ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן יב
סעיף א
ס"ק א
אם נפסקו. שני הדיעות המובאים בש״ע הם האחת דעת הרא״ש השנית דעת ר״ת וקודם נבאר מה דעת הרמב״ם בזה ז״ל הרמב"ם (פ"א מה׳ ציצית) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר ובסוף הפרק כתב וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק החוט מעיקרו אפי׳ בחוט א' פסולה עכ"ד. והכסף משנה והב"י הרבה לתמוה עליו דממ״ש תחלה נפסק הלבן ונתמעט עד הכנף כשר משמע אפי׳ נפסק החוט מעיקרו כשר ועוד הרבה לדקדק עליו עיי״ש בארך וכתב לפרש דברי הרמב"ם בדרך אחד דס"ל להרמב"ם דאם נפסק מין אחד דהיינו שנפסק תכלת ונשאר לבן או בהפוך אפי׳ נפסקו מעיקרם כשר דכיון שנשאר המין השני מגין האחד על חברו וזה דוקא בזמן שהי׳ תכלת נוהג אבל בזה״ז שאין נותנים אלא ד׳ ציצית לבנים אפי׳ חוט אחד שנפסק מעיקרו פסול ואם נשאר כדי עניבה אפי׳ נפסקו כולם כשר עכ"ד ויש להקשות לפ״ד דאפי' בנפסק חוט אחד מעיקרו בצד הסמוך לכנף אע״ג דכמאן דליתי' הוא כיון שנפרד מהכנף כשר א״כ מ״ט אמר במנחות (דף מ') שגזרו על הסדין שלא לעשות בו ציצית משום קלא אילן (ולדעת הרמב"ם לא גזרו רק על התכלת כנ"ל ס״ט) הלא הי׳ להם עצה טובה שיקיימו מצות לבן ותכלת ושיהיו בטוחים מן גזירת קלא אילן ג"כ דהיינו שיעשו בו ציצית לבן ותכלת ביחד וקודם לבישה יגרדמו את התכלת מעיקרם וממילא קיימו מצות תכלת כיון שהי׳ בו תכלת בשעת עשיית הציצית וגם אין בו חשש כלאים כיון שעקר אותם מן הטלית מעיקרם ואף שנאמר דנהי שמכשיר הרמב"ם בנפסקו מעיקרם עכ"פ צריך שיהיו החוטין דבוקים בהדדי וע"י שדבוקים זל״ז כשרים אע״פ שאינם מחוברים אל הטלית מלבד שדבר זה לא ניתן להאמר כלל דכיון שאינם דבוקים להטלית מה בכך שדבוקים זה בזה הרי הם כמאן דליתא ויכול לשומטם לגמרי מ״מ קשה לפמ״ש הטור ביור״ד (סי׳ שי"ן) לדעת הרמב"ם דתכיפה אחת עם קשר הוה חיבור לענין כלאים וממילא לשטתו א״צ בציצית רק קשר אחד (עי׳ במג״א ס׳ י״א סק״ג שכ"כ לשטת העיטור) והשתא כיון שיפסיק את התכלת מן הכנף אף שיהיו אח״כ עדיין מחוברים ע״י הקשר אל הציצית הא קשר אחד בלא תכיפה אינו חיבור וממילא לא יהי׳ כלאים וגם יקיים היטב מצות תכלת ולכאורה י״ל בזה דהא כיון שאין כשר בנפסק מין אחד לגמרי רק אם מטיל תכלת ולבן אבל במטיל ארבע חוטין ממין האחד ונפסק אפי׳ אחד מעיקרו פסול ממילא א״א בתקנה זו דעדיין יש חשש בהפוך שמא יהיו אילו השני חוטין קלא אילן ממילא הוה כמטיל לבן לבדו ואם יגרדם השני חוטין יהיו הציצית פסולים וילך בבגד של ד״כ בלא ציצית ולא מבעיא למה שכתב בתר״י (בריש ברכות) דמה שכתב שם דזמן קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד אמרו, שאם לא קרא קריאת שמע עד חצות לא יקרא עוד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת בשוא״ת עד כאן דבריו. הרי דאף על גב דכל החשש והגזירה דשם הוא כדי שיקדים לקרות קריאת שמע ולא יאנסהו שינה וגזרו שלא יקרא ק״ש כדי שיקרא ק״ש, וה״ה כאן גזרו שלא לעשות ציצית תכלת בסדין כדי שלא ילך לפעמים בבגד בלא ציצית לגמרי אלא אף לדעת החולקים על תר״י וס"ל דלא הפקיעו ממנו רק הברכות שהם דרבנן ומשמע דס"ל דלא גזרו רבנן לבטל דבר מצוה כדי שבפעם אחר יקיים אותו מצוה בעצמה מ״מ כאן שייך שפיר גזירה זו דהא כשיהיו הציצית פסולים והוא יסבור שהם כשרים יצא בהם בשבת לר״ה (ועי׳ בסי״ג חקרתי אם חייב חטאת ביצא לר״ה ולא ידע שהם פסולים וגם כל העולם אין יכולים להבחין כיון שאז הם מנוי הבגד) ועדיין קשה למה שהבאתי באר״י (ס"י ס״ק ג') דעת הר״ן בחדושיו (פרק הנחנקין) לדעת הרמב"ם שיכול לתת חוטין בציצית כמה שרוצה דאין לחוטי הענף מנין מה״ת עדיין הי׳ להם עצה נכונה לעשות חמש חוטין כפולים בבגד (לדעת הרמב"ם שתכלת הוא רק חוט אחד) ויהיו ארבע של פשתים ואחד של תכלת ואח"כ יגרדמו התכלת מעיקרו דהשתא ממ"נ כשר שאם הי׳ זה החוט תכלת קיימו מצות לבן ותכלת כיון שהיה בו תכלת בשעת עשי׳ ואם הי׳ של קלא אילן קיימו עכ"פ מצות לבן כיון שנשארו עדיין ארבעה חוטין כפולים אמנם י״ל בזה (דאם חוט הא׳ הי׳ של קלא אילן ממילא הי׳ כלאים שלא במקום מצוה) כמה שהוכחתי לקמן (סי״ח) שדעת הרמב"ם דאם מטיל לבן של צמר בטלית של פשתים אסור מדאורייתא משום דאפשר במינו וממילא הוה כלאים דאוריי׳ ולא היו הציצית ראוים תחלה בשעת עשי׳ ואם כן אחר שמגרדם הקלא אילן הציצית פסולים משום דשעת עשייתן בפסול הי׳ והו״ל תולמ"יה בפסול.
ובאמת אני מסתפק בזה אם עשה ציצית פשתים לטלית של פשתים וחוט אחד הי׳ כלאים דהיינו שהיה קשור בראשו קצת חוט צמר ואחר שעשאו בבגד הסיר החוט צמר הקשור בו אם הציצית כשרים כיון שאין בהם כלאים עתה, או שנאמר כיון דבשעת עשי׳ לא היו ראוים ללבישה הו״ל תולמ״ה ומקום הספק הזה אם נאמר דמ״ש ר״ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב אף שהוא מן התורה מ״מ אם עבר ודחה הל״ת עכ"פ קיים המצוה רק שגם עבירה עשה אבל עשיית המצוה מקרי עשי׳ מעליתא או לא:
ולכאורה יש לפשוט זה ממ״ש הריב"א בתוס׳ חולין (דף קמ״א) דאף דאין עשה דוחה ל״ת ועשה מ״מ לא הי׳ לוקין עליו אלמא דאע״ג דבענין זה לא ניתן הלאו לדחות דהא עשה מעכבו מ״מ כתבו דלא הי׳ לוקין דהא מ״מ עשה מצוה ואף שעשה איסור מצד העשה וגם מצד הלאו לפי׳ התוס׳ שם דרק לא הי׳ לוקה אבל לאו עבריה (ועי׳ תו׳ פסחי׳ (דף (מ׳ וד"ה אחרישה) [מ"ז ד"ה כתישה]) מ״מ הא קיים מצוה ג"כ ועוד ראי׳ ממ״ש הר׳ ירוחם (הביאו ב"י לעיל ס״יא) דמ״ש בגמ׳ ע״מ שמק׳ ולא יהיה אלא לבן ומתרץ כיון דאפשר במינו כדר״ל הוא דוקא אם מוצא מינן אבל אם אינו מוצא מינן יכול לעשות כלאים דכלאים הותרה אצל ציצית וכדברי הרי״ו כתב הרשב"א בחדושיו ליבמות שמ"ש חוטי צמר פוטרין בשל פשתן הוא בדלית לי׳ ממיניה, ואף שהתוס׳ שם לא כתבו תי׳ זה (ועי׳ שם ובכתובות דף מ׳ ועי׳ לקמן סי״ח) אין ראי׳ דפליגי בזה על רי"ו די״ל שהי׳ דוחק אצלם לאוקמי מלתא דרב יהודא ושמואל בדלית לי׳ ממינו דהא סתמא קאמרי וכל כה״ג הו״ל לפרושי: והשתא אם איתא דהיכא דאפשר לקיים שניהם ועשה המצוה ע״י עבירת ל״ת לא קיים המצוה כלל איך שייך לחלק בין אית לי׳ ובין לית לי׳ כיון דהשתא אם ברגע זאת יזדמנו לו ציצית פשתן והוא עשה ציצית צמר לא קיים מצוה כלל איך יוכל לעשות אותם כשאינם בידו היום ולמחר יזדמנו לו ציצית פשתים ויפסלו ציציותיו ואם לא יעשה למחר ציצית אחרים, ואחרי מחר שוב לא יהיו לו ציצית פשתים פעם שנית יפסלו הציצית משום תולמ״ה כיון שהיו פסולים פעם אחת זה מביא לידי גיחוך וכדברי הרי״ו מבואר בשבת (דף קל"ג) ואביי אליבא דר״ש (דדבר שא״מ מותר) האי בשר מאי עביד לי', באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא דקא מתכוין ואי איכא אחר לעביד אחר כדר״ל וכולי דליכא אחר אלמא דאע"ג דאם יש אחר יש לאחר לעשות ולקיים שניהם כיון שאינו מתכוין מ״מ בדליכא אחר היום התירה תורה לעשות באיסור (דאף שיל״ח דמילה שאני שאם לא ימול היום יבטל מ״ע שיש בה כרת דהא כל יומא מלתא אחריתי הוא ומ״ע בפ״ע ז״א דהא תינח לדעת הרמב"ם (פ"א מה׳ מילה) שבכל יום עובר באיסור כרת אבל לדעת הראב"ד שם דאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד א״כ גם שם יוכל להמתין עד שימצא אחר [והתימא על ב״י שהשיג שם על רי״ו דאע״ג שאינו מצוי לו ממינו כיון שאפשר לקיים שניהם אילו הי' מצוי לו לא דחינין הל״ת וזה היפוך הגמ' הנ"ל ויש לפרש דברי הב״י כי כבר הקשו האחרונים דאיך ילפינן (הכלאים) [ארצות החיים זולצבאך: מכלאים] בציצית שעשה דוחה ל״ת הא בעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה וכאן אינו בעידנא עוד ק' למ"ש בכתובות (מ') דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל אינו דוחה ל״ת א״כ גם כאן הא אין חיוב לעשות דוקא בגד ד״כ עם ציצית וליכא לעשה כלל ותי' דכלאים הותרה לגמרי אצל ציצית ואם נאמר כר' ירוחם דהיכא דאפשר למצוא היום אין נדחה ממילא כלאים דחוי' אצל ציצית ולא היתר גמור דוגמת מ"ש ביומא (דף ז') מאי ביניהו לאתויי טהורין ממשמר אחר דאם טומאה הותרה בציבור א"צ לאהדורי אטהורים כלל וא״כ גם כשאינו מוצא למחר לא ידחה כיון דאינו בעידנא, או מטעם כיון דיכול לומר לא בעינא לבגד ד"כ כלל] ועי׳ רשב"א שבת (דף כ״ח) בשם רמב"ן דכ"מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהם דוקא היום אבל לא למחר וזה כדברי הרי״ו ובל"ז תי׳ רי״ו נכון דהא הוא מתרץ דמ"ש שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרין של פשתן מיירי דליכא צמר ושמואל הא ס״ל ציצית ח״ט הוא וכל רגע עובר במ״ע.
עוד ראי' ממ״ש בפסחים (דף (מ״ו) [מ"ז]) ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסות דם צפור וק' לתרץ שי״ל עפר תחוח מכ"ז מבואר דמכ"מ עשה המצוה ג״כ רק שעבר על ל״ת אבל קיים עשה והשתא הדק״ל דהי' להם עצה נכונה ע״י שיתנו ד׳ חוטין כפולים של צמר ואחד תכלת ויגרדם התכלת עוד קשה לי לפי' זה ממה שמק׳ בגמ׳ על מה שגזרו על סדין בציצית משום קלא אילן ולא יהי' אלא לבן. וקשה הא אף שנאמר דגם ציצית לבן של צמר מותר בפשתן מ״מ יצא מזה איסור כלאים אם יפסוק אח״כ חוט אחד מעיקרו דהשתא דהוא יסבור שהוא תכלת ממילא בנפסק אפי' מין אחד כולו כשר וכיון שבאמת הוא קלא אילן הוה כאילו ארבע ציצית לבנים ופסול בנפסק חוט אחד והוה ציצית פסולים וא״כ שאר שלשה הציצית שלובש הם כלאים שלא במקום מצוה.
ביותר קשה עמ״ש הב"י תחלה דגם מ"ש בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים מיירי שנפסקו החוטין של מין אחד מעיקרם (ומש) [ארצות החיים זולצבאך: ומ"ש] אח״כ וכמה שיעור גרדומין קאי היכא שנפסקו כל החוטין דא״כ איך יפרש מ״ש שם אח״כ אמר רבה ש״מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא דא״א ל״צ הא דאמרי בני ר׳ חייא גרדומי תכלת כשרים וגרדומי אזוב כשרים כיון דאשתרי לי׳ עלאי אשתרי לי׳ כולהו והשתא בשלמא אם בני ר״ח מיירי שנשאר כל שהוא מן החוטין ניחא דאע״פ שבמקום קשר עליון נפסקו עדן קיימים תחת הקשרים שאחריהם ומחוברים להבגד אבל אם בני ר׳ חייא מיירי בנפסקו מעיקרם בצד שמחוברים להטלית מה יועילו יתר הקשרים כיון שנפסקו למטה מכל הקשרים וכך לי קשר העליון כמו קשר התחתון כיון שהם פסוקי׳ למטה מכולם עוד ק׳ לפרושו זה ממ״ש שם (בדף ל״ט) אמר רחב"א אמר רב נפסק החוט מעיקרו פסולה יתיב ר״נ וקאמר להא שמעתתא איתבי׳ רבא לר״נ וכולי מאי לאו גרדומיו דאגרדם אגרדומי וכו׳ והשתא אם הפי׳ של נפסק החוט מעיקרו היינו מהמין השני מה הי' ס״ד של רבא שבא להק׳ הכי עלתה ע"ד שאם יפסק כל חוטי הציצית בראש המחובר אל הטלית יכשרו הא אין כאן גדיל ובטלו כל הציצית סוף דבר פי׳ זה אינו עולה יפה.
נשובה נא ונחקורה פי׳ השני של הכ"מ והב"י שרצה להשוות דעת הרמב"ם עם דעת ר״ת דהיכא דאגרדם אחד מן המינים כשר אם נשתייר כדי עניבה ומ״ש בסוף הפרק וכן אם נתמעטו חוטי הציצית ונשתייר מהם כדי עניבה כשרים היינו שנתמעט מין א׳ וכן מ״ש בראש הפ׳ ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף היינו עד ולא עד בכלל שנשאר בו כדי עניבה ואם נפס׳ החוט מעיקרו פסול ומסיים בה ולפ״ז דעת הרמב"ם כדעת ר״ת ולפ״ד אדרבא לפי דרך זה יהי׳ דברי הרמב"ם כדעת הר"י והרא״ש דהא דעת הרמב"ם דא״צ לעשות בציצית שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת כמ״ש (בפ"א מה׳ ציצית) ז״ל לוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הכנף וחוט זה הוא הנקרא תכלת וכתב עוד ויהי׳ א׳ משמונה החוטין תכלת והשבעה לבנים ממילא כיון שבנפסק הלבן כשר ממילא אפילו נפסקו כל השבעה חוטין ונשתייר בהם כדי עניבה כשר לשטתו ממילא ה"ה בלבן העומד במקום תכלת אפילו נפסקו כולם ונשתייר כדי עניבה כשר דהא צ"ל ג״כ דחוט אחד במקום חוט תכלת קאי ואם יאמר דבזה ישתנה כשמטיל לבן שצריך שישארו שני חוטין שלמים במקום תכלת מלבד שאין לו טעם עדיין ישאר הקושיא שהקשיתי לדרך הראשון אמאי מק׳ ולא יהי' אלא לבן הא יצא רעותא אם יתגרדמו השבעה חוטין וחוט הקלא אילן ישאר שלם דהם יסברו שהוא חוט של תכלת ויכשירו הציצית ובאמת כיון שעומד במקום לבן הציצית פסולים וילבשו בשאר הציצית כלאים שלא במקום מצוה וע״כ לפי׳ זה דין הלבן לבדו כדין הלבן כשיש עמו תכלת ממילא אפי׳ נפסקו כל הז׳ חוטין ונשאר בהם כדי עניבה כשר וה״ה שי״ל בנפסק השביעי ונשאר בו כדי עניבה כשר ג״כ דהא הוא רק ראש אחד ומתאחד עם הראש השני הלבן ומה לי בנפסק מצד זה או מצד זה והשתא לפי פי׳ זה דברי הרמב״ם מותאמים עם דברי הרא״ש וגם מדוקדק יותר למעיין דהא כתב סתמא בסוף הפרק אם נתמעטו חוטי הציצית ומשמע אפילו נתמעטו כולם אך זה מיירי בזה״ז דעושה לבן לבדו ובתחלת הפרק כתב דין העושה לבן ותכלת ובסוף הפרק דין העושה לבן לבדו ופי׳ זה מחוור מאד בדברי הרמב״ם.
ודעת רש״י נראה שיעלה ג"כ להלכה כשטת הרא״ש, כי עמ״ש רבא ש״מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, פי׳ תוס׳ בשם רש״י שרבא חולק אדשמואל וס״ל דא״צ כדי עניבה, והמעיין פרש״י שם (ובדף מא) שמפ׳ אין ציצית אלא משהו קאי אגרדומין ויותר מבואר מדבריו בס׳ הפרדס, משמע דמפ׳ הא דבני ר׳ חייא בנפסקו כל החוטין (וע״ז גרס כיון דאשתרי לי׳ עלאי ולפי׳ ר״ת הגי׳ כיון דאשתרי חד עיי״ש) והנה (בדף ל״ט) מק׳ רבא לר״נ דאמר נפסק החוט מעיקרו פסול מהא דתניא שיריו וגרדומיו כ״ש ומשני דה״ק שירי גרדומין כ"ש, ומק׳ ולתני שירי גרדומיו, ומשני קמ״ל דצריך שיעור לגרדומין כדי לעונבן. והשתא לרבא דס״ל דא״צ שיעור כדי לעונבן, ממילא גם נפסק מעיקרא, שהוא לפרש״י ראש המחובר בטלית, ג"כ כשר ולפ"ז נ׳ שיסבור בזה כדעת הרא״ש שזה דוקא אליבא דרבי דאמר התכלת מעכב את הלבן דלדידי׳ א׳ מגין על חבירו אבל לדידן פסול גם לרבא (ובזה יש לישב מה (שהקה) [ארצות החיים זולצבאך: שהקשו] התו' (דף מ׳) עמש״ש אמר רבי א״כ למה אסרו׳, גזירה משום קלא אילן ולא יהי׳ אלא לבן, ומקשה תוס׳ הא לרבי קיימינן, והוא ס"ל התכלת מעכב את הלבן, ותרוצם דאנשי ירושלים לא ס״ל כרבי דחוק: ולפ״ז ניחא דע"כ אנשי ירושלים לא ס"ל כרבי דאם הי׳ ס"ל כרבי הי׳ להם עצה לגרדם התכלת וכנ"ל והי' מקיימים מצות תכלת ולבן) והשתא אף דס״ל לרבא לשטת רש״י דא"צ כדי עניבה הא שמואל ור״נ פליגי והלכה כמותם וממילא אפי׳ אגרדמו כל החוטין כשר לשטת רש"י שנשאר כדי עניבה וכדברי הרא"ש.