ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן יג
סעיף א
ס"ק א
שכ״ז שאין בה וכולי. יש לחקור בזה כמה חקירו', א׳, ציצית שהם רק מדרבנן, כגון בטלית של משי, לדעת האומ' שהם מדרבנן, אם נאמר כיון שמדאו׳ א״צ לעשות בה ציצית ממילא אע״ג שמדרבנן חייב לא הוו מנוי הבגד, או דלמא כיון שחייב מדרבנן הוה נוי לבגד, (וכבר נשאל ע"ז בשו״ת שב יעקב ס"ה) וכן בטלית שאולה, אם מותר לצאת בה לר״ה, וכן יש לשאול לדעת הרז"ה שס״ל להלכה דהתכלת מעכב את הלבן, (ובודאי אא"ל שמעכב אפי׳ מדרבנן דא"כ לא משכחת בז״הז מצות ציצית כלל וע״כ ס"ל דאף שמדאו׳ מעכבים מ״מ תקנו רבנן ציצית לבן לזמן הזה שאין לנו תכלת) וא"כ יש לשאול אם מותר לצאת בז״הז לר״ה בטלית מצויצת. וכן יש לחקור בהיפוך, בציצית שכשרים מדאו׳ ופסולים מדרבנן כגון שאין בהם כשיעור למ״ש (בסי׳ י״א), דמדאו׳ די בכדי עניבה או לדעת הכ"מ שכתב גדיל גדילים אסמכת׳ ויכול לעשות מדאו׳ פחות מד׳ חוטין ויצא לר״ה בטלית מצויצת בציצי׳ כאילו אם חייב חטאת כיון שעכ"פ מדרבנן אסור לצאת בה, או נאמר כיון שמדאו׳ כשר אינו חייב חטאת (וכבר חקר בזה בברכי יוסף).
ונראה שדבר זה תלוי במה שנסתפק המ"ל (פ"ז מהלכות תרומות), בדין שכתב שם הרמב"ם אם אכל כהן טמא תרומה טמאה, אינו במיתה שנאמר ולא יחלל פרט לזו שמחוללת ועומדת, ונסתפק אם אכל תרומה שטהורה מדאורייתא וטמאה מדרבנן, אם פטור ממיתה או לא. אם נאמר שכיון שאין ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאו' או לא עיי״ש: והנה גוף ספיקו יש לפשוט ממ״ש זבחים (ק"ו) דהקשו רבנן לריה"ג דס״ל טמא שאכל קדש טמא פטור אף (טהור) [גמ': טמא] שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו, וק' לדעת התוס׳ בפסחים (דף ל״ג ע״ב) דאפי׳ לקבל טומאה צריך שיעור כביצה מה״ת, א״כ מאי קושיא דלמא מיירי שאין בו רק כזית דלא נטמא, וע״כ כיון שעכ״פ טמא מדרבנן מחולל ועומד גם מדאו'. אמנם דבר זה במחלוקת שנוי', שבמ״ש במנחות (דף ח׳) שסדין בציצית ב"ש פוטרים, פי׳ הרז״ה בס' המאור (פ״ב דשבת). שב"ש גזרו על התכלת משום כסות לילה וכיון שמשום גזירת חכמים אינו ראוי לתכלת אינו ראוי גם ללבן, דאף שאין התכלת מעכב את הלבן מ״מ צריך שיהי' ראוי לתכלת, ואם אינו ראוי לתכלת אינו ראוי גם ללבן, והרמב"ן כתב שטעמם של ב"ש דלא דרשו סמוכים כלל להתיר כלאים בציצית וממילא אינו ראוי לתכלת מדאו' ולזה אין ראוי גם ללבן עכ"ד, והשתא מדלא רצה הרמב"ן שם לעמוד על סברת הרז״ה שב"ש דרשי סמוכין רק שפוטרים מתכלת משום גזירה וממילא אין ראוי גם ללבן ע״כ ס״ל דאם איתא שמדאו' ראוי לתכלת א״כ הלא ראוי הוא לתכלת מדאוריי' ומה בכך שחכמים גזרו עליו דאין כח לגזירת חכמים שיקרא אינו ראוי מדאורייתא והר״זה סובר דכיון שאינו ראוי ע״י גזירת חכמים הוה אינו ראוי אפילו מדאורייתא והנ״י (בה״ק) הביא בשם הגאונים מאן דרמי חוטי דכתנא בסדינא עובר משום לא תשא וטעמא דכיון שאסרו רבנן לסדין תכלת הוה כאילו אינה ראוי' לתכלת ופטורה אף מן הלבן מבואר מדבריו (שע״ז) [ארצות החיים זולצבאך: שע"י] גזירת חכמים הוה אינו ראוי לתכלת כלל דכיון דאמרה תורה לא תסור מכל אשר יורוך וזה כולל לשמוע לדברי חכמים בכל אשר יורו אותנו ממילא אחר שגזרו על תכלת בסדין גם מדין תורה אסור להטיל בו תכלת ואין ראוי לתכלת כלל וי״ל לפ״ז דלהנ"י והרז"ה אם עשה ציצית בסדין של פשתן ויצא בו לר״ה חייב חטאת וממילא נפשטו כל הספיקות הנ״ל דבצד הראשון אשר חקרתי ביוצא בציצית שהם מדרבנן כיון דראוי מדרבנן והוה נוי לבגד הוה נוי לבגד גם לענין דינא דאורייתא ובצד השני אם הציצית כשרים מדין התורה ופסולים מדרבנן, כיון שמדרבנן אין הציצית ראוים לצאת בו הוה אינו ראוי גם מדאו׳ ואינו נוי לבגד וחייב חטאת והנה מדעת הרמב"ם בכמה מקומות נראה דס״ל כלל זה דמה שאין ראוי מצד גזירת חכמים מקרי אינו ראוי גם מדאוריי׳ ודיני התורה נמשכו בכיוצא באלה אחר גזירת חכמים ואראך כמה מקומות הרשומים בזכרוני בזה (א) (בפ"א מה׳ ממרים) כתב דאפי׳ אמר לו אביו לעבור על ד״ס אל ישמע לו וכתב הכ"מ דמשום דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא ככל דיני התורה (ב) (בפ״ז מה' ממרים) בבן סורר ומורה אם אכל סעודת מצוה אפילו בסעודת מצוה דרבנן אינו נעשה בן סו״מ והוא מסנהדרין דף ע׳), (ג) (בפ״א מה׳ ברכות) אם אכל דבר איסור אפי׳ של דבריהם אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף (וכ״ה בש"ע לקמן סי׳ קצ״ו) אע״ג דבהמ״ז לאחרי׳ הוא מה״ת. (ד) (בפ״ה מה׳ נזירות ה׳ ט"ז) דלוקה על טומאה שאין הנזיר מגלח עליו וקשה הא (בפ״ג מה׳ ט״מ) כתב דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי׳ אינה דבר תורה וא״כ איך כתב דלוקה עלי' וכבר עמד בזה המ״ל ולפ"ז י״ל לפמ"ש בנדרים (דף ד') דנזיר שמטמא עצמו לוקה משום בל יחל שמאחר קרבנו ותגלחתו וממילא אף בטומאה דרבנן עכ"פ כיון שמדרבנן צריך הזאה ג' וז' אינו סותר ואינו עולה ממנין הימים והרי מאחר תגלחתו וקרבנו וכיון שמדרבנן אינו ראוי להביא קרבנותיו הוה כאילו אינו ראוי מדאו׳ ושפיר לוקה. [ה] (בפ״ח מה' מעשה הקרבנות ה״ט) ניתז הדם על בגד טמא אין טעון כיבוס וטומאה ונגיעה באים כאחד וקשה הא (בפ"א מה׳ פסולי המוקדשין ה״לו) פסק דדם קדשים אינו מקבל טומאה מה"ת וא״כ מדאו׳ טהור הוא וטעון כיבוס דהא מדאו׳ ראוי לפנים וע"כ כיון שאין ראוי לפנים מדרבנן מקרי אין ראוי גם מדאוריי׳. [ו] (בפ"ז מה׳ מלכים) דאפי׳ עבר על איסור דרבנן חוזר מעורכי המלחמה כר״י הגלילי בסוטה (דף מ״ד) דדריש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו, אפי׳ מאיסר דרבנן, אלמא דאיסור דרבנן מקרי עבירה גם מדאוריי׳. [ז] (בפ״ב מה' סוטה) אם בא ביאה אסורה מימיו אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאינו אסור אלא מד"ס אין המים בודקין את אשתו, דזה בכלל אם אין האיש מנוקה מעון, אפי׳ מעון דרבנן [ח] (בפ"ו מה' מעילה ה"י) קנה בה חפץ ולא משך אם מן הישראל לא מעל, וכתב כ"מ ק' הא קיי״ל כר״י דד"ת מעות קונות, וכתב בה״ז דס"ל להרמב"ם כיון שתקנו חכמים דלא להוי קנין אין מעילה גם מדאו' [ט] (בריש פי״ד מה' פרה אדומה) דמי חטאת שהניחו אפילו ע״ג טומאה של דבריהם טמא, דכתיב והניחו במקום טהור שיהי׳ טהור אפי׳ מטומאה של דבריה׳ ועי' במשנה (פ״י דפרה משנה ג׳) ר"י מטהר וחכמים מטמאים, הרי ס"ל דטומאה דרבנן לא מקרי מקום טהור אפילו מדאורייתא. [י] (בפ״י מה׳ שבועות הלכה א') דמשחק בקוביא פטור מקרבן שבועה, כראב"י (בשבועות דף ל״א) דאע״ג דרק מדרבנן לא חזי מקרי אינו ראוי גם מדאו׳ (וכ"פ הסמ״ג עשין). [יא] (בפ"י מה׳ תו"מ הט״ו) קוצרין מפני הנטיעות וקוצרין לפנות מקום לבית השלחין ולבה״מד שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה, והוא ממנחות (דע״א וע״ב) הרי דמעטה תורה אפילו קציר מצוה דרבנן. [(יב) ובפ"ג מה' עבדים כל עבד עברי האדון הי׳ חייב במזונות אשתו אבל אם היתה מאסורי לאוין אפי' שני׳ לא הי' חייב במזונותי' שנא' ויצאה אשתו עמו הראוי' לעמוד עמו,] וכן (בפ"א מה׳ נערה בתולה הלכה ה') היתה אנוסה זו אסור' עליו אפי׳ מחייבי עשה ואפי׳ שני׳ ה״ז לא ישאנה וכ׳ הכ"מ ק״ל דהא מדאו׳ אשה הראויה לו היא ואפשר כיון דכתיב ושמרתם את המצות שמזה מצאו חכמים לאסור שניות אפשר למימר דאמעוטי שפיר מולו תהי׳ לאשה ובלא״ה נמי כיון דכל מילי דרבנן אסמכנהו אלאו דלא תסור וכולי. והנה בכתובות (דף לו) מאי שניות לעריות אי נימא עריות ממש שניות מד"ס כיון שמדאורייתא חזי אמאי אין להם קנס הרי להיפוך ויל"ח דדוקא לענין קנס כיון שמדאורייתא יש לה קנס ובמה שיתן לה קנס לא יועיל ולא יזיק לאיסור (לרבנן לא הפקיע) [ארצות החיים זולצבאך: דרבנן לא הפקיעו] דין התורה אבל לענין האונס אם נאמר שישאנה ידחה איסור דרבנן ויש להם כח להעמיד דבריהם בשוא"ת.
מבואר מכל המקומות הנרשמים הנ״ל שדעת הרמב"ם כהנ"י והרז"ה הנ"ל שמה שאינו ראוי מדאורייתא מקרי אינו ראוי גם מדרבנן והמ"ל שם הביא דברי הרמב"ם (פ״ב מה׳ גניבה ה"ח) שחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו"ה אע״פ שחולין שנ״ב אסורין בהנאה הואיל ואסורים מדבריהם חייב לשלם עכ"ל וק׳ הא כיון דקיי״ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף הלא נאסר בהנאה ולאו דמרה קטבח עכ"ד והנה דבר זה מבואר בב"ק (דף ע"ב) עמ״ש השוחט חולין בעזרה חייב בתשלומי דו״ה דלר״י דאמר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי דאוריי' מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח אלמא דאי לאו דאו׳ דמרה קטבח ובתוס׳ שם רצו להוכיח דתקרובת ע״ג דאורייתא ממ״ש ור״מ שוחט לע״ג אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ואי מדרבנן הוה חשיב שפיר דמרה וכתבו דיש לדחות דשאני חולין בעזרה דאי רק דרבנן וקדש בו את האשה מקודשת כמ״ש בקדושין (דף נ"ז) אלמא קסבר ר״ש וכולי משא"כ תקרובת ע"ג אפי' הוא רק מדרבנן אינה מקודשת (כמ"ש בתוספתא דקדושין פ"ד) ועי׳ בש״מ (ע״א ע״ב) כתב תי׳ אחר דיש לחלק באיסורין דרבנן כמו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי׳ בחיטי קורדניתא אינה מקודשת ויש חילוק בין שעות דרבנן וחמץ דרבנן (ועי' (בדף ע״א ע״א) אלא למ״ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ובש״מ שם פרטי הרמ"ה) ובאמת דעת הרמב"ם (פ״א מה׳ אישות) דאפי׳ בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אין חוששין לקדושין ומקדש בחש״ב כיון דהוי קדושין ממילא הוה ממוני׳ גם מתקנת חכמים ולק"מ. והנה (בפ"ד מה׳ אישות ה"ו) כתב מקדש בפסולי עדות דרבנן צריכא גט ואי מהא לא תברא דשאני לענין עדות דאפי׳ בעובר על דאוריי׳ עבירה שלא הי׳ בה מלקות לא פסול ועי׳ בתשובת רמב"ן בשם הרי״ף דאין חוששין לקדושין (עי׳ ב"ש סי׳ כ"ח ס"ק נ"ב וסי׳ מ״ב סקי"ט). והנה י״ל שהרמב״ם והרמב״ן כ"א הולך לשטתו שהרמב"ם בחבורו (פ"א מה׳ ממרים ובס׳ המצות שלו בשורש הראשון ומ״ע סי׳ קע״ד) שהקב"ה צוונו לשמוע לב"ד הגדול בכל מה שיצוונו דכתיב ככל אשר יורוך ונכלל ג"כ מה שתקנו חכמים לסייג והעובר עליהם עובר בל"ת והשתא ממילא כיון שתקנות חכמים הם כדיני התורה ממש ואין הבדל בינותם ממילא מה שאין ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאורייתא אמנם הרמב"ן בהשגותיו על ס׳ המצות הרבה להשיג עליו בזה ודחה כל דבריו באמת הבנין ממילא לשטתו אין דיני התורה נמשכים אחר תקנת חכמים וזה ברור.
והנה בפסחים (דף פ״ח) ובחגיגה (דף ב') כתבו התוס׳ עמ״ש שם גבי חציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור והקשו התוס׳ הא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך ואיך כופין את האדון לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו בעבור זכות העבד ותרצו דמצות פו״ר מצוה רבה הוא וק' למ"ש התוס׳ בעצמם שם שהק׳ דישא ממזרת דצד עבדות וגם צד חירות מותר בה ותי' דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל וק' הא מה שאין להרבות ממזרים הוא רק מדרבנן דהא מדאוריי׳ נושא ממזרת והדק״ל למה כופין את האדון לעבור על עשה דאו׳ כיון דיש לזה תקנה מדאורייתא לקיים מצות פו״ר. וכבר עמד ע״ז בטורי אבן שם והניח בצ״ע ולפי הנ"ל הנה נכון דכיון שתקנו חכמים שלא להרבות ממזרים ממילא דין התורה נמשך אחר תקנת חכמים והוה כאילו אין לו תקנה גם מדאורייתא ושוב משום מצות פו"ר כופין את רבו לשחררו ובחולין (דף קל"ה) ראשית הגז אין נוהג במוקדשין דכתיב צאנך ולא של הקדש ל״ל קרא הא לאו בני גיזה נינהו הב"ע בקדשי ב"ה והר״א קדשי ב"ה אסורים בגיזה ועבודה מדרבנן (ר״ל וא"כ אין ראוי גם מדאורייתא) סד״א הואיל ומדאוריי׳ בני גיזה נינהו היכא דגזז ליתיב לי' מבואר ג"כ שדרבנן מעכב לדאו׳. [וביבמות (דף פ"ט ע״ב) מק׳ והא הכא דמדאורייתא אביו מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל ובנדה (דף מ״ו ע״ב) אתא גברא דרבנן ומתקן טבלא דאו׳ ושם אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא (ודף מ״ז) אתא דמוע דרבנן ומפקא חלה דאור׳ וביבמות (דף ס״א) שומרת יבם שנפלה לפני כ"ה ונתמנה להיות כ"ג אע״פ שעשה בה מאמר ה"ז לא יכנוס. ובכתובות (דף לד) ולמ״ד מעשה שבת דרבנן מ״ט דרבנן דפטרי ובגיטין (דף פה) תניתוה קטנה מתגרשת ע"י אבי׳ והא בעינין ויצאה והיתה אלא אתיא לכלל הוי׳ (הרי דאל״ה לא מגרשה אע"ג דרבנן תקנו לה קדושין) (ובפסחים דף צא) ולרב וכ' אלמא אמר רב מטמאין א׳ מהם בשרץ ואי מדאו׳ חזי איך מכריע את הצבור לעשותו בטומאה. מכל זה נראה שמדרבנן אין דינו כדאורייתא]. אמנם בתוס׳ פסחים (דף ל״ה) נראה שנסתפקו בכלל זה וכן בזבחים (דף ס״א ע״ב ד"ה קודם) כתבו דאם לא פסול מה"ת הי׳ חייב משום ש״ח וכן בע"ג (דף ס״א ע״ב) כתבו ולא דמי להאי דפרק הזהב כיון דמעל מה״ת: היוצא מאלה הדברים שדבר זה במחלוקת שנוי׳ ממילא בכל השאלות אשר עמדתי עליהם הנה להרמב"ם ודעימי׳ דין דרבנן כדין דאורייתא ואם הציצית ראוים וכשרים מדרבנן הוה כאילו ראוים מדאורייתא לענין מצוה של תורה אבל להרמב"ן ודעמי׳ עדיין הספיקות הנז׳ עומדים על תילם.
אולם בשום לב והבן בדבר נראה שגם להרמב"ן שס״ל שדיני התורה לא נמשכו אחר תקנת חכמים מ״מ בהספיקות אשר עוררנו יודה דאזלינן בתר דרבנן בזה כי נ"ל בזה סברה חדשה דהא מה שחייב חטאת ביוצא בטלית שאינה מצויצת, ובמצויצת מותר משום דמצויצת הוין הציצית נוי לבגד וכל שהוא תכשיט לא הוה משוי אבל אינה מצויצת אינה נוי דהא עושה איסור דהא אסור לצאת בו ואין תפארת לעושה איסור וגנאי הוא לו והשתא לפ"ז כל שהעולם מחזיקין אותו לנוי ה״ז מותר לצאת בו דהא מה שהוא תכשיט ומה שאינו תכשיט בדעת ב"א תלוי וכל שב"א מחזיקים אותו לנוי הבגד אע״פ שכלפי שמיא גלי׳ שאינו נוי ה״ז מותר דהכל תלוי בדעת ב"א ובזה יש להשיב על מה שהק׳ בטורי אבן על דעת הרי״ו בחדושיו למס׳ ברכות שכתב דאף למ"ד מצות א״צ כוונה מ"מ במתכוין בפי׳ שלא לצאת אינו יוצא דא"כ קשה עמ״ש בעירובין (דף צ״ב) על מתניתין דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג, ר״ג אומר שנים שנים וקאמר דכ"ע שבת זמן תפילין והכא במצות צ"כ קמפלגי ת"ק סבר מצות אצ״כ ועובר על בל תוסיף ור"ג סבר מצות צ"כ וכשאינו מתכוין אינו עובר על בל תוסיף והשתא קשה גם לת"ק דס״ל מצות אצ״כ יש לו עצה שיוציא שנים שנים ויכוין בפי׳ שלא לצאת וכיון דאינו יוצא אינו עובר על בל תוסיף ולפ״ז ניחא דהא דאיסור בל תוסיף משוי עלי' כמשוי הוא משום שלובש לבישה דאיסורא וגנאי הוא ללובשו וכל שאינו נוי הוה משוי והשתא בשלמא אם מצוה אצ"כ אינו גנאי דכל הרואהו לובש ב' זוגות תפילין יודע שאינו מתכוין לשם מצוה דלמה יאמר שמתכוין לצאת ועובר על ב״ת אבל זה שיאמרו שמתכוין שלא לצאת זה לא יפול לב אדם עליו כי דרך הבריות לומר שעושה בלא כוונה והשתא אפי' אם הוא מתכוין שלא לצאת מ"מ הוה גנאי ללובשו כי כל הרואה יאמר שעושה איסור וכיון שאינו תכשיט בפני הבריות הוה משוי.
ובזה תתישב ג״כ מה שהקשו אבירי לב עמ״ש בפרק הנחנקין (פ"ט) גבי ז"מ אינו חייב אלא בדבר שעקרו מד"ת ופרושו מד״ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ומק' והאיכא ציצית וקשה הא היכא שיש בהוראה זו איסור כרת א״צ לתנאים אלה גם לר"י כמבואר שם בסוגיא ובציצית יכול לבוא לידי חיוב כרת ביוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתא והשתא אם הזקן ממרא הורה לעשות ה' חוטין ויוצא בו בשבת יהי' חייב כרת וכן מש״ש ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר״י ק' והא בל"ז יכול לבוא לידי כרת אם הז"מ מורה להוסיף על התפילין ויוצא בהם בשבת אתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשוי ועי׳ ברכ"י שהאריך בזה ועי' בס' טורי אבן.
ולפ״ז ניחא דהא מתנאי הז"מ שאינו חייב עד שיעשה כהוראתו כמבואר במשנה דפ׳ הנחנקין וא״כ י״ל דדוקא אם יצא חיוב כרת ע"י שיעשו כהוראתו אז חייב אבל אם הוא באופן שאם כולם יעשו כהוראתו לא יצא חיוב כרת רק שע״י שמקצתן לא יעשו כהוראתו יצא חיוב כרת בזה אין הזקן ממרא חייב והשתא הא מה שאיסור בל תוסיף משוי עליו כמשוי הוא משום דהוא גנאי ללובשו שלובש לבישה דאיסורא אבל אם היתה ההלכה מתפשטת בכל העולם דצריך ה׳ חוטין בציצית וחמש פרשיות בתפילין ממילא לפי טעות כל העולם לא היו מגנים ללובש תפילין או ציצית כאילו כיון שהוא נדמה שהם כהלכתן ואף שכלפי שמיא גליא שהוא לבישא דאיסורא מכל מקום הא כל העולם מחזיקים אותו לנוי ולמלבוש ואינו חייב על לבישתן, דעיקר מה שיקרא נוי היינו מה שיקרא נוי ותכשיט לפי סברת העולם וממילא לפי הוראת הז"מ ודעתו שתתפשט הוראתו בכל העולם אם יהיה כן לא יבוא לידי חיוב כרת מ"מ בגוף הרברים האלה רעיוני נבוכים מאד שכן כתב הרמב"ם (פ"ד מה׳ ממרים) שאם ע"י הוראתו בא לידי חיוב כרת אפי׳ אחר מאה דברים כל שע"י גלגול יסובב מהוראתו חיוב כרת חייב אבל אם נחלקו בציצית ולולב ושופר שזה אומר כשר וזה אומר פסול פטור שאינו בא לידי חיוב כרת והשתא ק״ל שבכל אילו שחשב נוכל למצוא נ״מ שיבוא ויסובב ע״י גלגול חיוב כרת בכמה אופנים: (א) למ״ש הלבוש הטעם שאסור לקשור הציצית בשבת משום דהוה קשר של קיימא וגם משום דהוה מתקן מנא ונ״מ בין שני הטעמים אם קשר אחד עשוי מכבר והוא עושה קשר השני דאי משום קשר של קיימא הא בכאן אינו עושה רק קשר אחד ופטור או להעיטור דצריך שני נקבים בהטלית ולהנוהגים כוותי׳ בט״ק לעשות שני נקבים דא"צ רק קשר אחד ממילא משום קושר ליכא אבל לטעם של מתקן מנא חייב דהא בזה תקן את הבגד והשתא לטעם זה יוכל לבא נ״מ מהוראתו בדבר שזדונו כרת דלדעת הז״מ שצריך עשרה חוטין וציצית בת ח׳ חוטין פסולים ואינם ציצית כלל, ממילא אם הוציא הציצית מע״ש דרך הנקבים ועשה הכריכה יכול לעשות הקשר כיון דאינו מתקן מנא דבל"ז הציצית פסולים ולדידן דהציצית כשרים חייב כרת (ב) למ״ש המרדכי לישב ק׳ התו׳ בחולין (ט׳) ומנחות (דף לו) ובערובין (דף צ"ז) על ר׳ אליהו שאומר דצריך לקשור קשר של תפילין בכל יום והקשו עליו ממה שבעירובין (שם) מבואר דאסור לעשות קשר של תפילין בשבת ולדעת ר״א הא לא היה קשר של קיימא ותי' דמגו דהוה קשר לענין מצות תפילין הוה קשר לגבי שבת וא״כ אם הז״מ מורה לעשות חמש בתים בתפילין לדידי׳ מותר לקשור בשבת תפילין שאין בם רק ד׳ בתים כיון שהקשר אינו של קיימא שקושרו רק ליום אחד לדעת ר״א, וא"ל דמגו דחשיב קשר לגבי תפילין חשיב קשר לגבי שבת דהא לגבי תפילין ג"כ לא חשיב קשר כיון שהתפילין פסולים, ובאמת לדידן בעושה הקשר בשבת חייב כרת. (ג) יש נ"מ בלולב לענין אם מוציאים את הלולב לר״ה בי״ט ראשון שחל בשבת למ״ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור והשתא אם יוציא ארבעה מינים לדעת הז"מ שסובר דצריך ה׳ מינים בלולב הוה טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה וחייב חטאת ולדידן הוה החטא׳ חולין בעזרה ונ"מ בדבר כרת כמ"ש הרמב"ם שם. (ד) עוד יש חיוב כרת לענין ציצית אם יעש׳ ציצי׳ צמר בטלית של פשתי׳ כפי הוראת הז״מ שיעשה בהם עשרה חוטין שיהי׳ כלאים שלא במקום מצוה דהא פסולים הם לדידן ואם קדשו או גרשו לפניו אשה אינה מקודשת ואינה מגורשת לדידן ולדעת הז״מ כשר לעדות ויצא נ״מ בדבר כרת. (ה) עוד ק״ל ע״מ שמקשה והא איכא לולב דהא לר׳ אליעזר בשבת (דף קל״א) דלולב וכל מכשיריו דוחין את השבת ממילא אם יעשה לולב כדעת הז״מ יחלל שבת שלא במקום מצוה וענוש כרת וא״כ מאי מקשה ואיכא לולב דלמא לז״א במשנה ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר״י דא״י לומר ואין לנו אלא תפילין ולולב אליבא דר"י דלולב גם בלא ר״י משכחת שיתחייב אליבא דר״א דלדידי' הוה הוראה שיש בה כרת ולא יכול לומר דאין במציאות בלולב שיתחייב הז"מ אלא אליבא דר"י דאמר עד דאיכא תורה ויורוך ומשום דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע המצוה הא גם זולת זה מתחייב אליבא דר״א מחמת שיש בה חיוב כרת. (ו) וכן יש למצוא עוד כמה ציורים למה שית׳ (בסי׳ י״ד) דבלולב אמרינן מסתמא נתן לו מתנה עמ״ל וא״כ אם קדש בו אשה מקודשת ואם הוא פסול לא שייך ע"ז ניחא לי' לאיניש דלעביד מצוה בממוני׳ ואינה מקודשת. (ז) וכן נ״מ לענין חקירת המ"ל במקדש בדבר שאין בו שוה פרוטה ויש במצותו שוה פרוטה. (ח) וכן נ"מ לענין תפילין במה שמבואר במשנה (פ' י"ח דכלאים) תפלה של ראש ארבעה כלים התיר את הרביעית טהורה וי״ל במוסיף בית כיון שהוא כנטול אינו חיבור לטומאה ולדעת הז"מ חיבור ויהי' נ״מ בדבר כרת לענין ביאת מקדש. (ט) גם נ"מ לענין שבועה אם נשבע שלא יניח תפילין של חמש בתים שלדעת הז״מ אין השבועה חלה ולדידן השבועה חלה ועבר על השבועה פסול לעדות ולדעת הז״מ כשר לעדות ואם קדשו או גרשו אשה בפניו יש נ"מ בדבר כרת. (י) גם נ"מ אם יאמר אהא בנזירות אם אילו ציצית או תפילין כשרים שלדעת הז״מ יחול הנזירות וצריך להביא קרבנות נזיר ולדידן הוה חולין בעזרה ונ״מ בדבר כרת כמו שצייר הרמב"ם שם והגם שעל מקצת הקושיית הנז׳ היה מקום לתת חלוקים להבדיל בין השוים בדוחק מ״מ עדיין יש כמה וכמה ציורים עד״ז ולא הבאתי רק עשרה לדוגמא אחר שהרמב״ם באר בהדיא שאפילו אם יתגלגל כרת מהוראתו אחר מאה דברים כגון בפלוגתא שבדבר ממון שנ"מ לענין קדושי אשה או בחיוב קרבן שנ"מ לענין חולין בעזרה (וג"מ ב"כ) [ארצות החיים זולצבאך: ונ"מ ג"כ] לענין קדושי אשה והוא מבואר מכללות הסוגיא דהנחנקין (דף פ"ו פ״ז) והשתא לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה״מד וצע״ג בכ"ז ומצוה לישב עכ"פ דאתאן עלה בענין הספיקות אשר עוררתי מבואר ממ״ש דכל שדרך ללובשו בין מדאורייתא בין מדרבנן הוה נוי לבגד ומותר לצאת בו וכל שאין דרך ללובשו בין מדאורייתא בין מדרבנן לא הוה נוי והוה משוי וזה מה שרצינו לברר.
סעיף ג
ס"ק ב
אם נודע לו. יש לחקור ברואה את חברו לובש ציצית פסולים בר״ה אם חייב להגיד לו והנה י״ל בזה דאף למ"ש בטור יור״ד (ס׳ ש"ג) ברואה את חברו לובש כלאים א״צ להודיע לו דמה שאינו מפריש את חברו הוא רק שוא״ת וכ"כ בפירושו (למס׳ כלאים פ"י) ובפסקיו (פ"ט דנדה) לחד תרוצא דמ״ש בירושלמי שם דר"א הקפיד על אחד שהודיע לחברו שלובש כלאים וכן מ״ש אין מדקדקים במת ולא בכלאים בבהמ״ד משום דכשרואה על חברו ואינו מגיד הוה שוא"ת י״ל דשם שאני דהא חברו לבוש כלאים ואינו עושה מעשה עתה רק מה ששוהא בכלאים ושהיה לא חשוב מעשה אך ע"י שצריך לפשוט ואינו פושט חשבינין השהיה כמעשה ממילא כשאין חברו מגיד לו ואינו יודע מאומה אינו צריך לפשוט כיון שא״י וממילא לא הוה השהי׳ כמעשה אבל ברואה חברו לובש ציצית פסולים בר"ה דזה עושה מעשה גם עתה שמטלטל בר"ה ואפי׳ שאינו יודע עושה מעשה בבלי דעת ממילא צריך להגיד לו להפרישו מן האיסור במעשה דבזה אין כ"ה דוחה [ובזה נדחה ראיית הר״י שבמרדכי נגד הר״ש טריוש דהא גם בכרמלית חייב לפשטו משום בגד ד׳ כנפות בלא ציצית די״ל בשלמא אם הי׳ בר"ה היה צריך להגיד לו אבל בכרמלית לא היה צריך להגיד לו ועיקר הקפידא מאי דעתך למשדיא רק על שהגיד לו ויש לומר שבאמת פשטו אחר שידע אבל קודם שידע לא היה חייב לפשטו וממילא אין השהי׳ כמעשה וממילא אין צריך להגיד לו וצ״ל דהר״י לא סבר כהרא״ש:
ובזה ל״ק על דעת הרא״ש לל"ק (בסוף הקומץ) דר״ה הוה וכעס אמאי לא א״ל מהתם ולהרא״ש הא על חברו אצ"ל ולפ"ז י״ל בשבת בר"ה עובר במעשה וגם הרא״ש מודה] אמנם התוס' בשבועות (דף ל') הקשו עמ"ש דאין כ"ה דוחה בעדות איסור וצריך ת״ח לילך ולהעיד והא שוא״ת הוא ותי׳ לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול עוד תי׳ דמה שחברו עושה איסור על ידו מקרי קום ועשה נמצא לפי תי׳ ראשון סברי דבזה הוה שוא״ת אע״ג שחברו יעשה איסור במעשה ממש אמנם הא התוס׳ בעצמן לא עמדו בזה וס״ל בתירץ הב' שהוא עיקר דזה הוה כעושה איסור במעשה וגם הסמ״ג פי' הא דאין מדקדקים בכלאים בבהמ״ד בכלאים דרבנן מבואר דבכלאים דאו' אפי' על חברו צריך להגיד לו וכן ברמב"ם (פ"י מהל' כלאים) כ' הרואה כלאים של תורה על חברו קופץ וקורעו מעליו מיד אפי' הוא רבו וכן מבואר ממ״ש אח״כ ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון ועמדו המפ׳ הא למסקנא דגמרא דשוא״ת שאני א״צ למ"ש שם בברכות (י״ט ע״ב) תחלה איסורא [ארצות החיים זולצבאך: מ]ממונא לא ילפינן דהא בהשבת אבידה דהוה שוא״ת וגם דאו׳ נדחה אך לשטת הרמב"ם דהיכא שחבירו עושה איסור על ידיו במעשה מקרי קום ועשה ממילא גם בהשבת אבידה כשאחר רוצה לטלו הוא קום ועשה כמ״ש התוס׳ בשבועות (שם) וע״ז השיב הרמב"ם מפני שהוא לאו של ממון ולפ״ז ה״ה ברואה שציציותיו פסולים צריך להגיד לו. אמנם יש לדון בזה דהא כיון שאין חברו יודע כלל שציצותיו פסולים הו״ל מתעסק וכמ״ש תוס׳ שבת (דף ע״ב ד"ה נתכוין) דמתכוין לחתוך תלוש קסבר שהוא תלוש והיה מחובר מקרי נעשה מחשבתו אלא דפטור מטעם מתעסק וזה בכל האיסורים דאם סבר בהמה זו חולין והיתה קדשים ושחטה בחוץ פטור [וכ"כ בהדיא בשו"ת מהרי״ל (סי, קל"ח) שאם יפסקו הציצית ולאו אדעתי' אין כאן איסור דאו׳ בלא מתכוין דמתעסק בעלמא הוא] אמנם בכלאים וכן בשבועות בעדות אשה י״ל דהא קיי״ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (א"ל) [ארצות החיים זולצבאך: אבל] במוציא ציצית פסולים לרשות הרבים בזה י"ל דא״צ להגיד לו אבל גם בכלאים גופי׳ יש לחקור בזה למ"ש הט״ז ביור"ד (ס׳ ש״א) דכלאים על הלבישה גרידא חייבתו התורה לא על ההנאה של החימום דאטו (ארצות החיים זולצבאך:ת)חימום כ׳ בתורה וכ"מ לשון התו׳ שבת (דף נ"ז ע״ב) וכ"מ בחדושי הרשב"א יבמות (ג׳ ע״ב) וא״כ גם בכלאים יש לדון בזה דהא הוה מתעסק וצ״ע.
ס"ק ג
וה"ה אם נפסק אחד מן הציצית. הנה דבר זה הלכה פסוקה בברכות (דף י״ט ע״ב) דאין איסור דאורייתא נדחה מפני כ״ה רק בשוא"ת לא בקום ועשה והשתא קשה דאיך מותר ללבוש טלית בלא ציצית דבשלמא במעשה דרבינא ור״א במנחות (דף ל״ח) דלמ״ד דבכרמלית הוה א"צ לפשטן משום איסור שלובש בגד ד״כ בלא ציצית י״ל דשם כבר הי׳ לבוש בו אבל איך הותר ללבוש לכתחלה אמנם כבר כתבתי (בס׳ ח' סק״ב) דברי התו' ביבמות (דף צ') שהק׳ עמ״ש שם דסדין בציצית שוא״ת הוא דהא הוה קום ועשה שלובש בגד של ד״כ ואינו עושה בו ציצית ותרצו דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף דכסותך כתב רחמנא שאתה מכוסה בה כבר וממילא שפיר כתב בהגה דיכול ללובשו דהוה רק שוא״ת וממילא לפ״ז י"ל דה״ה בחול אם אין בעיר ציצית אחרים יכול ללובשו ושם הזכרתי שבשו״ת ש״א האריך לסתור דברי התוס׳ דמה בכך שתחלת הלבישה היה בהיתר הא השהי׳ חשוב כמעשה עמ״ש שם בארך.
והנה בגוף הדבר אם השהי' חשוב כמעשה גם היכא שתחלת הלבישה היה בהיתר יש לחקור בזה טובא כי ממ״ש הרמב"ם (פ״ו מה' נזירות ה״ט) נזיר שנכנס לבה״ק בשדה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אעפ״י ששהא שם לא הי׳ לוקה ושם (בפ"ה הי״ט) כתב הנכנס לאהל המת או לבה״ק בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ משם ה"ז הי׳ לוקה מבוא׳ שמחלק בין שהיכא שהיה תחלת הכניסה בהיתר אז שהיה לא חשוב כמעשה ובין היכא שהיה תחלת הכניסה באיסור דאז חשוב השהי׳ כמעשה אמנם בגמ' בנזיר (דף י״ו) איבעי׳ לי׳ לרבא בנזיר שנכנס לבה"ק בשדה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אם צריך שהיה למלקות ומשמע דבשהה לא איבעי׳ לי׳ כלל ופשיטא לי׳ דהי' לוקה וכבר השיגו הראב״ד בזה והנראה כי בתוס׳ שבועות (דף י"ז) הקשו דהא בנזיר (דף מ״ב) בנזיר שהיה מת מונח על כתפיו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו פטור מפני שהוא מחולל ועומד ומפרש דמיירי בחבורין דבעוד שנגע במת זה הושיטו לו מת אחר והשתא למה ילקה על השהי׳ בבה"ק הא מחולל ועומד ותרצו דהכא הוא מוסיף טומאה דהא יכול לפרוש מן הקבר והשתא שנוגע הוא מוסיף טומאה לענין חבורין שאם יגע בו אדם יהיה טמא כנוגע במת עצמו.
ודעת הרמב״ם (פ"ה מה׳ ט"מ) דטומאת חבורין לאו דאורייתא ובארתי (בחדושי לה׳ טומאת מת) שהוא מפרש כשטת המפרש בנזיר שם שהטעם מה שבפי׳ מן המת וחזר ונגע בו חייב שתים אינו משום דמוסיף טומאה על עצמו לענין חבורין רק משום דבפירש מן המת אינו מחולל ועומד כיון שאין הטומאה בידו ושם הארכתי בזה וממילא לדעת הרמב״ם אא"ל כתי׳ התוס׳ שע"י שנוגע הוא מוסיף טומאה לענין חבורין, ולפ"ז נראה שהיה ק״ל להרמב״ם קושית התוס' ותירץ לנפשי׳ דבעל האיבעי׳ יסבור כרב יוסף בפ״ג מינים (דף מ״ב) שס"ל דאפי׳ טומאה וטומאה חייב שתים ולא ס״ל הדרשה ולא יחלל פרט לזה שהוא מחולל ועומד ולזה ל״ק לדידי׳ קושיית התו׳ וממילא לדידן דפסקינן דטומאה וטומאה פטור בחבורין כמ״ש הרמב״ם (בפרק ה׳ מה׳ נזירות ה׳ ט״ז י"ז י״ח) שפיר פסק דאינו לוקה כיון שבל״ז הוא מחולל ועומד ומותר להיות בבה"ק וא"ל דע״י שיכול לצאת ואינו יוצא יוחשב כנכנס מחדש וכסברת הריטב״א שהזכרתי לעיל (ס"ב סק״א) זה לא אמרינן רק היכא שנכנס באיסור לא אם נכנס בהיתר וגם עתה אין עושה איסור כיון שבל״ז מחולל ועומד אבל בנכנס לבית הקברות בשגגה אף על פי שאינו אסור עתה. מ"מ כיון שנכנס באיסור חשבינין ליה ע"י השהיה כנכנס עתה מחדש, ולפ"ז לא נאמר לדעת הרמב"ם דהיכא שנכנס בתחלה בהיתר לא ייחשב השהי' כמעשה רק היכא שגם עתה אינו עושה איסור במה ששוהה ובזה אין סתירה ממ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה׳ ביאת מקדש) אם נכנס למקדש ונטמא שם ושהה כדי שיעור השתחוי׳ הי׳ לוקה משום דשם אע״ג שתחלת הכניסה היה בהיתר הא עכ״פ עתה שוהה א״ע באיסור, ומכל זה קושית השאגת אריה עומדת בתקפה דהא בלובש בגד בלא ציצית אע״ג שתחלת הלבישה היה בהיתר לדעת ר״י דעדיין לא נתחייב בציצית הא עתה עושה איסור בשהייתו ויש להיות השהי' כמעשה,
והנה הרמב״ם (פ"א מה׳ חמץ ומצה) פסק דהמשהה חמץ בפסח אינו לוקה, משום דהוה לאו שאין בו מעשה, אא״כ קנה חמץ או חמץ עסה שעשה מעשה וקשה ל"ל שקנה עסה בפסח הא אפי׳ קנה קודם הפסח אע"ג שהיה תחלת המעשה בהיתר יש להחשיב השהי׳ כמעשה וכן מ״ש (בפ״א מה׳ כלאים) דהמשהה כלאי הכרם אינו לוקה וכן (בפ"ד מה׳ גניבה) כתב מי שמשהא בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בל״ת שנאמר לא יהיה לך אבן ואבן ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה וקשה הא בעשה מתחלה יש בו מעשה כמ״ש (בריש פ׳ איזהו נשך) שלאו זה קאי לעבו׳ עליו בשע׳ עשי׳ וצריך לחלק לדעת הרמב״ם דדוקא מה ששוהא בגופו הוה השהיה כמעשה לא מה שהוא משהה דבר שחוץ לגופו, ולפ"ז יש לחלק עתה בין אם נאמר דציצית ח״ט הוא או חובת גברא הוא, דאם ציצית חובת גברא הוא, ממילא אסור לשהות א"ע בבגד בלא ציצית וכשמשהה א״ע בלא ציצית הוא בעצמו עושה איסור בגופו דאמרינן ליה פשוט וכשאינו פושט הוה השהיה כמעשה. אבל אם נאמר דחובת טלית הוא. ממילא אסור לו להשהות בגד ארבע כנפות אפי' כשמונח בקופסא, ואין נ״מ בלבישה דהא אין אומרים לו פשוט הבגד דאפי' אם יפשוט את הבגד לא יצא בכך דעדין צריך לעשות בו ציצית ובזה הוה כמשהה מדה חסירה וכדומה דהשהיה לא חשוב כמעשה דדוקא שוהה באיסור הוה כמעשה, לא אם משהה דבר באיסור ולפ״ז יש לישב קושית הש"א דהא שם ביבמות בעל המקשה הוא רב חסדא לרבה שהקשה מסדין בציצית שגזרו חכמים לעקור ד״ת והשיב לו כולהו נמי שוא״ת הוא, ועל זה הקשו הא סדין בציצית קום ועשה הוא ותי׳ דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב ורב חסדא ס"ל במנחות (דף מ"ב) דציצית חובת טלית הוא, ושפיר השיב לו לשיטתו כולהו נמי שוא״ת הוא.
ובזה יובן מה שסיימו התוס׳ שם בסוף דבריהם ומיהו מדמברכין להתעטף בציצית מוכיח בה"ג דחובת גברא הוא ונלאו כל המפרשים להבין כוונתם בזה מה ענין יש לו למ״ש תחלה ולפ״ז מובן שבזה באו לדחות את תי׳ ר"י שהשיב דציצית שוא"ת דאף דזה ניחא לרב חסדא מ"מ הא לדידן הוכיח בה״ג דציצית ח"ג וא״כ עדיין קשה לדידן איך גזרו חכמים על סדין בציצית והא אין כח בידם לעקור דבר מה״ת רק בשו״את ולדידן, חשיב סדין בציצית קום ועשה [ושוב ראיתי באגודה יבמות (סי' צה) אחר שהביא דברי ר״י כתב אבל ק' מדמברכין להתעטף משמע דעיטוף עיקר מצוה ומשם מוכיחין ה"ג דציצית ח"ג הוא וכן יל״פ דברי התוס׳ שקושייתם (דין) [דמן] הברכה מבואר שעיקר מצוה בעיטוף עצמו].
אבל תמוה לי טובא למ"ש לעיל (ס"ח) להשוות דברי ר"י דגם בתוס׳ יבמות ס״ל דאין איסור ללבוש בגד בלא ציצית רק ציווי כשתלבש בגד עשה ציצית ומכ״מ כשלובש בגד ואינו עושה העשה המוטל עליו זה גורם לשתהי' הלבישה כעובר על עשה בידים (כמ״ש שם בארך) וע״ז הוכרח הר״י לחדש דאין החיוב חל עד אחר הלבישה א״כ בל"ז לא ידעתי מקום לקושייתם דהא כבר בארתי (בס"ק א׳) דדין תורה נמשך אחר דברי חכמים וכל שאין ראוי מדרבנן הוה אינו ראוי מדאוריי' א"כ י"ל דחכמים גזרו שלא להטיל ציצית בסדין של פשתים וממילא א"א להטיל בו ציצית גם מדינא דאו' דלא תסור מכל אשר יורוך והוה כא״א להטיל ציצית מצד שאין לו ציצית או מצד שהוא שבת שכתב הר"י שבמרדכי דמותר לו ללבוש את הבגד ואינו עושה איסור כלל ומזה יש להוכיח היפוך מ"ש למעלה אלא שדברי ר"י שביבמות עם דברי ר״י שבמרדכי אינם אחדים אך מ״מ עכ״פ קושיא של הש״א לק"מ דהא הטעם מה שהשהי׳ חשיב כמעשה הוא משום דע״י שאומרים לו פשוט את הבגד ואינו פושט חשבינין לי' כעושה מעשה אבל חכמים תקנו שסדין פטור מן הציצית וממילא בשעת לבישה עדיין אין עושה מעשה דאכתי לא מחייב ואחר שלבוש בו הא אין אומרים לו פשוט וממילא כיון שאינו מחויב לפשוט לא חשוב השהי' כמעשה כלל וכן יש להשיב על ראיית הר"י נגד הר"ש טרויש שסובר שאסור ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית דא"כ איך שרי במנחות בכרמלית דרבנן הא הולך בבגד ד״כ בלא ציצית [ונראה פרושו דאף שסדין בציצית הוה שוא"ת ושוא״ת נדחה מפני כ״ה מ״מ הא ע"י ששוהא בבגד בלא ציצית אף לפי סברתם ביבמות דחיוב ציצית הוא רק לאחר לבישה מ״מ השהי׳ חשוב מעשה] ולפ״ז לק״מ דהא חכמים תקנו דמשום כ"ה א"צ לפשוט וממילא אין השהי׳ כמעשה, גדולה מזו מצינו בכמה דוכתין שאף שע"י גזירתם נמשך קום ועשה כל שעיקר גזירתם הי׳ על שוא"ת היו כח [ארצות החיים זולצבאך: בידם] לגזור כמ״ש בר״ה שתקנו חכמים שלא לקבל עדות החדש, אלא מן המכירין ומתוך כך רשאים עדים אחרים לחלל שבת כי נעשה כאילו אין כאן עדים אחרים מדאורייתא, וכן בכמה דוכתא וא"ל דא"כ גם במוצא כלאים בבגדו אפי׳ בשוק, נאמר ג״כ דע"י כ״ה לא יחייבוהו לפשוט וממילא לא יוחשב השהיה כמעשה, ז"א דלמ״ש למעלה (בישוב דעת הרמב"ם) החילוק מבואר דבשלמא במוצא כלאים בבגדו תחלת הלבישה היה באיסור, ממילא אף שעתה ישהה בהיתר דלא יצריכוהו לפשוט מ״מ נחשב השהיה כמעשה כמו בנכנס לבה"ק בשגגה כנ"ל אבל במעשה דרבינא שנפסק אח"כ ממילא תחלת הלבישה היה בהיתר וגם עתה אין עושה איסור דחכמים אין מצריכין אותו לפשטו, וכן לסברת התוס' ביבמות דאין החיוב חל עד אחר עטיפה, י"ל דאף אם לבש הטלית מתחלתו בפסול ואח"כ נודע לו א"צ לפשטו אפי' בחול משום דהוה שוא״ת, ונדחה מפני כ"ה.
אולם בל"ז לא הבנתי ראיות הר"י כלל, דהא לפי הגירסא שכתבו התוס' בברכות (דף כ') וכי תימא נגמר מיני' מה לנזיר שכן ישנן בשאלה ומה לטומאה שכן לאו שאינו שוה בכל מבואר דלאו שאינו שוה בכל נדחה אפי' בקום ועשה ממילא ה"ה עשה שאינה שוה בכל שנדחית מפני כ״ה אפי׳ בקום ועשה וממילא עשה דציצית שאינה שוה בנשים, פשיטא שנדחה אפי' בקום ועשה ולא מוכח הוכחת הר"י כלל.
הן אמת דלמ״ש הרמב״ן (פ׳ יתרו) דלזה עשה דוחה ל"ת, משום דעשה חמור מל״ת ממילא אפשר דאף דלאו שאין ש״ב נדחה מפני כ״ה עשה שאינה שוה בכל לא נדחית אמנם בהתכלת (דף מ"ד) ציצית מצוה קלה פירש"י שאינה אלא עשה וכן ברמב״ם (פכ״ד מהל' אישות ה"ד) וחייבי עשה איסורן קל וכן שם (הלכה ה׳ ובפי"א מהל' נדרים ה"ח) היתה מחייבי לאוין ואצ"ל מחייבי עשה, וכן מבואר בתוס' יבמות (דף ע"ז ד"ה שכן) ורש"י שם (ד"ה לא ס״ל) ועי' ברא"ש בכורות (פ"ה ס״ח) ותוס׳ (פסחים דף נ"ט ד"ה את) וכן בגמרא (יבמות ז') לאו עשה דוחה ל"ת החמור מינה וביומא (דף כ״ה) השתא על ל"ת מכפרת על עשה מבעיא, מבואר מכ"ז שלא כדברי הרמב"ן אלא שעשה קיל מל"ת, וממילא אם כ״ה דוחה לאו שאין ש"ב כ״ש שדוחה עשה שאש״ב, אמנם ביור"ד (סי' שע"ב) כתב הרמ״א בשם תה"ד דאם כהן ערום ומת בבית צריך לילך לחוץ מבואר דגם בטומאת כהנים אין כ"ה דוחה ל"ת אע"ג שאש"ב וכמו שהעיר בזה בשו"ת חו"י, ואני צדדתי בחדושי שם די"ל דגם התוס׳ לא כתבו כן רק גבי כ"ג ונזיר, דזה לאו שאינו שוה אפי׳ בכהנים וגרע יותר, כמ"ש התוס' יבמות (דף ה' ד"ה ואכתי) לחלק בין הלאוין שאין שוים בכל כה"ג, אבל בכהן הדיוט בל"ז לא קשה איך הותר לו לטמאות א"ע, די"ל דעשה דקבורת מתים דוחה לאו דטומאה כיון שאין אחר לקברו דהא אפילו עשה דקבורת קרובים דחי בי' לאו דטומאה רק בכ"ג ונזיר לא שייך סברא זאת, כיון דאין מטמאין לקרובים ג"כ.
עוד יש לדון בזה דעשה דציצית אע"ג דאין נוהג בנשים משום שהוא מ״ע שהז"ג מ"מ מקרי עשה השוה בכל דאף שביבמות (דף ה') קורא לאו דהקפה לאו שאינו שוה בכל, מפני שאינו נוהג בנשים שם שאני דשאר הלאוין נוהגים בנשים אבל מ"ע שהז"ג שכולם אין נוהגים בנשים י"ל דהוה עשה השוה בכל וראיה לזה ממ״ש הרמב"ם (פ"א מה' תמורה) הטעם שלוקים על התמורה אע"ג דהוה לאו הניתק לעשה, משום דהלאו שוה בכל והעשה אינו שוה בכל שאינו נוהג בשותפים שאם המירו לוקין ואין תמורתם נתפסת ולא אתי עשה שאינה שוה בכל ודוחה לאו השוה בכל וקשה לפ"ז איך אומר בתמורה (ד') מכות (ט"ו) פסחים (פ״ד) דנותר הוה לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וקשה הא העשה אין נוהג בנשים כיון שהוא עשה שהז"ג דשריפת קדשים אין נוהג בלילה כמ"ש ביבמות (דף ע"ב ע"ב) ולא אתי עשה שאינו ש"ב ודוחה לאו הש"ב וע"כ דמצד זה שהוא עשה שהז״ג לא מקרי אינו שוה בכל כיון שכל מ״ע שהז״ג נשים פטורות אמנם בתוס' קדושין (דף ל"ז) שהקשו דיהיו נשים מותרים לשרוף קדשים ביו"ט לדעת רב אשי שבת (כ"ב) פסחים (פ"ג) שאומר דלזה אין שורפין קדשים ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים דוחה אותה ובנשים שאין ביו"ט רק ל"ת ליתי עשה דשריפת קדשים וידחה גבייהו לאו דיו"ט מבואר דס"ל דעשה דשריפת קדשים נוהג בנשים וכבר עמד בזה הפ"י.
והנראה בזה כי הא דמ"ע שהז״ג נשים פטורים יליף לה בקדושין (דף ל"ב) מהקישא דתפילין ותפילין אתקוש לת״ת ולפ״ז י״ל שזה דוקא בכל המצות שבתורה אבל במ״ע הנהוגות גבי קדשים א״א למילף מהקישא דתפילין ותפילין מת״ת דקיי"ל בזבחי' (דף מ״ט) דבקדשים אין למדין למד מלמד היינו שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ובתר למד אזלינן שאם הלמד הוא מדיני קדשים א״א ללמדו בהיקש מדבר שנלמד בהיקש ולפ״ז א״א למילף מ"ע דגבי קדשים שיהיו נשים פטורות בהם מהקישא דתפילין כיון שהתפילין עצמם לא ידעינין רק בהיקש מת״ת.
ובזה מיושב קושיא התוס׳ בקדושין (דף ל"ו) ע״מ דיליף שם דסמיכות ותנופות וכולי אין נוהגות בנשים משום דכתיב בני ישראל והקשו ל״ל בני ישראל הא כל הני מ"ע שהז״ג נינהו כיון שאין נוהגים בלילה כמ״ש במגילה (דף כ״א) וממילא פטורים כמו מכל מ״ע שהז״ג ולפמ״ש לק״מ דכיון דכל הני דתני במתניתין עבודת קדשים נינהו א״א למפטר נשים ממ"ע שהז"ג דידהו מצד היקשא דתפילין כנ"ל וצריך מיעוט דבני ישראל, ולפ"ז ממילא במ״ע של קדשים כל היכא דלא מעט רחמנא בהדיא כמו דמיעט סמיכות ודעימי׳ מבני ישראל, ממילא נשים חייבים אע״ג דהוה מ״ע שהז״ג, ולזה גם בשריפת קדשים אע״ג דהוה מ״ע שהז״ג מ״מ נשים חייבים, כיון דאיכא למילף לה מהקישא דתפילין ובה לא כתבה בי׳ רחמנה מעוטא בהדיא. וזה טעמו של התוספת שכתבו דנשים חייבות במצות עשה דשריפת קדשים וממילא סרה הראיה שהבאתי ממ״ש דנותר הוה לאו הנל"ע והקשיתי דהא הלאו כולל יותר דנוהג אף בנשים ולפמ"ש גם העשה דשריפת נותר נוהג בנשים והוה ג"כ עשה השוה בכל. אך עם העיון הראי׳ הנזכרת עומדת על תילה דהא כן אומר שם לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר׳ יהודה ממילא בעל המאמר דשם הוא ר׳ יהודה ולדידיה אא״ל דשריפת קדשים נוהג בנשים אע"ג דהוה מ״ע שהז״ג משום דא״א למילף לה מהיקשא דתפילין דאין למדין למד מלמד בקדשים ז״א דזה דוקא למאן דיליף דמ״ע שהז״ג נשים פטורות מתפילין ממילא יל"ח בין קדשים לחולין וזה דוקא אם לילה ושבת לאו זמן תפילין אבל לר׳ יהודה דסובר בעירובין (דף צ"ז ע״ב) דלילה ושבת זמן תפילין ולדידי׳ הוה תפילין מ״ע שלא הז"ג ונוהג גם בנשים כמ"ש (בעירובין שם) וממילא לדידי׳ מה שנשים פטורות ממ״ע שהז״ג הוא משום דהוה מצה שמחה והקהל ג׳ כתובים הבאים כאחד וא״מ כמ״ש בקדושין (שם) אליבא דר״י וממילא אין שום חילוק בין חולין לקדשים וכמו כן בקדשים פטורות ממ"ע שהז״ג מטעם זה בעצמו אפי׳ בלא מעוטא דבני ישראל וממילא לדידי׳ פטורות משריפת נותר ג״כ והד״ק הנז׳ לדוכתא דאיך אומר ר׳ יהודה דנותר הוה לאו הניתק לעשה הא הלאו כולל יותר מהעשה וע״כ כדברי דלא נקרא עשה שאינה שוה בכל רק אם העשה משונה משאר העשין בדבר זה כמו עשה דתמורה שמשונה משאר העשין שאינו נוהג בשותפי׳ אבל עשה שהז"ג שאינו נוהג בנשים לא מקרי עשה שאינו שוה בכל כלל כיון שכל עשה שהז"ג אין נוהג בנשים וממילא עשה דציצית מקרי עשה הש״ב.
עוד יש לתרץ קושיית הר"י שביבמות לדעת הפוסקים דלא הפקיעו הסדין רק מציצית תכלת לא מציצית של לבן. וממילא כיון שהתכלת אינו מעכב את הלבן הלא מקיים מצות לבן עכ"פ ומותר ללבוש הבגד גם לדעת הר"ש טרויש רק שחל עליו מ"ע להטיל בו תכלת וממילא לרש״י ורמב"ן ורי״ף ורמב״ם ושטת המתירין סדין בציצית של פשתים (כנ"ל ס"ט) ל״ק קושי׳ התוס' ואף להאוסרים אם נסבור כהרז"ה שהגזירה לא הי׳ רק על תכלת ואך כיון שאינו ראוי׳ לתכלת אינה ראויה גם ללבן וא״כ גזירתם לא היה רק על לבן וזה שוא״ת ואף שנגרר מזה דכל שאין ראוי לתכלת אינו ראוי גם ללבן זה דבר הנגרר ממילא מצד גזירתם אבל הם לא גזרו ע״ש.
והנה במג״א הקשה הא יכול להפקירן כמ״ש בשבת (דף קל"ח) הואיל ובידו להפקירן, מבואר דמותר להפקיר בשבת ולא הבנתי ראייתו דהא ר״א יליף לכל המצות שדחי שבת בין הם בין מכשיריהם דיליף לה מקרא ועז״א דמודה בצייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב, אחר שמדין התורה יכול הוא להפקירן ומ"מ י״ל שמדרבנן אסור להפקיר בשבת וכמ״ש בשעה״מ (פ"ח מה׳ לולב) בשם הריטב״א והפר"ח שאסור להפקיר בשבת ומ״מ גם אחר שגזרו שלא להפקיר בשבת אם עשה ציצית לטליתו חייב כיון שמדאורייתא יכול הוא להפקיר וגם למ״ש (בסק״א) דדיני התורה נמשכים אחר תקנת חכמים, וא״כ י"ל כיון שגזרו חכמים שלא להפקיר בשבת, הוה כאילו אינו ראוי להפקיר מה"ת מ"מ הא לדעת הר״י דבאין לו ציצית מצוי, יכול ללבוש הבגד, ורק לר"א ה"א שידחה שבת וממיל' הי׳ עובר בעשה כיון שיכול לעשות ציצית גם בשבת, אבל כיון שמדאוריי' יכול להפקירן ממילא אסור לעשות ציצית בשבת, כיון שי״ל תקנה בהפקר להפקיע א"ע מן המצוה, ממילא יכול ללבוש את הבגד אף אם לא הפקירו, כיון שא״א לעשות בו ציצית שאין עשייתם דוחה שבת, וממילא גם כשגזרו חכמים שלא להפקיר בשבת, מותר ללבוש את הבגד בלא ציצית גם לר״א ובל״ז כיון שעל כל המצות שדוחים שבת יליף להו ר"א מקרא, ממילא שפיר אומר דבציצית מודה דא״א למילף להם מקרא שידחו את השבת, כיון שמדין התורה יש להם תקנה בהפקר וכן מבואר מדברי הרמב״ן בחדושיו שהקשה אם ביטול חמץ מטעם הפקר הוא איך רשאי לבטל בשבת מבואר שאסור
להפקיר בשבת.
עוד כתב המג״א, דהא יש לו עצה שיתן את הבגד לאיש אחר במתנה ויחזור וישאלנו ממנו. וחוץ ממ"ש הוא ע"ז י״ל דהא זה היה הערמה הניכרת ונהי דבדרבנן שרי כמ״ש בשבת (דף קל״ט) ולזה סמכינן על עצה זו בטבילת כלים שהם דרבנן לרוב הפוסקים אבל לסמוך על הערמה זו ללבוש בגד בלא ציצית שהוא איסור דאורייתא אין להתיר (וכבר כתבו הפוסקים ובראשם התב"ש שאין להתיר למכור הבהמות שיאכלו חמץ בפסח, דהוה איסור דאו׳ ואין מועיל בו הערמה) אולם קושיית המג״א קאי לפי שטתו שסובר דבשבת מותר ללבוש בגד ד״כ בלא ציצית כדעת הר"י רק מדרבנן אסור ובזה שפיר מהני הערמה זו, ובזה ניחא מה שיש להקשות על תירוץ המג״א שכתב דבשבת אסור ליתן מתנה דהוה כעין מקח וממכר, ועדיין נשאר קושי' זו עמ"ש בש"ע דבחול אסור ללבוש הבגד אמאי לא יעשה עצה זו. ולפ״ז י״ל דבחול שיש איסור מדאו׳ אם לא יעשה ציצית בבגדו, הערמה כזו אסורה אך לפ"ז מאי ראי' מייתי (שם) ממ״ש בשבת הואיל ובידו להפקירן, ולא אמר הואיל ובידו לתתו במתנה ויחזור וישאלנו ממנו וקשה הא לדעת ר״א, אם נאמר דציצית דוחה שבת, ממילא גם בשבת יש איסור תורה אם אינו עושה ציצית בבגדו ואיך יוכל לומר הואיל ובידו ליתנו במתנה, הא באיסור תורה לא מהני הערמה הניכרת וצ״ע.