אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן י

סימן ט

סעיף א

ס"ק א

טלית שאין לה ד״כ וכו'. דע שבדין זה יש מחלוקת הקדמונים שר׳ שמחה והר״א ממיץ כתבו שפטורה מציצית והב"ח כ' שיש לחוש לדבריהם שלא ללבוש טלית בת חמש כנפות וכתב שעפ"ז נתפשט המנהג שהרבה בגדים אין עושין להם ציצית מפני שיש להם חמש כנפות והנה ברהיטת העיון נראה לכאורה דעת הרא"ם והר"ש לעיקר שפטורים מציצית מכמה טעמים א׳ דאף ע״ג דבמנחות (דף מ"ג) שם מבואר דרבנן דסברי כסות לילה חייב בציצי׳ וכ"ש כסות סומא וא״צ אשר תכסה בה לרבות כסות סומא סברי דאשר תכסה בה מרבה כסות בת ה' כנפות שחייבת בציצית ומביא על זה לשון הברייתא על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש או אינו אלא ארבע ולא חמש ת"ל אשר תכסה בה לרבות בעלת חמש ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע ומק' לר"ש דס"ל דאשר תכסה בה אצטריך לרבות כסות סומא בעלת ה׳ מנ"ל דחייבת ומשני דנפ״ל מאשר עכ"ד הגמרא וא״כ ממילא גם לר"ש בעלת חמש חייבת מרבוי׳ דאשר וממילא גם לדידן דפסקינן כר״ש דכסות לילה פטור מציצית ואשר תכסה בה מרבה כסות סומא, מ״מ טלית בעלת ה' חייבת בציצית מרבוי׳ דאשר זה תורף דברי הפוסקים המחייבים טלית בעלת ה'. אך לעומת זה מבואר בסוגיא דזבחים להיפוך דשם מביא שני ברייתות ברייתא חדא פוטרת בעלת חמש וברייתא אחריתי מחייבת ומסיק דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר״ש אשר תכסה אתי לרבות כסות סומא, ובעלת חמש פטורה ע״כ וא״כ לפי סוגיא דזבחים ממילא לדידן דפסקינן כר"ש בכסות לילה יש לפטור בעלת ה' כדעת הרא״ם ור"ש עוד יש מבצר משגב לדעתם ממה דאיתא בספרי וז״ל על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש ארבע ולא שש וכו' הרי שפוטר בעלת חמש כסוגיא דזבחים וסמי סוגיא דמנחות מקמי תרתי. באמת שכבר עמד ע״ז הרא"ש ז״ל וכ' וז"ל והא דתניא בספרי על ארבע כנפות מוציא אני בעלת שלש ובעלת חמש וכו׳ היינו שמוציא בעלת חמש שלא להטיל ציצית בכנף החמישי אבל מ״מ צריך להטיל ציצית בארבע כנפות עכ"ד וכ״כ גם בתשב"ץ קטן המיוחס למהר״ם מרוטנבורג ודבריו אלה מרפסן אגרי דא״כ למה אומר בזבחים דברייתא על ארבע כנפות ולא שלש ולא חמש פליג עם ברייתא דמרבה בעלת חמש ולדברי הרא"ש לא פליגי אהדדי כלל, דמ״ש ארבע ולא חמש היינו שלא להטיל בכנף החמישי ומ״ש שמרבה בעלת חמש היינו שיטיל ציצית בארבע כנפות וכבר עמדו בזה האחרונים ולפי זה נראה בעליל כדעת הרא"ם והר"ש, דלמאן דמרבה בעלת ה׳ מרבה לגמרי שיטיל ציצית גם בכנף החמישי ומאן דממעט ממעט לגמרי שיפטר מכל וכל והנה גם בזה עמד הטורי זהב דמנלן לומר דריבוי דאשר תכסה לא מרבה רק לענין שיטיל ציצית בד׳ כנפות הלא הסברה נותנת שלגמרי רבי׳ להטיל גם בכנף החמישי ועוד הא מן הסברה יש לחייבו דיש בכלל חמש ארבע ותי׳ דחדא מתורצת בירך חברתה דה״א כמו דא״צ להטיל ציצית רק בד״כ כן בעלת חמש פטורה לגמרי וע״ז צריך קרא ליתן ריבוי לבגד יותר ממה שיש לציצית דאף דא"צ להטיל ציצית רק בד״כ מ״מ הבגד חייב. על תירוץ זה יש להקשות דבדף (לז ע"ב) אומר רב יהוד׳ שהל׳ כר׳ ישמעאל דד׳ ציצית אין מעכבים זא״ז ושם אומר דלר״י בטלית בעלת ה׳ צריך להטיל ציצית בכל החמ' כנפות וממילא לר״י דפסק כר״י בטלי׳ בעלת ה׳ צריך להטיל ציצי׳ גם בכנף החמשי (ובדף מג) מבואר בגמרא דרב יהודא רמי תכלתא לפרוזמא דאנשי ביתי׳ משום דסבר כסות לילה חייב בציצית כרבנן דר״ש וממילא לדידי' א״צ אשר תכסה בה לרבות סומא וצ״ל כמ״ש לרבנן דבא לרבות כסות בת ה׳ כנפות וקשה הא לדידי׳ צריך להטיל ציצית בכל

החמש כנפות ולמה לי ריבוי הלא נדע זה מסברה.

ואחרי רואי בהשערה ראשונה שהדין נוטה עם דעת הר"ש ורא״ם מצוה וחובה עלינו להעמיד פסק השולחן ערוך הבנוי לתלפיות ע״פ דברי רוב הפוסקים המחייבים גם צריך לישב סוגיא דזבחים שלא יהיה סותר עם סוגיא דמנחות דאף ע״ג שהתוס׳ החליטו דהסוגיות סותרות אהדדי וכן נמשכו אחריהם כל הפוסקים אנחנו בעניותינו מצאנו דרך סלולה שלא יהיה שום סתירה כלל ויתישבו כל הקושיות.

וז"ל הגמרא בזבחים (דף י״ח ע״ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרים (פי' בגדי כהונה שארוכין יותר מדאי) ור״א מרושלים פסולים אמר רב ירמי׳ תנאי היא דתני חדא בעלת חמש חייבת ותני חדא ארבע ולא חמש מאי לאו בהא קמפלגי דמ״ס יתר כמאן דאיתי׳ דמי ולא קרינין לה בת ארבע ופטורה ומ"ס יתר כמאן דליתא והרי הוא כמי שאינו ומסיק הגמרא לא דכ״ע יתר כמאן דאיתי׳ דמי ושאני הכא דרבי׳ קרא אשר תכסה בה וברייתא דפוטרת ר״ש הוא דס״ל דאשר תכסה בה בא לרבות כסות סומא עכ"ל הגמרא בקיצור.

ועתה ניישב הקושיא אשר הקשיתי על הרא״ש דהא לפי דבריו הי׳ להגמ׳ לומר דב׳ הברייתות לא פליגי אהדדי ושניהם ס״ל דחייב להטיל ציצית בד"כ ופטור מלהטיל בכנף החמישי כנ"ל והנה לפום סברת ר׳ ירמי׳ שהי׳ ס״ל דאם יתר כמאן דאיתי׳ דמי יש לפוטרה מציצית דאין לומר שהקרא מרבה מה שהוא נגד הסבר' ממילא ממ״נ אאל״כ כלל דאם נאמר דבתרווייהו ס״ל יתר כמאן דאיתי׳ דמי א״כ איך אפשר לומר שחייב להטיל עכ"פ בד' כנפות הא יתר כמאן דאיתי׳ דמי והוא הי׳ ס"ל דא"ל שירבה מה שהוא נגד הסברה החיצונה ואם נאמר דיתר כמאן דליתי׳ דמי א"כ ממילא גם זולת הקרא דאשר תכסה בה ידעינין דיש להטיל ציצית בד׳ כנפות דהא היתר הוא כמאן דליתי׳ וגם ידעינין שאין להטיל ציצית בכנף החמשי דהא עיקר הטעם משום דאמרינין דהוה כמי שאינו במציאות כלל ואיך יעלה על הדעת שצריך להטיל בו ציצית וא״כ ממילא נדע כל זאת גם זולת הריבוי דאשר תכסה בה ול"ל הריבוי וא"כ אא״ל כלל דיתר כמאן דליתא דמי ושני הברייתות לא פליגי אהדדי לזה הוכרח לומר דהברייתא דפוטרת סבירא לי' דכדאיתא דמי וברייתא המחייבת ס״ל דכדליתא דמי וגם מצד הסברה היינו מחייבים להטיל בארבע כנפות וקרא מרבה להטיל גם בכנף החמישי אע"ג דהוה כמאן דליתא וזה לא הוה ידעינין מצד הסברה אך למה שחדשה הגמרא דכ"ע יתר כמאן דאי׳ דמי ושאני הכא דרבי׳ קרא דהפסוק מרבה נגד הסברה החיצונה הנה השתא שפיר קשה הקו׳ שהקשיתי דיכול לומר דב׳ הברייתות לא פליגי אהדדי כלל ורבוי׳ דאשר תכסה מרבה רק להטיל בד׳ כנפות לא בכנף החמישי אמנם ע״ז קשה קושית הט״ז דמוטב יותר לומר שמרבה הכל להטיל גם בכנף החמישי וא"ל כתירוץ הנ"ל דזה הוה ידעינין מצד הסברה דיש בכלל חמש ארבע ז״א דלמ״ש דיתר כמאן דאיתי׳ מצד הסברה היו פוטרין לגמרי אמנם קושיא זאת שהק׳ הט״ז שי״ל דרבי׳ דבעלת ה׳ להטיל ציצית גם בכנף הה׳ צודקת למ"ד דבדבר הנלמד מרבוי' דקרא אמרינין דון מינה ואוקי באתרא ולזה אע״ג שמרבה בעלת חמש מרבוי' לא אמרינין שדינו כבעלת ארבע להטיל רק בארבע כנפות רק דינו כבעלת חמש להטיל גם בכנף החמישי משא״כ למ"ד דבדבר הנלמד מרבוי׳ אמרינן דון מינה ומינה ממילא אחר שלומדין בת חמש כנפות מרבוי׳ דינו כבת ארבע כנפות שלא להטיל רק ארבע ציצית והוא ברור.

והנה התוי״ט (סוף נזיר) העלה דבדבר הנלמד מרבוי׳ אמרינן דון מינה ומינה ויש בזה פלוגתא דתנאי בזבחים (דף צא ע״ב) ומנחות (דף קז) דשמן מתנדב יליף מרבוי׳ דקרבן וסבר שם רבי דגם הנלמד מרבוי׳ אמרינן בי׳ דון מינה ואוקי באתרא ורבנן סברי דאמרינין דון מינה ומינה והרמב״ם (פי״ו מה׳ מעה"ק) פסק כרבנן דבדבר הנלמג מרבוי׳ אמרינין דון מינה ומינה עיין שם וכן שם (פי״ז הלכה י״ד) כרבנן דרבי אף על גב דבדבר הנלמד מהקישא פסק (בפט״ו מה׳ א״ב ה״א ובפ"ט מה׳ שבועות ה"ב ופכ"ג מה׳ כלים ה"א) דדון מינה ואוקי באתרא אבל בדבר הנלמד מרבוי׳ ס״ל דון מינה ומינה. וידוע דרב תלמידי׳ דרבי הוה כמ"ש (ביצה דף ב׳ סנהדרין ל״ו ובכ"מ) וכבר כתבו בעלי הכללים דאע"ג שיקרה לפעמים שהתלמיד יפלוג עם רבו זה בדין מן הדינים אבל לא בדבר המיוסד עפ"י (כלל) [ארצות החיים זולצבאך: כללי] הש"ס שבזה בודאי לא נטו מעקבות רבותיהם א״כ בודאי רב ס"ל בהא כרבי דאף בדבר הנלמד מרבוי׳ אמרינין דון מינה ואוקי באתרא ולפ"ז לק״מ על הרא״ש דהא מה דמשני הגמרא דכ"ע יתר כמאן דאיתי׳ היינו לתרץ אליבא דרב דס״ל מרושלים פסולים משום דיתר כמאן דאיתי׳ וא"כ א״א לתרץ כדברי הרא"ש דהברייתות לא פליגי אהדדי דהריבוי לא מרבה רק להטיל בד׳ כנפות ז"א דלרב דס״ל דון מינה ואוקי באתרא גם ברבוי׳ דקרא וא"כ ממילא יש לרבות הכל שיטיל ציצית גם בכנף החמשי כקו׳ הט"ז וכיון שצריך להטיל גם הכנף החמשי מוכרח לומר דב' הברייתות פליגי משא"כ בסוגיא דמנחות שם לא מיירי אליבא דרב רק אליבא דהלכתא.

והנה במה דמרושלים פסולי׳ פסק הרמב״ם (בפ"ח מה' כלי המקדש ה״ד) כרב וא״כ ס"ל דיתר כמאן דאיתי' דמי אך במה שסובר רב כרבי דבדבר הנלמד מרבוי׳ דקרא אמרינין דון מינה ואוקי באתרא לא ס״ל כן (כמ"ש הרמב"ם ה׳ מעה"ק כנ"ל) לזה שפיר מבואר בסוגיא דמנחות דלכ״ע צריך להטיל ציצית בטלית בת ה' וב׳ הברייתות לא פליגי אהדדי דשניהם ס״ל דצריך להטיל בד' כנפות ופטור מלהטיל בכנף החמשי כדברי הרא"ש והתשב״ץ קטן וא"ל דקרא מרבה לכל דבר ז"א דהא ברבוי׳ אמרינין דון מינה ומינה וכמו דבטלית בת ד׳ כנפות אין צריך רק ד׳ ציצית כן מה שמרבה טלית בת חמש הוא רק לד׳ ציצית. ועדיין כל זה דוקא לדידן דס״ל דמרושלים פסולים משום דיתר כמאן דאיתי׳ דמי וס"ל דברבוי׳ אמרינין דון מינה ומינה משא״כ לרב יהודה אמר שמואל דס״ל דמרושלים כשרים משום דיתר כמאן דליתי׳ דמי וא"כ לדידי׳ מוכרח לומר דב׳ הברייתות פליגי דאא״ל דשניהם סוברים דפטור מחמש ציצית וחייב בארבע ז"א דלזה ל״צ רבוי׳ דהא גם מסברה נאמר כן כנ"ל ומוכרח דמאן דמחייב מחייב בחמש ציצית וגם לפי האמת שמואל פוסק כר׳ ישמעאל דחייב בחמש ציצית כמ״ש במנחות (דף לז) וע"כ דב׳ הברייתות פליגי. ועפ״י הוצעה זאת מיושב גם הקושי' שהקשיתי למעלה מרב יהודא דס״ל כסות לילה חייב בציצית וס״ל כר׳ ישמעאל ל״ל רבוי' ז"א דרב יהודא לשטתו הא ס"ל דמרושלים כשרים דיתר כמאן דליתי׳ וא״כ מסברה החצונה לא נדע רק להטיל בד׳ כנפות כנ"ל וצריך הריבוי להטיל בכל החמש כמו שפוסק כר׳ ישמעאל באמת כ"נ לפענ״ד לישב הסוגיות שלא יסתרו אהדדי ודברי הרא״ש והפוסקים, הסוברים דבעלת חמש חייב בציצית ולפי זה אין לחוש לדברי הפוטרים כלל.

סעיף ו

ס"ק ב

אין כופלין את הטלית. בגמרא טלית כפולה חייבת בציצית ור״ש פוטר רבה ברי׳ דר"ה אקלע לבי רבא בר רב נחמן חזיא דמכסי טלית כפולה אפשטא וקם לי׳ חוטא להדי רישא א"ל לאו היינו כנף דכתיב באורייתא אזיל אכסי גלימא אחריתי א״ל מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי לה ציצית עכ"ד הגמרא ופי׳ הב״י דהא דפוטר ר״ש היינו מן כנפות הכפולים אבל צריך להטיל בכנפות הפשוטים והד"מ השיג עליו דלשון פוטר משמע דפוטר לגמרי ולענין דינא הב"י פסק כר"ש והד״מ פסק כחכמים וזה תורף מחלוקת המחבר עם הרמ״א.

והנה מפשטות לשון הגמ׳ מבואר כדברי הב״י דגם לר"ש חייב להטיל בכנפות הפשוטים דהא רבה בר"ה שא"ל לרבה בר״נ ע״מ שהטיל בכנפות הכפולים ע״כ כר״ש ס״ל ואעפי"כ צוה לו שיטיל לה ציצית בכנפות הפשוטים ולישב דברי הד"מ י״ל שרב׳ בר"ה לשטתו שס״ל דציצית חובת טלית הוא וא"כ נהי שפסק כר״ש דפטור לגמרי זה מצד חובת הלבישה דאינו יכול להטיל לא בכנפות הכפולים דלאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא ולא בכנפות הפשוטים דהא לובשו כשהיא כפולה ואין זה כנף לגבי' דידיה אבל למ"ד ציצית חובת מנא וחייב גם כשמונח בקופסא ואינו לובשה ממילא שפיר יכול להטיל בכנפות הפשוטים דהא כשמונח בקופסא אפי׳ כופלה ומניחה חייבת בציצית ואין החיוב מצד איכות הלבישה רק מצד שיש לה ד׳ כנפות. ולפ״ז גם לפסק הלכה לא צדקו דבריו לפי שטתו דלפי׳ הב"י מוכרח דהלכה כר״ש דהא רבה סובר כן אבל לפי׳ הד"מ אין הוכחה כלל דסובר כר״ש די"ל דהולך לשטתו דס"ל חובת טלית הוא וממילא בתר כנפות הבגד אזלינין לא בתר כנפות הלבישה ומטיל ציצית בכנפות הכפולים. ועיקר מחלוקת המחבר והרמ"א הוא ממ״ש הטור היתה מרובעת וכפלה כתב הרמב"ם ז״ל אין מטילין ציצית על כנפי׳ כמו שהוא כפולה ומלשון א״א הרא"ש ז"ל יראה שחייבת אעפ"י שלא תפרה כלל וכ׳ הב"י שאינו יודע מנין הוציא כן הטור מדברי הרא"ש שאינו פוסק כר"ש דיש לפרש גם דעת הרא״ש כהרמב"ם ופסק כהרמב"ם כי בטור אין מבואר שחולק והד"מ כתב שנאמן הטור ע״ז להעיד שכן דעת הרא״ש ואחר שגם דעת הטור כן יש לפסוק כמותם,

ולפענ״ד נראה שלא כיון הטור כלל לומר שהרא״ש חולק על הרמב"ם ופסק כחכמים רק שהטור הבין מדעת הרמב"ם שפי׳ דר״ש פוטר לגמרי אף מן כנפות הפשוטים כמו שאמר בלשונו אין מטילין ציצית על כנפי׳ משמע שאין מטילין כלל וע״ז אמר שדעת הרא״ש דר״ש אינו פוטר רק מן כנפות הכפולים אבל חייב להטיל בפשוטים וזה מוכרח בדעת הרא"ש שהביא בדבריו מעשה דרבה בר"ה דאמר זיל רמי לה הרי דאע״ג דפסיק כר״ש דאין מטילין בכנפות הכפולים ס״ל דצריך להטיל בפשוטים ולפ״ז למה שהעלה ב"י שגם דברי הרמב"ם יל״פ מ״ש אין מטילין ציצית על כנפי׳ כמו שהוא כפולה היינו שאין מטילין בכפולים אבל מטילין בפשוטים א"כ אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש והריף כלל וכ״ע סברי שהלכה כר״ש ושצריך להטיל ציצית בכנפות הפשוטים וכן הר"א ממיץ והנ"י והרוקח פסקו כר״ש ולפי זה נראה לפענ"ד ברור דהעיקר כפסק המחבר דיעשה ציצית בכנפות הפשוטים ויברך עליהם.

וכ״ז בטלית מרובעת שכפלה שראוי' ללבישה גם בלא כפל, אבל בטלית ארוך יותר מדאי שאינה ראויה ללבישה אא״כ כפלה בהא יש לעיין כי הנ"י פירוש הא דטלית כפולה שר״ש פוטר היינו בארוכה יותר מדאי שאינה ראוי' ללבישה ומצד זה פוטר ולא כפרש״י משום דהציצית באמצעותא וממילא לדבריו לגמרי פוטר ר״ש שאין להטיל אף בפשוטים ולפ״ז מוכרח שמה שא"ל רבה בר״ה זיל רמי לה אינו סובר כר״ש וס"ל דאף דאינה ראוי׳ ללבישה חייבת ולפ״ז תמוה על הנ"י איך פסק כר״ש דהא לפי שטתו רבה לא סבר כן וא"ל בזה כמו שכתבתי למעלה דרבה לשטתו דס"ל חובת טלית הוא ולזה אין הלבישה גורם החיוב דהא אף שמונח בקופסא חייבת ז״א דלמ״ד ציצית חובת טלית הוא בגד שאינו עומד ללבישה פטור כמ״ש במנחות (דף מ״א) בזקן שעשאה לכבודו שפטורה אף שלובשה בחייו דאל״כ יק׳ למ״ד ציצית חובת טלית הוא איך מוכיח דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית דלמא לא אמרה תורה שיעשה תכלת בסדין רק לפוטרה כשמונח בקופסא אבל אסור ללובשה משום כלאים וע״כ דאם איתא דאסור ללובשה, פטורה גם כשמונח בקופסא דטלית שאין ראוי ללבישה אין עליו חיוב ציצית כלל, אמנם עדיין י"ל דלרבה שסובר ח״ט הוא חייב דאע״ג שאינה ראויה ללבישה ראויה להציע אותה תחתיו לסדין אך זה דוקא למ״ד דסדינים חייבים בציצית אם נעשו לשכב עליהם ביום ועיין לקמן (סי׳ י״ח) ולפ״ז יעשה ציצית ולא יברך.

ס"ק ג

הטיל ציצית על ציצית. הן אלה דברי רבינו הגדול והראב"ד השיג עליו ממ"ש בסנהדרין (דף פ"ח) גבי זקן ממרא והאיכא ציצית (דבהוסיף חוטין גורע גוף המצוה ועובר על בל תוסיף) ומשני אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא ואי קשר עליון לאו דאוריתא האי לחודי׳ קאי והאי לחודי׳ קאי הרי דכל שאינם מחוברים ע"י הקשר אין התוספת פוסל גוף המצוה ונראה לבאר דעת הרמב"ם עפמ״ש הר״ן (בחדושיו פרק הנחנקין) שדעת הרמב"ם שיכול להוסיף חוטין בציצית כמה שרוצה ונראה שלמד זה ממ״ש הרמב"ם (פ"א מה' ציצית) ואין לחוטי הענף מנין מה״ת ונתקשה הכ"מ בזה דהא כ׳ אחר כך מכניס ד׳ חוטין וכופלן באמצע הרי די״ל מנין ופירש שא"ל מנין מה״ת רק מד״ס ואא"ל כן כלל דהא מבואר בגמרא (דף ל״ט ע"ב) ובספרי (פרשת שלח) שדריש מקרא גדיל שנים גדילים ארבעה אך כוונת הרמב"ם פשוטה דשיעור הנאמר בתורה גדילים ארבעה הוא למטה שלא יפחות מארבעה אבל למעלה אין להם שיעור שיכול לתת חוטין כמה שרוצה וכ״כ הב"י (סי׳ י״א) לדעת העיטור מ"ש במנחות (דף מ״א ע״ב) ציצית אין להם שיעור למעלה אבל יש להם שיעור למטה קאי על מנין החוטין, ולפ"ז מוכרח לומר שהרמב"ם מפרש מ״ש בפרק הנחנקין והאיכא ציצית דיש בו להוסיף היינו מוסיף במין אחר כגון חוטי קנבוס או צמר גפן בין חוטי הציצית שבזה אם קשר עליון דאוריי׳ עובר על בל תוסיף דהא נותנם תוך הקשר לשם ציצית ואם קשר עליון לאו דאוריי׳ לא אכפת לן כיון שאינו ממינם וכ"פ הר"ן (שם) והמרדכי (בה״ק) בשם ר׳ שמשון דסוגיא דסנהדרין מיירי במוסיף מין אחר ולפי זה סרה קושיית הראב"ד הנ"ל דמ״ש (שם) דאם ק"ע לאו דאורייתא אינו עובר על בל תוסיף הוא משום דמיירי במוסיף מין אחר וכיון שאינו ממין הציצית לא אכפת לן כיון שאינו נותנם תוך הקשר הגע עצמך הכי אסור להוסיף בבגד חוט התפירה ושאינו מינה לא מחריב בה אבל במטיל ציצית על ציצית שמוסיף ציצית גמורים אף שאינם מקושרים יחד עובר על בל תוסיף ופוסל גוף המצוה. ומראה כזאת אראך בדברי הרמב"ם (פ״ז מה' לולב הל׳ ז') כתב כמה נוטל מהם אתרוג אחד ולולב אחד ושלשה בלי הדס וכולי ושאר המינים אין מוסיפין על מנינם ולא גורעין מהם ואם הוסיף או גרע פסול והראב"ד השיג עליו דהאי לחודי׳ קאי והאי לחודי׳ קאי וזה מבואר שם ג"כ בסוגיא דז"מ שמקשה והאיכא לולב דאם הוסיף גורע ומשני אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי א"צ אגד האי לחודי׳ קאי וכולי וממילא כיון דפסקינין לולב א"צ אגד איך כתב הרמב"ם שעובר ומגרע המצוה אך למ״ש שהרמב״ם מפרש מ״ש והאיכא ציצית מיירי במוסיף מין אחר כן יפרש והאיכא לולב מיירי במוסיף מין אחר בין הארבעה מינים וע"ז אם א״צ אגד אינו מגרע המצוה וכמ"ש הר"ן בחדושיו (שם) שאין לו לקשור ידיו כל היום שלא יטול בד של זית או של תאנה ורמון רק אם צריך אגד הרי אוגדו תוך הקשר ומגרע המצוה וזה דוקא במוסיף מין אחר אבל במוסיף מן הארבעה מינים גם כשאין צריך אגד עובר על בל תוסיף ומגרע המצוה כמו במטיל ציצית על ציצית והרמב"ם והראב"ד כ״א הולך לשטתו.

ועפ״ז תתישב ג״כ קושיא עצומה שיש לי בזה על הרמב"ם ממ״ש בגמרא (שם) אי הכי תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודי' קאי והאי ל״ק ואי עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא ממילא לדעת הרמב״ם דכל שעובר על בל תוסיף מגרע גוף המצוה מבואר דאם עביד ארבעה בתים ואח״כ הניח אחרת אצלם אינו עובר על בל תוסיף וזה נגד גמר׳ ערוכה בעירובין (דף צה ע״ב) שמבוא׳ שם דבלובש ב׳ זוגות תפילין עובר על בל תוסיף אע"ג דאינם אגודים יחד דהא כל בית הוא בפ"ע ולפ״ז ניחא דהא הזקן ממרא שמורה לעשות חמשה בתים בחמשה פרשיות בודאי אינו מורה לכתוב בתפילין פרשה אחת שני פעמים רק שמורה לכתוב עוד פרשה אחרת זולת ד׳ פרשיות שבתפילין ופרשה זו אינה ממין התפילין כלל ולזה כל שאינה מחוברת אל התפילין אינו עובר על ב"ת כמו בציצית ובלולב אם א"צ קשר ואגד, ומוסיף מין אחר. אבל המניח שני זוגות תפילין שהוא מוסיף מינו עובר על ב״ת אעפ״י שאינם מקושרים יחד. ואין להקשות דא״כ עדיין הי׳ יכול למצוא בזקן ממרא שיתחייב בהוראה בציצית ובלולב במורה להטיל שמונה ציצית בבגד דעובר על ב״ת ומגרע המצוה בשעת לבישה (וכן הקשו התוספת ריש פרק התכלת) וכן בלולב אם מורה להוסיף מן הארבעה מינים כגון ליטול שני לולבים שבזה עובר על ב"ת אפי׳ אם א״צ אגד נראה בזה למ"ש בהוריות (דף ד׳) אמר רב יהודה אמר שמואל אין ב"ד חייבים להביא פר שגגת הוראה עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל בדבר שהצדוקים מודים בו פטורים מ״ט זיל קרי בי רב הוא ואין זה הוראה כלל כן י״ל גבי זקן ממרא שאם מורה בדבר שהצדוקים מודים בו לאו הוראה הוא דאין חילוק בין הוראה שיתחייבו הב"ד ובין הוראה שיתחייב הז״מ, דהא בהוריות (דף ב') יליף הוראת ב״ד מהוראת ז"מ שצריך שיאמרו מותרים אתם לעשות ואף שהרמב"ם לא הביא דבר זה (בה׳ ממרים) י״ל שסמך על מ״ש כבר (בה׳ שגגות) ולהר״א ממיץ בספר יראים מצאתי שכתב כן להדיא גם בזקן ממרא וא״כ א״א שיתחייב הז״מ אם מורה לעשות שמונה ציצית דזה דבר שהצדוקים מודים בו דמקרא מפורש על ארבע כנפות וכן א״א לאוקמי במורה לקחת שני אתרוגים או שני לולבין דמקרא מפורש פרי עץ הדר וכפת תמרים (וע׳ בסוכה דף לב).

ואחר שהיינו למגן בעד הרמב"ם בפני המורים בקשת נחלץ חושים לצבא על הקושיא העצומה שיש פה על הרמב"ם שכתב היפוך מדברי הגמ' שעל מ״ש שם דאמרינין תעשה ולא מן העשוי מקשה ומי אמרינין תעשה ולמ״ה והאמר ר׳ זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה ופרש״י דכיון דקאי בבל תוסיף לא היה עשייתן דבתרא מעשה כלל וכי פסיק לקמאי אז הוא עשייתן דבתראי ולא הוה מן העשוי מבואר בדברי רבא דהיכא דמתכוין להוסיף הציצית כשרים ואיך כתב הרמב"ם להיפוך ומתוך כך נדחק הב"י לפרש פי׳ אחר בגמ׳ אליבא דהרמב"ם בדוחק גדול.

ולמ"ש דברי הרמב"ם נכונים גם אם יפרש כפרש"י כי הנה קשה על דברי רבא שאומר דהיכא דמתכוין להוסיף כשרה באחרונות וזה היפוך מהמבואר בסנהדרין דאם עובר על ב"ת מגרע גוף המצוה וגרוע ועומד הוא, וכבר כתבתי לשטת הרמב"ם דמה שמצריך שם שיהיה ק״ע דאוריית׳ זה דוקא במוסיף מין אחר לא במטיל ציצית על ציצית אכן רבא הולך בזה לשטתו שאומר בתמורה (דף ד׳) דכ״מ דאמר רחמנא ל״ת אי עביד לא מהני וממילא ה"ה כאן כיון שעובר על בל תוסיף לא מהני מעשיו ואין עשייתו עשי׳ כלל כל שהראשונים קיימים אבל בסנהדרין (שם) קאי אליבא דר׳ יהודה דשם אומר ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י דאמ׳ עד דאיכא תורה ויורוך, וא״כ מה שמקשה והאיכא ציצית הוא ג"כ אליבא דר"י ור"י ע״כ סובר דכ״מ דא״ר ל״ת אי עביד מהני דבתמורה מסיק דפלוגתת אביי ורבא הוא אם שינוי קונה ומבואר בתוס׳ ב"ק (דף צ״ה ע״ב) דר"י ס״ל דשינוי קונה וכן הלכה וממילא ס״ל אי עביד מהני וגם בעובר על ב"ת מקרי עשייתו מעשה ושני הציצית פסולים.

והנה הרמב"ם (פ״ה מה׳ בכורות ה״ו) פסק כאביי (עי׳ לח״מ שם) וכן (בה׳ עבודת יוהכ"פ) פסק דמערבין לקרנות, וממילא שפיר פסק דאם עובר על ב"ת הציצית פסולים כי אף שעובר על ב"ת הוה עשייתו עשיה גמורה ואף למ״ש הכ"מ (פ״ג דמלוה) דפסק שם הרמב"ם כרבא מ״מ כתבו האחרונים דספוקי מספקא לי׳ ואזיל הכא והכא לחומרא ועי׳ בתוספת יומא (דף נ"ז) ובשו״ת שער אפרים שהאריך בזה ממילא שפיר פסק דהציצית פסולים דמחמירין מספק שמא הלכה כאביי.

אמנם עדיין לא יצאתי ידי חובתי אם יהיו בנו לעד הרא"ש ור׳ אברהם בנו של הרמב"ם שהביא הכ"מ (פ"ז מה׳ לולב) עדותן שהרמב"ם חזר בו מדבריו בה׳ לולב וס״ל דכיון דלולב א״צ אגד גם במוסיף מן הארבעה מינים אינו עובר על בל תוסיף דהאי לחודי׳ קאי והאי לחודי׳ קאי ופה בה׳ ציצית לא שמענו מגיד ומשמיע שחזר בו הרמב"ם. הגם דגם במטיל ציצית על ציצית ג״כ האי לחודי׳ קאי וא״כ עדן לא נחו הקושיות האלה מזעפם:

ונראה לתרץ בדרך אחר שהרמב"ם יסבור בסדר עשיית הציצית כדעת העיטור שהביא הב"י לקמן (סי׳ י״א) שמצריך לעשות שני נקבים בהטלית ויוציא הציצית לצד חוץ והמג״א (שם סקי"ג) הקשה עליו ממ״ש רבא במנחות (דף ל"ט) ש״מ קשר עליון דאורייתא דא״א לאו דאורייתא ל"ל קרא למשרי כלאים בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור והשתא לדעת העיטור מנ"ל דקשר עליון דאורייתא הא י״ל דכיון שיש ב' נקבים שמוציאין החוטין דרך שם הו״ל כשתי תכיפות דהוה חיבור לכלאים.

ונראה דרבא לשטתו דס״ל (שם ע״ב) דבגדי שאר מינים חייבים בציצית מדאורייתא וכבר הבאתי לעיל (סימן ט׳ סק"ה) דעת מהר״ם שס״ל דהא דצו״פ פוטרין בכל מיני בגדים היינו דוקא צמר ופשתים יחדיו באופן דהוה כלאים אבל אם אינו כלאים אינו פוטר והשתא שפיר הוכיח רבא דהא הגם דב׳ נקבים שבטלית הוה כשתי תכיפות זה מועיל לחבר החוטין אל הבגד אבל אין זה מועיל לחבר החוטין זה לזה דהא החוטין אינם מחוברים אהדדי רק מחוברים אל הטלית וא״כ הא תינח חוטי צמר בטלית של פשתים הוה שפיר כלאים גם בלא קשר דהא בכאן החוטין הם שעטנז עם הטלית והם מחוברים אל הטלית אבל חוטי צמר ופשתים בשאר מינים שצריך שיהיו החוטין בעצמם כלאים זה לזה מה יועיל מה שמחוברים אל הטלית הא עדיין אינם כלאים דהא אין מחוברים זל"ז ושפיר הוכיח דקשר עליון דאורייתא וזה דוקא לרבא דס״ל דשאר מינים חייבים בציצית מדאו' אבל להרמב"ם דסובר דשאר מינים פטורים מדאו׳ י״ל דלא ס״ל קשר עליון דאו' ומ״מ בחוטי צמר בטלית של פשתים החוטין כלאים אל הטלית ע"י הב׳ תכיפות [ובזה יתישב ג״כ מ״ש בסנהדרין (שם) אי קשר עליון דאו׳ וכו׳ ואי קשר עליון לאו דאו׳ ותמהו התוספת הא לא מצאנו פלוגתא בזה (עיי׳ לעיל סי' ט׳ סק"ב מ״ש בזה) ולפ"ז י"ל דזה תלוי אם הלכה כרבא וכתנא דבי ר״י דאתא כוותי׳ דשאר מינים חייבים מדאורייתא מוכח דק״ע דאורייתא דהא צו״פ פוטרין בהם באופן שיהי׳ כלאים אהדדי ואם טלית שאר מינים פטור מדאורייתא כר"נ ותנא דבי ר״י דאתא כוותי', יש לומר דק"ע לאו דאורייתא] [ובזה מיושב קושית התוס׳ ביבמות (דף ד׳ ע״ב) ומנחות (ד' לט ד"ה קשר) עמ״ש ביבמות (דף ד') ולתנא דבר״י טעמא דכתיב סמוכים וכו׳ הא לר״י כל בגדים הם צו״פ וא"ר עביד להו תכלת וכולי והקשו התוס׳ הא נאמר (דליעדב) [דליעבד] תכלת בלא קשר דהא לא ידעינן דקשר עליון דאורייתא רק מדשרי כלאים בציצית ולפ"ז ניחא דבבגדי צו״פ הציצית כלאים אל הטלית ואעפ״י שק"ע לאו דאוריי׳ לר״י וגם השתא דכתב סמוכים דהא מחוברים בשתי תכיפות].

והנה לפ"ז צ״ל דרבא ס"ל חיבור ע״י דבר אחר לאו שמי' חיבור לענין כלאים דפליגי תנאי בזה בכלאים (פ׳ ט') ועי׳ לעיל (סי׳ ט׳ סק"ו) דאם יסבור דחיבור ע"י דבר אחר שמי' חיבור עדיין אין הוכחה דקשר עליון דאורייתא דהא י״ל גם בבגדי שאר מינים כיון דחוטי צמר ופשתים כ"א בפ"ע מחובר היטב אל הטלית ממילא לא גרע מבגד משי שטוה בו חוט של צמר בצד זה וחוט של פשתים בצד זה דהוה כלאים אף על גב דאין נוגעים לאהדדי (לדעת הרמב"ם שפוסק חיבור ע"י ד״א שמי׳ חיבור) וע״כ דרבא סובר דחיבור ע"י ד״א לאו שמי׳ חיבור וא״כ לשיטת הרמב"ם וי״ל דכן דעת העיטור דחיבור על ידי דבר אחר שמי' חיבור לא מוכח דקשר עליון דאורייתא. [ואין להקשות דאם כן מאי מקשה לי׳ רבא לר״נ (בדף לט ע״ב) עמ״ש דשאר מינים פטורים מדאורייתא ממה דתניא וכולן צמר ופשתים פוטרים בהם ואי דרבנן היכי אשתרי בהו כלאים ולמ״ש הא לר"נ ק"ע לאו דאורי׳ וממילא בשאר מינים יכול לתת צו״פ בלא קשר וא״ל דר״נ סובר דחיבור ע"י ד״א שמי׳ חיבור וממילא כיון דהצו״פ מחוברים אל הבגד הבגד מחברן להיות כלאים יחדיו עדיין ק׳ הא רבא הוא המקשה לר״נ והוא ס״ל שחיבור ע"י ד״א לאו שמי׳ חיבור ומאי מקשה ועוד מנ"ל דרחבא אר"י פליג על ר״נ דלמא לז"א דחוטי צו״פ פוטרים בכ"מ משום דס"ל דחיבור ע"י ד״א לאו שמי׳ חיבור זה ל״ק דהא לשיטת מהר"ם מ״ש דצו״פ פוטרים בכ"מ היינו בענין דהוה כלאים וא״כ ע״כ מיירי בעושה קשר אחר השתי תכיפות דאל"כ לא הוה כלאים ושפיר אקשי רבא לר״נ דאם יאמר דפי׳ הברייתא שאינו עושה קשר א"כ לא יצדק לומר דצו״פ פוטרים דהא הצמר לבד והפשתים לבד והשתא זה נכלל בתי׳ ר״נ או צמר או פשתים דה"ה דיכול לתת שני חוטי צמר ושני חוטי פשתי׳ אם חיבור ע"י ד״א לאו שמי׳ חיבור אבל ע״כ לא יצדק לומר צו״פ פוטרים כיון שאינם יחדיו והוה כנותן צמר לבד ופשתים לבד]. והשתא השגת הראב"ד מסולקת מעל הרמב״ם דמ״ש בגמרא דסנהדרין דאם קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודי׳ קאי ע״כ סובר דחיבור ע"י ד"א לאו שמי׳ חיבור דאם שמי׳ חיבור עדיין קשה נהי דאין צריך קשר עליון הא החוטין מחוברים אל הטלית בשני תכיפות וכמו דלמ"ד שמי׳ חיבור הטלית מחברן לענין כלאים כן י״ל שמחברן לענין בל תוסיף וע״כ סובר דלאו שמי׳ חיבור אבל הרמב"ם לשטתו דפוסק דשמי׳ חיבור לזה ס״ל דגם במטיל ציצית על ציצית עובר על בל תוסיף ומגרע המצוה דהטלית מחברן:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי שהרמב"ם סותר להגמרא ולפ"ז י"ל דרבא שאומר השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה לשטתו דלדידי׳ חיבור ע"י ד״א לאו שמי׳ חיבור והנה זה פשוט דהא מצאנו דגם גבי ב' זוגות תפילין עובר על בל תוסיף אף שאין מחוברים יחד ולפ״ז מוכרח לומר לדעת הרמב"ם באמת על בל תוסיף עובר אפי׳ כשאינם מחוברים זל"ז כמו בב׳ זוגות תפילין אבל אינו מגרע המצוה רק אם מחוברים זל"ז ומ״ש בסנהדרין דאי ק"ע לאו דאורייתא האי לחודי׳ קאי, היינו דאף שעובר על בל תוסיף אינו מגרע המצוה ולפ"ז ניחא דרבא שאמר השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה הוא לשטתו דסובר חיבור ע״י ד״א לאו שמי׳ חיבור וממילא במטיל ציצית על ציצית האי לחודי׳ קאי לזה סובר דאף שעובר על בל תוסיף אינו מגרע המצוה וממילא הציצית הראשונים לא בטלי ומעשה השנים לא חל עד שיפסיק הראשונים אבל הרמב"ם לשטתו דסובר דחיבור ע״י ד"א שמי׳ חיבור לזה ס״ל דכיון שעובר על בל תוסיף והם מחוברים ע"י הטלית גרוע ועומד הוא לזה ס״ל דב׳ הציצית פסולים.

ס"ק ד

ויש מכשירין בכל ענין. כן מבואר בב"י מדעת הרא"ש שלא חלק בין נתכוין להוסיף בין נתכוין לבטל אמנם באמת קשה הא רב פפא הקשה ממאי דלאוסופי מכוין דלמא לבטולי מכוין ומשמע שעכ"פ במתכוין לבטולי גם רבא מודה שפסול. ונראה דצריך להבין קושיית ר״פ שהק׳ דלמא לבטולי מכוין מה בכך הא גם אם לבטולי מכוין הא הציצית הראשונים בטלים ושפיר דהטיל למוטלת כשרה ואין זה מ״ה דהא בטל הציצית הראשונים אמנם יובן במ״ש הרא״ש בלשון שני דקושי׳ הגמ׳ על הא דמי אמרינין תולמ"ה והאמר ר״ז הטיל למוטלת כשרה היינו משום דכשעשה ג׳ ציצית ראשונים אכתי לא בטיל קמאי וכי עשה את הרביעית הוה הג׳ ראשונות שבאחרונות תולמ״ה עכ"ד וא״כ זה קושית ר״פ דלמא לבטולי מכוין ובעת שעושה הג׳ ציצית אכתי לא בטיל קמאי והו"ל הג׳ ציצית תול״מה אמנם אחר שעיקר מה שעובר על ב"ת לרבא הוא בעת שלובש הטלית כי בעת העשי' לדידן דפסקינין ציצית חובת גברא הוא למה יעבור על ב"ת הלא עדיין אינו עושה שום מצוה בעשי׳ זאת כמו באוגד חמשה מינים בלולב ועושה חמש טוטפת בתפילין פשיטא דאינו עובר עד שילבשם וא״כ קשה מה בכך דלבטולי מכוין מ״מ בעת שעושה הד׳ ציצית א״כ ממילא הציצית הראשונות בטלים והטיל למוטלת כשרה ובעת שלא גמר עדיין אם ילבש טלית זה אז פשיטא דעובר על בל תוסיף דהא עדיין לא בטיל קמאי ומה לי בעת הלבישה על הכוונה שכיון בעת העשי׳ הא לא נתקיימה כוונה זאת וממילא מעשה לא הוה וזה נראה באמת כוונת רבא דלא מחלק בין כוון להוסיף או לבטל.

ונראה משום דלקמן אומר בשם שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפי׳ בטלית פטורה דהיינו והטיל למוטלת ומק׳ דהיינו הך ומשני חדא מכלל חברתא אתמר ופירש תוספת דמכלל זה דאמר ר׳ זירא אמר שמואל דתכלת אין בו משום כלאים בהטיל למוטלת יליף ר"ז דהטיל למוטלת כשרה וא״כ דבר זה הוציא מדברי שמואל ושפיר הקשה ר״פ דהא שמואל ס״ל דכלי קופסא חייב בציצית דציצית חובת טלית הוא, וא״כ בעת העשי׳ עובר על ב"ת לא בעת הלבישה וממילא בנתכוין לבטל אף בג׳ הראשוני׳ שעדיין לא בטל אינו עובר על ב״ת דהא דעתו בעת העשי׳ להשלים ולבטל אבל לדידן דחובת גברא הוא וב"ת הוא משום הלבישה ואם כן גם בנתכוין לבטל עשיית ג׳ ציצית ראשונות שבאחרונות לא חשיב מעשה דאז אם ילבש הטלית שפיר יעבור על בל תוסיף כיון שעדיין לא בטל וכשגומר הציצית הד׳ ומבטל לראשונות הוא הוה עשייתן דבתראי ואין זה מ״ה ושפיר עשו הפוסקים שלא חלקו בין נתכוין להוסיף לנתכוין לבטל.

נסתפקתי במטיל למוטלת והטיל הציצית האחרונות באופן שפסולים ג"כ משום תולמ״ה כגון שתלאם ולא פסק ראשי חוטין שלהם מהו והנה בתוספת מקשים עמ״ש השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה דהא אמרינן בסוכה (דף י"א) דלא אמרינין קציצתן זו הוא עשייתן והניחו בצ"ע ונראה דאין דמיון זל״ז כלל דבשלמא במסיך סוכתו תחת האילן וקצץ האילן אח״כ לא אמרינן תולמ״ה דהא כבר נעשה סכך זה במחובר והשתא לא עשה מעשה ושום פעולה לבטל מעשה הראשונה וכן בתלאם ולא פסק ראשי חוטין שלהם משא״כ בהטיל למוטלת הא אמרינן דע"י שעובר על ב״ת לא הוה מעשה וכיון דלא הוה מעשה כלל ואמרינין שהציצית האחרונים הרי הם כמו שלא נעשו בבגד זה ממילא בעת שקוצץ הראשונים הוה אז עשיית האחרונים דהא עד עתה לא הוה מעשה עדיין כיון שיש איסור במעשה זו וממילא הוה כנעשה עתה וממילא לפ״ז י״ל דאפי׳ אם עשה האחרונות בפסול ותקנם קודם שקיצץ הראשונות כשר דהא כיון שעובר על ב"ת אמרינין שעדיין לא נעשה מעשה כלל ובעת שנעשו האחרונים שאז היה עשיית האחרונים הלא הם מקוצצים.

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה