ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ט
סעיף א
ס"ק א
אין חייב בציצית מה"ת. כ׳ המג״א דציצית של צמר רחלים ושאר מינים שטרפן זה בזה אזלינין בתר הרוב ודבר זה מבואר (במשנה א׳ מפ״ט דכלאים), צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלי׳ מותר לערבו עם הפשתי׳ ואם הרוב מן הרחלי׳ אסור לערבו עם הפשתי', והרמב״ם באר הדבר (בפ״י מהלכות כלאים) דאם הרוב מן הגמלים אזי צורת הכל צורת צמר הגמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם מפני שאינם חוטי צמר ולפ"ז ה"ה בנידון זה אם הרוב של מין אחר פטור מציצית מה״ת לדעת המחבר, אולם בשו"ת נוב״י מהד״ת (חלק יור״ד סי׳ קפ״ו) שפך סוללה על דבר זה והוכיח בראיות דהיתר בהיתר לא בטיל ואם נתערב צ"ר בצ"ג כיון ששניהם היתר אין אחד מבטל את חברו ומה שמותר לערבו עם הפשתים הוא משום דכיון דכלאים אינו אסור רק אם הוא שוע טוו ונוז ובל״ז אין איסור מה"ת לזה אע״ג דאין הצמר רחלים בטל בהצמר גמלים מ״מ כיון שצמר גמלים הוא הרוב אין שם צמר רחלים עליו שיקרא שוע או נוז של צמר רחלים, רק נקראים בשם חוטין של צמר גמלים ולזה מותר לערבו עם הפשתים ומטעם זה לדעתו חוטין בחוטין אינם בטלים (כמו שיבואר אח״כ) משום דכבר שמו עליו והאריך בתשובה זו להוכיח שכן דעת הרמב״ם והתוס׳ והרא״ש עיי״ש ולפי דבריו אין ללמוד מכלאים לציצית כלל דהא היתר בהיתר לא בטיל ואין אחד מבטל את חברו, ולכאורה נראה כדבריו מדברי הר״ן (פרק הנודר מן המבושל דף נ״ב) שכתב לפרש דעת הרי"ף שכתב בפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח, משום דהוה דבר שיל״מ לאכלה עם הבשר ולפיכך אפי׳ באלף לא בטיל: ופי׳ הר"ן דבריו דאע״ג דקיי״ל דדבר שיל״מ בשאינו מינו בטיל זה דוקא מה שיהי׳ לו מתירין לאחר זמן אבל פת שאפאה עם הצלי כיון שגם עכשיו יש לה היתר לאכלה עם הבשר לא בטיל גם בשאינו מינו והשתא מה יעשה במשנה דכלאים הנ״ל דמבואר דצמר רחלים בטיל בצמר גמלים אע״ג שהוא היתר בהיתר ומוכרח דס"ל דלאו מטעם ביטול הוא רק שאינו בא לכלל איסור כלל דלא נקרא שוע טוו ונוז של צמר רחלים כלל. אמנם מדברי הר"ן עצמו בתשובותיו מבואר דלא כדברי הנוב״י דהר״ן בתשובה (סי׳ נ"ז נ״ט ס"ד) התיר קמח חטים מחומצים שנתערב בשאר קמח קודם פסח ונתבטל ברוב שאינו חוזר וניעור בפסח והביא ראי׳ ממשנה דכלאים הנ"ל ואם ס"ל כסברת הנוב״י אינו ראיה כלל דהא שם אינו בא לידי איסור כלל ואע״ג דהדין בתשובה זו ע״כ בל״ז חזר בו ממ״ש בנדרי׳ דהא למ״ש בנדרים בשטת הרי״ף ממילא גם חמץ קודם פסח אינו בטיל כיון דיש לו היתר עכשיו לאכלו קודם פסח זה אינו מן התימה כי הר״ן בנדרים לא כתב כן רק לישב דברי הרי״ף, ובאמת בפ' גיד הנשה באר הר"ן בעצמו דלא קיי"ל כשטת הרי״ף בזה וכן כל הפוסקים לא ס"ל כשטת הר"יף בזה אמנם הלא נהי שמה שכתב הר״ן (בפרק הנודר שם) דמה שיש לו היתר עכשיו מקרי דישל״מ גם באינו מינו לא כתב כן רק לשיטת הרי״ף ולדידי׳ לא ס"ל מ״מ הא גוף הסברא שכתב הר"ן בטעם מה שדשיל״מ אינו בטיל הוא משום דמה דפליגי רבנן על ר״י וסברי מין במינו בטיל דוקא באיסור שנתערב בהיתר דמצד זה הוה אינו מינו דזה איסור וזה היתר אבל דשיל״מ שע״י שסופו להיות היתר שם היתר עליו וכשנתערב עם היתר מב״מ גם רבנן סברי דלא בטיל ומסברה זאת לא חזר בו הר"ן והפוסקים הביאוהו להלכה והשתא לפי סברה זאת כ״ש היתר גמור שנתערב בהית׳ מב״מ דלא בטיל גם לרבנן וכן כתב הפ״מ בפתיחה שלו (לה׳ פסח ולה׳ תערובות) דלהר״ן היתר בהיתר מב"מ לא בטיל, (ר"ל להר״ן למאי דס״ל להלכה דלא כרי״ף דלהרי״ף אפי׳ מין באינו מינו לא בטיל) וא״כ צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים אמאי בטיל הא הוא מב״מ דאזלינין בתר שמא כמו חלא דחמרא וחלא דשכרא וגם מה נצטדק בדברי הר״ן בתשובה הנ"ל דאיך כתב דקמח שנתחמץ בטיל בשאר קמח קודם פסח הא הוה מב״מ והיתר בהיתר אמנם כשאני לעצמי נראה שלא כדעת הפ״מ אלא דלפי מאי דס"ל להר"ן להלכה שלא כדעת הרי"ף וס"ל דאף דיכול לאוכלו עם בשר מ״מ בטיל כמו בדגים שעלו בקערה ממילא י״ל בהיפוך דכמו דבדבר שיל״מ ס״ל להר"ן דאע״ג דעתה הוא אסור כיון שסופו להיות מותר נקרא היתר ע״ש סופו כן אתה דן להיפוך בצ"ר שנתער׳ בצמר גמלים דאע״ג דעתה שניהם היתר מ״מ לענין מהות הביטול שרוצים לבטלו שלא יאסור עם הפשתים אנו דנים להיפוך דצ"ר יכול לבוא לידי איסור עם הפשתים משא״כ צמר גמלים וכן לענין חמץ קודם פסח אע״ג שעכשיו היתר הוא מ״מ כיון שרוצים לבטלו שלא יאסור בעת אסורו ממילא לענין מהות הביטול שם איסור יש לו שסופו להיות אסור בפסח והוה לענין זה כאיסור בהיתר לענין מהות הביטול שהוא ע״ש סופו וכ״כ בהדיא בשו״ת תמים דעים (סימן ל״ו) וז״ל ועוד שהחמץ יש לו זמן איסור והשמן שנפל לתוכו אין לו זמן איסור כאיסור בהיתר דמיא והרי שנינו במסכת כלאים צ"ר וצ״ג שטרפן זה בזה וכולי הלא צ"ר וצ"ג שניהם היתר ומבטלים זה את זה אלא מפני שצמר רחלים נוהג בו כלאים ובצמר גמלים אין נוהג כלאים כאיסור בהיתר דמיא עכ״ל (ובפר״ח סי׳ תמ״ז כ׳ לחלק בין חמץ לכלאים ואין דבריו מוכרחים) ובזה יש לומר טעם הרמב״ם שס"ל דחמץ קודם פסח אינו בטיל משום שהולך לשיטתו שס״ל שטעם שחמץ אוסר במשהו משום דהוה דבר שיל"מ ולשיטתו פשיטא דגם קודם פסח מקרי היתר בהיתר דא"ל דמקרי איסור ע"ש שסופו להיות אסור בפסח ז״א דהא גם בפסח מקרי היתר על שם שסופו להיות מותר וכ״ש קודם פסח שהוא מותר עתה וגם סופו להיות מותר, על כל פנים ממה שכתוב בסמ״ג (לאוין ע״ה) ובשו״ת תמים דעים (סי׳ ל"ו) ובתשובת הר"ן הנ"ל והמרדכי (פרק כל שעה) להביא ראיה ממשנה דכלאים הנ"ל דחמץ שנתער׳ קודם פסח אינו חוזר וניעור בפסח מוכח שלא כדברי הנוב״י בטעמו על דינא דצמר רחלים וצמר גמלים הנ"ל. ומ״ש בנוב״י שם לסתור הראי׳ שהביא באו"ה שהיתר בהיתר בטיל ממ"ש בהגהת סמ״ק תחב כף חולבת בקדרה חדשה של מים ולא הי׳ במי׳ ששים מכלל דאם הי׳ במים ששים הי׳ בטל אף שהוא היתר בהיתר וכת׳ דאין ראי׳ דאם הי׳ במים ששים א״צ לבטול כלל דא״א לאסור הקדרה דהא כשנופל החלב נופל ג"כ ששים פעמים מים עמו ובעת שיפול להקדרה שאז הוא איסור בהיתר בטיל בהמים שעמו וכן תמה על הראי׳ שהביא מחמץ קודם פסח דבטל די״ל דאחר שש בטיל שאז אין אוסר במשהו (לכל הפוסקים זולת הר"ן) לכאורה י"ל שהאו״ה סובר כסברת המרדכי (סוף חולין) שכתב בשם הר׳ משולם ביבמה שרקקה דם שחליצתה כשרה וכן ש״ז של זב שמטמא במשא לפי שא״א בלא צחצוחי זיבה ואמאי לא בטיל הזיבה בהש״ז והרוק בהדם ותי׳ דכל שתחלת ביאתו לעולם ע״י תערובות לא בטיל ויסבור האו"ה שאם בעת חלות האיסור הם מעורבבים מכבר אינו בטיל ממילא אם נאמר דהיתר בהיתר לא בטיל ולא נבטל החלב בהמים תיכף וכן החמץ לא נבטל תיכף א״א שיבטלו בעת חלות האיסור דהא בשעת חלות האיסור הם מעורבבים מכבר ואין המים שעם החלב מסייעים לבטל החלב. אבל באמת בארתי במק"א דאין תלוי בזה שלא יהי׳ מעורב בעת חלות האיסור דאף שבעת חלות האיסור הוא מעורב כל שלא בא לעולם מתחלתו ע״י תערובת בטיל שפיר בפרט שהפלתי (סי׳ ק"ב) פי׳ שבעינן דוקא שההיתר הי׳ ג״כ תחלת ביאתו בתערובות שאז מגרע כחו אבל אם תחלת ביאת ההיתר אינו בתערובות רק שהאיסור בא לעולם בתערובות בטיל שפיר, וראיתי בס׳ מקור חיים הלכות פסח (סי' תמ״ז סק"ח) כתב דאא"ל שבעת שמתחיל לטוותם בפשתים שאז מתחיל האיסור אז יבטל הצמר גמלים את הצ"ר דז״א דאז צריך רוב מן הצמר גמלים נגד הצמר והפשתים דהא הוספת פשתים הוה כנתוסף איסור עכ״ד ולפ״ז מיושבים דברי האו״ה ששפיר הביא ראי׳ מהגהת סמ״ק דהיתר בהיתר בטיל דאא״ל דבעת שנופל לבשר שאז מתחיל האיסור אז המים מבטלים החלב ז״א דא״כ צריך שיהיו במים לבטל הבשר והחלב דהא הוספת הבשר הוה כנתוסף איסור, ומיושב עתה מה שצוחו כולם על הרמ״א ביור״ד (סי׳ צ״ט סע"ו) כזית חלב שנפל למים ואח״כ נפל מן המים לקדרה של בשר מותר ואעפ"י שאין בבשר ששים נגד החלב שהרי נתבטל במים והוא מדברי האו״ה והקשו למה צריך שיתבטל ומאי נ"מ בבטולו שהרי נופל עמו ששים חלקים מים ויתבטל עתה בקדרה עיי' פר״ח ויתר אחרונים שנדחקו בזה ולפ״ז ניחא דאם לא נתבטל מקודם מקרי נתוסף איסור [וצריך להתישב בזה דאולי בב״ח שאני דבטעמא תליא מלתא ואף דלא בטיל מ״מ אינו יכול לאסור ואין חל עליו שם בב״ח כלל ומ"מ י״ל דנ"מ בבטולו לענין אם נפל אח״כ עוד חלב וא"י אם יש עתה ס׳ נגד הכל דאז אם המים מסייעים לבטל החלב ממילא הא דאיסור הבטל חוזר וניעור הא הוא רק דרבנן ובה״ג דיש ספק אם יש בו ס׳ מותר כמו במב״מ ונשפך ביור״ד (סי׳ צ״ח) אבל אם אין המים מבטלים החלב רק שאין כח בחלב לאסור משום דאינו נ״ט ממילא הוה ספקא דאורייית׳ ואסור וע״ז קמ"ל הרמ״א דהמים מבטלים דהיתר בהיתר בטיל), נחזור לענינינו שמ"ש הנוב״י דצ"ר בצ״ג אינו בטיל בעצם משום שהוא היתר בהיתר רק דאינו יכול לאסור משום דלא מקרי שוע טוו ונוז אין לזה שורש גם תמה אנכי מה יענה ע״מ דמבואר במשנה דנגעים (פי״א מ״ב) צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זב״ז אם הרוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים הרי דגם שם בטיל אע"ג דהוא היתר בהיתר ושם לא שייך הסברה אשר חדש לענין כלאים דהא בנגעים א״צ שוע טוו ונוז דמבואר שם בתוספתא (פרק ה') דגם הלבדים מטמאים בנגעים וגם יפלא איך החליט פרושו זה המחודש לדעת הרמב"ם הא דעת הרמב״ם (פ״י מהל' כלאים ה״ב) דא״צ שוע טוו ונוז ביחד רק או שוע או טוו או נוז סגי (ועמ״ש לקמן סי"א) וא״כ מה חילוק יש בין נימות של צמר דנתערבו דבטלים ובין חוטין דאינם בטלים ואף שיאמר דהא עכ"פ שוע או טוו בעי דא״כ אמאי רק חוטין אינם בטלים הלא גם אם כבר שעה או טוה ג״כ לא יבטל וברמב״ם מבואר בלשונו מפני שאינם חוטי צמר משמע חוטין הוא דאינם בטלים הא זולת זה בטלים ממילא אא״ל כדברי הנוב״י וקם דינא גם לענין ציצית דאזלינין בתר הרוב:
בעת נדפסו אלה הדברים הביא חכם אחד לפני שו״ת הגאון האמיתי מהר"ע איגר זצ״ל שנדפסו בעת ההוא אשר פלפל בעניני זה וכתבתי אליו אלה הדברים,
[בהגיע בהדפסת חבורי ארצות החיים לסי' ט' שם חקרתי באר״י (ס״ק א') בדין צו"פ ושאר מינים שטרפן זב״ז ובין היתר בהיתר אם בטל, כה הָראיתי לדעת שבתשובותיו היקרים אשר ראיתים עתה פעם ראשונה בבהמ״ד דפה בשאל' ל״ח דבר בקדשו בענין זה, ודבריו היפוך דברי, והנה אפרש שיחי מה שכתבתי על סדר דבריו.
שם כתב ומה״ט עמדנו על דברי הר״ן בשו״ת (ס׳ ס"ד) חמץ קודם זמנו בטיל וראייתו מכלאים, ולפי הנ"ל אינה ראי׳ דצ"ר שם איסור עליו לערבו עם הפשתים, משא״כ חמץ קודם זמנו אין בו איסור כלל עכ"ד.
הנה באר"י הבאתי דברי הראב"ד בתמים דעים שכת' בהדיא שגם חמץ שם איסור עליו מפני שי״ל זמן איסור, וכתבתי (מוקף תוך ב' חצאי לבנה) ומ״ש הפר"ח לחלק בין חמץ לכלאים אין דבריו מוכרחים, עכ״ל, יען הי' דבר פשוט בעיני.
והנה העת לפרש שיחתי, דהא כלאים כיון דמיירי שנתערבו בעודן נימין ג״כ אין להם מציאת איסור, דהא אם נשארו כך מותר לערבו גם עם פשתים, ודומה לחמץ לגמרי ועוד עדיפי מיניה, דהא חמץ אינו אלא מחוסר זמן כשיגיע הפסח אסור ממילא, אבל זה מחוסר מעשה לטוותם עד שיהיו שוע טוו ונוז, וא״ת הא גופא קשיא מנ״ל להר״ן דצמר רחלים בטיל בצ"ג בעודן נימין דלמא אינו בטיל תיכף, רק אחר שטוה אותם עד שקונים שם איסור לערבם עם פשתים אז בטיל צ"ר בצ״ג המעורב בו מכבר, זה אינו דהא תינח אם יערבנו עם פשתים אחר שטוה הצ״ר המעורב בצ"ג ויעשה מהם חוטין, אבל אם מערב הפשתים ג״כ קודם טויה, א״כ הלא עתה עדיין לא נתבטל דאין לו שם איסור, ואחר שיתחיל לטוותם נעשים הצמר והפשתים גוף אחד וצריך רוב נגד הצמר והפשתים. וא"ל דשם כיון דאינו מחוסר אלא מעשה הטויה ואם יטוה אותם יחול עליהם שם איסור תיכף, עדיף מחמץ שקודם פסח א"א לבוא לידי איסור כלל, ז״א דהא ידוע דבכ"מ מחוסר זמן עדיף ממחוסר מעשה כמבואר בפשיטות ביור״ד (סי' רכ״ח) לדעת הרבה פוסקים מתירין הנדר התלוי בזמן קודם חלות הזמן ולא כן בנדר התלוי במעשה, וכן מבואר לענין דשיל״מ חילוק בין מחוסר זמן ומחוסר מעשה, ועי' במ״ל (פ״ד מה' אישות ה"ז ופ״ו מה׳ גירושין): כתב עוד ובאמת תמוה לי הא הר"ן בעצמו ע"כ מודה לחלוק זה דהא למ"ש הר"ן בנדרים בשיטת הרי"ף וכו' איך יפרנס מתני׳ דכלאים ע"כ דצמר שם איסור עליו לערבו עם הפשתים לא זכיתי להבין ביאור דברי קדשו, דגם אם הר"ן יודה לחילוק זה עדיין איך יפרנס מתניתין דכלאים הא פת שאפאה עם הצלי ג״כ שם איסור עליו לאכלו עם חלב, ואעפ״כ ס״ל להר"ן כיון דיכול לאכלו עם בשר הוה דשיל"מ, וא״כ ה״ה צמר כיון שיכול לעשות ממנו בגד לבדו הוה דשיל״מ, וגם עדיין אינו מוכרח שהר״ן מודה לחילוק זה דלמא ס"ל דגם חמץ שם איסור יש עליו: בישוב דברי הרי״ף איך יפרנס מתניתין דכלאים, תיתי לי שכבר העירותי בזה בחבורי, וכעת נראה לתרץ דהרי״ף ס״ל דכמו שלענין ביטול האיסור צריך שיהי׳ האיסור ניכר, כן א"א לבטל האיסור אלא בהיות איזה צורך בהביטול, ממילא בצ"ר שנתערב בצ״ג בעודן נימין הלא בעת התערובת עדיין אין צורך להביטול דהא אם ישאר כן מותר לערבו עם פשתים בלא ביטול, ממילא ממ"נ אם מערב אותם עם פשתים בעודן נימין שאז תיכף אנו דנים לבטל הצמר כדי שיהי' מותר לטוותם הלא אז אינו דשיל״מ כיון שכבר מעורב עם פשתים, ואם אינו מערבו עתה רק טוה אותם בפ״ע ממילא אחר שעשאם שוע טוו ונוז אז דנים לבטלם כיון שעתה אסור לערבם עם פשתים ויש צורך אל הביטול, מ״מ שוב לא נקרא דשיל״מ כיון שמעורב מכבר, כמ"ש המרדכי לענין יין הזב בשבת. מ״ש דמזה מבואר דלא כהפ״מ שכתב בהקדמתו לה' תערובת דלהר״ן בנדרים אם נתערב חלב חי' בחלב דשחוטה בששים דאסור לבשלו עם בשר דהיתר בהיתר ל״ב, דלפי הנ"ל אינו דחלב חי' מיד שם איסור י״ל, גם אנכי כ' כזאת הסברה בשם הראב"ד אבל מ״ש להשיג על הפ"מ למה נקט הציור להר"ן במב"מ דוקא והא לשטתו הוא אפי' בא"מ בזה נראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא דהא בזה לא קיי״ל כהרי״ף כמ״ש הר״ן עצמו בפג"ה וכוונת הפ"מ לתרץ למאי דס״ל להלכה דלא כהרי״ף בפת שאפאה עם הצלי דלדידן הוא רק מטעם ריחא מילתא כמ״ש שם בהדי' ומ״מ מסבר' זו שכתב הר״ן בטעם דשיל״מ במב״מ לא חזר בו והט״ז ביור"ד סי׳ (ק"ב) קלסי', והוא לדידן דוקא במב״מ.
וכבר רמזתי זה בחבורי במלות קצרות אשר כתבתי תוך שני חצאי לבנה על דברי הפ״מ, בזה״ל ר״ל למאי דס"ל להר"ן להלכה דלא כשיטת הרי"ף. עוד ראיתי בתשובותיו (סי׳ קפ״ט) דבר שנית בענין זה והקשה על הר״ן בשיטת הרי״ף, מצנון שחתכו בסכין של בשר דע"י טעימת קפילא מותר לאכלו בכותח, ומה מהני טעימת קפילא והא אם אין בו רק משהו ג״כ לא בטיל להרי״ף עכ״ק, ונראה שלזה כיון הרשב"א בחדושיו שם שכתב דאם טָעם ואין בו טעם בשר ע״כ לא נכנס בו טעם בשר כלל, ודבריו תמוהים לל״ל שלא נכנס טעם כלל, הא אפי׳ נכנס בטל בששים, ולפ״ז י״ל שבא לישב גם לשיטת הרי״ף. (אולם י"ל עוד דכוונת הרשב"א דבצנון לא מהני ששים כיון שאינו מתפשט בכולו וצריך קליפה או נטילה ע״ז כ׳ דלא נכנס טעם כלל) ועכ״פ לק״מ על הרי״ף דכיון דלא נכנס אפי' טעם משהו מותר לאכלו בכותח. ביתר דבריו לא ראיתי לפלפל אחר שאינו נוגע לענין חבורי, המשתחו' מרחוק מאיר ליבוש מלבום,].
אמנם אם נתערבו חוטי צמר בחוטי שאר מינים ומכ"ש בטלית שהשתי של צמר והערב של שאר מינים או אפכא בהא יש לעיין טובא הנה לענין כלאים הביא הסמ״ג בשם תוספתא עלה דמתניתין וז״ל בד״א שהביא פשתן וטרף עמהם אבל אם הביא חוטי צמר רחלים וטרף בשל גמלים אסור וכתב הטעם דחוטין חשיבי ולא בטלי וכ״כ הרא״ש בפרושו הנדפס לשמו (למס׳ נגעים מ״ב) וז"ל ויראה דדוקא ערבן בעודן צמר אבל ערב חוטי צמר רחלים בחוטי צמר גמלים וארג מהם בגד הואיל וכבר נראו חוטי צמר רחלים לטמא בנגעים תו לא בטילי ברובא עכ״ד וכן לשון הרמב״ם (פ״י מה' כלאים הל׳ ו׳ ובש״ע יור"ד ס׳ רצ״ט) מפני שאינם חוטי צמר משמע דחוטין חשיבי ולא בטלי ולפ״ז ה"ה לענין ציצית אינם בטלים וכ"כ המג״א בשם הרדב"ז בתשובה על בגד שהשתי צמר וערב משי ע"ש.
ובדברי הרמב"ם (פי"ג מה׳ טומאת צרעת ה"ב) ראיתי דבר פלא שכתב בגד שהי׳ שתיו פשתן וערבו קנבוס או שתיו קנבס וערבו פשתן אינו מטמא בנגעים וכן אם היה שתיו או ערבו פשתן או צמר והשאר נוצה של עזים אינו מטמא בנגעים ודבריו לקוחים מהתוספתא (הביאה הר"ש שם מ"ד) בגד ששתיו סריקים וערבו צמר ערבו סריקים ושתיו צמר אינו מטמא בנגעים ופי׳ הר״ש משום שדרך אומנים עושי מלאכת סריקים (שהוא מין צבע לשטתו ובגדים צבועים אין מטמאים בנגעים) להיות הסריקין נראים דהיינו הצבע וזה מבואר שם בתוספתא דבגד ששתיו צבוע וערבו לבן הולכים אחר הנראה ופסקה הרמב״ם (שם פי״ב הל׳ י׳) אכן הרמב"ם מפרש סריקין מין משי וע״כ לדעתו אין הטעם כמ״ש הר״ש שדרך אומני סריקין להיות הסריקין נראים דא״כ למה כתב דין זה גם בבגד ששתיו או ערבו קנבוס או נוצה דהא באותן בגדי׳ אין דרך האומנים להיות הקנבוס והנוצה נראים יותר מן הפשתן ולפ״ז מאד יפלא מדוע כתב הרמב״ם שאינו מטמא בנגעים וזה מהיפוך אל היפוך ממ"ש הרא״ש דבכה״ג שערב חוטין אפי׳ אם הצמר הוא המיעוט מטמא בנגעים מפני שאינו בטל ולכאורה צריך לדחוק שהרמב"ם מיירי באופן שהצמר הוא המיעוט וס״ל דגם חוטין בחוטין בטלים ודינו כמו בנתערב נימות שבטל ברוב וא״כ נראה לכאורה דעת הרמב״ם דגם בבגד ששתיו פשתן וערבו מין אחר בטל ברוב אמנם זה דוחק מאד לומר שהרמב"ם מיירי שהפשתים הוא המיעוט דדבר זה הי׳ לו לבאר בהדיא ועוד הא כתב בין שהי׳ שתיו פשתן בין שהי׳ ערבו פשתן וסתם ערב הוא מרובה מן השתי וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים ולא אחד בהם מנושאי כליו להתעורר בזה.
ונראה לישב, שדעת הרמב"ם באמת דחוטין בחוטין אינם בטלים וכדעת הרא״ש ולזה ס״ל דכיון שהשתי או הערב של מין אחר ואינו בטיל בהפשתים ממילא אין כאן מהפשתים רק שתי או ערב לבד ולזה אינו מטמא בנגעים ואף דבאמת קיי"ל דגם שתי בלא ערב או ערב בלא שתי מטמא בנגעים בזה גריע יותר משתי או ערב העומדים לבדנה והוא עפמ״ש הרמב״ם (שם בהל' ח׳) וכמה יהי׳ בפקעת של טוו ויטמא בנגעים כדי לארוג ממנו ג׳ על ג׳ שתי וערב בין שהי׳ כולה שתי בין שהי׳ כולה ערב היתה הפקעת מקובצת מחוטים פסוקים אינו מטמא בנגעים וא״כ נהי דשתי או ערב לבדם מטמאים זה דוקא בחוט ארוך שראוי לטוות ממנו שתי או ערב ג' על ג׳ אבל בבגד כיון שכבר החוטין פסוקי׳ ממילא א"א לטמא מתורת שתי וערב רק מתורת בגד שצריך שתי וערב ביחד וכאן אין מפשתים אלא שתי או ערב ולזה אינו מטמא בנגעים כיון שהחוטין פסוקים כ"נ בישוב דברי הרמב"ם (ושוב בא לידי שו״ת הרשב"ץ וראיתי שנתעורר על דברי הרמב״ם וכתב טעמו משום דבעי נגע כגריס במקום אחד וזה א״א בכאן דמפסיק ביניהם השתי או הערב וכ"כ בשו"ת מ״צ לענין כתם בבגדי לבן שיש בהם בקצת מקומות צבע אדום עיי״ש וגם זה נכון) והשתא בדין היכא שהשתי צמר והערב של מין אחר או בהיפוך פטור מציצית מה״ת לדעת המחבר דשתי בלא ערב לאו כלום הוא: אבל בטליתות הארוגים מצמר ומשאר מינים בערבוב חוטין של צמר וחוטין של משי בין בשתי בין בערב עדיין יש להסתפק הרבה ותחלה ראיתי לבאר מה שיש לדון בזה מדין טומאת משא שאינה בטלה כי במ"ל (פ״ג מה' מטמא מו״מ) הק׳ על דברי התוס׳ בנדה (דף סא ע״ב) שהקשו עמ״ש בגד שאבד בו כלאים ה״ז לא ימכרנו לנכרי לבטיל ברובה והק׳ המ״ל מאי ק״ל הא בכלאים לובש הבגד ונהנה מכולו וה״ז דומה למ״ש בבכורות (דף כ״ג) דאף דטומאת מגע בטיל ברוב מ״מ טומאת משא אינה בטלה ולזה אפר פרה ואפר מקלה שנתערבו טהור ממגע וטמא במשא כמ"ש הרמב"ם בסוף (ה' פרה אדומה) וכן כאן הא נושא עליו כל הבגד עיי״ש שרצה להעמיס דבר זה בדעת הרמב"ם ונראה דלא מבעי׳ למ״ש הש"ך ביור״ד (סי׳ צט סק״ב) עמש"ש הרמ״א דבאיסור שנתבטל בתוך היתר ואח״כ נפל עוד מן האיסור חוזר וניעור ונאסר וכתב הש״ך דזה דוקא בלח בלח אבל יבש ביבש כיון שנתבטל האיסור שוב אינו חוזר וניעור כי נעשה כולו היתר אפילו שנתערב האיסור עד שהוא רוב נגד ההיתר עיי״ש וא״כ אין מקום לקושי׳ המ"ל דהא בגמרא שם מבואר הטעם דטומאת משא אינה בטלה משום דהטומאה כדאיתא דמי דאע״ג שבטלה לא בטלה לגמרי מכו״כ דהא בנתוסף טומאה טומאה מעורר טומאה עיי״ש לזה מטמא במשא דמכ"מ נושא הוא את הטומאה משא״כ במגע נוגע ברוב שהוא טהור וזה דוקא בלח בלח אבל יבש ביבש כיון שאפי׳ אם נתוסף האיסור עד רובו אינו חוזר וניער ממילא האיסור כמאן דליתא דמי ושוב אף במשא מותר כיון שאין בו איסור כלל אלא אף לדעת החולקים על הש״ך בזה וס"ל דכל שנתרבה האיסור עד שהוא עתה רוב נגד ההיתר אפילו ביבש ביבש חוזר וניעור מ״מ הא כבר הוכיח הפלתי בראיות דהא דאיסור הבטל חוזר וניעור הוא רק גזירה דרבנן אבל מדאורייתא האיסור כדליתי׳ דמי וחזר להיות כולו היתר ואפי׳ אם נתוסף עד רובו אינו חוזר וניעור עיי״ש בארך וא"כ הא דגזרו רבנן להיות האיסור כדאיתי׳ ולא יהפך לגמרי להיתר הוא משום דפן יתוסף אח"כ עד רוב מן האיסור או עד שיתן האיסור טעם בהיתר ונראה כאוכל איסור כיון שהאיסור נראה ונרגש וזה דוקא בשאר איסורים אבל בכלאים לא משכחת דבר זה כלל שיהי׳ האיסור רוב מן ההיתר דהא שניהם היתר ואם נתערב חוט צמר בהרבה חוטין של פשתן גם כשיתוסף צמר אח״כ כ"כ עד שיהי׳ רוב נגד הפשתן שוב הצמר יבטל את הפשתן אם נאמר דכלאים בטיל ברוב וא"ל פן יהי׳ מחצה צמר ומחצה פשתים דהא בכה"ג בנתוסף איסור עד מחצה אינו חוזר וניעור לכ"ע וממילא לא הי׳ לחכמים שום טעם לגזור בכלאים שיהי׳ האיסור כדאית' ונשאר על דין תורה דאסורא כדליתי' ומותר אף במשא ושפיר הק׳ התוס׳ דלבטיל ברובא אבל עדיין נשאר קושייתו השנית שהק׳ על מה שמק' (בסוף תמורה) על משנה דהאורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד ומק' ולבטיל ברובא ומוקי לה בצפרתא וק' הא נושא הבגד עליו ונושא גם האיסור וטומאת משא אינה בטלה אבל עם העיון נראה דבל״ז לא ק' קושיית המ"ל דבשלמא לענין טומאת משא שפיר אמרינין דכיון דהטומאה כדאיתא דמי א״כ נושא הטומאה עליו ואף על פי שמעורבת מ״מ מטמאה במשא אבל בכלאים כיון שחוט הצמר בטל ברוב הפשתים נהי שכדאיתי׳ דמי ועדיין יש להצמר מציאות בפ״ע בבגד מ״מ הא עכ״פ אינו אוסר להפשתים ואינן כלאים דהא מותר להציע תחתיו וא״כ מה בכך שנושא צו״פ הא אין כח בצמר לאסור הפשתים והוה כנושא זה בפ״ע וזה בפ״ע וכן בארג צמר בכור בבגד נהי דהצמר כדאיתי׳ דמי מ״מ אינו אוסר להבגד והוה כנושא עליו חוט צמר בכור דפשיטא דאין איסור כלל אבל בטומאה כיון דהטומאה כדאיתי' אעפ״י שאינה אוסרת הטהרה המעורבת עמה מ״מ היא לבדה מטמאתו במשא ולדידי ק״ל על האי דינא דטומאת משא אינה בטלה ממ״ש בביצה (דף ל״ח) האשה ששאלה מים ומלח לעיסת חברתה הרי הוא כרגלי שתיהן ומק' ולבטיל מים ומלח לגבי עסה וק' הא זה ודאי הוה כטומאת משא דהא נושא הכל ביחד חוץ לתחום וכיון שאף שבטלה כדאיתא דמי א״כ מוציא מים ומלח חוץ לתחום וכעת נראה לתרץ עפ״י המבואר בפ' המצניע (דף צה) המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה להאוכל וכן המוציא החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לה הרי דאם מוציא עיקר ועמו טפלה אף במקום שפטור על העיקר פטור גם על הטפל ואם כן שפיר מקשה דכיון דמים ומלח טפלים אל העיסה נהי דכמאן דאיתי' דמי מ״מ פטור על הוצאת המים והמלח וממילא לא הי׳ להם לגזור טומאת משא כיון שאין בו חיוב דאוריי׳ מ״מ צ"ע, והשתא מצד הנידון הנ״ל דטומאת משא אינה בטלה ממילא בנידון דידן תליא בשני התרוצים שכתבתי על קו׳ המ"ל דלתי׳ הראשון ממילא גם לענין ציצי׳ בער׳ חוטי משי עם חוטי צמר וארג מהם בגד לפמ״ש דהית' בהית׳ בטי׳ ממיל׳ גם כאן בטלי' דאע״ג שנושא הבג' עליו וטומאת משא אינה בטלה בכאן לא הי׳ לחכמים לגזור שיהיה המיעוט כמאן דאיתי׳ ונשאר דין תורה ששב המיעוט כמאן דליתי׳ ואזלינין בתר הרוב אבל לתי׳ הב׳ שכתבתי י״ל גם כאן הא נושא המיעוט ג״כ עליו ואם יש בו שיעור טלית לא יבטל כן יש לדון בזה, ועתה נשובה נא ונחקורה מצד דחוטין חשיבי ולא בטלי ולכאורה מדברי רש״י והתוס' והרא״ש מבואר דלא ס״ל סברה זו כי התוס׳ פסחים (דף מ') ע״כ (דף ס"ה) נדה (דף סא) ורש״י בתמורה (דף לד) והרא״ש (בה׳ כלאים) הק׳ על משנה דבגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לנכרי לבטיל ברובא ותי׳ דכיון דעיקר אסורו ע"י תערובות לא בטיל והשתא מאי מקשים הא כאן נאבד חוט וחוט חשיב ולא בטיל הרי ס״ל דגם חוטין בטילי. אמנם מדברי הרמב״ם יש להוכיח דלא ס״ל כתי׳ התוס׳ והרא״ש הנ"ל דכיון שעיקר אסורו ע״י תערובות לא בטיל רק דס״ל הטעם דלא בטיל משום שנתערב חוט וחוט חשיב ולא בטיל שהרי כתב (בפ״י מה' עדות ה׳) דמי שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן אינו פסול לעדות רק מדבריהם והנה הטור ביור״ד (סי׳ ש״ב) כ' ג"כ שאין אסור רק מדרבנן וכ׳ הב״י משום דמאורייתא בעי שוע טוו ונוז ובגד שאבד בו כלאים הוא רק או שוע או טוו או נוז אינו אסור מדאוריי׳ והשתא לדעת הרמב"ם דס״ל דא״צ שוע טוו ונוז כמ״ש בהדיא (בה׳ עדות שם) דלבש בגד שהוא או שוע או טוו או נוז אסור מה״ת קשה מדוע כתב דבגד שאבד בו כלאים הוא רק איסור דרבנן וכן (בפ״י מה׳ כלאים הלכה כ״ז) כתב בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן ה״ז לא ימכרנו לנכרי כיצד תקנת בגד זה צובעו וניכר החוט ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו וכבר בארנו בה׳ ביאות אסורות שכל אסורי ספיקות מד"ס ולפיכך הקלו בספק עכ"ל וכתב הראב"ד בהשגה א״א אמת הוא זה שכל הספיקות אינם של תורה מיהו קיי״ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל וקושייתו עצומה מאד ומ״ש הכ"מ לישב דברי הרמב״ם דאע״ג דספק דאוריי׳ מדרבנן אסור בכאן לא אסרו דהוה מלתא דלא שכיחא הוא דוחק.
אמנם תחלה צריך להבין למה השיג הראב״ד על הרמב״ם הלא הוא גמ׳ מפורשת בנדה (דף סא) וע' בט״ז שהק׳ כן ונראה דלהראב"ד באמת לק״מ דהולך לשטתו שהשיג על הרמב"ם גם בזה דסובר דשוע או טוו ג״כ אסור מדאורייתא וס״ל דהוא רק מדרבנן וא״כ לדברי הראב"ד ניחא משום דאינו אסור מדאורייתא ועיקר השגתו לשיטת הרמב"ם דס״ל דא״צ כולם ביחד וא״כ הוה ספק תורה זה נראה כוונת הראב"ד עכ"פ הנך רואה שהרמב"ם הולך לשטתו בה׳ עדות שכתב דבגד שאבד בו חוט של כלאים אין בו איסור רק מדבריהם ושפיר כ׳ שהולכים בספיקו לקולא ככל איסור דרבנן (ומ״ש שספק מותר מה״ת ר״ל כי מטעם זה שספק מן התורה לקולא ורק מדרבנן אסור לזה לא החמירו לאסור ספק באיסור דרבנן כמו שבארתי במק״א בארך שכן מוכרח לדעת הרמב"ם (בה׳ ממרים) ובשרשיו למנין המצות דדברי רבנן אסורי תורה נינהו) (ובמ״ש נכונים דברי הרמ״א (בס׳ ש"ב) והב"י (שם) דגם לדעת הטור אין צביעה מתרת רק בכלאים דרבנן והוא כדעת הרמב"ם והראב״ד באמת ולא כהט״ז שהק׳ עליו דלדידי׳ יחלוק הטור על הרמב״ם והראב"ד והוא לשטתו שהרמב״ם והראב״ד מתירים צביעה אפי׳ בכלאים דאורייתא ולפמ״ש אדרבה לשטת הרמ״א יהיו דברי הטור אחדים עם הרמב"ם והראב"ד) והשתא הראב״ד בהשגה והכ״מ והט״ז (סימן ש״ב) שכולם החליטו דהרמב״ם מיירי בכלאים דאורייתא נעלם מעיניהם הקדושים דברי הרמב"ם בה׳ עדות הנ״ל. והשתא נשאר לבאר מדוע לא יהי׳ אסור מה״ת לדעת הרמב"ם כיון שסובר שאין צריך שוע טוו ונוז ביחד ומוכרח דס״ל שלא כדעת הפוסקים הנ״ל רק צמר בפשתים ג״כ בטלים ומה שבגד שאבד בו כלאים אסור ואינו בטיל הוא משום דחוטין חשיבי ולא בטלי ואחר שמה שדברים החשובים אינם בטלים הוא רק מדרבנן ממילא אינו איסור דאורייתא דבטל ברוב מדאורייתא וכן מבואר בדבריו (פ"י מה' כלאים ה"ו) צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זב״ז וטוה מהם טוו אם היה החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם מפני שאינם חוטי צמר (הלכה ז') לפיכך עורות הכבשים שעושין מהם בגדים אף על פי שתופרן אותן בפשתן מותר ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם מפני שבטלים במעוטם וכ׳ הראב"ד וכי צמר בפשתים בטל ברוב מבואר שדעת הרמב"ם דבטל שפיר רק חוטין אינם בטלים ועיין בכ"מ שם נראה שכיון לדברינו אלה דאל״כ דבריו מופלאים וכ"ד הט״ז היוצא לנו שדעת הרמב״ם והטור והסמ"ג דחוטים חשיבי ולא בטלי ודעת התוס' ורש״י
והרא״ש דבטלים.
אמנם נראה דאף לדעת הסוברים דחוטים חשיבי ולא בטלי לגבי כלאים בנידון זה מודו דבטלים ברוב כי באמת הרב בנוב"י צוח ככרוכיא על ד״ז מאי חשיבתייהו דחוטים אטו הם דבר שבמנין או דבר חשו׳ והרי בתמורה (דף ל״ד) על הא דצמר בכור שנארג בבגד ידלק הבגד מק׳ ולבטיל ברובא ומוקי לה בצפרתא ואמאי אין אומר בפשיטות שארג חוטין של צמר בכור ומוכרח להיפוך דחוטין בטלים והנראה בזה דבאמת חוטין אינם חשובים בשום מקום רק גבי כלאים שאני דהתורה החשיבתן דחוט אחד אוסר כל הבגד וכן י"ל גבי נגעים התורה החשיבתן דקודם היותם טוו אינם מטמאים בנגעים ואח״כ מטמאים בנגעים והשתא לגבי ציצית י"ל דכ"ע מודים דבטלים גם זולת זה י״ל הא מה שדברים החשובים אינם בטלים הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא שפיר בטל וא״כ בשלמא לענין כלאים חוט שנאבד בבגד אסור מדרבנן אבל גבי ציצית הא מדרבנן גם חוטי משי חייבים וא״כ אם הצמר הוא הרוב הלא חייב מדאורייתא דמדאורייתא בטיל ומדרבנן אפי׳ לא בטיל ודינה כטלית של משי ג״כ חייב וכן אם המשי הרוב הלא פטור מדאו׳ אמנם בחוטי פשתים ושאר מינים לא שייך זה דאם שאר מינים הם הרוב ממילא מדאו׳ יוצא בציצית של שאר מינים ומדרבנן אינו יוצא וממילא גם בארג בגד מחוטי משי וחוטי צמר אזלינין בתר הרוב לכ"ע בין לקולא בין לחומרא אבל בארג בגד מחוטי פשתים ושאר מינים עדיין צ״ע ועיין במ"ל מה שכתבתי עוד בזה וזה מה שרצינו לבאר.
סעיף ב
ס"ק ב
חוץ משל פשתים לצמר. הקדמונים האריכו מאד בדין ציצית של פשתים אם פוטרים בטלית של פשתים ובשאר מיני בגדים גם אם לעשות לטלית של שאר מינים ציצית ממינו וזה שורש גדול בהלכה זו והאחרונים קצרו במקום שהיה להם להאריך ואמרתי לבאר הדבר בעזה״י. מקור הדבר במנחות (דף מ׳ ע"א) ת"ר סדין בציצית ב״ש פוטרים וב"ה מחייבים והלכה כדברי ב"ה אמר רא״בצ והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים ואלא מ״ט אסרוהו אמר רבי גזירה משום קלא אילן ופרש״י והרמב"ן במלחמותיו (פרק ב"מ) והמרדכי (בה״ק) הטעם שב"ש פוטרים משום דלא דרשי סמוכים להתיר כלאים בציצית וס״ל דכלאים בציצית אסור מה״ת וב"ה דרשי סמוכים ולפי הנראה גם הריף הולך כן בפי׳ הסוגיא כאשר נבאר אמנם במה דקתני ב"ש פוטרים ולא קתני ב״ש אוסרים אחר דס״ל דכלאים בציצית אסור לגמרי בזה פרש״י דב"ש ס"ל דציצית חובת טלית הוא ואפי׳ כלי קופסא חייבים בציצית ושפיר דלא קתני אוסרים דבא לאשמועינין דפטור מציצית של כלאים אף כשמונח בקופסא ואינו לובשו. ובמרדכי הק׳ על פי׳ זה דא״כ במאי דפליגי אמוראי שם אח״כ אם ציצית חובת גברא היא או חובת מנא אמאי לא הביא ראיה מדברי ב"ש למ"ד ציצית חובת מנא וכן הקשו התוס׳ על פרש״י ומתוך כך כתב המרדכי טעם אחר על מה דקתני ב"ש פוטרים ולא קתני אוסרים דב"ש ס״ל כרבי דהתכלת מעכב את הלבן וכיון דבסדין אי אפשר בתכלת פטור נמי מציצית של לבן:
ואנכי לא ידעתי מה הועיל בתרוצו כי זה ניחא לרבא דסובר שם (דף ל״ט ע״ב) דטלית של שאר מינים חייב בציצית מדאורייתא אבל לר״נ דסובר דאין חייב בציצית מה"ת אלא בגד צו״פ בלבד אם נאמר כדברי המרדכי דב"ש ס״ל התכלת מעכב את הלבן ע״כ ב"ש לא ס״ל הא דר"נ ולדעתם כל הבגדי׳ חייבי' בציצי' מה״ת דאל״כ קשה הא אע״ג דלא דרשי סמוכים להתיר כלאים בציצית הא בל״ז ידעינין דכלאים בציצית מותר כמו שמק׳ הגמרא יבמות (דף ד׳ ע״ב) לתנא דבי ר"י דס״ל דסתם בגדים האמורים בתורה אינם אלא צו״פ ל"ל סמוכים להתיר כלאים בציצי׳ הא בל"ז ידעינין מדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וסתם בגדים לר"י הם צו״פ וא"ר עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא והגמרא משני שם דה״א הכי קאמר רחמנא עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים, אבל פשתים לצמר וצמר לפשתים לא וזה ניחא אם התכלת אינו מעכב את הלבן אבל אם התכלת מעכב את הלבן א״א לפרש לב"ש דה״ק רחמנא עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים דהא א"ל לעשות לבן בלא תכלת וממילא מוכרח לומר דב"ש ס״ל דכל הבגדים חייבים בציצית מה״ת ולא מוכח כלל להתיר כלאים מדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דאליבא דב"ש פרושו הוא שיעשה תכלת לכל הבגדים חוץ מפשתים לא יעשה להם ציצית כלל אפילו לבן (וכמ"ש התוספו׳ ביבמות שם ד"ה ותנא דבר״י) והשתא אני תמה מפני מה ברח לו המרדכי משטת רש"י בזה משום דק״ל דא״כ יקשה למ"ד ציצית חובת גברא מדברי ב"ש דס"ל ציצית חובת מנא והלא הסובר דציצית חובת גברא הוא ר״נ, כמבואר במנחות (דף מ"א), ועל רב נחמן קשה מב"ש גם לשטת המרדכי במה דס״ל דאין חייב בציצית מה״ת רק צו״פ דב"ש ע״כ פליגי עליו בזה ובין לשטת רש״י בין לשטת המרדכי ב״ש לא ס"ל כר״נ וע"כ צ״ל דזה לא הי׳ ק״ל להמררכי דנהי דב"ש פליגי על ר״נ אין להקשות עליו מב"ש דיאמר דס״ל כתנא דבי ר"י כמ"ש בגמרא שם ובאופן זה גם לשטת רש״י לק"מ דהא הבה"ג הביא ראיה דהלכ' כמ״ד ציצי׳ חובת גברא הוא מדמברכין להתעטף כמ״ש התו׳ בשבת (כ"ה) יבמות (צ׳) ומנחות (שם) וכ"כ המרדכי וכל הפוסקי׳ בשם בה״ג וזה ברייתא שלמה (בתוספתא פ׳ הרואה) דהמתעטף בציצית יברך להתעטף בציצית וברייתא זו ע״כ סוברת כי ציצית ח״ג ויסבור ר״נ כאותה ברייתא. והרמב"ן במלחמות שם כתב טעם שלישי על הא דלא תני ב״ש אומרים משום דאף דקיי״ל התכלת אינו מעכב את הלבן זה דוקא בטלית הראוי לתכלת אבל טלית של פשתים לבית שמאי דאינה ראויה לתכלת פטור גם מלבן מדאורייתא ולזה קתני פוטרים דפוטרים לגמרי עכ״פ בזה השוו שלשה אלה הגבורים דב״ש פוטרים משום דלא דרשי סמוכים ולפ״ז אנן לא קיי"ל כב"ש דסתמא דגמרא יבמות (דף ד') יליף דעשה דוחה ל״ת מסמיכות דגדילי׳ רק קיי״ל כרבי שאמר דאסרוהו משום גזירת קלא אילן או שאר הטעמים הנאמרים שם ואם כן לא גזרו רק על התכלת לא על לבן של פשתים שחייב הוא להטיל בה עכ"פ לבן של פשתן וכן תלמידיו של ר״י בר אלעי שבת (דף כ״ה) שהיה מחביאין ממנו כנפי כסותם וכן רב קטינא מנחות (דף מ"א) דאשכחי' מלאכא רק ציצית של תכלת לא היו נותנים בטליתם וכן בגיר׳ דידן במעשה דרב קטינא ציצית של תכלת מה תהא עלי' [והגם שהבה״ג ואגודה גרסי ציצית מה תהא עלי׳ הלא גם התוס׳ (דף מ׳ ד"ה סדין) גרסי כן ומפ׳ שר"ל ציצית מן המובחר], וכבר האריכו בזה הרי"ף והרמב"ן זה תורף דברי המתירין ציצית של פשתים.
וכת האוסרים ציצית של פשתן בטלית של פשתן כולם צוחו ככרוכיא על שיטת רש״י וסייעתו שפי׳ דב"ש לא דרשי סמוכים הא זה שומה בפי׳ בעלי הש״ס לדבר פשוט ברכות (דף כ"א) ויבמות (ד') דליכא למ״ד דלא דריש סמוכים במ״ת ואם איתא לדברי רש"י הא איכא ב"ש דלא דרשי סמוכים עוד ק״ל על פרש״י דהא אפי׳ אם נאמר דב"ש לא דרשי סמוכים וס״ל דכלאים בציצית אסור מ״מ הי' מותר לתת תכלת בסדין של פשתים דהא במנחות (דף ל״ט) אמר רבא ש״מ קשר עליון דאורייתא דא״א לאו דאורייתא למה לי קרא למשרי כלאים בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ש״מ דאור׳ וא״כ הא לא ידעינין כלל דקשר עליון דאורייתא רק מדאשתרי כלאים בציצית והשתא לב"ש דלא דרשי סמוכים להתיר כלאים בציצית ממילא לדידהו קשר עליון לאו דאוריי׳ דהא אין להם לימוד ע״ז ובל״ז שרי לעשות תכלת אחר דאינו חיבור לכלאים (ובזה מיושב היטב קושית התוספת פרק הנחנקין (דף פ״ט) עמ״ש אי ס״ל דקשר עליון לאו דאוריי׳ וכולי ואי ס"ל דק״ע דאורייתא ופרש״י דפלוגתא הוא בפרק התכלת והקשו התוספת דלא מצאנו פלוגתא בזה רק רבא אומר בפשיטות דק״ע דאורייתא ולפמ״ש כיון לדברי ב"ש דלא דרשי סמוכים ולדידהו ממילא קשר עליון לאו דאורייתא). ונראה לתרץ קושי׳ אלה עפמ"ש התוס׳ ביבמות (דף ד׳ ע״א ד"ה דכתיב) ע״מ שדריש סמוכים להתיר כלאים בציצית דנימא אפכא שבא הכתוב לאסור וה"ק לא תלבש שעטנז אפי׳ במקום גדילים ותי׳ כיון דלא ידעינין דעשה דוחה ל״ת רק מהיתר של כלאים בציצית ואם אין לנו לימוד שעשה דציצית דוחה לאו דכלאים ממילא אין עשה דוחה ל״ת בשום מקום ואם איתא שבא לאסור לשתוק קרא מיני' וממילא ידעינין דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים עכ"ד והשתא אם יש לנו לימוד ממקום אחר זולת כלאים בציצית שעשה דוחה ל״ת שפיר י״ל שבא הכתוב לאסור כלאים בציצית ושם (דף ה׳ ע"ב) הקשו התוספ׳ (בד"ה כולהו) וא״ת ל״ל קרא למיליף דעשה דוחה ל״ת מכלאים בציצית ניליף משריפת קדשים, מדהוצרך קרא לומר דלא דחי יו"ט משום דיכול להמתין עד למחר (כמו שיליף בפסחים (דף פ״ג) שבת (דף כ"ג ע״ב) מכלל דבעלמא דחי ואור״י דהתם אצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפי' אוכל נפש שרי ולמ"ד נדרים ונדבות אין קרבים ביו״ט לא צריך קרא אלא למ״ד קרבים וידוע דב"ש הם ס"ל דנדרים ונדבות אין קרבים ביו״ט כמ״ש בביצה (דף י״ב) וא״כ לדידהו יכול למילף משריפת קדשים דעשה דוחה ל"ת וממילא בא הכתוב לסמוך גדילים ללא תלבש לאסור כלאים בציצית וגם יבואר זה במ״ש בגמר׳ שם ללמוד דעשה דוחה ל״ת מנזיר ומסיק דמנזיר לא ילפינין שכן ישנו בשאלה וב"ש ס״ל בנזיר (דף ט׳) דאין שאלה בנזירות וצריך הסמיכות לאסור כלאים בציצית לבל ניליף מנזיר וכן כתב הרמב"ן במלחמו׳ (פ״ב דשבת) וז״ל וא״ת איך יתכן דב"ש לא דרשי סמוכים וי״ל דקרא אתי לאסור כלאים בציצית. עי״ל בדרך זה כי יש להקשות דלמא בא הכתו׳ לאסו׳ כלאי׳ בציצי׳ וא"ל דבל״ז נדע ז״א דצריך לאשמועי׳ דק״ע דאו׳ דמאסר רחמנא כלאים בציצית מוכח דק"ע דאוריי' (ועיין בתוס׳ שם ע״ב ומהרש״א בשם פורת יוסף) ואין לתרץ עפ"י דברי מהר"י קלניש שהביאו התוספ' (שם ע״ב) ובאופן זה דע״כ בא הכתוב להתיר דא"ל דבא לאסור כדי שלא נעשה תכלת בלא קשר דא״כ ל״ל יחדיו להורות דתכיפה אחת אין חיבור והא בל״ז ידעינין מדהוצרך הכתוב לאסור כלאים בציצית ומנא תאמר להתיר וע"כ שנטעה שיעשה בלא קשר ומוכח דתכיפה אחת אינו חיבור אמנם הא יש להשיב דבאמת צריך הסמיכות לאסור ואעפי״כ צריך יחדיו דאם לא יכתוב יחדיו נאמר דתכיפה אחת חיבור וא״ל א״כ ל״ל לאסור ז״א דאם לא יכתוב יחדיו נאמר דבא הקרא להתיר ולא לאסור ובאמת גם על תי' מהרי״ק קשה קושיא זו כמה שתמה המ״ל (פ״ג מה׳ ציצית) ותי׳ דקושית הש״ס דלכתוב צו״פ ובגדיהם ולא לכתוב יחדיו וזה נכון על תי׳ מהרי״ק אבל כאן לא שייך תי׳ זה אמנם התוס׳ מנחות (דף ל״ט) כתבו דמגדיל ידעינן דק״ע דאורייתא דבלא קשר אינו גדיל כלל ורבא שמוכיח מדהוצרך כלאים בציצית סובר או גדיל או פתיל עיי״ש והשתא י״ל שפיר דסוגיא דיבמות מוכרח לומר דבא הכתוב להתיר משום דסברה כמו דפסקינין להלכה דגדיל דוקא ומוכח בל״ז קשר עליון אבל ב״ש יסברו כרבב"ח דסובר או גדיל או פתיל ולא ידעינין דק״ע דאורייתא רק מדהתיר קרא כלאים בציצית ושפיר י״ל דבא הכתוב לאסור.
ועתה נבאר דעת האוסרים ציצית של פשתן הנה הם מפרשים דב"ש דרשי סמוכים והא דפטרי סדין מציצית הוא רק משום גזירה והלכה כב"ש כי רא"בצ אב"ה אתי לאפלוגי ורבי שמפר׳ מ״ט אסרוה גזירה משום קלא אילן טעמם של ב״ש מפרש כי הלכה כמותם והא דקתני ב"ש פוטרים ע"כ הנה לשון פוטרים מורה שפוטרים לגמרי אפי׳ מלבן דאל״כ הי׳ לו לומר ב״ש אוסרים בתכלת ומצד זה הסכימו כולם שב"ש פוטרים אפי׳ מציצית של לבן וכיון שאנן קיי"ל כב"ש ממילא סדין של פשתים פטור לגמרי אפילו מציצית של לבן זה תורף דברי האוסרים אמנם בטעם הדבר לשטה זו נהי דמשום גזירה אסרו ב"ש שלא לעשות ציצית כלאים מדוע לא יעשה ציצית פשתן ממינו דעל זה לא שייך גזירה יש בזה שלשה שטות הר״ת כ׳ דכיון שגזרו על התכלת גזרו גם על לבן דאם יהי' מותר לומר לו לעשות ציצית של לבן חיישינין ג"כ שמא יעשה בה ציצית של תכלת והנ"י בה״ק הביא בשם הגאונים דמאן דרמי חוטי דכתנא בגלימא עובר משום לא תשא וטעמא דמלתא דכיון דאסרו רבנן לסדין תכלת הוה כאילו אינה ראויה לתכלת ופטורה אף מן הלבן וכעין דברים אילו כ׳ רז״ה בס׳ המאור והם קרובים לדברי הרמב"ן שהבאתי למעלה ואין חילוק ביניהם רק שהרמב"ן ס"ל דבר זה דוקא היכי שאין ראוי מן התורה והם ס״ל אפי׳ היכי שאין ראוי מדרבנן ועיין לקמן (סימן י״ג) הארכתי בזה. ושיטה השלישית הוא שיטת בעל העיטור והביאו הרא"ש בהלכו׳ ציצית שכתב דאף דקיי"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן היינו שיתן צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ל"ל הכי הלכך פשתים לא פטר בטלית כלל והא דאמרינן בשיראים או צמר או פשתי׳ ר״נ דס״ל שיראים דרבנן הוא דמתרץ הכי דמשום הכי מפטר בכ"ד עכ״ל ולפ"ד א״א שיפטר בכל המינים רק בציצית של צמר או שני חוטין ממינו ושני חוטי תכלת ולזה טלית של פשתים א״א בציצית כלל וצריך לבאר לפי שיטת העיטור מאי מקשה בגמרא עמ״ש גזירה משום קלא אילן ולא יהי׳ אלא לבן ומשני כיון דאפשר במינו ולשיטתו הא א״א במינו כי שני חוטין מוכרחים להיות דוקא מצמר וא״כ עדיין נשאר קושיית הגמרא ובאמת מזה הוציא הרי"ף שיכול לתת חוטין של פשתן.
ולמדתי פי׳ דברי הגמרא מתשובת הנשיא ר׳ יצחק ב״ב בשו״ת תמים דעים שגם הוא דרך בדרך בעל העיטור ופי׳ דברי הגמר׳ באופן זה דבאמ׳ אע״ג דשני חוטי לבן של צמר באים במקום תכלת מ״מ אינם ממש כתכלת שידחה הלאו ואע״ג דלבן של צמר מותר בפשתן זה דוקא עם התכלת דמגו דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל לא עם לבן הבא במקום תכלת וזה כוונת הגמ׳ דעל צד זה שידחה הלבן לבדו מצד מצות לבן לכלאים אומר כיון דאפשר במינו לעשות של פשתים וא״ל הא השני חוטין שבמקום תכלת יוכרח להיות מצמר ואגבן ידחה ז"א דהא הוא שלא כמצותו זה תמצית דבריו עיי״ש ולפ״ד כל הגאונים שהיו אוסרים ציצית של פשתים היו ס״ל כטעמו של העיטור כי ברי״ף כתב וחזינין למקצת רבוותא דאסרי למרמי חוטי פשתן בטלית של פשתן ומנייהו מאן דמחייב להו מלקות ואתלי ליה בהא דאמרינין סד״א כדיוקא דרבא הכנף מין כנף וה״ק רחמנא עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא ומקאמר סד״א כדרבא מכלל דלית הלכתא כרבא דפטר בפשתן אלא צמר בלחוד הוא דפטר והני רבוואתי לא ידעי מאי דקאמרי רבנן דאדרבה מהא שמעתתא מוכח דעבדינין ציצית פשתן דהא מסיק כ׳ רחמנא צמר ופשתים אפי׳ צמר לפשתים ופשתים לצמר עכ"ד רב אלפס ז״ל ובאמת הגאונים הללו לאו קטלי קני באגמא היו וחלילה שיטעו בדבר פשוט כזה אמנם נראה שהם ס״ל כשטת העיטור דאף בעושה לבן לבדו אינו יוצא אלא בעושה שני חוטין של צמר ומפני שיש סתירה גלוי׳ לדבריהם ממ״ש סד"א כדרבא ואם אי׳ דגם כשאינו עושה תכלת אינו יוצא בציצית של פשתים לבדם א״כ איך אומר דה״א שיעשה פשתים לפשתים דהא שני חוטין מוכרח להיות של צמר ועז"א דבאמת מסקנא דגמ׳ אינו כן רק שאומר דמטעי הוה טעינין כן אבל למסקנא א״א לעשות פשתן רק עם שני חוטי צמר ועתה לשטת העיטור הי׳ מכאן הוכחה לדברי הגאונים והוא ע"פ מה שהקשו התוספות בכתובות (דף מ׳ ד״ה סדין) איך אפשר דעשה דציצית ידחה לאו דכלאים הא אפשר לצאת מצות ציצית בלבן לבד או בתכלת לבד לדידן דקיי״ל אין התכלת מעכב את הלבן ומזה יש הוכחה כשיטת העיטור דמוכרח דוקא בשני חוטי צמר יהי׳ לבן או תכלת וא״כ א״א לסדין של פשתים בלא כלאים ושפיר הוכיחו הגאונים מדמסיק דאפי' פשתן לצמר וצמר לפשתים וק' הא יכול לקיים בלבן לבד ומוכרח דצריך צמר דוקא ומפני שקשה ע״ז מס״ד של הגמרא לז״א דהא זה אדחי מהלכה כ"נ לישב שיטת הגאונים.
סעיף ד
ס"ק ג
אם הטיל בטלית של שאר מינים וכו'. כ"כ הב"י בשם ת״ה והטעם דכיון שכל הארבעה ציצית מצוה אחת הן צריך שיהיו כולם מדבר אחד או צמר ופשתים יחדיו גדילים או כולם מין כנף ולפ"ז ברור כשמש דזה דוקא לרבנן דפסקינין כן דס״ל דארבע ציצית מעכבין זה את זה שארבעתן מצוה אחת אבל לר״י דסובר (בסוף פרק הקומץ) דארבעתן ארבע מצות פשיטא דשפיר דמי למעבד בכה"ג דהא כ"א מצוה בפ״ע ואם עושה שתי ציצית לבדם ג"כ קיים שתי מצות וא״כ בעושה שתי ציצית מצו״פ ושתי ציצית ממינם פשיטא דקיים המצוה וא״כ יש להק׳ עמ״ש בגמרא שם מאי בינייהו ר״ל בין ת״ק דארבעתם מצוה אחת ובין ר״י וחזר לאשכוחי נ"מ ביניהם ואמאי לא אמר נ"מ פשוטה באם עושה שתי ציצית ממינו ושתי ציצית מצו״פ דלר"י יוצא ידי מצות ציצית ולת״ק אינו יוצא ונראה שמזה ראיה למ"ש המג"א דזה דוקא למ״ד דשאר מינים חייבים בציצית מדאורייתא משא״כ למ״ד דשאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן מדוע יגרע כשמטיל קצת ציצית דאורייתא עכ"ד וא״כ לק״מ דהא ר׳ ישמעאל הוא הסובר במנחות (דף ל״ט) דבגד אינו אלא צמר ופשתים ושאר בגדים פטורים מציצית מדאוריי׳ וא״כ א״א לומר דר״י אומר דארבעתן ארבע מצות כדי שיוכל לקיים בשאר בגדים קצת ציצית ממינו וקצת מצו"פ דהא לדידיה שאר מינים פטורים מציצית מדאו' וא״כ אפי' אם יסבור דארבעתן מצוה אחת ג"כ יכול לעשות כן דלמה יגרע כשמטיל קצת ציצית דאורייתא כמ״ש המג"א ובזה נראה דספיקו של הת״ה הוא דוקא בשאר מינים אבל בבגדים של צו"פ שמטיל בהם קצת ציצית מצמר וקצת ציצית מלבן של פשתים בזמן שהיה תכלת נוהג וכן בטלית של שאר מינים במטיל קצת ציצית צמר וקצת פשתים יצא ידי חובתו דנהי דאינם מין כנף הא בשניהם מקיים צו"פ גדילים תעשה לך וראיה לדבר דאל״כ היה יכול למצוא נ״מ גם לתנא דבי ר״י בעושה בטלית של צו״פ קצת ציצית צמר וקצת ציצית פשתן דלר"י יוצא ולר״ע לא יצא וע״כ דבזה יוצא אליבא דכ"ע וזה ברור.
סעיף ה
ס"ק ד
י״א שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. ז״ל הרמב"ם טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונים עושה חוטי לבן שלה מעין צבעה היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים חוץ מן השחור מפני שנראה כתכלת וכת׳ הראב"ד ז"ל ראיתי מי שהקשה עליו ועל זאת הברייתא שהקפידה שיהי׳ הציצי׳ מצבע הטלית כדי שיהיה ממין כנף והקשה עליו ממ״ש רבא פרק התכלת מידי צבעא קא גרים ולק״מ דהתם לענין אקדומי תכלת ללבן קא פריך שאין ראוי שיוקדם התכלת בשביל הצבע כי התורה אמרה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת שלעולם יהיה תכלת אחרון עכ״ל והב"ח כ׳ בשם המרדכי וז״ל דמ״ש בברייתא טלית אין פוטר בה אלא מינה זה בשאר מיני בגדים דוקא כיון דלרבא דרשינן הכנף מין כנף כתנא דבי ר"י והשתא כיון שמדאורייתא אין פוטר אלא במינם כתנא דר"י, צריך שיהיה מינם דוקא שאף הצבע יהיה ממין הטלית ולא אמרו בגמרא מידי צבעא קא גרים רק בבגדי צו״פ דתכלת פוטר בהם דכיון דכתי׳ הכנף מין כנף וכתי׳ פתיל תכלת אלמא תכלת לאו מין דכנף הוא ודבריו אלה תמוהים דראשית דבריו מחלק בין בגדי צו״פ לשאר מינים, ותירץ זה כ׳ המרדכי באמת, וגם התוס׳ שם הביאו תירוץ זה בשם יש מי שאומר, אבל מה שהוסיף הב"ח דכיון דכתיב מין כנף וכו' הוא תי' הראב"ד ואין ענינו לתי׳ המרדכי כלל, ואיך הרכיב שניהם יחד, ונראה שהב״ח בא לישב מה שעדיין קשה לפי תרוצו של המרדכי דהא שצריך מין הצבע הוא דוקא בשאר בגדים א״כ קשה על מה שמק' רבא, על הא דמוקי הא דהתכלת אינו מעכב את הלבן בטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישיה ומקשה מידי צבעא גרים וא״כ נהי דיצדקו דברי המרדכי בטלית צו״פ דבהם אין מקפידים על הצבע עדיין קשה על רבא הא לשטתו בגדי שאר מינים חייבים בציצית מדאו' דהא דריש מין כנף וא"כ עדיין לוקי הא דהתכלת אינה מעכבת את הלבן בשאר בגדים צבועים תכלת או קלא אילן דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דבהם מקפידים על הצבע ואי אקדים לבן לית לן בה.
והנה קושיא זו הקשו גם התוס' לפי שיטתם דהא קרא מיירי גם בצבוע צבע אחר ותכלת הוה טפי מינא דידיה מחוטי פשתן וא״כ לשני הכי דכי מקדים לבן של פשתן בטלית של צמר לית לן בה וי״ל כיון דקרא ע״כ לא מיירי בצבוע תכלת דהא כתיב מין כנף וכתיב פתיל תכלת, אלמא תכלת לאו מין דכנף הוא ואע״ג דמ"מ הוה מינם טפי לא חשוב מידי דלא הוה בכלל מין כנף דקראי ע״כ, וז״ש גם הב״ח לשיטת המרדכי דכיון דמקראי מוכח דתכלת לא הוה בכלל מין כנף ממילא גם בטלית צבוע תכלת של שאר מינים א״צ להקדים תכלת ללבן דאם הלבן הוא ממינו יותר הוה מין כנף מהתכלת ומה שלא תירץ לפ״ז הכל כשיטת התוס' והראב"ד דמיירי גם בבגדי צו״פ רק דתכלת אינו מין כנף זה לא ניחא דאם הטלית של צמר וצבוע תכלת אמאי לא יהיה מין כנף אבל לדברי המרדכי דמיירי בשאר מינים פשיטא דתכלת אינו מין כנף כיון שחוטי תכלת הם מין הצמר וז״ב ומוכרח בשיטת המרדכי. אמנם הא התוס׳ הקשו על פירש זה דהא גם בטלית של שאר מינים צמר ופשתים פוטרים בהם ולמה נבעי בהו מין צבע יותר מצו״פ כיון שגם בהם א"צ דוקא מין כנף, ונראה שהמרדכי לשיטתו אזיל שהבי' דברי מהר"ם דהא דצו״פ פוטרים בכל מיני בגדים דוקא צו״פ יחדיו אבל אחד לבדו אינו פוטר וצריך מין כנף דוקא משא"כ בצו״פ גם א' לבדו פוטר ול"ק שוב קושית התוס'. אמנם ק״ל על דעת המרדכי דא״כ מברייתא זו דטלית אין פוטר בה אלא מינה מוכח דבגדי שאר מינים חייבים בציצית מדאורייתא כמ״ש המרדכי ואז דרשינן מין כנף וא״כ קשה (בדף ל״ט ע״ב) דסובר ר״נ דשאר בגדים אין חייבים בציצית רק מדרבנן ואיתבי׳ רבא מברייתא ותרצה ואמאי לא אותיב עליו מברייתא זו ונראה לישב ע״פ מה שמצאתי בתשו׳ הרשב״א (ח"ג סי' ר״פ) ששם כ' דמה שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית תליא בפלוגתת רבא ור״נ, דלרבא דדריש מין כנף על מה שבגדי שאר מינים חייבים בציצית ממילא אין לו הוכחה דלבעי מין צבע אבל לר"נ דס״ל דבגדי שאר מינים פטורים לדידיה מיותר מין כנף לדרוש דבעי מין צבע הטלית עכ"ד הרשב"א ולפ"ז ה"ה לשיטת המרדכי שכ' דא״צ מין צבע הטלית רק בבגדי שאר מינים וזה דוקא לרבא שדריש מין כנף על שאר מינים ולא על צו״פ, וה"ה מין צבע א״צ רק בשאר מינים דבעי שיהיה הצבע ממין הכנף אבל לר״נ דס״ל דבגדי שאר מינים פטורים לדידיה קאי מין כנף על בגדי צו״פ לבד שבעי שיהיה הצבע ממין צבע הטלית וכדברי הרשב"א ז״ל, וממילא א״א להקשות מברייתא זו על ר״נ דלדידיה קאי הברייתא כפשוטה גם על בגדי צו״פ, ולפ"ז י״ל שגם הרמב"ם ס"ל כשיטת המרדכי דלרבא שס״ל דשאר בגדים חייבים בציצית א״צ מין צבע רק בשאר בגדים, ומה שפסק הרמב"ם דצריך מין צבע גם בבגדי צו״פ אזיל לשטתו שפסק כר״נ דבגדי שאר מינים פטורים מציצית מדאורייתא.
ובהא ארוח לן לישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם אמאי לא חלק בין טלית בת ארבעה חוטין לטלית בת שמונה חוטין כמ"ש בגמרא שם שהקשה שני ברייתות אהדדי, ברייתא חדא תני שאם הביא ציצית תכלת בטלית שכולה תכלת פסול משום דבעינן שני מינים מין כנף ופתיל תכלת, וברייתא חדא תני דכשר, ומתרץ ר״נ בר יצחק ל״ק כאן בטלית בת ארבעה חוטין פסול כאן בטלית בת שמנה חוטין כשר, ואמאי סתם הרמב"ם דמשמע דפסול תמיד ולמ״ש ניחא כי לכאורה קשה מאי מקשה שני הברייתות אהדדי הא לדברי הרשב"א הנ״ל שזה תלוי בפלוגתא אם טלית שאר מינים חייב בציצית מדאורייתא או פטור א״כ י״ל דבהא פליגי שני הברייתות אהדדי וכמ״ש ר״נ (בדף לט) דהאי תנא דר"י מפיק מאידך תנא דר״י דברייתא חדא ס״ל לתנא דר״י שגם שאר בגדים חייבים בציצית מדאורייתא וברייתא חדא ס״ל דפטורים ואחר שיש בזה פלוגתא דתנאי לוקי ב' הברייתות בהכי אמנם ל"ק דהא התרצן הוא רנב"י והוא הולך לשטתו דס״ל בשבת (דף כז) דאף כל דתנא דר״י לאתויי ציצית והמעיין שם בסוגיא יראה דלדידיה לא פליגי תרי תנאי אליבא דר״י כלל כי רק בציצית ס״ל לר״י דבגד אינו אלא צו״פ אבל בנגעים מרבינין גם שאר בגדים וא״כ א״א לאוקמי דהברייתות פליגי בפלוגתא דתנאי אליבא דר״י דלדידי' ליכא פלוגתא כלל ולזה הוכרח לשנויי כאן בטלית בת ארבע חוטין וכו׳ אבל הרמב"ם ס״ל כסוגי' דהתכלת דפליגי תנאי אליבא דר״י ולשטתו מוקי גם שני הבריית' בפלוגתא ואחר שפסק כתנא דסובר לר"י דשאר בגדים פטורים מציצית מדאורייתא לזה ס״ל דבעי הצבע ממין הטלית.
סעיף ו
ס"ק ה
ירא שמים יוצא את כולם. דע שיש בזה עוד שטה למהר"ם ז״ל והביאו המרדכי שס"ל דהא דצו"פ פוטרים בשאר מינים דוקא צו״פ יחדיו אבל כ"א לבדו אינו פוטר ולפ״ז אין תקנה השתא לטלית של שאר מינים רק בציצית ממינו וראיתי לא' מחכמי דורנו הניח דברי מהר״ם בצ״ע ותוכן דבריו שהק' דהא לדעת מהר״ם ע״כ גם צמר לפשתים ופשתים לצמר ג״כ אינו פוטר לבדו דלא גרע מטלית של שאר מינים דבעי צו״פ יחדיו וא״כ מאי מקשה בגמ׳ (דף מ') עמ״ש גזירה משום קלא אילן ולא יהי׳ אלא לבן הא לבן של צמר לבד אינו פוטר בפשתים רק עם הפשתים ודבריו אלה נשגבו ממני א' דשם הא יכול לתת ב' חוטי פשתן ולפי דעתו הו״ל להק' בפשוט דאיך לבן של צמר פוטר בפשתים הא בעינין צו״פ יחדיו ואם יאמר דלבן של צמר עם התכלת פוטר על מגו דתכלת פטרה כמ״ש בגמר' אם כן לס״ד של הגמ׳ השתא הא ע״כ היה ס״ל דגם בארבע חוטי לבן פוטר על מגו דפוטר עם התכלת.
אמנם עיקר דברי מהר"ם תראה מלשון תשובת מהר"ם שהביא בבאורי מוה' אייזיק שטיין על הסמ״ג שכתב דבטלית של פשתן אם רמי ב' חוטי תכלת וב' חוטי צמר לבן אע״ג דלאו מין כנף הם שפיר דמי כיון דכלאים הם עם הטלית קרינין בי׳ צו״פ יחדיו גדילים שהטלית פשתים והציצית צמר וז"ב ובחנם תמה. אמנם לדידי ק״ל על דעת מהר״ם שלדעתו אין צו״פ פוטרים במין אחר שאינו מין כנף רק אם יהיו כלאים והא שפוטר צמר לצמר ופשתים לפשתים אף על פי שאינו כלאים משום דהוא מין כנף, א״כ ק״ל עמ"ש במנחות (דף ל״ט ע"ב) שאומר ר"נ ע״מ דתני דבשאר מינים צו״פ פוטרים בהם היינו צמר או פשתים משום דשאר מינים פטורים מדאוריי' ואומר הנ"מ דקתני סיפא הן במינם פוטרים אא״ב דרבנן היינו דמפטרי במינם אא"א דאורייתא צו״פ הוא דפטר הא לא אריא כדרבא דרבא רמי כתיב מין כנף וכתיב צו״פ הא כיצד צו״פ פוטרים בין במינם בין שלא במינם שאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים ור״נ כתנא דבי ר״י והקשו התוס׳ הא כבר שני היטב שהוא דרבנן ול״ל לאתויי מתנא דר״י וי״ל דלא מסתב' לי׳ למימר הכי אלא מכח הכי נמי מסתברא וכי דחי לי׳ צריך למצוא תנא ע״כ וא״כ לפי דברי התוספת ע״כ ר״נ שאומר תחלה הנ״מ לא ידע כלל מדרשה דמין כנף, דאל״כ לא היה משני מדרבנן דהא אחר שגלה לו דרשה דמין כנף הוכרח לסמוך על תנא דר״י וא״כ א״א לדברי מהר"ם דהא דצו״פ פוטרים הוא דוקא באופן דהיה כלאים א״כ בה״א שלא ידע ר"נ ממין כנף כלל ע״כ צמר לצמר ופשתים לפשתים אינו פוטר דהא אינו כלאים וממין כנף לא ידע עוד וא״כ איך יפרנס ר״נ ברייתא דסדין בציצית בית שמאי פוטרין דלפ״ז לב"ש לא משכחת שיקיים מצות ציצית כלל כיון דא״א לציצית בלא כלאים וכן למ"ש גזירה משום קלא אילן איך יקיים מצות ציצית אפי׳ בטלית של צמר וא״כ מוכר׳ דאו צמר או פשתים פוטרים לר״נ וכ"ה לדידן ודלא כמהר״ם אמנם יש עוד תי׳ אחר בתוספת שם שתי׳ דגם תחלה ידע ר"נ מדרשה דמין כנף ולתירץ זה י״ל כדעת מהר"ם ומזה יובן מ״ש במרדכי וז״ל יהי׳ אדם נזהר שלא לעשות ציצית מפשתים ובטלית של משי יעשה ציצית משי וגרסינן (פ׳ התכלת) צו״פ פוטרים בין במינם בין שלא במינם שאר מינים וכו' ועיין שם בתוספת יש שני פרושים ודבריו סתומים אי׳ מצא בזה שני פרושים בתוספת ולפ"ז יתכן שכיון על שני תרוצי תוספת הנ"ל שלתי' א' לא ס"ל הא דמהר״ם ומהר״ם יסבור כתי׳ ב'.
ס"ק ו
מוטב שיעשה טלית של פשתים. כבר הארכתי בזה (בסק"ב) דרבים המה האוסרים ועי' בלב הארץ ובמ״ל דלצאת ידי העיטור ומהר״ם צריך דוקא טלית צמר וציצית צמר אך אמנם ראיתי להמג"א (בסוף הסי׳) נתן עצה שיש תקנה לעשות טלית של פשתים וכנפות של עור ולשום בו ציצית צמר ולפי זה אך למותר כל הפלפול בזה כיון שיש עצה פשוטה וקלה והשתא תמה אנכי עד מאד על כל הראשונים שהאריכו הרבה בענין שאין לעשות טלית של פשתן אמאי לא נתנו לבני דורם עצה זו, וגם הרא״ש שהתיר בתשובה טלית פשתים לאנשי ספרד שאין טליתות של צמר מצוי שם ויתבטלו ממצות ציצית ואמאי לא נתן להם עצה זו, וגם יש לתמוה לפי זה על תלמידי ר״י בר אלעי שבת (דף כה) שהיו מחביאים ממנו כנפי כסותם וכן רב קטינא שלא הי' לו ציצית בסדינו אמאי לא עשה כנף של עור הכי לא הי׳ (ארצות החיים זולצבאך: לו) להם עור לעשות כנף ועוד לפ"ז איך מותר כלאים בציצית כיון שאפשר בכנף של עור שאין בו משום כלאים והא תינח לדעת ר״ת שס״ל דכלאים בציצית לגמרי הותרה אבל למ״ש התוספת מנחות (דף מ') לחד תרוצא דהיכא דאפשר בציצית בלא כלאים אסור לעשות ציצית צמר לפשתים דר״ל פליג על רחבא אמר ר"י א״כ תמיד משכחת בלא כלאים ע"י כנף של עור וגם אם בזה נרצה לסבול הדוחק דעכ"פ בכנף של בגד לא אפשר בלא כלאים וגם לר"ל חשוב א״א לקיים שניהם אם הכנף של בגד ואין מטריחין אותו לעשות כנף של עור עדיין קשה לי קושיא עצומה עמ״ש ביבמות (דף ד׳ ע"ב) לתנא דבי ר״י ל״ל דכתב רחמנא להתיר כלאים בציצית הא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ונתנו פתיל תכלת ותכלת עמרא וסתם בגדים לר״י הם צו״פ וא״ר עביד להו תכלת והשתא קשה אם לא יכתוב סמוכים להתיר כלאים בציצית י"ל דהא דאמרה תורה לעשות פתיל תכלת לבגד פשתים היינו אם הכנף של עור דבתר עיקר הבגד אזלינן סוף דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד.
אמנם, כבר דברתי מזה בחדושי לה׳ כלאי׳ (סימן שין) כי הרמב״ם (פ"ו מהלכות כלאים הלכה ט׳) כתב דהעושה בגד כולו צמר גמלים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה ה"ז אסור משום כלאים אעפ"י שאין החוטין נוגעים להדדי וכ"כ שם (בהל׳ ג') דאם קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אסור אעפ״י שהרצועה מפסקת באמצע ולפי דבריו אם עושה ציצית צמר בבגד פשתים אעפ"י שהכנף של עור ה״ז כלאים דאורייתא דחיבור ע"י ד״א שמי׳ חיבור אמנם יתר הפוסקים חולקים עליו דהא מנהגינו לחבר עור התפורה בפשתן תחת בגד צמר ומוכח דאם דבר אחר (מסיק) [ארצות החיים זולצבאך: מפסיק] ביניהם מותר אבל כשתעיין היטב בלשונות הפוסקים המתירין כולם בארו דבריהם משום דהוא רק כלאים דרבנן יש להקל בזה כמ״ש הרשב״א בתשובה ומבואר דבכלאים דאורייתא יש להחמיר ודבר זה באר היטב הר״א ממיץ בספר יראים (סי׳ סא) ששם הביא תחלה דר׳ חנינא ב״ג ור׳ יוסי (במשנה פ"ט דכלאים) שניהם סוברים דחיבור ע"י דבר אחר שמי' חיבור לענין כלאים ויש לומר אחר שר׳ חנינא ור׳ יוסי קמו בחד שטתא הלכה כמותם (ואמאי המנהג לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר) וי״ל דרבנן הוא ובשל סופרים הלך אחר המקיל ועוד י"ל דאפי׳ לר"ח ור״י טליתות שלנו של צמר המחוברים בעורות התפורים בפשתן מותרות שלא אסרו אלא בכלאים דאורייתא שוע טוו ונוז וטליתות שלנו אינם משוזרים וגם לר"ח ור״י מותר וא"כ מבואר דבכלאים דאורייתא גם חיבור ע״י דבר אחר שמי׳ חיבור וממילא לפ"ז אין מחלוקת בין הרמב"ם ליתר הפוסקים בזה כלל דהרמב"ם לשטתו דס״ל דא"צ שוע טוו ונוז ביחד רק באחד לבדו הוה כלאים דאוריית׳ והשתא בציצית דצריך שיהיו שזורין ממילא יש לחוש לדעת הרמב"ם דחיבור ע"י ד״א שמי' חיבור ועי׳ בתוספת יבמות (דף ד' ע״ב ד"ה ואמר) כתבו דסתם טליתות של ציצית שזורין ולכן החרישו הראשונים מעצה זו. [ובשו״ת יעב"ץ (סי׳ ל״ב) כת׳ דבגד ד״כ מצמר גפן שתפרו האימרא בפשתן מותר להטיל בו ציצית צמר ובס׳ ז"ל בשם ארחות יושר (דף קט״ז) שאם תופרין הגדיל בפשתן לכ"ע אסור אלא אפילו שאר הטלית אם תופרין אותו בפשתן אסור]: