ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן יא
סעיף א
ס"ק א
צריך שיהיו טוין לשמן. פלוגתא דרב ושמואל במנחות, ופסקו הרי"ף והרא"ש והתוס׳ והרמב"ם דאף מן הסיסין פסולה, משום דבעינין טוי׳ לשמה ובגמ' אומר שם דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן, דרשב"ג סובר דתפילין צריכין עיבוד לשמן ורבנן סברי דא״צ עיבוד לשמן, וסבר שמוא' כרשב"ג וכמו דבעי עיבו׳ לשמן כן בעי טוי' לשמה ורב סובר כת"ק דא״צ עיבוד לשמן והרי״ף פסק לענין עיבוד כת״ק דרשב"ג דא"צ עיבוד לשמן ובציצי׳ פוסק כשמוא' ונמצא שפסקיו סותרים אהדדי וכתב הרמב״ן דמ״ש תנאי הוא. הוא קודם שידע מסוגיא דסוכה דבסוכה מק׳ וב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב וכולי ומשני שאני התם דא״ק גדילים תעשה לך לשם חובך ומק׳ הא אצטרך למעוטי גזולה ומסיק שזה יליף מועשו להם משלהם אבל למאי דמסיק בסוכה דמקרא דלך יליף לשמה ממילא אף לת"ק דבתפילין לא בעי עיבוד לשמה. בציצית בעי משום דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך ולפ״ד י״ל בזה משום דבמנחות שם הביא תרי לישני אליבא דרב דר״י אמר רב דציצי׳ בנכרי פסולה ורב מרדכי אמר רב דציצית בנכרי כשרה דכתיב ועשו להם ציצית ועשו להם אחרים והשתא הסוגיא דמנחות אזלא לרב מרדכי דס״ל אליבא דרב דציצית בנכרי כשרי׳ ואצטריך ועשו להם להכשר נכרי שיעשו להם אחרים ולא מוכח מלהם למעט גזולים וא״כ גדילים תעשה לך מורה למעט גזולים משלך ולא משל אחרים וע״ז ציצית דומה לתפילין ולת"ק דלא בעי עיבוד לשמן. גם בציצית לא בעי טוי׳ לשמה אבל בסוכה אזיל לשטת רב יהוד׳ א' רב דציצי' בנכרי פסולים ומיותר להם למעט גזול ולך לשם חובך ממילא אף לת"ק דלא בעי בתפילין עיבוד לשמן בציצית מודה משום דכתיב לך ועי׳ בר"ן גיטין (דף מ״ה ע״ב) כתב היפוך מדברינו אלה והנה בסנהדרן (דף מ"ח) בסוגיא דהזמנה מלתא מבואר שם לשיטת רש״י דלאביי דהזמנה מלתא היא צריך עיבוד לשמו ולרבא דס״ל הזמנה לאו מלתא א״צ עיבוד לשמו כי העיבוד הוא ההזמנה ולאו מלתא הוא שיצטרך לעשותו לשמו מהשתא כיון שבדין הזמנה מלתא הלכא כרבא דהזמנה לאו מלתא הוא ממילא הלכה כת״ק דרשב״ג אבל לפי שפסקו רוב הפוסקים כרשב"ג דתפילין צריכים עיבוד לשמן צ״ל דמפרשי כפי' ר"ת ור״ח דמפרשי להיפוך דלרבא דהזמנא לאו מלתא הוא לא די בהזמנה גרידא וצריך עיבוד לשמו שהעיבוד הוא מעשה חשובה מהזמנה ואביי דסבר הזמנה מלתא די בהזמנה לבד וא״צ עיבוד לשמו וכ"כ בעל המאור לישב שטת הגאונים דפסקו כשמואל דמפרשי כפי׳ התוס׳ אמנם מ״ש בסוף דבריו דלא פליגי רשב״ג ות"ק רק בעור הטלאי אבל בקלף הכתיבה דהוא גוף הקדושה. לכ״ע צריך עיבוד לשמו דבריו צ״ע. דאדרבה הא גוף הקדושה גם לרבא הזמנה מלתא. וממילא לפי התוס' א״צ עיבוד לשמו דסגי בהזמנה לחודי' (ולפי׳ התוס' צ״ל באמת דס״ל כמ״ש הרמב״ן במלחמות דגם גוף הקדושה לא ילפינן מעגלה ערופה רק היכא דכתיב שם או דס״ל דגם קלף הכתיבה אינו גוף הקדושה דפרחה כתב פרחה קדושתי׳) אבל לשיטת רש"י דבר זה ניתן להאמר דבגוף הקדושה מודה רבא ות״ק דרשב״ג דהזמנה מלתא הוא. (ובזה ניחא האי דאתא לקמי׳ דר׳ אבוה גיטין דף נ"ד) ומוכרח דהרז"ה אומר כן לשטת רש״י לישב דברי הגאונים וס״ל כדעת הרשב״א דציצית הוה גוף הקדושה וגם רבא מודה (עי׳ לקמן סי׳ כ"א) אך לפ״ז קשה למה אומר במנחות תנאי הוא, הא יכול שמואל לומר אנא דאמרי אפי׳ כת״ק דהא בגוף הקדושה גם רבא מודה וצ״ע כוונת בעה"מ בזה, עכ"פ בזה יש מקום לישב שיטת הרי״ף ושיסבור דציצית הוה גוף הקדושה וכמ״ש כן גם הרשב"א (בחדושיו למס׳ סוכה) ורשב"ג דמיירי בעור הטלאי וזה רק תשמישי קדושה כמ״ש בעה״מ, ובזה לחוד פליגי רשב"ג ות"ק דרשב"ג ס"ל הזמנה מלתא היא ות"ק סבירה ליה הזמנה לאו מלתא הוא. אבל בציצית כ"ע מודו דבעינן טוי׳ לשמה משום דהוא גוף הקדושה ובפלוגתת אביי ורבא בסנהדרין שם אומר ורבא מ"ט לא יליף מעגלה ערופה משמשים ממשמשים יליף לאפוקי ע״ע דהיא גופיה קדושה, וממילא בציצית דג"כ הם גופא קדושה גם רבא מודה, ומ״ש במנחות תנאי הוא, כי מה שלאביי הזמנה מלתא הוא אפי׳ במשמשי קדושה ולרבא בגוף הקדושה דיליף מע״ע הוא דוקא אם נאמר כר׳ ינאי, דס״ל דע״ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה והזמנה מלתא הוא אבל לרבא בכריתות (דף כ"ה) ולר׳ יוחנן (בפרק אותו ואת בנו) דס״ל דעריפתה אוסרתה, ממילא גם בגוף הקדושה א״א למילף דהזמנה מלתא הוא דהא בע״ע עצמו הזמנה לאו מלתא ודומה ציצית לטלאי של תפילין, והשתא י״ל דכיון שלא ידעינן רב ושמואל איך ס״ל אם כמ״ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה או כמ״ד עריפתה אוסרתה ומדברי רב שסובר דלא בעינן טוי׳ לשמה אע״ג דבגוף הקדושה כ"ע מודו וצ"ל דס״ל דעריפתה אוסרתה, וממילא לרב מוכרח דתנאי הוא ותליא בפלוגתא דרשב"ג ות״ק. ושמואל דלא ידעינן איך ס"ל, ועכ״פ אפי׳ אם יסבור דעריפתה אוסרתה איכא רשב"ג דקאי כוותיה, אבל בסוגיא דסוכה דשם מקשה אשמואל גרידא ניחא יותר שנאמר דשמואל ס"ל כהלכה דפסק הרמב"ם (פ״י מהל׳ רוצח ה״י) דירידתה לנחל איתן אוסרתה וממילא בגוף הקדושה כ"ע מודים דהזמנה מלתא הוא, לז"א דשמואל ככ"ע ופסקי הרי"ף נכונים דבציצית שהוא גוף הקדושה פסק כשמואל וכרשב"ג דבזה גם רבא מודה, אבל בעיבוד שהוא משמשי קדושה פסק כת״ק משום דרבא קאי כוותיה דס״ל דהזמנה לאו מלתא לשיטת רש"י, ועוד י״ל בדרך הנ״ל, ע״פ מ"ש התוס׳ בסנהדרין שם עמ״ש דאביי ס"ל הזמנה מלתא דיליף מע״ע ורבא ס״ל הזמנה לאו מלתא דיליף ממשמשי ע"ג, ומקשה ורבא נמי נילוף מע״ע. ומשני משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהוא גופא קדושה והק׳ התוס׳ מאי מק׳ על רבא והא רבא עצמו ס״ל בכריתות (דף כ"ה) דעריפתה אוסרתה. ותי׳ דמ״ש ורבא מ״ט לא גמר מע״ע היינו שיגמור מע"ע דהזמנה לאו מלתא וקשה לפ״ז דא״כ מאי משני משמשין ממשמשין גמר הא כ"ש דיש למילף משמשין מגוף הקדושה דאם בגוף הקדושה הזמנה ל"מ כ"ש במשמשין והרשב"א בחדושיו (פ"ק דסוכה) כתב דשלש חלוקות בדבר דרבנן דרשב״ג ס״ל דאפי׳ בגוף הקדושה א״צ הזמנה בתפילין ולא משום דהזל״מ הוא דהא בגוף הקדושה כ״ע מודים דהזמנה מלתא הוא אלא דהכי גמירי בתפילין לבד ורשב"ג ס״ל דאפי׳ ברצועות תפילין צריך עיבוד לשמן משום דהז"מ הוא וברייתא דאמר לאומן עשה לי תיק לספר ס״ל דגם תפילין בעי לשמה בדבר שבקדושה עצמה, וקיי״ל כרשב"ג בדבר הקדושה עצמה כגון טלאי של תפילין וה״ה ציצית אבל לא ברצועות משום דהזל"מ. עכ"ד בקוצר. ביאור דבריו דהוא ס״ל דמ״ש עד שיעבדם לשמן הוא מלתא אחריתי (ולא גריס אע״פ שלא עבדו לשמו רק שיעבדם (עי׳ במלחמות ה') וס"ל דקאי אכל מילי דתפילין בין אקלף של כתיבה בין עור הטלאי בין הרצועות ורשב"ג ס״ל דבכולהו צריך לשמן אפי׳ ברצועות ות"ק ס"ל דבכלהו לא בעינין לשמן אפי׳ בעור הכתיבה ולפ״ז צ״ל דמ״ש בסנהדרין תנאי הוא אין הפי׳ דהיינו ת״ק ורשב״ג דהא הת״ק לאו משום הזמנה נגע בה דהא סובר דגם בגוף הקדושה א״צ לשמו רק דכן גמירי בתפילין וס"ל דסובר בפי׳ תנאי כמ״ש הרמב"ן פ״ק דסוכה דהיינו חד בברייתא דתיובתא וחד באידך ברייתא, ולפ״ד פלוגתא דרב ושמואל גבי ציצית לא תלי כלל בהזמנה אם מלתא הוא אם לאו דהא בגוף הקדושה לכ"ע הזמ״ה, ובשיטה זו יתישבו גם כן פסקי הרי״ף היטב, דבאמת במה שהוא גוף הקדושה כמו ציצית פסק כרשב"ג וכשמואל דזה אין תלוי בהז״מ, ובמה שהוא משמשי קדושה פסק כתנא קמא וזה אין סותר דברי שמואל, ואפשר להוסיף דרבא שסובר הזל"מ יפלוג בזה עם אביי, דאביי פי׳ דרשב"ג עד שיעבדם לשמו גם ארצועות קאי, ומוכיח דס"ל הז"מ, ורבא מפרש דלא קאי רק אטלאי ואקלף כתיבה ובזה כ"ע מודים דהזמנה מלתא הוא, ועי׳ היטב בסוגי׳ הגמ', בכל המקומות הנ"ל:
ס"ק ב
ויש מחמירין אפי׳ לנפצן לשמן. הנה למה שפרשתי לקמן (סי׳ י״ד) דעת הרמב״ם שסובר דעשאו שלא בכוונה כשרה משום דכבר עשה הזמנה טובה ע"י הטוי׳ וא״צ להזמין עוד ע"י העשי' דהא אם הי׳ הזמנה מלתא הי׳ די בהזמנה לבד ולא הי' צריך שוב עשי׳ לשמה וכן אף למאי דס״ל הזל"מ לפי׳ ר״ת ור״ח וצריך עשי׳ גמורה לשמה דהיינו הטוי׳ ממילא כיון דהטוי׳ מועיל דהוה הזמנה טובה א״צ תו הזמנה אחריתי ולפ"ז י״ל דלדעת המרדכי ואגודה דצריך לנפצן לשמן אם יסברו כהרמב"ם א"צ שוב טוי׳ בכוונה וכן לטעם השני שכתבתי לקמן שם דסתם עשי׳ לשמה עומד א״כ י״ל אם נאמר כמו שכתבתי (בסי׳ כ"א) לחד צד דהזמנה דציצית מועיל דאסור לשנותן למלתא אחריתי א״כ לדעתם דגם הניפוץ צריך לשמה ע״כ דהניפוץ הוה ג"כ הזמנה טובה וממילא אסור לשנותן אחר ההזמנה וקאי סתם הטוי׳ לשמה ובאמת הא מבואר דטוי׳ בעינין לשמן וצ"ל דניפוץ באמת לא מהני דכמו לאביי דאמר הזמ״ה אומר בסנה' שם דבטוו לארוג מודה דהזל״מ ממילא הניפוץ בצמר לענין ציצית הוה כטוו לארוג לענין תכריכי המת דמה דמחשבין הטוי׳ בציצית להזמנה טובה משום דאין בהם אריגה ועומדת הטוי׳ במקום אריגה וממילא הניפוץ עומד במקום טוי׳ בתכריכי המת וכיון דלאביי דאמר הזמ"ה לא מהני הזמנת הטוו לארוג ה״ה דלדידן דהזל״מ רק העשי׳ מלתא לא הוה העשי׳ מלתא לדידן רק במקום שההזמנה מלתא הוא לאביי וא"צ לנפצן לשמן וכן לשטת הרשב"א הנ"ל שעולה בשטת רש״י דלרבא דא׳ הזל״מ א״צ לשמה במשמשין רק בציצית מודה רבא לאביי דהז״מ וצריך לשמה ממילא זה דוקא בארוג לא בטוו לארוג דליכא למ"ד ולכן שפיר כתב הרמ״א דהמנהג להקל בניפוץ.
ס"ק ג
שיאמר בתחלת הטיווי וכולי או שיאמר לאשה. כ"כ במרדכי בהלכות ציצית (ע״ש ס׳ תתקמ״ט והגה בשם אז״ק) וכדברים האלה כתב המרדכי (בפ״ב דגיטין) והובא בש״ע אבה"ע (ס׳ קל״א סעיף ז׳) שיאמר הבעל לסופר כתוב גט לשם פלונית אשתי וכן יאמר הסופר בפיו כשמתחיל לכתוב הנני כותב לשם פלונית אמנם המעיין במרדכי שם כתב וז״ל ומיהו אי לאו הכי (ר״ל אם בס״ת סתמא לאו לשמו קאי) ודאי הי׳ צריך להוציא בפיו שכותב לשמן וכולי וכן גבי טוית ציצית ודאי צ״ל כן בתחלת העשי׳ או שיאמר לאשה טוה לי ציצית לטלית ותו לא צריך אע״ג דסתמא לאו לשמו קאי עכ"ד מבואר דמה שס"ל דצריך שיאמר בפי׳ הוא משום דס״ל דציצית דומה לגט אשה דסתמא לאו לשמו קאי ובאמת התוס׳ כתבו בהיפוך בע״ג (דף כ"ז) ומנחות (דף מ״ב ד״ה ואל) שהקשו למה במילה שצריך לשמה מכשיר בא״י והא בגיטין אומר א״י אדעתא דנפשי׳ קא עביד ותרצו דא״י עביד סתמא ובגט דסתמא לאו לשמו קאי פסול בא״י משא״כ מילה סתמא לשמו קאי וכ״כ בזבחים (דף ב׳ ע״ב) ובגיטין (דף מ"ה ע״ב) ובע״ג (דף כ"ז ע״ב) והקשו למה בציצית מכשיר רב בא״י והא בעי עשי׳ לשמה וכתבו דסתמא לשמו קאי וממילא א"צ שיאמר בפי' לשמו אמנם מדברי הרמב"ן (במלחמות פ"ק דסוכה) ומדברי הר"ן (פרק השולח) מבואר דלא ס"ל כסברת התוס׳ דשם כתבו דלרב מרדכי דמתני אליבא דרב דציצית באינו יהודי כשרה ס״ל לרב דלא בעינין עשי׳ לשמה ולדברי התוס׳ אין הוכחה כלל.
סעיף ב
ס"ק ד
טואם אינו יהודי. בשו"ת חכם צבי (ס"א) עמד בזה למה לא מהני בא״י בגט כשאומ׳ בפיו שכ' לשמו ומה לי בכוונת לבו שסותר למ"ש בפיו הא דברים שבלב אינם דברים ותירץ דאנן סהדי דא״י אדעתא דנפשי׳ עביד וכאילו פירש בפיו עכ"ד והנה סברה זו דאנן סהדי שיחשבו דברים שבלב כאילו פי׳ עי׳ תוי״ט (רפ״י דיבמות) תוס' נדרים (דף כ״ח ע״א) תומת ישרים (מאמר כל דאי פי"ג) שכתבו כן ומכאן קשה למ"ש הבית שמואל באבה״ע (ס׳ קכ"ג סק״ה) דהוה רק ספק שמא אדעתא דנפשי׳ עביד דלפ״ז עדיין קשה דהוה רק דברים שבלב דלא דמיא למברחת דלא הוי׳ דברים שבלב דשם גלוי לכל העולם וכאן רק ספק עוד ק׳ לפ״ד מאי הקשה הב"י ל״ל בני ישראל למעט א״י מעשיית ציצית הא בל״ז פסול משום דבעי עשיה לשמה הא נ״מ שיפסל מחמת ודאי לא מחמת ספק דהא להרמב"ם ספק מותר מה״ת דאף למ״ש (בס׳ ח׳ ס"ק ז') דבהאי גוונא הו״ל חזקת חיוב והוה הספק נגד החזקה מ״מ נ"מ באין לו ציצית אחרים או אם יש עוד ספק להתיר וצ"ע.
ס"ק ה
וצריכים שזירה. כן הסכימו כל הפוסקים לבד הרמב"ם כתב, אם רצה לעשותן שזורין עושה, והראב"ד בהשגות כ׳ עליו זה טעות דהא בספרי יליף תכלת תכלת ממשכן דצריך דוקא שזורין והרמב"ם השיב ע"ז בתשובתו לחכמי לוניל המובא במגדול עוז, [ובשו״ת פאר הדור (ס׳ מו)] דמ"ש בספרי דיליף תכלת ממשכן סתם ספרי ר״ש הוא וכיון שלא הוזכר דבר זה בתלמוד אין הלכה כמותו ותשובה זו מעוממת מאד כאשר תמה ע״ז הב"י דמה בכך דלא הוזכרה בש״ס הא אין חולק עליו בדבר הזה.
ולבאר דברי הרמב״ם ע"ד החידוד י״ל דהנה בבכורות (דף י"ז) אמר ראב"י הכל מודים שאין לוקין על צמר רחל בת עז משום כלאים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה אמר ר״פ הכל מודים שצמרו פסול לתכלת דכתיב צו״פ גדילים תעשה מה פשתים שלא נשתנה וכולי אמר רנב"י הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתן וכולי, וקשה דלפ״ז איך יליף מסמוכין להתיר כלאים בציצית הא צריך הסמיכות לדרוש מה פשתים שלא נשתנה שצמר רחל בת עז פסול לתכלת עוד קשה עמ״ש ביבמות (דף ד׳ ע״ב) להק' על ר"י ל״ל דכתב רחמנא סמוכים להתיר כלאים בציצית הא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ותנא דבי ר"י כל בגדים צו״פ וא"ר עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא והשתא ק' אם לא יכתוב סמוכין נאמר באמת כלאים בציצית אסור ומ״ש לעשות תכלת בבגדי פשתן היינו תכלת הבא מצמר רחל בת עז דהא אם לא יכתוב סמוכים לא נדע דצמר רחל בת עז פסול לתכלת וממילא דינו כצמר רחלים לענין ציצית ומ״מ לענין כלאים מותר עם הפשתן דדרשינין מה פשתים שלא נשתנה וכולי, אמנם נראה דבאמת לפמ״ש בבכורות (דף ה' ע״ב), במשנה דטמאה שילדה כמין טהורה אסור באכילה, וטהורה שילדה כמין טמאה מותר, דהכל אזלינן בתר אימי׳ ולא אזלינן בתר הולד כלל לשום דבר א״כ ממילא א"צ קרא למעט צמר רחל בת עז דאע"ג שהיא רחלה בתר אימי' אזלינין וצמרה הוא נוצה של עיזים רק לר׳ שמעון דסובר שם (בדף ז') דטמא היוצא מן הטהור טמא הרי דלא אזלינן בתר אמי׳ לגמרי לדידי' ה״א דרחל בת עז צמרה הוה כצמר רחלים דבתר דידה אזלינין ולפ״ז ר"פ שאומר הכל מודים שבא להחזיק דין זה אליבא דכ"ע לזה צריך להביא קרא ע״ז שיצדק גם אליבא דר"ש אבל לדידן דלא קיי״ל כר"ש בזה כמ"ש ביור"ד (ס׳ ס"ה) ממילא לא צריך קרא על צמר רחל בת עז, אך עדיין נשאר קושיא זו לר״ש דהא לדידי׳ צריך הסמוכות למעוטי צמר רחל בת עז ומנ"ל לדרוש להתיר כלאים בציצית ע"כ הוכרח ר"ש לדרוש הלימוד של תכלת ממשכן ושם מבואר דצמר רחל בת עז פסול דהוקש תכלת לבד דהיינו פשתים דצריך שלא ישתנה וא״כ אין גז"ש למחצה וילפינן גם לשזורין אבל לדידן אין הכרח ללמוד תכלת ממשכן ממילא א״צ שזורין עז"א דסתם ספרי ר״ש ור״ש לשטתו וזה רק לחדד.
ס"ק ו
שזירה. הב״ח דקדק מלשון הרא״ש והטור שכתבו וצריכין שזירה משמע דבדיעבד אם לא שזרם כשר, וכ״כ א"ר בשם הנ״ץ, ודבריהם תמוהים דהא לדעת ר"ת שהביאו התוס׳ בנדה (דף ס״א ע״ב) ויבמות (דף ד' ע״ב) שפי׳ דנוז היינו משזר, ואין חיוב שעטנז רק בשזורין, א״כ קשה למה הותר כלאים בציצית הא אפשר בלא שזירה, וכן מבואר קו׳ זו בתוס', ואף שהב״י ביור״ד (סי׳ שי״ן) כתב דדעת הרא״ש לא מכרעא אם סובר כר"ת דנוז היינו משזר, לא הי׳ לפניו הגהות הרא״ש על הר"ש סדר זרעים, ותוספת הרא"ש על מס׳ הוריות ששם החליט דנוז היינו משזר, וא"כ קשה הא משכחת לה ציצית בלא כלאים אם אינם שזורים, וע"כ דצריך שזורים לעכובא, הן אמת שקושיא זו קשה ג״כ על הרמב"ם, לפמ"ש הט״ז ביור"ד (סי׳ שי"ן) לפרש שדעת הרמב"ם דנוז היינו משזר, וא"כ הא הרמב"ם עצמו (פ"י מה׳ כלאים) כתב ומנין שכל אילו איסורים של התורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאי׳ בציצית, ואיך יפרנס דבריו בעצמו מ״ש שיכול לעשות חוטי ציצית בלא שזירה, והא תינח לנוסחא ערבית, שמצא הכ"מ והב״י בפי׳ המשנה להרמב"ם שגרס דהלכה כרב אשי בנדה (דף ס״א ע"ב) דא״צ שוע טוו ונוז ביחד רק באחד לבדו הוה כלאים מדאו' וחוטי ציצית טוים הם, אבל לפי הגירסא בפי׳ המשנה שלפנינו, דצריך שוע טוו ונוז ביחד, ולפי מה שגרס הטור ביור"ד (סי' שי״ן) בדברי הרמב"ם (פ״י מהלכות כלאים) דלבדים אינם כלאים, והב"ח החזיק על ידו, א"כ קושיא זו מתחוללת מאד כסער מתגורר בדברי הרמב"ם שהוכיח בעצמו מכלאים בציצית ותשובתו נשארה מעל. אולם בשום מצרף העיון בזה גירסת הטור ודברי הב"ח אינם נכונים בזה, ולא עליהם אני תמה אלא על כל האחרונים, הב"י והכ"מ והט"ז שכולם האריכו למצוא איך דעת הרמב"ם בזה, ונעלם מהם דברי הרמב"ם אשר הם סתומים במקומם, ומפורשים במקום אחר שהרי (בפ"י מה׳ עדות ה״ג) כתב בהדיא דמי שלבש כלאים שהוא או שוע או טוו או נוז כו׳ הרי שפתיו ברור מללו:
ואם יגדל בעיניך הלחץ אשר מצאו המעיינים בזה מדוע יעזוב הרמב"ם פסק הגמ׳ בנדה (דף ס״א) כמר זוטרא ואם מחק גירסא זו, מה עול מצא בה, הנה אעידה לי שני עדים נאמנים אשר על פיהם ראה למחוק הגי׳: האחד ברייתא דתו״כ (פ׳ קדושים) וז״ל, ובגד כלאים מה ת״ל לפי שנאמר לא תלבש שעטנז, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן ת״ל בגד. אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים ת״ל שעטנז דבר שהוא שוע טוו ונוז, עכ"ל וכבר עמדו ע״ז כל הראשונים להגדיל הפלא, הא לבדים הם שוע לבדם, עד שהרמב"ן הוכרח לומר שהמשל של לבדים לאו דוקא, והרא״ם אשר דחה דברי הרמב"ן אמר דברייתא זו אתיא כרב אשי, דאמר או שוע או טוו או נוז, וכבר צעק ע״ז בקרבן אהרן דאטו מר זוטרא דאמר דבעינין שוע טוו ונוז תנא הוא דיפלוג על ברייתא, (ויותר תימא על רש״י בפי׳ התורה (פ׳ קדושים) שהעתיק הברייתא הנ״ל כצורתה, ושוב ראיתי להר"א ממיץ בס׳ יראים שהביא ברייתא זו, ובמקום לבדים גרס שם דברים אחרים ופי׳ שלא נאמר דוקא בגד אבל פחות משלש על שלש אע״פ שהוא שוע טוו ונוז לא יאסור קמ״ל עכ"ד. אמנם גם לפני הרמב"ן ור׳ אברהם ן׳ עזרא והרא״ם וקרבן אהרן הי׳ ג׳ התו"כ כמו שהוא לפנינו, ולפ״ד פי׳ התו״כ כך הוא, שאומר (לפי שנאמר לא תלבש שעטנז יכול לא ילבש גם גיזי צמר ואניצי פשתן תלמוד לומר בגד אין לי אלא בגד) רצה לומר אבל גיזי צמר ואניצי פשתן אינם בכלל בגד, ומפני שמזה אינו יכול להוציא עדיין לבדים כי לבדים הם באמת בכלל בגד אומר (מנין לרבות את הלבדים) ר״ל שנרבה אותם לפטור כמו גיזי צמר, ת״ל שעטנז לאפוקי לבדים שהם רק שוע לבדם כי״ל בדוחק ומ״מ פשטות הברייתא מורה כדעת הרמב"ם דס״ל אפי׳ שוע לבדו הוה כלאים דאורייתא: זאת שנית מבואר כדעת הרמב"ם מירושלמי (פ"ט דכלאים) וז"ל נתני שוע ולא נתני טוו הווינא אמר הא טוו שרי מתניתין לא אמרה כן אלא אינו אסור משום כלאים אלא טוו וארוג נתני שוע ולא נתני נוז הווינא אמר הא נוז מותר מתניתין לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהם חוזרים לארוג נתני נוז ולא נתני שוע הוינא אמר הא שוע מותר מתניתין לא אמרה כן אלא הלבדים אסורים מפני שהם שועים עד כאן לשונו, ביאור דבריו שהקשה אמאי תני מתניתין כל השלשה הא כיון שאין צריך שוע טוו ונוז ביחד נתני רק חדא וממילא נדע כמו ששוע לבדו אסור, כן טוו או נוז לבדו אסור, ועל זה תירץ דהוה טעינן דרק שוע אסור, ועכ"פ נשמע דאו או קתני ולא בעינין כל השלשה. שני אלה הראיות אשר הניאו את לב הרמב"ם מגי׳ הנמצאת בידינו והסכים למחקה, ופסק הלכה כרב אשי [ובספרי תצא (פסקי רל"ב) הלבדים אסורים אע״פ שאין בהם משום ארוג יש בהם משום שוע ומשמ' דאסור מדאו' וזה כדעת הרמב״ם] ובאלה הדברים מצאנו ג"כ קצת ישוב לדברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל אשר הבאתי (בס״ק הקודם) שכתב דסתם ספרי שאומר שצריך שזירה ר״ש ואין הלכה כמוהו ועי׳ לעיל תמהתי ע״ז הא לא נמצא חולק בהדיא ולפ״ז י״ל דהרמב"ם סובר דהטעם שהספרי מצריך שזורים משום דס״ל דבעי שוע טוו ונוז ביחד כמר זוטרא, ונוז היינו משזר, וממילא מדשרי תורה כלאים בציצית מוכח דצריך שזורין, דאל״כ אין הציצית כלאים כלל מדאורייתא, וע״ז יליף דלבעי שזורין, ובזה ל״ק דלילף נמי דלבעי ששה כמשכן כמו שהק' הרמב"ם שם, דז״א דע״ז אין לנו הכרח אחר שיכריחנו על ככה. ולזה הרמב"ם לשטתו שסובר דא״צ שוע טוו ונוז ביחד וממילא לא מוכח מידי ממה דשרי רחמנא כלאים בציצית, פוסק דא״צ שזירה: ולא תתפלא אם נאמר שר״ש יסבור דצריך שוע טוו ונוז, ויפלגו אהדדי ברייתא דתו״כ והספרי להרמב"ם, דהא ע"כ מוכרח לומר הכי דאל״כ נשאר קו' הקרבן אהרן הנ"ל וכי מר זוטרא הסובר דצריך שוע טוו ונוז ביחד תנא הוא דיפלוג על ברייתא דתו״כ, ולזה נ״ל דגם מר זוטרא אשכח תנא אחריתי דקאי כוותי', ובזה ל״ק לשטת הרמב"ם דא״צ שזורין בציצית, א״כ למר זוטרא דסובר דצריך שוע טוו ונוז ביחד כלאים בציצית דשרי רחמנא המ"ל: ז״א דמר זוטרא יליף באמת תכלת ממשכן וסובר דציצית בעי שזורים לעכובא ובזה יש לישב מה שיש להקשות על הרמב״ם שסובר דא״צ שוע טוו ונוז ביחד, ממ״ש בשבת (דף לז ע״ב) שלשה דברים נאמרו באסטמא אין בה משו׳ כלאי׳ ופרש״י משו׳ שעשוי׳ כמין לבד ואינה טוי׳ והתו׳ פי׳ משום שהוא דבר קשה ובקשין לא גזרו רבנן, והשתא לדעת הרמב"ם שסובר דקשים רק להציע תחתיו מותר, וסובר דגם לבד הוה כלאים דאורייתא איך יפרש ברייתא דאסתמא ולפ"ז י"ל דס״ל שברייתא זו תסבור באמת כברייתא דספרי דצריך שוע טוו ונוז, והוא פוסק כברייתא דתו״כ, (ובאמת לרב אשי שסובר דאין צריך שוע טוו ונוז ביחד ל"ק מברייתא דאסתמא דרב אשי לשיטתו שאומר ביומא (דף ס"ט) בגדי כהונה קשים הם, ופי' רש״י אליביה קשים הם ומותרים אפילו בלבישה, ותוס׳ שם הקשה עליו דא״כ איך אומר בערכין (ג') כהנים איצטריך ליה מ״ד הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו וכו׳, אך לרב אשי מוכרח לומר דשרי אפי׳ בלבישה דאל"כ איך יפרש ברייתא דאסתמא, והגמרא שאומר כהנים איצטריך ליה הוא לדידן דס״ל להלכה (לשיטת רש״י) דצריך שוע טוו ונוז ביחד ובהכי מיושב קושיית הב"י ביור"ד (סי׳ ש״א) על רש״י דבביצה (דף י״ד) כתב בעצמו קשים הם ומותר לישב עליהם וסותר לדבריו שביומא, אך ביומא שכתב לר״א הוכרח לומר דשרי אפי׳ בלבישה, דמוכח לדידיה מברייתא דאסתמא, ולא כן לדידן, מוכח בהיפוך מסוגיא דערכין שאומר כהנים אצטריך ליה, וברייתא דאסתמא שאין בה משום כלאים היא מפני שאינה טוו) סוף דבר שמה שס"ל להרמב״ם שא"צ שזורים בציצית, אזיל לשיטתו שס״ל דא"צ שוע טוו ונוז, וממילא לדידן דצריך שוע טוו ונוז, ודעת ר״ת והרא"ש בפסקיו ובהגהותיו למסכת כלאים ובתוספותיו למס׳ הוריות וכן דעת הרמב"ן בפי׳ התורה ובחדושיו למסכת נדה דנוז היינו משזר, וכן דעת הרשב"א בתשובה (סי' ש"ס) והר"א ממיץ בס' יראים וכן נראה מדברי הסמ"ג ממילא ברור כשמש דחוטי ציצית בעי שזירה לעכב ואם לא שזרם פסול דלא כהאחרונים שהקילו בזה:
סעיף ד
ס"ק ז
אורך החוטין. בגמרא אומר ומשולשת ד׳ ופי׳ רש"י דקאי אענף שיהיה ד' אצבעות ונמצא הציצית שש אצבעות ור"ת פי׳ דקאי אגדיל נמצא הציצית י״ב אצבעות ונראה דכ״א הולך לשיטתו כי בגמרא מקשה ע"ז וציצית מי אית לי׳ שעורא והתניא אין ציצית אלא משהו וכולי ואמרו ציצית אין לו שיעור ומשני אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה ופי׳ רש״י והא דקאמר אין ציצית אלא משהו קאי אגרדומין ולפ"ז רש״י הולך לשיטתו שפי' (בדף ל"ח ע״ב) אהא דבעי בגרדומין כדי עניבה שצריך כדי עניבה מן הענף וא״כ א״א לו לפרש דמשולשת קאי אגדיל כפר"ת דא״כ מאי מקשה על זה מהא דאין ציצית אלא משהו הא לפירש רש״י זה קאי על הענף למסקנא דהא בגדיל פסול אם אגרדם לשיטתו וא״כ מהו מקשה דלמא הגדיל צריך שיעור והענף א״צ שיעור ומוכרח לפרש דמשולשת קאי אענף אבל ר״ת דסובר כפי׳ ר״י דגם בגדיל אם אגרדם כשר כדי עניבה לדידיה שפיר פי׳ משולשת על הגדיל ואין ציצית אלא משהו קאי ג"כ אגדיל ולפ"ז מי שיש לו ציצית שאינם ארוכים י״ב אצבעות רק שש אצבעות כפי׳ רש״י ומקצתם אגרדם גם הגדיל ונשתייר בו כדי עניבה, ממ״נ הציצית פסולים לשני השיטות הללו.
סעיף ו
ס"ק ח
אם עשאם מצמר גזול. כן דעת הרמב"ם דאפי׳ גזל צמר ועשאם חוטין פסולים ופ' הב"י דמיירי לפני יאוש דאל״כ קנאם בשינוי השם ותמה עליו הט״ז דאשתמטתי׳ גמ׳ ערוכה בב"ק (דף ס״ו ודף ס"ז) שאומר שם ש"מ יאוש לא קני דאמר קרא קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש ל"ל קרא הרי דא"צ קרא על לפני יאוש עכ״ד ודבריו תמוהים מאד דהא (בסוכה דף ל׳) על מתניתין דלולב הגזול פסול א"ר יוחנן משו׳ דהו״ל מצוה הבא בעביר׳ שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח לית לי׳ תקנתא אף גזול לית לי׳ תקנתא ל"ש לפני יאוש ול״ש לאחר יאוש הרי דצריך קרא גם אלפני יאוש וכבר הרגישו שם התוס' בדבר זה וכתבו דמ״ש בב"ק אי לפני יאוש ל״ל קרא היינו משום דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו וא"כ בשאר מצות שאינם מדין הקדש צריך קרא גם אלפני יאוש [וי"ל מה שבסוכה אומר דצריך קרא על לפני יאוש], ובב"ק אומר דא״צ קרא אלפני יאוש כי באמת י״ל דצריך קרא גם אלפני יאוש וכמ"ש בב"ק (דף ע"ב) שהק׳ שם עמ"ש דהשוחט חולין בעזרה חייב בתשלומי דו״ה אם ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף אמאי חייב הא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ומשני הב"ע דשחט מקצת סימנים בחוץ וגמרם בפנים ובאר הדבר בשטה מקובצת שם דאע"ג דבשחיטה פורתא לא נקרא עדיין שינוי מעשה שיהי' חשיב כשלו לענין גזילה עד שיגמור כל השחיטה כאן כיון שאוסר אותה ע״י שחיטה זו גם בשחיטת פורתא הו״ל שינוי מעשה וקמה לי' ברשותיה וא״כ לפ"ז י"ל דצריך קרא גם אלפני יאוש ואע״ג דלפני יאוש אינו שלו ואינו יכול להקדישה והוה חולין עדיין מ״מ הא כיון ששוחט אותה בעזרה לשם הקדש מיד בתחלת השחיטה קונה אותה והוה שינוי מעשה דהא הוה חולין בעזרה ונאסר בתחלת השחיטה וממילא קמה ברשותי׳ ושוב חל ההקדש וה"א דעולה לו לשם קרבן קמ״ל כיון דהקנין וההקדש באים כאחד אין ההקדש חל וכמ״ש התוס׳ (דף ס״ז) דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אמנם י״ל מ"ש לפני יאוש א״צ קרא היינו למ״ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאו׳ דאינו נאסר כלל או למ״ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף דאינו שינוי מעשה עד גמר הטביחה ואז לא יוכל ההקדש לחול דבהמת חולין שחט אבל בסוכ' בעל המאמר הוא ר׳ יוחנן והוא ס״ל (שם) ובחולין (דף לט) דישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ובקדושין (דף נ"ו) סובר ר׳ יוחנן דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וממילא לדידי' צריך קרא גם אלפני יאוש וכנ"ל דקנאה בתחלת הטביחה ובזה הקלנו קצת הפליאה מעל הט״ז והט"ז כתב הטעם דפוסל הרמב"ם צמר גזול דאף שקנאם ביאוש (מאום) [ארצות החיים זולצבאך: מאוס] הוא לגבוה ואסור מטעם מצוה הבאה בעבירה וכבר עמדו ע״ז המחברים דלפ״ז ל״ל קרא ועשו להם ציצית למעט גזולים תיפוק לי׳ מטעם מצוה הבא בעבירה ונראה לישב לפמ״ש הרז״ה והר"ן והרמב"ן דשמואל שאומר בסוכה (דף ל') דביו״ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול לא ס״ל להא דמצוה הבאה בעבירה כלל אפילו בדאורייתא וא״כ כיון שלדעת הרמב"ם שמפרש מ״ש רב עשאם מן הקוצים ומן הנימין פסולה הוא משום ביזוי מצוה וכן להרז״ה בשם הגאונים שמפרש משום שאינם מין כנף א״כ לדידהו קושית הגמ׳ סוכה (ט') הוא מדשמואל ואליבי׳ אומר דצריך ועשו להם ציצית למעט גזולים והוא הולך לשטתו דלא ס״ל מצוה הבא בעבירה כלל.
ס"ק ט
אבל אם גזל צמר. כבר הזכרתי דברי הט״ז דאעפ״כ פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה (והקשיב) [ארצות החיים זולצבאך: והקשיתי] דלפ"ז ל״ל קרא למעט גזול תיפוק לי׳ מטעם מצוה הב"ע ונראה דיש למצוא נ"מ אם נתערבו לו חוטי צמר גזול בצמר שלו דאם מטעם מצוה הב"ע ממילא היו בטלים ויכול לעשות ציצית מכל הצמר אבל מטעם לכם פשיטא דאסור דממון אינו בטיל ברוב כמ״ש (ביצה דף ל״ח) הרי שנתערב לו קב (חוטין בקב חומטין) [גמ': חיטין בעשרה קבין חיטין] של חברו יאכל הלה וחדי.
עוד יש נ״מ בזה דידוע קושי׳ הגאון מו"ה יחיאל באסין מובא בכנה״ג (סי׳ כ״ה) אמאי בספק ממון יכול המוחזק לומר קים לי הא בכל ספק ממון איכא ספק איסור גזל ובאיסור אינו יכול לומר קים לי ואמאי לא יכפהו הב"ד לאפרושי מספק איסור (ואף על גב דגם לענין איסור הא מועיל חזקה והוא יש לו חזקת ממון, מ״מ עדיין קשה מספק פלוגתא דרבוותא דיכול המוחזק לומר קים לי והא בספיקא דדינא לא מהני חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ״ש הכנה"ג ביור"ד (סי׳ י"ח) והנכון בזה מ"ש בתומים דלא אסרה תורה אלא ודאי גזל אבל ספק גזל לא אסרה תורה (עיי"ש קיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ד) וא״כ אם לא יכתוב קרא למעט ציצית גזולים ממילא ביש לו צמר מספק תביעה דיכול המוחזק לומר קים לי לא הוה עבירה בידו דהא ספק גזל לא אסרה תורה משא״כ מטעם לכם צריך שיהי׳ ודאי שלו ובספק מצוה פשיטא דאינו יוצא וביותר למ"ש באו״ת שם להוכיח דבספק ממון שיש בו ספק איסור גם כן לא אמרינן בי׳ המע״ה וכן העלה בשו״ת יד אליהו (ס׳ ע״ח) באורך א״כ אם יכתוב לכם ממילא לענין ספק מצוה לא מוקמינן אחזקה אבל אם לא יכתוב לכם ולא הי׳ האיסור רק משום דהממון הוא בעבירה כאן אין הממון בידו בעבירה.
עי"ל עפמ״ש בסוכה (דף מ"ו ע״ב) לא לקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ודעת התוס׳ בגיטין (דף ס"ד ע״ב ד"ה שאני) דמה שסבר ר״ה קטן זוכה לעצמו ולא לאחרים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן זוכה לאחרים (מבואר שהתוס׳ לא ס״ל כסברת הר"ן (גיטין דף קפ"ז ע״ב ד"ה ה״ד) שכתב דהקנין שקונים לו הד"א את החפץ אינו מתיקון חכמים רק שחכמים תקנו שיהיו הד"א קנוים לו וממילא ה"ה דידי׳ דאורייתא וכ״כ התוס׳ סוכה (דף ל') ד״ה שינוי החוזר דבקנין דרבנן אף שהוא בידו מקרי ממוני׳ מדאורייתא דמכח הפקר ב"ד יצא מרשות הבעלים וזכה הוא מן ההפקר) דא״א דס״ל כן להתוס׳ בגיטין הנ"ל, א״כ מאי מק׳ על ר״ה משתופי מבואות דמזכין ע״י קטן, הא ממילא ע"י קנין דרבנן הדר להיות קנין דאורייתא (והר״ן באמת השיב שם כן על דברי תוס׳ והוכיח דר"ה סבר דאף מדרבנן אין קטן מזכה לאחרים) והשתא יש נ"מ בלולב או בציצית שזכה בהם הקטן ואח״כ זכה אותם לגדול בר דעת, דעבירה ליכא אבל מטעם שלכם מדאורייתא לאו לכם הוא דקנין דרבנן אין מועיל מדאורייתא.
סעיף ח
ס"ק י
המשתחווה לבהמה. כ״כ הרמב"ם ואחר שכבר פסק הרמב"ם (בפרק ג׳ מהלכות אסורי מזבח) דיש שינוי בנעבד אצל גבוה כ"ש שמועיל שינוי בנעבד אצל מצוה דקיל מלגבוה כמבוא׳ בע״ג (דף מ״ז) וכן ממ״ש כאן דהמשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה מוכרח דצמר ועשאם חוטין לא הוה שינוי ומכאן ראי׳ למ״ש הב"י בדין צמר גזולה דס״ל להרמב"ם דצמר ועשאם חוטין הוה שינוי החוזר לברייתו וזה אמת שכ״כ הרמב"ם (פ״י מה׳ בכורים) לענין ראשית הגז דלבנו לא הוה שינוי וכן בהלכות (גזילה פרק ב') כתב דדוקא לבנו ונפצו הוה שינוי אבל לבנו לבד הוה שינוי החוזר לברייתו (כמ״ש הש"ך בח"מ ס׳ ש״ס סק"ג) אבל על דעת המחבר יש לתמוה דהא (בס׳ ש"ס שם) כתב דלבנו לבד הוה שינוי גמור לענין גזילה וא״כ איך העתיק דינו של הרמב״ם הא במשתחוה לצמר ולבנם ועשה מהם ציצית הוה ג"כ שינוי שאינו חוזר והנראה דהא המחבר ביור״ד (סי׳ של״ג) כתב ג"כ לענין ראשית הגז דליבון לא הוה שינוי וצ"ל דס״ל כשטת הרב המאירי הובא בש״מ
(פרק הגוזל) שכתב דלענין גזילה ליבון הוה שינוי אבל צריך להחזיר הדמים עכ"פ וממילא לענין ראשית הגז שא״צ להחזיר כלל אף דמיהם ליבון לבד לא הוה שינוי דהא בליבון לבד בגזילה צריך להחזיר הדמים וממילא מצטרף דעדיין לא נפקע חיובו עכ״ד.
והנה הב"י בח"מ סי׳ (שנ"ג) הביא בשם הרשב"א שהקשה על הראב"ד שכתב דאע״ג דיאוש ושינוי רשות קני מכ״מ צריך להחזיר הדמי׳ והק׳ עליו הרשב"א מסוגיא דאונכרי (סוכה דף ל׳ ע״ב) דא״ל ר"ה להני אוונכרי כי זבניתו אסא מכותים לגזזו אינהו כי היכא דלהוי יאוש בידא דידהו ושינוי רשות בידיכו ולדברי הראב"ד שצריך להחזיר הדמים מה מהני דהא מכ"מ האי אסא לא קני לי׳ קנין הגוף וכולי עכ״ד. וממילא מפורש יוצא לפי סברת הרשב"א דאף על גב דליבון
קני לענין גזילה כיון דלענין ראשית הגז עדיין לא מקרי שנוי גמור וצריך להחזיר הדמים עדיין יש בה רשות הקודם ולא מקרי לכם וכ"ש דפסול לגבוה ומאיס ובזה אף הראב"ד יודה. ובזה מסולקת השגת הט"ז מעל הב"י שכתב לדעת הרמב״ם שכתב גזל צמר ועשה מהם ציצית פסול משום דהוה שינוי החוזר לברייתו והקשה הט"ז הא ליבון הוה שינוי ולפמ״ש ניחא דמ״מ כיון שצריך להחזיר הדמים לא מקרי לכם וכסברת הרשב"א הנ"ל אמנם ילה״ק לפמ״ש הרמב"ן הטעם דשינוי החוזר לברייתו לא קני משום דכשיחזור ליד הבעלים יקראו אותו בשמו הראשון ולא הוה שינוי כלל וא"כ בגזל צמר ועשה מהם ציצית כיון שהדין הוא דאסור לנהוג בהם אח״כ מנהג בזיון משום ביזוי (ועי׳ לקמן סי׳ כ״א) א״כ גם כשיחזור ליד הבעלים לא יפקיעו שם של ציצית ממנו להחזירו צמר כשהי', ולא הוה שינוי החוזר כלל ונראה דכיון דקיי״ל דצריך טויה לשם ציצית וכשאינו טוה אותם לשם ציצית פסולים וא"כ בעת הטוי׳ עדיין לא הוה שינוי כלל ואינם שלו וא"א לו להזמינם ולחול עליהם שם קדושה והוה כציצית הטוים שלא לשמן כיון דבעת הטויה אינם ראוים עדיין לציצית ובזה סרו כמה קושיות למעיין היטיב.
סעיף ט
ס"ק יא
יעשה נקב בארך הטלית. דעת בעל העיטור שצריך לעשות שני נקבים בטלית ויטיל הציצית לתוכם ויוציא אותם לצד אחד דאם אינו עושה רק נקב אחד הרי הציצית נראים משני צדדי הטלית והרי כאן שמונה ציצית בכל צד ארבע ציצית ועובר על בל תוסיף ויליף לה מהספרי עי׳ ב"י והב"ח תמה בזה דאיך יעבור על ב"ת כיון שלפי האמת אין כאן רק ארבע ציצית ומה בכך דנראה משני צדדים אבל ראה שכ"כ בתוס׳ בזבחים (דף פ׳ ע״ב) עמ״ש שם מתן ארבע שנתערבו במתן אחת ינתנו במתן ד׳ דברי ר״א וכו' א״ל ר׳ יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף והקשו התוס׳ (בד"ה בל תוסיף מהיכא) אמאי עובר על בל תוסיף להוי מתנה שני' בשביל שירים של בכור וי״ל דמתנה של עולה נראה משני צדדים ושפיר עובר על בל תוסיף דמתנה של בכור אינה נראית רק מצד א׳ הרי דאף במתנה א׳ ע"י שנראית משני צדדים הוה כשתים וכן הציצית הנראים מב' צדדי הטלית הוה כשמונה ציצית ועובר על ב"ת ובזה יש לישב בדרך החידוד הקושיא אשר העיר המג"א על דברי העיטור דלפ״ד למה אמר רבא במנחות (דף צ״ט) ש״מ קשר עליון דאו׳ דאת״ל לאו דאורייתא ל״ל למשרי כלאים בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ולדעת העיטור הא יש שני תכיפות בשני נקבי הטלי׳ והוא קושיא עצומה ולפ״ז י״ל בדרך זה כי דברי התוס׳ בזבחים הנ"ל סותרים ש״ס ערוך בר"ה (דף כ"ח ע״ב) דשם אמר רבא ומנא תימרא דבמוסיף ברכה אחת על ברכת כהנים אע"ג דסיים כל ברכותיו כיון דאי אתרמי לי׳ צבורא אחרינא זימנא היא ועובר על בל תוסיף דתנן מתן ארבע שנתערבו במתן אחת ונתנו במתן ד׳ דברי ר״א וכו׳ א"ל ר׳ יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף והא הכא כיון דיהיב לי׳ מתנה מבכור עברה לי׳ לזמני׳ וקתני דעובר על בל תוסיף לאו משום דכיון דמתרמי לי' בוכרא אחרינא הדר מזה מני׳ כולי יומא זימנא הוא וכולי הרי מבואר דאחר שיהיב מתנה ראשונה כבר עבר לי׳ לזמן של בכור דאילו לדברי התוס' דגם מתנה שני׳ עולה בשביל שירים של בכור ורק ע״י שנראה משני צדדים עובר על ב"ת א"כ אכתי לא עברה לזימני׳ ולפ"ז מבואר דרבא ס״ל דמתנה שני׳ אינו עולה בשביל שירים של בכור ושלא כדברי התוס׳.
אמנם קושיית התוספת שהקשו למה לא יעלה בשביל שירים של בכור ל"ק רק למ״ד מקום עולה מקום שירים כמ״ש שם (בדף פ"א) ושפיר יוכל להיות שיעלה מתנה שני׳ (בשיל) [ארצות החיים זולצבאך: בשביל] שירי בכור שהוא בקרן מערבית דרומית ששם מקום שירים אבל להסוברים שם דמקום עולה לאו מקום שירים כמ״ש רב יהודא ור׳ יוחנן דשירים צריכים אצטבא ממילא אין מקום לקושיית התוס׳ ולפ"ז יסבור רבא דמקום עולה לאו מקום שירים וממילא כל מתנה שני׳ הוה הוספה ושפיר אומר דעברה לי׳ לזמניה ואע״ג דשם נראה דרבא נסתפק בזה י"ל שהי׳ דוחק לרבא לומר דע״י מה שנראה משני צדזים יעבור על בל תוסיף אע״פ שבאמת הוא רק מתנה אחת ולפ"ז י"ל שהעיטור פוסק כמ״ד מקום עולה מקום שירים ומעתה יש הכרח מקושי' התוס׳ דע״י מה שנראה משני צדדים עובר על ב"ת והוציא שכן ג"כ גבי ציצית דאין שום סברה לחלק ביניהם אמנם רבא שהוכיח דק"ע דאוריי׳ אזיל לשטתי׳ דס״ל דמתנה שני׳ אינה ראוי' לבכור כלל וממילא אין הכרח לסברה המחודשת הנ"ל שיעבור על ב"ת ע״י מה שנראה משני צדדים וממילא לדידי׳ א״צ רק נקב אחד בהטלית ושפיר הוכיח דקשר עליון דאורייתא דאל"ה התוכף תכיפה אחת אינו חבור.
ובזה יש לישב מה שקשה ע״ד בעל העיטור שס"ל דיכול לעשות חוטין בציצית כמה שרוצה והוא נגד הסוגיא דהנחנקין (דף פ״ח) שמקשה עמ"ש ר״א אר״א דאין ז"מ חייב, אלא בדבר שעיקרו מד"ת וכולי והאיכא ציצית ואומר ע״ז אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא ולפ״ז י״ל דהא מ״ש דאם קשר עליון דאו׳ גרוע ועומד הוא הוא דוקא אם עשה שני קשרים דאז החוטין מחוברים לאהדדי אבל אם עשה רק קשר אחד הא מבואר (בפ״ט דכלאים) דקשר אחד אינו חיבור ולפ״ז לדעת העיטור דמצריך שני תכיפות א״צ רק קשר אחד כמ"ש המג"א לזה ס"ל דיכול להוסיף חוטין דהגם שהחוטין מחוברים אל הטלית ע״י שני תכיפות אינם מחוברים זל"ז (ועי׳ לעיל סימן יו"ד סק״ג מש״ש) אבל בסנהדרין שמקשה על ר׳ אלעזר הוא ס״ל בזבחים (דף פ״א) דמקום עולה מקום שירים ולדידי' א"צ בטלית רק נקב אחד כנ"ל וצריך שני קשרים לזה גרוע ועומד הוא.
ובדרך הפשוט יש לישב קושיית המג"א הנ"ל על העיטור כי מ״ש העיטור דצריך שני נקבים הוא משום שמפרש מ״ש ראב"י על הקרן פסולה היינו אם עשה רק נקב אחד שאז הציצית תלוי על הקרן ממילא י״ל דרבא ס״ל כתנא דפליג עלי׳ וס״ל דעל הקרן כשרה וא״צ רק נקב אחד בהטלית ושפיר הוכיח דקשר עליון דאורייתא ולראב״י י"ל באמת דקשר עליון לאו דאורייתא ובזה ניחא ג"כ מ״ש בפרק הנחנקין שם אי ק״ע דאוריי׳ ואי ק״ע לאו דאורייתא והתוס׳ תמהו דלא מצאנו פלוגתא בזה ולפ"ז זה תלי בפלוגתת ראב"י ות"ק ושפיר אומר שם אי קשר עליון דאו׳ גרוע ועומד הוא דהיינו אליבא דרבא דלדידי׳ א״צ רק נקב אחד בהטלית והעיטור דסובר כראב"י דלדידי׳ א״צ רק קשר אחר וממילא האי לחודי׳ קאי והל"ק ויכול להוסיף חוטין כמה שרוצה.
ס"ק יב
ולא באלכסון. יש לחקור לבעל העיטור שעושים שני נקבים בטלית ולדידן דנהיגין כוותי׳ בטלית קטן, אם נקב אחד הוא למעלה משלש ונקב אחד בתוך שלש, אם כשר אם לאו, וגם יש נ"מ לפ"ז בדין המבואר (בס׳ ט"ו), לחוש לדעת רש״י שלא לתפור הטלית תוך שלש משום דחיישינן פן יניח חוט התפירה ויוסיף עליו ד׳ חוטין לשם ציצית אבל חוץ לשלש מותר לתפור דשם פסול לציצית א"כ לפ"ז אם נאמר דבעושה שני נקבים יכול להיות נקב אחד חוץ לשלש, ממילא בט״ק שאנחנו עושים בו שני נקבים אסור לתפור אפילו חוץ לשלש פן יניח חוט זה לשם ציצית ויכניס אותו בנקב השני בתוך שלש ומן הסברא הי׳ נראה בזה דאזלינן בתר רובא דאם הרוב חוץ לשלש הוה כאילו הציצית תלוים חוץ שלש ואם הרוב בתוך שלש הוה כאילו כולו תוך שלש ועי׳ ברא"ש (פרק א"ט) מ"ש בשם העיטור (סי׳ כ"ד) וכן בכ"מ כיוצא בזה ולאשר כתב המרדכי בענין שאין לתלות טלאי של בגד תחת הכנף ויליף מחליצה דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל וא״כ יש ללמוד דבר זה ממ״ש התוס׳ (בפרק מצות חליצה דף ק״ג) ד"ה מאן דמסגי על לחתא דכרעא בשם הירו' דמן ארכבה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מן הארכובה ולמטה אבל בקושר מעט למעלה מן הארכובה חליצתה פסולי' אע״פ שעיקר הקשר למטה מקרי מעל ולא מעל דמעל וה״ה כאן אם מעט יוצא מן הכנף אינו
נקרא על הכנף.
סעיף י
ס"ק יג
י״א שתוך רוחב הבגד א״ל שיעור. כתב הט״ז נראה טעמם שעיקר כנף שייך בשפה התחתון של הבגד ברחבו (ט"ס וצ״ל בארכו) שזה מקרי כנף אבל בשפה של ארך (ט״ס וצ״ל של רוחב) הבגד אין שייך לשון כנף כלל והנה דין זה כתב הב"י שמצא כן בארחות חיים שכתב וצריך לתלות הציצית בארך הטלית ולא ברחבו וכ"כ הד״מ מדברי הרוקח וכ"ד הטור אכן בסוף הסימן הביא הב"י דברי הא״ח האלו פעם שנית, והוציא מדבריו שצריך לתלות הציצית לצד הארך משום דבעינין שתהא נוטפת על הכנף והובא לקמן (סעיף ט"ו) ויש לתמוה אחר שכבר הביא דברי הא״ח מ״ש וצריך לתלות הציצית לארך הטלית ולא לרחבו היינו שא"צ להרחיק מלוא קשר גודל רק מהארך לא מהרוחב וכן יתפרש גם דברי הכלבו והרוקח שכתבו ג"כ כלשון הא״ח ומנ"ל להוציא מדברים אלה שנית שצריך לתלות הציצית לצד הארך כדי שיהי׳ נוטף על הכנף עוד ק״ל בדין המוזכר בסעיף ט״ו דהא בהגמ״יי כתב בשם הר״א ממיץ צריך לתלות הציצית לארך הטלית ולא לרחבו דבעינין שתהא נוטף על הכנף פי' תלוי על הקרן ואי ברחבו לא הוה נוטף שהרי כלפי קרקע הוא תלוי וכן הנהיג מהר״ם לדקדק בטלית שיהא הציצי׳ נוטף על הכנף בשע׳ שמעוטף בו האדם ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו ויש שתול׳ ברחבו הכל לפי מה שמתעטף בו ושוב חזר ואמר דהכל נק׳ נוטף על הכנף עכ"ל וא״כ מבואר מדברי מהר"ם שהובא בהגמ"יי והוב' בב"י שמה שצריך לתת הציצית לארך הטלית הוא כדי שלא יהי׳ תלוי כלפי קרקע דאין זה נקרא נוטף על הקרן ובטלית שארך הבגד תלוי כלפי קרקע צריך לתת הציצית לצד רוחב הבגד ובש״ע סתם ולא חלק בדבר מכ"ז אומר אני שדברי מהר״ם ודברי הא"ח אין להם ענין זל״ז כלל כי מהר״ם יסבור כדעת הפוסקים דצריך להרחיק מלוא קשר גודל גם מרוחב הבגד משום דבין ארך הבגד בין רוחב הבגד שניהם נקראים כנף ולפ"ז מצד מהות הכנף אין חילוק בין אם הציצית תלוים לצד הארך או לצד הרוחב דשניהם נקראים כנף, רק סובר דמ"ש בגמ׳ דצריך שיהא נוטפות על הקרן היינו שלא יהיו תלוים למטה לצד הקרקע דאין נקרא נוטף רק אם נתונים לצד רוחב האדם ונוטפים על קרן הבגד, בין שיהיה בצד הארך בין בצד הרוחב, ובדבר זה באמת לא קיי״ל כדברי מהר״ם [ויש ראי׳ להיפוך דאף שאין תלוי ונוטף על הקרן אלא סמוך לקרן מקרי ג"כ על כנפי בגדיהם ממ״ש (במנחות דף ס״ב) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים מניח זה בצד זה ומניף, רבי לטעמי׳ דאמר על בסמוך דתניא ונתת על המערכת לבונה זכה, ר׳ אומר על בסמוך אתה אומר על בסמוך או דלמא על ממש כשהוא אומר וסכות על הארון את הכפורת, הוי אומר על בסמוך הרי לדעת רבי גם כשהוא אומר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם היינו סמוך להכנף ואם תלוי על הכנף ונוטף אצלו לצד הארץ נקרא על, ואחר שהרמב"ם (פ"ג מה׳ בהב"ח הלכה ט"ו, ופ״ח מה׳ תמידין ומוספים הי״א) פסק כרבי ממילא אין לחוש לדעת מהר״ם) ובפרט שמהר"ם עצמו חזר בו, ודבר זה לא הביא בש"ע כלל. אמנם דין המובא בש״ע בשם א"ח הוא ענין אחר שהולך לשטתו דס״ל דא"צ להרחיק מלוא קשר גודל רק מארך הבגד לא מרחבו מטעם שכתב הט״ז דצד רוחב הבגד לא מקרי כנף כלל וע״ז ס״ל דאין לתלות הציצית לצד רוחב הבגד דאז אין תלוי בכנף דהא נוטף כלפי קרקע לצד רוחב הבגד ובאמת אף שרוחב הטלית אינו כלפי קרקע צריך לתת לצד הארך ומ״ש בסעיף ט״ז שהרי כלפי קרקע הוא תלוי משום דאם לא הי׳ צד הרוחב כלפי קרקע הי' מותר לתת גם לצד הרוחב אם ירצה דהא מ"מ יהיו הציצית נוטפים על כנף של הארך לצד הארך אבל בשצד הרוחב למטה אין לתלות רק בצד הארך דאם יתלה בצד הרוחב יהיו הציצית תלוין כלפי קרקע ולא יגעו בכנף האמור בתורה כלל כן נראה פי׳ דברי הש״ע ומעתה מ״ש כאן ומ״ש בסעיף ט״ו בשם הא"ח והרוקח הכל דבר אחד וזה דבר חדש לא שערהו האחרונים שסברו שדין המוזכר בסעיף ט״ו הוא מדברי מהר״ם ולפ״ד לא קרב זה אל זה.
ובזה מצאתי סמך למנהג בני ישראל אשר נהגו בכל מדינות פולין על פי דעת האר״י ז"ל לעשות בט״ג נקב אחד ובט"ק שני נקבים ולכאורה עושים כתרתי דסתרי דממ״נ בא׳ מהם נעשו הציצית שלא כשורה ולפ״ז המנהג מיוסד על אדני פז וע"פ הדין כי בט״ג הוא לובש רוחב הטלית לקומתו כמבואר לעיל (ס״ח) וא״כ א״א לעשות שני נקבים כדעת העיטור דהא צריך לתלות הציצית לארך הבגד לרחבו של אדם וא״כ אם עושה נקב אחד יכול להכניס החוטין מצד זה ומצד זה ולקשרם בצד הארך אבל אם יכניס החוטין בשני נקבים ממילא יפלו הציצית לצד הרוחב כלפי קרקע ואין הציצית תלוים ונוטפים על כנף האמור בתורה ובעל העיטור דמצריך לעשות שני נקבים גם בט״ג הולך לשטתו דס"ל דצריך להרחיק מלא קשר גודל גם מצד רוחב הבגד וס״ל דגם זה בכלל כנף ולא אכפת לן אם יהיו הציצית תלוים כלפי קרקע אבל לדידן א״א לעשות שני נקבים בט״ג אבל בט"ק שארך הטלית נתון לקומת האדם וא"כ אדרבה צריך לתלות הציצית לצד הארץ שהוא אורך הבגד
מקום כנף שפיר עושים שני נקבים לחוש לדעת בעל העיטור.
סעיף יב
ס"ק יד
ואם הוסיף פסול. בטור בשם העיטור כתב שיכול להוסיף חוטין כמה שירצה והר״ן פרק הנחנקין כ״כ בשם הרמב"ם (ועי"ל ס"י סק״ג מהיכן הוציא זה) וכ"כ רש״י שאם הוסיף חוטין אינו עובר על בל תוסיף והב"י כתב שמצא בס׳ העיטור טעם הדבר שפירש מ״ש בהתכלת ציצית אין לו שיעור למעלה קאי על מנין החוטין שיכול להוסיף כמה שרוצה ועי' בנ״י כתב י"מ דציצית אין להם שיעור לא קאי על מנין החוטין מכלל דרוב המפ׳ פרשוהו גם על מנין החוטין) ודבריהם סותרים ש״ס ערוך בסנהדרין (דף פט) גבי זקן ממרא אמר ר׳ אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד״ת ופרושו מד״ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר׳ יהודא והאיכא ציצית דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ומשני אי קסבר ק״ע דאור׳ גרוע ועומד הוא ואי לאו דאו׳ האי לחודי׳ קאי והל״ק הרי דלדידן דק״ע דאורייתא פסול אם הוסיף חוטין וכבר כתבתי כמה ישובים ע"ז לעיל (סי י' סק״ג וס' זה ס״ק י״ב).
והנראה עתה עוד בזה כי (ביומא דף ס״א) אמר ר׳ אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך לכתוב לו את השיעור פן יעמוד ב"ד אחר וירבה בשעורין וכולי אמר ר׳ יוחנן שעורין של עונשין הל"מ אחרים אומרים ב״ד של יעבץ תקנום והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה שכחום וחזרו ויסדום ויש לתמוה בזה שהרמב״ם בספרו יד החזקה לא הזכיר מימרא דר' אלעזר דהאוכל חלב בזה"ז יכתוב את השיעור ונראה עפמ״ש בירושלמי (פ״ק דפאה ופ"ק דחגיגה) אמר ר׳ יוחנן מעה כסף שתי כסף דבר תורה תנא ר' יסא קומי ר׳ יוחנן ראיה כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף א״ל ר׳ יוחנן ויש כעין זו לא אתא משאיל אלא כהדא דתני ר׳ אושעיא ראי' כ"ש חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף מן דו סמך לדבר תורה ואת הוא אמר חכמי' שאמרו ר׳ יוחנן כדעתי׳ ור׳ אושיע' כדעתי׳ ר׳ יוחנן כדעתי' די אמר כל השעורים הל״מ די אמר מעה כסף שתי כסף ד"ת ר' אושיעא כדעתי׳ דאמר ר׳ אושיעא האוכל חלב בזה״ז צריך לכתוב עליו את השיעור פן יבוא ב״ד אחר וירבה בשעורין הוי די אמר ראי׳ כ״ש חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף.
המבואר מהירושלמי הנוכחי שר״י ס"ל דכל השעורין הל"מ, ואין כח ביד ב"ד לקבוע שעורין מדעתם אם אין להם הלכה מקובלת וע"ז ס״ל דמעה כסף ושתי כסף ד"ת שהוא הל״מ לא מד"ס והוא לא ס"ל דהאוכל חלב צריך לכתוב השיעור דאין כח ביד ב"ד להרבות בשעורין דכולם הלמ״מ ור׳ אושיעא ס״ל דכל השעורין הם מד״ס ויש כח בידם לשנות את השיעור ועז"א דהאוכל חלב בזה״ז צריך לרשום לו את השיעור משום דהשעורין נתנו ביד ב״ד לגזור ולהוסיף ולמעט כפי דעתם ולפ"ז נכון מה (שהמיט) [ארצות החיים זולצבאך: שהשמיט] הרמב"ם מימרא דר׳ אלעזר ביומא שהם דברי ר׳ אושיעא בירושלמי דהא הוא באר דעתו (בפ״ד מהל׳ מ״א ה"ב) שכל השעורים הלכה למשה מסיני, וכ"כ (בפי׳ המשניות פי״ז דכלים מי"ב) ע״ש ודעתו שגם כזית מן המת וכעדשה מן השרץ וכל השעורין הלמש״מ כר׳ יוחנן, ממילא אין כח ביד ב"ד להוסיף את השיעור, לזה אין צריך לרשום את השיעור מעתה בענין זה ברייתא דתני בה ציצית אין להם שיעור למעלה וקאי על מנין החוטין כפי׳ העיטור יל״פ דאין להם שיעור מד״ת אבל מד״ס יש להם שיעור דאסור להוסיף על ארבעה כפולים כמו אילו דברים שאין להם שיעור השנויה במשנה (פ״א דפאה) שאין להם שיעור מדאורייתא אבל יש להם שיעור מדרבנן, אמנם זה יצדק לר' אלעזר ולר' אושיעא דס"ל דאף במקום שהתורה לא נתנה שיעור נתנו חכמים שיעור שפיר י״ל דחכמים נתנו שיעור לציצית מדעתם. אבל לר״י שסובר דהיכא שהתורה לא נתנה שיעור אין כח ביד חכמים לתת שיעור כמו שמק׳ ויש כעין זו (וגם מה שתי' לו וכל השעורין לא חכמים הן שנתנו כזית מן המת וכו', אין עולה להרמב"ם שלדידי׳ כולם הלמ״מ) וממילא אין שיעור לחוטי הענף אפי' מדרבנן, ומעתה נכון הדבר ששם בסנהדרין שבעל המאמר ר׳ אלעזר אמר ר' אושיעא ושניהם ס״ל דשעורין דרבנן וממילא מפרשי מ״ש בברייתא דציצית אין להם שיעור היינו מדאורייתא אבל יש להם שיעור מדרבנן, ושפיר אמר שאם הוסיף גורע, דמדרבנן אסור להוסיף על מנין החוטין, אבל לדידן דקיי״ל דשעורין הל"מ ממילא אין לציצית שיעור כלל אפי׳ מדרבנן דאין כח ביד חכמים לתת שעור מדעתם שפיר כתבו דיכול להוסיף על מנין החוטין כמה דבעי:
והטור כתב בשם ר״י דעד ח׳ חוטין כפולים שהם י״ו יכול להוסיף טפי לא, וכתב הב"י שהם מדברי התוס' (פרק התכלת) וכתב ונראה מדבריו דמ״ש רבינו בשם ר״י דעד ח' חוטין כפולים שהם י"ו יכול להוסיף היינו מתכלת ולבן ד' חוטין כפולים שהם ח׳ מתכלת וח׳ מלבן וא״כ השתא דליכא תכלת עד ד' שהם ח׳ כפולים יכול להוסיף טפי לא ורבינו סתם במקום דהו״ל לפרש עכ״ד, ותמוה בעיני מאד דע"כ ר"י סובר דגם במטיל תכלת או לבן לבדו יכול להוסיף עד י"ו כפולים דהא ראיית הר״י הוא ממה שאומר (בדף מ"א) על הא שמק׳ דברייתא חדא תני דקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר, ובאידך ברייתא תני דאם הביא פסול, ומשני ל״ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין, ופרש"י בלשון ראשון (שתפסו התוס׳ עיקר בד"ה דשם) דבת ד׳ לא חיישי׳ שיניח אותם בטלית אחר על סמך שהם תכלת אבל בת ח׳ חיישי׳ שיקח ממנו לטלית אחר ומזה מביא הר״י ראי׳ דיכול להוסיף עד ד' חוטין, דא״ל דבת ח׳ היינו ח׳ כפולים שהם ד׳ פשוטי׳ דא״כ בת ד׳ היינו ד׳ כפולי׳ שהם ב' פשוטות ואמאי כשר הא יש לחוש שיוסיף עליהם ב׳ חוטין של פשתן והשתא לדעת הב"י דהיכא דליכא אלא תכלת, אין לתת יותר מד׳ פשוטו׳ שהם ח׳ א״כ מאי מקשה בגמ׳ ע״ז ש"מ מתירין מבגד לבגד הא לפי דעתו שיסבור שכולם תכלת כדין יתיר דהא מין א׳ אסור להיות י"ו חוטין. וכה"ג ודאי מתירין לכתחל׳ דלא יעבור על ב"ת, ודברי הב"י צ"ע:
סעיף יג
ס"ק טו
שאם כרך אפי׳ חוליא אחת. יש להסתפק אם ר"ל שקשר החוטין זה ע״ג זה אפי׳ פעם א׳ ג"כ מקרי מן העשוי או ר"ל שקשר אחד מן הקשרי׳ כדינו ב״פ זה ע״ג זה, והנה בראשית ההשקפ׳ דבר זה אם צריך ב' קשרים זה ע״ג זה, תליא במחלוקת הרמב"ם והרא״ש המובא בטור (יור"ד סי׳ שי״ן) שדעת הרמב"ם דאפי׳ העביר המחט רק פעם אחד וקושר שני ראשי החוט או תוכף שתי תכיפות אפילו בלא קשר, הוה חיבור לענין כלאים, ודעת הרא״ש דצריך שתי תכיפות וקשר על גביהם, אבל תכיפה אחת עם קשר לא מהני, והנה הט״ז והדרישה שם הקשו, דא״כ כלאים בציצית היכא משכחת לה, הא מעביר החוטין רק פעם אחד וקושר על שפת הבגד, ובהגהות דגול מרבבה תי׳ דכריכת החוליא הוה כתכיפ׳ ויש שני תכיפות עם קשר. ולא ידעתי מה יעשה לרבב"ח במנחות (דף לט) דסובר או גדיל או פתיל וכריכת החוליא אינו מעכב, וקשה לדידי׳ כלאים בציצי׳ היכא משכחת לה ועוד מבואר מדברי הר"ן בחדושיו פרק הנחנקין שכריכת החוליא לא הוה כתכיפה עיי״ש. אמנם באמת צ״ל דמה שלהרא״ש והטור לא הוה חיבור בתכיפה אחת וקושר ב' ראשי החוט זה דוקא באינו קושר רק קשר אחד שאינו של קיימא, אבל בקושר ב' קשרים גם זולת התכיפה הוה חיבור בין לענין כלאים בין לענין שבת דכלאים ושבת דין אחד להם בזה כמבואר במשנה (פ״ט מכלאים) ואחר שמבואר שם ששני קשרים הוה חיבור לענין כלאים, כ"ש לענין שבת, וא"כ הרא"ש והטור אזלי לשטתם, דס״ל דבציצית צריך שני קשרים זה ע״ג זה ושפיר הוה כלאים דאו׳ אפי׳ בלא התכיפה אבל להרמב"ם שסובר דגם בתכיפה אחת וקשר אחד הוה חיבור לכלאים ממילא א״צ בציצית רק קשר פעם אחד ולפ"ז להמחבר שפוסק ביו״ד שם כהרמב"ם א"צ שני קשרים וצ"ל שמה שפסק (בסעיף י״ד) דצריך שני קשרים הוא לחומרא אבל בתלאם ולא פסק ראשי חוטין שלהם אפי׳ בקשר פעם אחד הוה מן העשוי. הן אמת שלולא דברי קדשו (שם) [ארצות החיים זולצבאך: של] בעל הטורים היה נ"ל כוונה אחרת בדעת הרמב"ם בזה, וז״ל הרמב"ם (פ״י מה׳ כלאים הלכה כ"ד) בגד צמר שחברו על בגד פשתים בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שני תכיפות הרי זה כלאים ובפ״י מהלכות שבת (הלכה ט׳) כתב התופר שני תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה והוציא כן ממ״ש (בשבת ד׳ (ע"ש) [ארצות החיים זולצבאך: ע"ד]) על (מ״ד) [ארצות החיים זולצבאך: מ"ש] במשנה והתופר שתי תפירות והא לא קיימין אמר רבב"ח בשקשרן והשתא דברי הרמב"ם סותרים זה את זה דלענין שבת ס״ל דאפי' בשתי תפירות צריך קשירה וממילא בתפירה אחת לא מהני אם קושר אח"כ קשר אחד והוא כדעת הרא״ש והטור ולענין כלאים כתב דמהני ואין לומר שום סברה לחלק בין שבת לכלאים דהא משנה מפורשת בכלאים (פרק ט׳ משנה ו׳) התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור עשה שני׳ ראשי׳ לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב הרי ששניהם דין אחד להם ומה שיש לומר בזה כי כבר עמדו המחברים על ל"ט מלאכות השנוים בפ׳ כלל גדול שחשיב ביניהם תופר שתי תפירות שחייב משו' תופר הלא אינו חייב רק בשקשרם ויש לו להתחייב משום קושר ותירץ הר״א ממיץ בס׳ יראים (ס׳ ק"ב) דמכאן למדנו דקשר אחד אינו קשר של קיימא ולזה לא מחייב רק משום תופר אבל במקום שרגילים לעשות קשר אחד שמתקיים, כגון שקושר חבל אחד בראשו ואינו קושר ב' ראשיו זה לזה נראה דהוה קושר עכ"ד ולפ״ד שלאו דוקא בחבל יחידי דבריו אמורים דאפי׳ בקושר ב' חבלים זה לזה יש חילוק זה וזה דבר נראה בשקושר שני צדדי החבלים זה לזה תיכף מתפרק אבל בשאוחז ב' הראשים יחד ומעבירם דרך אבק הנקב אזי גם קשר אחד מתקיים וכל עוד שמותחן להפרידם זה מזה יהי׳ הקשר אמיץ ביותר ובקשר כזה אפילו בקשר פ״א הוה קשר של קיימא ולמדתי דבר זה מדברי הר״ת שהביא המרדכי בהלכות ציצית שכתב דר״ת ור״י (פי׳) [ארצות החיים זולצבאך: הי'] נוהג לעשות מחוט של כרך הקשרים והיה תוחב ראש החוט באמצעית הז׳ חוטין, ומהדקן בקשר א׳ לבד ואומר ר׳ אלחנן דכה״ג לא מקרי קשר של קיימא אם לא בשקושר ב׳ החוטין יחד בב' קשרים ומיהו י״ל דכה״ג שאין כאן אלא ראש אחד מתקיים יותר ור״ת הי׳ מביא ראי׳ לדבריו (מפרק אילו קשרים) חבל דלי שנפסק, ר״י אומר עונבו והיה מפרש עניבה שמכניס ב׳ ראשי החתיכות בנקב באמצעותו ואם הי׳ רוצה להתירו מושך ב׳ ראשי החבל (ר״ל מה שקורין בל״א שלייפע) ואם הי׳ מעביר הראשים לגמרי דרך אבק הנקב הי׳ קשר גמור אע״ג דליכא אלא חד קשר עכ"ד ור"ל על מין הקשר שהזכרתי שאם אינו מעביר כל החוט הוא עניבה שקורין שלייפע ואם מעביר כל החוט הוא קשר גמור אפילו בקשר אחד והבוחן ימצא כי כנים דברי ולפ״ז נראה שהרמב"ם הי׳ מפרש מ"ש במשנה עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור מיירי ג"כ בתופר תפירה אחת רק שאח״כ קבץ שני ראשי החוט כא׳ ומעבירם דרך אבק הנקב וקושר דאז גם בתפירה אחת הוה חיבור כיון שהוא קשר גמור אבל בקושר שני ראשי החוטין זה ע״ג זה אינו חיבור רק בשני תכיפות ודבר זה מדוקדק היטב בלשון הרמב"ם שבה׳ כלאים כתב קבץ שני ראשי החוט כאחד ה"ז כלאים ובהלכות שבת כתב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן ומבואר כי בה׳ שבת שמיירי בתופר שתי תפירות דאז אינם קשר של קיימא ואפי׳ בקושר ב' ראשי החוט מכאן ומכאן הוה קשר וחיבור אבל בהלכות כלאים שמיירי בתכיפה אחת ואז צריך קשר של קיימא שמעביר שני ראשי החוט דרך אבק הנקב לזה כתב קבץ שני ראשי החוט כאחד שהוא הקשירה שהוזכרה בספר יראים ובדברי ר״ת ולפ"ז עולה דעת הרמב"ם כדעת הרא״ש והטור דגם בב' תכיפות צריך קשר אחד לבסוף כמ"ש בהלכות שבת וסמך בהלכות כלאים על הסברה שמקשה בשבת והא לא קיימין ובתכיפה אחת אינו חיבור רק בקושר אח״כ קשר של קיימא דהיינו במקבץ שני ראשי החוט וקושר כ״ש בעושה שני קשרים זה ע״ג זה וא״כ לפ"ז גם לדעת הרמב"ם לדידן שקושרים ד' חוטין מצד זה וד' חוטין מצד זה צריך דוקא שני קשרים זעג"ז דאל״כ אינו חיבור בתכיפה אחת ועיין בפי׳ המשניות להרמב"ם שיפורש ג״כ עד״ז והוא דרך נכון בדעת הרמב"ם על אזן שומעת לולא שהטור לא פי׳ כן וכן בחדושי הר"ן פרק הנחנקין מבואר בדבריו ג״כ כמ״ש הטור בדעת הרמב"ם דגם תכיפה אחת וקשר אחד הוה חיבור משום דקשר הוה ג"כ בתכיפה וממילא בב' תכיפות א״צ קשר.
ובזה נוכל לתרץ ג"כ הקושי' אשר הקש' לעיל (סי' י' סק״ג וסי' זה סקי״ג) על רש״י והרמב"ם והעיטור שכתבו שיכול להוסיף על מנין החוטין כמה שרוצה והוא נגד שטת הגמ׳ בסנהדרין שאומר דאי קשר עליון דאו׳ גרוע ועומד הוא כאשר עמדו בזה התוס׳ והרא״ש ריש פרק התכלת על רש״י אך נראה כיון שממה שנראה מדברי רש״י פ' במה אשה (דף ס״א) ס״ל ג"כ כדעת הרמב"ם לפי׳ הטור שדי בתכיפה וקשר אחד דהקשר חשיב כתכיפה וכן לבעל העיטור שסובר שעושין ב' נקבים בטלית ממילא א״צ רק תכיפה אחת וכבר כתבתי בזה דלפ״ז נהי שע״י הקשר והתכיפה החוטין מחוברים אל הטלית מ״מ במה יהיו החוטין מחוברים זל"ז דהא לענין חיבור החוטין אין כאן רק הקשר והתכיפה אינה מחברת החוטין לאהדדי רק החוטין אל הטלית וממילא אף אם קשר עליון דאו׳ האי לחודיה קאי והאי לחודי׳ קאי אבל כ״ז לדידן דפסקינן דב' תכיפות הוה חיבור אבל לר׳ יהודא דסובר (בכלאים פ"ט משנה יו״ד) דאינו חיבור עד שישלש בשלש תכיפות וממילא אין די לדידי׳ בקשר אחד דאין כאן רק ב׳ תכיפות וצריך שני קשרים זה על זה וממילא שני קשרים הוה חיבור גם בלא התכיפה כמו קשר גמור לענין שבת גם לר׳ יהודא ואדרבה בקשר מחמיר ר׳ יהודא טפי וס"ל דגם עניבה חשוב קשר גמור וא״כ גם החוטין מחוברים זל"ז ואם הוסיף גרוע ועומד הוא והשתא ניחא כי הסוגיא בסנהדרין שם קאי אליבא דר״י כי תחלה אומר ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר״י דאמר עד דאיכא תורה ויורוך וממילא מה שמקשה והאיכא ציצית הוא ג"כ אליבא דר"י ושפיר אומר דאי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא כי לר׳ יהודה לא מהני שני תכיפות עד שישלש וממילא צריך שני קשרים זה ע״ג זה וגם החוטין מחוברים לאהדדי אבל לדידן דא"צ לדעת רש"י ורמב"ם והעיטור אלא תכיפה אחת וקשר אחד אין החוטין מחוברים זל״ז והאי לחודי' קאי והל״ק.