והשתא למ״ש הרא״ש סוכה (דף מ"א) בשם ר׳ ישעיה הטעם ששאול פסול באתרוג ומתנה עמ״ל כשר דשואל כיון שחייב באונסין אינו כשלו אבל מעמ״ל דפטור מאונסין יוצא בו והשתא איך יכול לטלה בלא דעתו הא יגיע לו הפסד אם יאנס מידו, אולם לק"מ דבאמת אם יאנס מידו יצטרך לשלם כיון שלקחו בלא דעתו ואם יאנס יוכל לומר דלא היה ניחא לי׳ בזה ואעפי״כ כיון שהשתא לא נאנס מידו יוצא בו דאמדינין דעתו דבודאי ניחא לי׳ שיהיה בידו מעמ״ל כיון דליכא הפסד דמ״ש ר׳ ישעיה דלזה יוצא במעמ"ל משום שפטור מאונסין אין כונתו משום דבמתנה זו פטור מאונסין ז״א דא"כ אם שאל אתרוג ושאל גם בעליו עמו שפטור מאונסין יצא בו או אם נתן לו אתרוג במעמ״ל והתנה שיהיה חייב באונסין לא יצא בו והשתא לדעת הר״ן בתשובה (ס׳ י"יט) דבשאל ספרים פטור מאונסין משום דעשה מצו׳ ויש לו הנא׳ פרוט׳ דרב יוסף. ולפ״ד ה״ה בשאל אתרוג פשיט׳ דפטור מאונסין. וא״כ קשה אמאי שאול פסול באתרוג, אך כוונת ר׳ ישעי׳. דמעמ״ל עדיף משאלה, משום דסתם שאלה גרע כחה דחייב באונסין וסתם מעמ״ל עדיף כחה דפטור מאונסין. מעתה מיושב מה (שקשיתי) [ארצות החיים זולצבאך: שהקשיתי] בראשית דברי, איך יגרע כשנטלו מדעתו וא״י שרוצה לצאת בו, משאם נוטלו שלא מדעתו ולפ"ז מבואר דבשלמא כשנוטלו שלא מדעתו אמרינין דבעל הטלית רוצה שיהי׳ אצלו במעמ״ל. כיון שלא יגיע הפסד, אבל בלוקחו מדעתו שיגיע לו הפסד לענין אונסין אם נאמר דנותן לו במעמ"ל, לזה לא אמרינין כן רק אם שאל לו טלית של מצוה שיודע שרוצה לצאת בו, ויש הוכחה שאדעתא דהכי השאילו לו. והשתא יש מקום לומר אם שאל ממנו טלית המיוחד ללבישה והשאיל גם בעליו עמו, יוצא בו ידי מצוה כיון שגם בדרך שאלה יפטר מאונסין, ממילא אמדינין דעת בעל הטלית דניחא לי׳ שיהיה בידו במעמ"ל. ולפ"ז יש לישב מה שהק׳ הט"ז והמג"א עמ"ש הרמ״א (בס׳ תרמ״ט) דביום הראשון אסור ליקח אתרוג של חברו בלא דעתו ומ"ש מטלית ולפ"ז ניחא דגבי אתרוג אם יאנוס מידו, הגם שיצרך לשלם יהי׳ לו הפסד, לא מבעי׳ לדעת מהר"י מינץ בתשובה, שבעד אתרוג מהודר יוצא ידי חזרה באתרוג שאינו מהודר, אלא אף לדעת הח״צ שהשיג עליו בזה מ"מ הא כתבו התוס׳ והרא"ש (פ״ק דקדושין) ובסוכה בשם העיטור, דבעל האתרוג רוצה דוקא באתרוג שלו, אבל גבי טלית אין לן נ"מ באיזה טלית שיהיה, ויש לי פלפולים הרבה בפרטים אילו. אך מסבת הוצאת הדפוס, לא מצאו מקום להשתרע פה, עד יבקע כשחר אורם במקום אחר.

סעיף ה

ס"ק ד

טלית של שותפים. יש לחקור טלית של שותפים א״י וישראל או איש ואשה אם חייב בציצית כיון שהחצי של א״י ושל אשה פטור לגמרי והנה במה דיליף בחולין (דף קלו) דטלית של שותפים חייב בציצית קשה התינח למ״ד ציצית ח"ט הוא ממילא שני החלקים תמיד חייבים בציצית אפי׳ כשמונח בקופס׳ אבל למ״ד ח״ג הוא א״כ בשעה שהאחד מלובש בו חלקו של השני פטור כיון שאינו לבוש בו עתה הרי גם במחצה חייב ומחצה פטור רבתה תורה שחייב בציצית וה"ה אם חציו השני של א"י ואשה (דאין לחלק דדוקא בשותפות ישראל רבתה תורה לחיוב משום דאף דבעת שזה לבוש בו פטור חברו מן הציצית, מ"מ כיון דניחא לי׳ לחברי׳ לעשות מצוה בממוני׳ בודאי יהיב לו חלקו במתנה ז"א דא״כ למה רבתה תורה דטלית שותפים חייב הא אפי׳ טלית של חבירו מותר ליקח בלא דעתו אמת שכבר עמד בזה הט״ז איך אמרה תורה דשאול פסול הא מותר לקחת גם בלא דעתו דניחא לאינש למעבד מצוה בממוניה ויהיב ליה מתנה על מנת להחזיר אבל לא קשיא מידי דמלבד שנוכל לומר דנ"מ בשאל טלית מא"י דלא שייך ניחא לי׳ למעבד מצוה בממוני׳ [ארצות החיים זולצבאך: ואף להאומרים דהפקעת הלואתו מותרת, מ"מ] בודאי לא מקרי לכם וכסותך כמו שכתב המג"א (סי' תרמ"ט) [ארצות החיים זולצבאך: לענין גזל גוי עיי"ש] אלא אף בטלית ישראל יש נפקא מיניה באמר לו בפירוש שאין נותנו לו במתנה ועי׳ בס״ק הקודם או בשאל לו בגד ד״כ שעדיין אין בו ציצית ומ״מ שותפים בה״ג חייבים).

[ארצות החיים זולצבאך: והנה במנחות (דף מ"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרוזמא דאנשי ביתי' ומברך כל צפרא להתעטף, ומקשה מדרמי ש"מ דסבר מ"ע שהז"ג הוא אמאי מברך וכולי. וק"ל הא בנדרים (דף (נ"ה) [מ"ט]) איתא שרב יהודה לא היה לו אלא חלוק אחד לו ולאשתו וכשיצא לשוק היה הוא מתעטף בו. וכשיצתה אשתו היתה היא מתעטפת בו. וממילא פרוזמא דאינשי ביתי' היה משותפים עמו. וא"כ איך מוכיח מדרמי לה' ציצית דציצית מ"ע שהז"ג הוא, דלמא לכך רמי לה' ציצית משום שהיה לו שותפות עמהם וא"כ יש להוכיח להיפוך דשותפות איש ואשה פטור מציצית. אבל ז"א דהא בתוס' מנחות (דף מא) הביאו בשם הספרי ר"י בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים כסות אשה מן הציצית אלא פעמים שבעלה מתכסה בו, מבואר דכה"ג ג"כ חייב בציצית. וכ"ש בטלית של שותפות.]

וכן נראה להכריח מדברי הש״ע שכתב דטלית שותפים חייב דכתיב על כנפי בגדיהם וזה אומר בחולין (קל"ו) ציצית אע"ג דכ"ר כסותך דידך אין דשותפות לא כ"ר על כנפי בגדיהם אבל עם העיון בסוגיא הדבר תימא דהא כל סוגי׳ זו אזדא אליבא דר׳ אלעאי שס״ל להאיבעית אימא (שם קל״ה ע״ב) דבין שותפות א״י ובין שותפות ישראל דפטור מראשית הגז מצאנך נפקא שותפות א״י מ״ט דלא מיחדא ליה שותפות ישראל נמי הא לא מיחדא לי׳ ולדידי׳ בכ"מ דכתיב לשון יחיד כמו פאה בכור׳ מזוזה בכורים וציצית הוה ממעט גם שותפות ישראל וצריך ריבוי בכולהו דשותפות ישראל חייב אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו דאמרי דאין למעט רק שותפות א"י משום דלאו בר חיוב הוא ולא שותפות ישראל דבר חיובא ממילא א״צ קרא בכל הנז' לרבות ישראל דאין ממעטין מן הלשון יחיד שדך בקרך וארצך דכתיב גבי פאה בכורה ובכורים רק שותפות א״י לבד וממילא גם מכסותך דכתיב גבי ציצית לא היינו ממעטים שותפות ישראל, וא״כ למה הוצרך הש"ע להביא קרא דבגדיהם שאינו קאי רק לר׳ אלעאי ולא קיי״ל כוותי', ויותר מזה קשה לי. הא אפי' לר' אלעאי מסיק רב ביבי בר אביי דליתנייהו להני כללי. דתניא בהמת השותפים חייבת בבכורה ור׳ אלעאי פוטר מ״ט דר' אלעאי דכתיב בקרך וצאנך, והא כתיב בקרכם וצאנכם דכולהו ישראל, ממילא לר׳ אלעאי מה דכתיב בגדיהם הוא דכולו ישראל, ולדידי' באמת טלית השותפים פטור מציצית עיי"ש בסוגיא ותראה שכן הוא, ועתה פליאה דעת ממני על רבינו בעל הש"ע שהביא קרא דבגדיהם לרבות שותפות ישראל, לבלי צורך ומוכרח דבא לרבות גם שותפות א"י בציצית דהא לרבנן קאי גם אליבא דמסקנא דהיכא דכתיב לשון יחיד בא למעט שותפות א״י וע"כ כתב בגדיהם להוציא קרא דכסותך לפטור טלית שאולה, וטלית שותפות א"י חייבת ומ״מ צ״ע עדיין דא״כ למה פסק ביור"ד (סי' ש"ך סע"ג) דשותפות א"י פטור מבכורה, ויש לי עוד כמה קושית בענין זה אלא שאכ"מ.

אולם למ״ש למעלה י״ל דגם לרבות שותפות א״י א״צ קרא לדידן דכמו ששותפות ישראל חייב אע"ג שחלקו של השני פטור בעת לבישת חברו דציצית ח״ג הוא כן שותפות א״י ג"כ חייב דלא שייך החילוק שאמר (בדף קל״ה ע״ב) לרבנן א״י לאו בר חיובא הוא וכולי ולפ״ז א"ש דברי הש"ע דצריך ריבוי דבגדיהם לרבות גם שותפות ישראל דאע״ג דבכל הני הנז' ס"ל דהמיעוט קאי למעט שותפות א״י גרידא כאן שותפות ישראל דומה לשותפות א״י כיון דבעת לבישת האחד השותף השני לאו בר חיובא הוא ובזה מיושב קושית התוס' (שם קל"ו ד"ה ביתך) דאמאי לא אמר במזוזה דביתך בא למעט שותפות א"י כמ"ש בהני דלעיל עיי״ש וקושיא זו קשה גם גבי ציצית ולפי הנ"ל ניחא דמזוזה כיון שכשאחד דר בו השותף השני פטור וכן בציצית אין חילוק בין שותפות א״י לשותפות ישראל ולכן נראה דשותפות א"י חייב בציצית וראיתי בבאר היטב בשם דמשק אליעזר דטלית שותפות א״י וישראל פטור מציצית ולא ידעתי מאין הוציא כן ולפענ״ד נראה דחייב ועכ״פ יעשה בו ציצית ויתעטף בו בלא ברכה.

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה