ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ח
סעיף א
ס"ק א
יתעטף בציצית ויברך מעומד. מבואר בירושלמי דכל הברכות הם בעמידה זולת ברכת הנהנין, והמג״א הקשה ע״ז, דמבואר במשנה (פ״ב דחלה) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה, והיינו משום דאינה יכולה לברך ערומה אם לא כשפניה מכוסה בקרקע, וקשה הא הברכה צריכה להיות מעומד, ותי׳ דחלה דומה לברכת הנהנין דאינה בא רק לתקן העיסה׳ ותרוצו תמוה דהא גם ציצית אין בא אלא לתקן הבגד, וצ"ל כוונתו דציצית אף ע״ג שדומה גם כן בענין זה לברכת הנהנין צריך בו עמידה משום הגז״ש דלכם, אבל בחלה שאין שם גז״ש זו, רק משום דכל הברכות צריך עמידה למצוה מן המובחר, ממילא כיון שאין מצוה זו באה רק לתקן העיסה א״צ עמידה מ״מ הוא דוחק והנראה דהא עיקר הטעם דהברכה צריכה עמידה הוא משום שדין הברכה כדין המצווה גופא, וכ״כ בא"ר, וזה דוקא במצוה דאורייתא שהמצוה בעצמה צריכא עמידה ממילא גם הברכה צריכא עמידה, אבל מצוה דרבנן שא״צ עמידה גם הברכה א"צ עמידה, ולזה מקרא מגילה שיכול להיות מיושב עי׳ לקמן (סי׳ תר״ץ) גם הברכה יכול להיות מיושב, וממילא לק״מ מחלה, דכבר כתב הרמב"ם, (פ"ה מה׳ בכורים הלכה ה') שאין חייבים בחלה אלא בזמן שכל ישראל בא"י, אבל מימות עזרא ואילך אין חיוב חלה אלא מדבריהם, וכן דעת כה״פ, ממילא כיון שהפרשת חלה גופא א״צ עמידה כ״ש שהברכה א״צ עמידה: אבל גם בל״ז לא קשה מידי, דהא מבואר בירושלמי (פ״ח דברכות ופ"ח דחלה) דהא דאינה צריכה להדר אחר בגדים, אף על גב שע״י שמפרשת חלתה ערומה העיסה טמאה מדרבנן דסתם ידים פוסלות את התרומה, הוא משום דיושבי גנים ופרדסים א"צ לחזור בשביל לעשות עיסתן בטהרה דכלאחריהם דיינין להו וכמ״ש בביאור הירושלמי במאיר לארץ (ס״ד ס״ק י״ג) ואע״ג דאנן פסקינין כת״ק (חלה פ״ב מ״ג) דהרוצה לעשות עיסתו בטומאה יעשנה קבים כדי לפוטרה מן החלה, וצ״ל דמיירי שכבר נתגלגלה העיסה ונתחייבה בחלה, הרי שמפני הטורח דחינין גם גוף המצוה דהא אם עדיין לא נתגלגלה העיסה הי' צריך לעשותה קבים להפקיעה מן החלה לגמרי ואעפ״כ לא הטריחו בשביל זה לחזור אחר בגדים אע״ג שיפקיעו גוף המצוה, כ״ש שאין מטריחים לטרוח אחר בגדים כדי שיוכל לברך מעומד שהוא רק מצוה מן המובחר דאפי׳ גוף הברכה אינה מעכבת וכ"ש העמידה:
ס"ק ב
ויברך מעומד. יש לחקור בזה אימתי יברך על הטלית אם יברך קודם עטיפה, או בשעה שמשים הטלית על ראשו להתעטף בו, והנה בשו"ת בית יעקב (סי' פ"ח) הוכיח ממ"ש התוס' ביבמות (צ׳ ע״ב) עמ״ש שם דסדין בציצית הוה שוא״ת ולזה היה כח ביד חכמים לגזור עליו לפטרו מן הציצית אע״ג דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת אלא בש״וא״ת והקשו התוס׳ הא הדין בציצית הוה קום ועשה שלובש בגד ד״כ ואין מטיל בו ציצית, ותי' דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב רק אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר, עכ"ד, ממילא לפ״ד צריך לברך בשעת עטיפה דהוה עובר לעשייתן לא קודם עטיפה דהוה קודם דקודם עכ"ד:
ובשו"ת שאגת אריה הארי׳ לסתור דברי התוס׳, (א) דמה בכך שלא נתחייב בציצית עד אחר שנתעטף הא כיון שתחלת העיטוף היה ע"י מעשה אף שהי' המעשה בהיתר גם השהיה חשוב מעשה כמ״ש בנזיר (דף י״ז) בנזיר שנכנס לבה"ק בשדה תבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה, דאם שהה שם לכ״ע חייב, דאף שהשהיה אין בה מעשה, כיון שתחלת הכניסה היה ע״י מעשה אף שהיה בהתר מחשב גם השהיה כמעשה:
ונראה לתרץ קושייתו עפמ"ש הריטב״א בחדושיו למסכ׳ מכות (דף כ״א ע"ב) עמש"ש היה לבוש כלאים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תלבש וכולי אמר רב אשי אפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב על כאו"א, והקשה הריטב״א בשם הר״מ איך לוקה לרב אשי הא לא עשה מעשה, ותי׳ דכיון שיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן ליה כעושה מעשה ולובשו עתה מחדש, יען שתחלתו היה על ידי מעשה, אלה דבריו, והשתא זה נכון אם הוא באופן שאם ילבשנו עתה מחדש יעבר על האיסור במעשה, אבל גבי ציצית הלא בתחלת הלבישה אין עוד במציאות חיוב צצית כלל רק אחר שנתעטף וא״כ גם אם נאמר שע״י ששוהה בבגד בלא ציצית כלובשו עתה מה בכך הא גם אם ילבשנו עתה ג״כ אינו חייב בציצית עד אחר שנתעטף ואחר שנתעטף שוב אין בו מעשה ובסברה הזאת יש לישב דברי הרמב"ם שכתב (בה' מלכים פ"ה הלכ' א') מותר לחזור לארץ מצרים לפרגמטיא ולסחורה, ואינו אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה מפני שבשעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב להשתקע שם אין בו מעשה, מבואר דעתו דלאו זה לא משכחת בי׳ מלקות כלל, דבעת הכניסה מותר הוא אפי׳ אם יחשוב להשתקע כיון דמותר לכנס לתוכה לפרגמטיא והמעשה הוא בהיתר מה אפכת לן במחשבתו, וכי יעלה על הדעת דבעת שנכנס למצרים אסור לחשוב מחשבות ככל אשר יחפוץ כיון שעכ"פ המעשה מותר, וגם אחר שהוא בארץ מצרים ומשתקע שם (כי בודאי יש שיעור אימת נקרא משתקע כגון שקונה שם בית וכלי תשמיש להשתקע שם עם ב"ב, שזה בודאי עובר על איסור תורה) מ״מ אינו לוקה כיון שאין בו מעשה וקשה למה לא ילקה במשתקע שם, הא אע״ג דעתה אין בו מעשה הא בשעת הכניסה עשה מעשה, ואף שהיה בהיתר יש לחשוב גם השהיה כמ״ש הרמב״ם (בפ״ג מה' ביאת מקדש) דאם נכנס למקדש ונטמא שם ושהה כדי השתחויה לוקה, ומדברי הרמב"ם (בה' סנהדרין) שלא מנה לאו דכניסה לארץ מצרי' בכלל הלאוין שלוקין עליהן מבואר דס״ל דלא משכחת ביה מלקות כלל, ולפי הנ"ל נכון היטב, דבשלמא בנטמא בתוך העזרה ושהה שם, אם נחשב אותו ע״י השהיה כנכנס עתה מחדש ממילא לוקה כיון שהוא טמא, אבל בשוהה בארץ מצרים, הלא הכניסה מותרת תמיד, ואם נחשוב אותו ע״י השהיה כנכנס עתה מה בכך הא הכניסה מותרת והשהיה אין בה מעשה, עוד הקשה בשו״ת ש"א שם, דלפי סברת התוספת דעשה דציצית אינו חל עד אחר הלבישה ולאו דכלאים חל קודם הלבישה, א״כ קשה איך קיי"ל דעשה דציצית דוחה לאו דכלאים הא בביצה (ח׳ ובשבת קל"ג) אומר אימר אמרי׳ דאתי עשה ודחל״ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה, ולדברי התוספת דיבמות הנ"ל לא הוו בעידנא דהלאו נעקר משעת התחלת לבישה והעשה אינו מקיים אלא עד אחר לבישה, ע״כ קו', וכבר טרחו הרבה מן האחרונים לישב קושיא זו, (עי׳ בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אבה"ע סי' קמ״א מ"ש בזה) ולפענ"ד נראה דהא דבעינן בעידנא, ודעת התוס' בחגיגה (דף ב') שהקשו, בחצי עבד וחצי ב"ח אמאי כופין את רבו לשחררו ליתי עשה דפו"ר וידחה לאו דלא יהיה קדש, ותרצו דלא הוה בעידנא, משום דהלאו נעקר משעת העראה, והעשה אינו מקיי׳ עד גמר ביאה, מבואר דעתם דאפי׳ בשעוקר הלאו בהתחלת קיום העשה לא הוה בעידנא, זה דוקא אם מעשה העשה הוא מעשה אחריתי וכל עוד שיניח מלעשות מעשה השנית, לא יתקיים העשה כלל, כגון שם אם לא יגמור ביאתו לא יתקיים העשה והלאו כבר נעקר, וכן בכתישה ביו״ט, אם יכתוש ולא יכסה נעקר הלאו ולא קיים העשה, משא״כ כאן דע״י הלבישה שעובר בלאו, מקיים ג״כ העשה ואין חילוק בין כלאים לציצת רק דבכלאים ההזהר לא תלבש על להבא, ובציצית בא ההזהרה על הלבישה העוברת, דאחר הלבישה חייב לעשות ציצית ומ״מ ברגע אחד שיתיצב כמו לבוש, עבר על לאו דכלאים וחייב לעשות ציצית ושפיר הוה בעידנא:
ואחר שהצלנו דברי התוספת משאגת אריה וקול שחל, עדן לא נמלטו דברי הר"י שביבמות מסתירה מוחשת, כי במרדכי ה' ציצית הביא דברי הר"ש טרויש שהיה אומר, שאם אין לו ציצית אסור ללבוש הבגד, והקשה עליו (הרב"י) [ארצות החיים זולצבאך: הר"י] דלפי זה איך התיר (בסוף פר' הקומץ) בנפסקו לו החוטין בכרמלית אין צריך להסיר את הבגד מעליו, משום דכרמלית דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות הא אסור ללבוש בגד בלא ציצית ולא נדחה מפני כבוד הבריות רק לאו דלא תסור דרבנן, לכן נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמרה תורה בלשון, לא תלבש בגד שיש לו ד״כ בלא ציצית דאז היה הדין עם הר"ש אלא מ״ע גרידא להטיל בו ציצית, ומ״מ אין אסור ללבוש הטלית, וגם אינו עובר בשאין יכול להטיל בו ציצית, ותדע דמי אסור לכנס בבית שאין בו מזוזה, עכ"ד, והקשה בש"א דלפ"ז לא היה צריך הר״י ביבמות לחדש דציצית אין חל החיוב עד לאחר עטיפה, דהא י״ל דמחויב גם בשעת לבישה, ואעפי״כ הוה שוא״ת כיון שאין הלבישה אסורה מצ״ע רק שחל עליו מ״ע להטיל בה ציצית ולפ"ז דברי ר״י סתרי אהדדי עכ"ד, ולדידי ק״ל עוד ע"ז, הא מבואר בברכות (דף י"ט ע״ב) דבשוא״ת גם איסור דאורייתא נדחה בשביל כבוד הבריות, ואם כן למ״ש הר״י בעצמו ביבמות שם, דציצית מקרי שוא"ת מה הקשה על הר״ש טרויש, דאיך מותר ללבוש הבגד בכרמלית, הא יש בו איסור שהולך בבגד בלא ציצית, ז״א הא לדידיה הוה שוא״ת, ושוא״ת נדחה מפני כ"ה, גם באיסור דאוריי׳. וליישב דברי הר״י, צריך לבאר מקודם חקירה אחת אשר עמד עליה הרב בעל ש״א והוא במצוה שאמרה תורה כשתעשה כך עשה כך כגון אם תלבש בגד של ד״כ תעשה ציצית ולבש הבגד ולא עשה בו ציצית אם הוה כעובר בקום ועשה או הוה כשוא״ת והנה הרב הנ"ל מביא ראיה דלא הוה כקום ועשה ממ״ש הרמב"ם (בפ"א מהלכת חגיגה) הראיה האמורה בתורה הוא שיראה פנים בעזרה ויביא עמו קרבן ומי שבא בעזרה ביום ראשון ולא הביא עמו קרבן לא די שלא קיים מצות עשה אלא עבר על לא תעשה שנאמר ולא יראו פני ריקם ואין לוקין על לאו זה שהרי לא עשה מעשה: וא״א דכ"מ שאמרה תורה כשתעשה כך עשה כך, אם עבר ולא עשה אותו מעשה הוה כעבר בקום ועשה, אם כן ה"נ מי שבא לעזרה ולא הביא עולה יתחייב מלקות שהרי ע״י שעבר על לאו דלא יראו פני ריקם, הוה מה שראה פנים בעזרה כעשה מעשה באיסור, וש״מ דזה הוה רק כשוא"ת עכ"ד. ולכאורה יש ראיה לדבריו ממ״ש הרמב"ם (פי"ח מה' פסולי המוקדשין) דהמפגל בקדשים אינו לוקה משום דלא עשה מעשה וכן בזבחים (דף כ"ט) הקשה רב אשי הא לאו שאין בו מעשה הוא, וקשה נהי דמחשבת פיגול אין בו מעשה, וכן לדעת התוס' פסחים (דף ס"ג ע״ב) דפיגול הוא בדיבור אין בו מעשה ג"כ, דעקימת שפתיו לא הוה מעשה, מ"מ הא צותה התורה שלא ישחט במחשבת פיגול, או בדיבור של פיגול, והשתא כששחט במחשבת פיגול, הרי עשה מעשה השחיטה באיסור, ומדוע לא ילקה וע״כ דהתורה כשאמרה כשתשחט לא תפגל מ״מ אין הפיגול גורם לשתהיה השחיטה מעשה באיסור, ואין האיסור רק על הפיגול ואין בו מעשה, ממילא מבואר כדעת הש״א לכאורה אמנם עם העיון מוכח מכמה דוכתי להיפוך דבמקום שאמרה תורה כשתעשה כך עשה כך: ועשה מעשה הראשונה, ולא מעשה השניה אע״ג דמה שנמנע לעשות מעשה השניה הוה שוא"ת, מ״מ מעשה הראשונה הגורמת שיתחייב במעשה השניה, הוא פועלת שיהיה כעובר בקום בעשה, כי הנה מצאנו בלאו דלא תשלחנו ריקם, כתב הרמב״ם (בפ״ג מהל' עבדים) דאם שלחו בלא הענקה אינו לוקה משום דניתק לעשה, משמע דאם לא היה ניתק לעשה היה לוקה, אף ע"ג שהוא שוא״ת דמה שאינו מעניק לו אין בו מעשה מ"מ הוה אמרינן דע״י שעושה מעשה השלוח בלא מעשה ההענקה ממילא מה ששולח אותו בלא הענקה הוה כעושה איסור בידים, וכן בלאו דאסור לשחוט את הפסח בעוד שהחמץ קיים כתב הרמב"ם (בפ״א מה' ק״פ ה״ה) דבשחט הפסח בעוד שהחמץ קיים לוקה וכן בהקריב קרבן בלא מלח לוקה כמ״ש (בפ״ה מה' מעה"ק) אע״ג שכ״ז תלוי במעשה אחרת כשתקריב הפסח תבער החמץ מקודם ולולא הקרבן אם היה שוהה החמץ בביתו אינו לוקה רק בקנה חמץ או חמץ עיסה כמ״ש הרמב"ם (בפ"א מהל' חו"מ) אף עפ״כ מצרפין המעשה של הקרבת הפסח והקרבת הקרבן להחשיב מעשה מה שלא בטל החמץ וכן מה שלא נתן עליו מלח. והראיה שהביא מדברי הרמב"ם בהל' חגיגה אינה ראיה כלל דהא כ' הרמב״ם שם (בה״ז) דחגיגה יש לה תשלומין כל שבעה, ובראיה משמע מדברי הרמב״ם שאין לה תשלומין כמו שכ' בט״א במסכת חגיגה וממילא כשנכנס להתראות בעזרה ביום ראשון ולא הביא קרבן עדיין לא עשה שום עבירה במה שנכנס בלא קרבן דהא יש לה תשלומין ואחר שעברו ימי החג ולא הביא קרבן אין בו מעשה (ומ״ש דבפיגול אין בו מעשה י״ל משום דלא בא הציוי בשלילה בל ישחט כשהוא מפגל רק שלא יפגל כשישחט והאיסור אין תולה בשחיטה רק במפגל) והשתא בלובש בגד ד״כ בלא ציצית אף ע"ג דמניעת עשיית הציצית אין בו מעשה דאין בו רק קום ועשה ציצית מ"מ כיון שתולה בלבישה שיש בה מעשה שפיר הוה עובר עבירה בפועל ובמעשה שלובש בגד ואינו עושה חיוב המוטל עליו ולפ"ז דברי ר״י שבמרדכי עם דברי ר"י שביבמות שלמים ותמימים ושכולה אין בהם דאע״ג שסובר דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק כשתלבש בגד עשה בו ציצית מ״מ בלובש בגד בלא ציצית מקרי קום ועשה דהא נגרר ע״י מעשה וכנ"ל וע"ז מוכרח הר"י לחדש דאין החיוב עד אחר הלבישה, וממילא הוה שוא״ת, ומ"מ הר״ש טרויש שסובר דכך אמרה תורה לא תלבש בגד ד״כ בלא ציצית לדידיה אא״ל כסברת הר״י שביבמות דאין החיוב רק אחר הלבישה דהא לדידיה בא המניעה שלא ילבש בגד ד״כ בלא ציצית וא"כ לדידיה לשטתז שפיר מקשה הר"י דאיך מותר לילך בכרמלת דכ"ה אין דוחה ד״ת בקום ועשה ואחר שתי׳ הר"י דכך אמרה תורה כשתלבש בגד עשה ציצית ממילא אפ״ל ג"כ כסברתו ביבמות דהחיוב אחר הלביש׳ ומתורץ קושייתו בשתים ולפי זה העיקר כדברי הב"י ועי' לקמן ס׳ י"ג הארכתי עוד בזה.
סעיף ב
ס"ק ג
שמתכסין בכסותן. בטור הביא בשם הגאונים שס״ל דצריך עטיפה כעטיפת ישמעאלים ואך בעל העיטור כתב שא״צ אלא כדרך ב"א שמתכסין בכסותן כולי וכתב הב"י בשם העיטור הטעם משום דעיטוף לא כתיבא ולא רמיזא בתורה ולפי זה י״ל דלדעת המרדכי והא״ז והא"ח שסוברים דאין יוצאים ידי חובתם בט״ק שס״ל דבעינן עיטוף דוקא אם כן י״ל דלדידהו בעינן ג״כ עטיפת ישמעאלים והעיטור לשטתו שסובר שיוצאים ידי חובתם בטלית קטן שלנו ועיטוף לאו דוקא אבל לדידהו דעיטוף דוקא משמע דצריך עטיפת ישמעאלים אמנם לתירץ הראשון שכתב הב״י דא״צ עטיפת ישמעאלי׳ משום דרב פליג אדשמואל והלכה כרב א״כ לכ״ע אין צריך עטיפת ישמעאלים והן אמת שכן כתבו התוס׳ במ״ק (דף כ"ד) אבל כל הפוסקים פסקו כשמואל וגם מהתוס׳ עצמן (בדף כא) משמע דס"ל להלכה כשמואל והנה יש להקשות עמ״ש בגמ׳ שם דשמואל סובר פריעת הראש בשבת חובה ומק׳ מ״ט הוא חובה והא נעילת הסנדל רשות משום דלאו כ״ע עבידי דסיימו מסאנייהו פריעת הראש נמי לאו כ"ע עבידי דמגלי ראשייהו ומשני שמואל לטעמיה דאמר שצריך עטיפת ישמעאלים וכ״ע לא נהגי בעטיפה זו וקשה דאם נאמר דבטלית של מצוה כ"ע מודי דבעי עטיפת ישמעאלים א״כ למה שכתב הטור ביור״ד (ס׳ שפ״ו) בשם הרב מתתיהו דגם כשהאבל מתעטף בטלית של מצוה יוצא ידי חובת עטיפה א״כ למה פריעת הראש חובה הלא יכול להתעט׳ בטלית של מצוה דכ״ע נהגו להתעט׳ בה ויוצא בזה ולכאור׳ יוכרח מקושיא זאת דא"צ עטיפ׳ ישמעאלי׳ בטלי׳ של מצוה אמנם שבתי וראיתי שאדרב׳ בזה נתישב לי תמי׳ עצומה שיש לי על כל הפוסקים למה פסקו כשמואל שכל עטיפה שאינו כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה הא כיון שרב סובר דפריעת הראש רשות ע״כ סובר שא״צ עטיפת ישמעאלים גבי אבל כמ״ש בגמ׳ והלכה כרב באסורי ויותר יש להפליא הלא בזה פסקו כולם כרב דפריעת הראש רשות ואיך פסקו בעטיפת ישמעאלי׳ כשמואל והוא נגד גמרא מפורשת אמנם במ״ש דבריהם נכונים דסברי דגם רב סוב׳ דצרי׳ עטיפת ישמעאלי' גבי אבל ואעפ״כ פריעת הראש רשות משו׳ דכ״ע נהיגי בעטיפת ישמעאלי׳ בטלית של מצוה ומ"ש דשמואל משום דסובר דבעי עטיפת ישמעאלים סובר דפריעת הראש חובה משום דשמואל לשטתו דסובר במנחות (דף מ״א) דכלי קופסא חייבים בציצית דציצית חובת טלית הוא וממילא לדידי׳ ברור דא״צ עטיפת ישמעאלי׳ בטלית של מצוה דהא הבה"ג הביא ראיה דציצית חובת גברא מדמברכין להתעטף ממילא למ״ד ציצית חובת מנא אין לברך להתעטף דאין המצוה בעיטוף דוקא דאפי׳ במונח בקופסא חייב רק שיהי׳ ראוי להתעטף ולכסות א״ע ממילא לדידי׳ אא״ל דכ"ע נהיגי בעטיפה של מצוה אבל אנן פסקינין דציצית חובת גברא הוא, וצריך עטיפה גמורה ומכאן יש ראי׳ דצריך עטיפת ישמעאלים:
ס"ק ד
ונכון. בטור כתב, ומכסה ראשו שלא יהיה בגילוי הראש, ופירש הב״י שלא יהיה בגילוי הראש מטלית של מצוה שצריך לכסו׳ ראשו בטלית לקיים מצוה מן המובחר, והד״מ כתב שדברי הטור פשוטים כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות, ולכן כתב שבשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו עכ״ל, והנה בדין זה אם גילוי הראש אסו׳ מדינא או אינו רק מדת חסידות כבר האריך הרש״ל בתשובה (ס' ע״א) להוכיח דאינו מדינא, ומפני שכבר נבוכו בו האחרוני׳, ראיתי כי טוב לבאר הדבר, הנה הרמב״ם (פ״ה מה׳ דעות) כתב צניעות גדולה נהגו ת"ח לא יתגלה ראשם ולא גופם, משמע לכאורה שלא באה האזהרה רק לת״ח, וכן במו״נ (פ' נ"א משלישי) ובקונטרס פרקי הנהגות המתבודד שלו כתב, שע״כ הוזהרו גדולי החכמים מלגלות ראשם, מהיות השכינה חופפת על ראשם, אמנם אין זה ראיה מכרחת, דאעפ״י שכתב דין זה לת"ח, י״ל שנוהג בכ״א, דהא כתב שם סמוך לזה יהיה צנוע בביהכ"ס וכולי, וכל דיני צניעות בביהכ״ס מבואר דנוהגים בכ״א, כמ״ש בטור וש"ע (ס"ג) וזה מוכרח מפ' הרואה (דף ס״ב) שמק׳ על איסי בר נתן דא' אחורי הגדר נפנה מיד ממתניתין (דטהרות) הבדדין וכולי וצ״ל דנקיט ת״ח לפי שהם שומעים ביותר וצריכי' להיות נזהר ביותר בכל דברי פרישות, צא וראה בברכות (דף מ"ג ע״ב) ששה דברים גנאי לת״ח, אל ילך בקומה זקופה ומבואר בקדושין (דף לח) שאסור לכל אדם, עוד שם ואל יפסיע פסיעה גסה. ובשבת (דקי"ג) ופסיעה גסה בחול מי שרי בחולין (דף ט') ת״ח צריך שילמוד ג״ד כתב שחיטה ומילה. וקשה למ״ש (הש״ך בח״מ סי שפ"ב) דאם האב מוהל אינו יכול ליתן את בנו לאחר למול משום דעיק' המצוה חל על האב ובחדושי (ליור״ד ס׳ ר"ס) הבאתי סמוכות לדבריו, א״כ מאי אריא ת״ח גם ע״ה צריך ללמוד מילה, אמנם שכן דרך בעלי התלמוד לצות בפרטות על הת״ח ומוכיח חכם על אזן שומעת, וכן תמצא בשבת (דף נ״א ודף קמ"ב) ובמ״ק (דף י״ב ע"ב) לענין איסור שבת אדם חשוב שאני, וכן במ״ק (דף י״א ע״ב ודף י״ב ע״ב) לענין מלאכה בחש"מ, וכתובות (דף נ״ב ע"ב ודף ס"ו) לענין עורכי הדיינים ובב״מ (דף ע״ג) לענין רבית ובע"ג (דף ח׳ ע"ב ודף מ״ח ע״ב) לענין ע"ג אדם חשוב שאני ובאמת לעולם יעשה כל אדם א״ע כת״ח לדברים הללו דאף בעגלון שהיה נכרי כתיב ומסך את רגליו שופטים (ג') ומשמע שהיה מסכך א״ע כסוכה כמו שדרשו בברכות (דף ס״ב) לגבי שאול (ועי' מהרש״א שם) ומדברי הרמב״ם (הנ"ל) מבואר שגילוי הראש וגילוי מקומות המכוסים שבגופו איסור א׳ וטעם א׳ להם שכן כלל לא יגלה ראשו ולא גופו וממילא גילוי הראש אסור כמו גילוי מקומות המכוסים שבגופו ולזה הנוגע בראשו צריך נטילה כמ״ש במרדכי ובתשב״ץ (כנ"ל ס״ד) ממילא כמו שבדין גילוי גופו שוים ת"ח וע״ה לאיסורא כן בדין גילוי הראש בשגם שלדעת הסמ"ק צניעות הוא ממנין המצות והנה שמעתי מקשים על הסמ״ק בזה ממ״ש בפר״א (דק"ל) בדוד כשנכנס לבית המרחץ היה אומר אוי לי שאני ערום בלא מצוה וק' הלא היה יכול לקיים אז מצות צניעו׳ לדעת הסמ״ק ולק״מ עפמ״ש המג״א (בס״ב) דאם אין פניו נגד העם אסו' לכסות א״ע שנראה ככופר בבריתו של א״א, וקיי"ל דהמלך אין רואין אותו ערום ולא בבית המרחץ, כמ"ש בסנהדרין (דף כ״ב), ורמב״ם (ה׳ מלכים) וא״כ לא הי׳ פניו נגד העם ולא קיים מצות צניעות (ועי"ל שהיה דואג על שנתערטל ממצוה שבגופו) והנה בקדושין (דף ל״א) רב הונא ברי׳ דרב יהושע לא הוה מסגי ד״א בגילוי הראש ובשבת (דף קיח) אמר רב הונא בריה דר"י תיתי לי דלא מסגינא ד״א בגילוי הראש ומשמע שהוא רק מדת חסידות כמ"ש (שם) תיתי לי דקיימתי מצות תפילין ופרש"י שלא הלך ד״א בלא תורה ובלא תפילין והאידנא אין נזהרים בזה רק הם שהיו גדולי הדור וביומא (דף פו) אמר ר' יוחנן איזהו חילול השם כגון אנא דאזילנא ד"א בלא תורה ובלא תפילין ור״י בעצמו אומר במנחות (דף צט ע״ב) דאפי׳ בפרק א' שחרית ופרק א׳ ערבית קיים מצות לא ימוש ובירושלמי (פ׳ היה קורא) שלא היה מניח תפילין בחורף מפני שהיה מזיק לו וכן מ"ש תיתי לי דקיימתי מצות ציצית ופי׳ רש״י שלא הלך ד"א בלא ציצית והוא רק מדת חסידות (עי׳ לקמן סי' כ״ד) וכן כל תיתי לי שחושב שם וכן כ׳ הר"ן (סוף פ״ק דע״ג) ובנ"י (סוף פ״ד מיתות) דכל תיתי לי הוא מדת חסידות, [וכ״כ התוס׳ בבכורות (דף ב׳ ע"ב ד"ה שמא) ועי׳ בתוס׳ סנהדרין (ס"ג ד״ה אסור) ומגלה (דף כ"ח)], ועי׳ בשו״ת שבות יעקב (סי׳ קמ״ד) ובקדושין (דף ל״א) א"ל דלמא ממתא מחסיא הוא דגיסי בהו רבנן משמע שעיקר הקפידא היה מפני שעבר במעמד ת״ח ולא כסה ראשו לכבודם דאל״כ מאי זה התשובה שהשיב לו דלמא ממתא מחסיא הוא וע״כ דזה היה עיקר הקפידא אבל מה שהלך בגילוי הראש לא הקפיד ועי׳ בסנהדרין (דף ק״א) על פסוק וירם יד במלך שלמה אמר ר׳ יוחנן שחלץ תפיליו בפניו ופי׳ רש״י משום שמגלה ראשו והוה זלזול למלך וה״ה דהוה זלזול לת״ח והראיה כי הרמב"ם (בהל' ת״ת פ״ה ה״ז) כ' דלא יחלוץ תפיליו בפני רבו וכ' הכ״מ שלמדה מגמר׳ דסנהדרין הנ״ל ואילו (בה׳ מלכים) לא הביא דין זה גבי מלך וע״כ דשאני שלמה שהיה רב ות"ח ג״כ (ועי׳ בש"ע לקמן סי׳ ל״ח סעיף י״א) ועי׳ בתוס׳ סנהדרין (דף י״ט ד״ה ינאי) דעשה דכבוד תורה עדיף. והנה בקדושין (דף ה') אר״א לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעיא ליה סודרא ארישיה, פי׳ רש״י דגברא רבה הוא ולא מסגי בגילוי הראש ולכאורה מזה ראיה פשוטה דאחר א״צ לכסות ראשו (ושם) חזיא דלא פריס סודרא א"ל דלא נסיבנא אך י״ל דמ״ש דלא אזיל בגילוי הראש משום שהיו הת״ח נוהגים בכיסוי יתירא שלא להסתכל חוץ לד"א [וכ"מ בקדושין (דף ל״א) רחב"א אשכחי׳ לריב"ל דשדי דיסתנא ארישיה פרש"י סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש אלא כיסוי בעלמא וכו' ולא הספיק להתעטף בסודר]. ועי' במנחות (דף ק״י) שימי את פי׳ רש״י דרב לא היה זוקף את עיניו למעלה מד"א משום צניעות (אבל ראיתי ברש״י נדה (דף כ״ד) דחה פי׳ זה ובבכורות (דף כ״ג) פי׳ רש"י שימי את חכם שכמותך לא ידע לתרץ וכן פי' במנחות (דף כ״ט) בד״א) והא מבואר דסודרא היה מלבוש מיוחד לת״ח כמ"ש בשבת (דף ע"ז) סודרא סוד ה' ליראיו ופסחים (דף קי״א ע״ב) סודרא דמר כצורבא מרבנן ובכ"מ בש״ס ובעירובין (דף צ"ט) בשרבים מכתפין בכומתא וסודרא פי׳ רש״י מתירין כובעם עד שיפיח הרוח, אמנם י״ל שמהלכין פחות מד״א שאין איסור. [ומ״ש במד' פ׳ שמיני, ראשיכם אל תפרעו מן הכובע וכתב הז״ר משמע דאבל אחר מותר לילך בלא כובע נראה שכך פירושו דאבל אחר מסיר הכובע כדי להתעטף עטיפת ישמעאלים גובי דיקנא וכהן שאינו נוהג אבלות הולך בכובע כדרכו]. ועי׳ ביומא (דף כ"ה) הממונה היה בא ונוטל מצנפתו של א׳ מהם וק׳ איך יעמוד בגילוי הראש ועי׳ במג״א (סי׳ רפ״ב) עמד בזה אך הרמב״ם כ׳ נוטל מצנפתו של א׳ מהם ומחזירה מיד ועי׳ בתוס' שם ותלוי בשני תרוצי תוס׳ שם עיי״ש ובשבת (דף קלח) סייני שרי והאתמר סייני אסור ל״ק הא דמהדק הא דלא מהדק והקשה הב״י (בס׳ ש״א) דאמאי אסור בדלא מהדק משום דלמא נפיל ואתי לאתויי ד"א בר״ה הלא אסור לילך בגילוי הראש ותירץ דמיירי בשיש לו כובע דק על ראשו ועדיין קשה ל"ל לתרץ הא דמהדק הא דלא מהדק לתרץ הא שיש לו כובע דק אסור דדלמא נפיל ואתי לאתויי והא שאין לו כובע דק מותר דלא חיישינין דלמא נפיל ואתי לאתויי דהא אסור לילך בגילוי הראש ומשמע דגילוי הראש רק ממדת חסידות אם לא נדחוק לתרץ קו' הב״י דכמו דחיישינין שישכח איסור שבת כן חיישינין נמי שישכח ג"כ איסור גילוי הראש והרש"ל הביא ראי׳ להיתר ממ"ש במד׳ מלך ב״ו שולח פרוזדוגמא שלו למדינה בני המדינה עומדים ופורעין ראשיהם וקורין באימה וביראה ואני לא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדים ולא פרועי ראש מלשון לא הטרחתי משמע דאיסור ליתא וכבר השיב בא״ר (וכן השיב בשו״ת שבות יעקב ח״ג) ממ״ש (שם) לא הטרחתי אתכם להביא קרבן מחיות ואסורא איכא [דקיי"ל כר״י בזבחים ד׳ ל״ה דהמקריב חי׳ טהורה עובר בל"ת] וכן יש להשיב ממ״ש לא עומדים ואיכא אסורא כמ״ש ברכות (די״א) דמתחייב בנפשו ולקמן (סס״ג) ועוד י"ל כיון דלולא שהיה דרכו לישא מצנפת כל היום היה אסור להניח המצנפת על התפילין משום משאוי דאסור להניח אפי׳ מטפחת של התפילין על התפילין רק המצנפת מותר מפני שנושאה תמיד כמ״ש הרמב״ם (פ״ד מה׳ תפילין) וכיון שבשעת ק״ש צריך להניח תפילין כמ״ש ברכות (י"ד) קס"ד דצריך להסיר המצנפת משום התפילין קמ״ל דלא וממילא מבוא׳ דאסור דאל״כ הי׳ מוכרח להסיר המצנפת משום משאוי וראיתי בירושלמי (פ״ב דברכות) וז״ל ר"י בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוייהון (פ׳ תפילין של יד ושל ראש) ברם בסתוא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא תפילין דאדרעי ואינו אסור משום ערוה אמר ר׳ חייא בר אבא אפרקסין היה לבוש מבפנים עכ״ל ופי׳ מהרא"פ דהקושיא הוא משום דר"י בעל בשר היה והיה הולך ערום בקיץ ודבריו תמוהים דאיך מוזכר שהיה הולך ערום בקיץ במאמר הזה ועוד הכי עלה על דעתו כלל שר״י ילך ערום הלא כבר אמרו חז״ל דאין משוקץ יותר מן ההולך ערום בשוק ולפע״ד נראה פי׳ הירושלמי עפמ״ש רש״י בברכות (דף כ"ד) דאפרקסין היינו בגד שעל ראשו ונכפל לכאן ולכאן, והנה ר' (ינוחנן) [ארצות החיים זולצבאך: יוחנן] היה מחזק את ראשו כל ימות החורף במטפחת חם ועל כן לא היה יכול להניח תפילין דאז היה מוכרח להסיר המטפחת מעליו דתפילין של ראש צריכין להיות מגולים ועל המטפחת אסור להניח תפילין משום חציצה (וע' ברא״ש פרק מי שמתו סל״א) אבל בקיץ שלא היה הולך במטפחת היה מניח תפילין והיה ס״ד של המקשה דבקיץ היה הולך בגילוי הראש וע"ז הקשה המקשן דהא אסור וכמו שכתבתי לעיל דעת הרמב״ם והשיב דאפרקסין היה לבוש היינו בגד דק על ראשו והיה עשוי בענין שהיה יכול לילך בו בשעת הנחת תפילין ולפ״ז מלשון שמקשה ואינו אסור משמע שאסור מדינא אמנם למ״ש הד״מ דבשעת התפלה מדינא צריך לכסות ראשו שפיר הק׳ ואין ראיה והנה בסדר ברכת השחר בפרק הרואה (דף ס׳) כד מסגי המכין מצעדי גבר וכולי כד פריס סודרא עוטר ישראל בתפארה, ופי' תוספ׳ סודרא וה"ה לכל כובע, וקשה איך הלך בגילוי הראש, ויותר איך ברך הברכות עד הנה ועיין לעיל (ס"ד) בארתי דסדר הברכות הוא בדוקא לכל הפוסקים (זולת הר״ן בפ' כל הבשר) וצ"ל שישן בכובע דק, ועדיין צ״ע לדעת הסוברים דכל ברכה שלא נתחייב בה אינו מברך אותה, עי' לקמן (סמ"ו) ועוד י״ל שמשים ידיו על ראשו, ועי׳ לקמן (ס׳ צ״א) שם בארתי אם זה מועיל לענין ברכה, ועכ"פ מפשטות הדברים מכל הראיות שהבאתי מטין הדברים שאינו אסור מדינא רק מצד מדת חסידות וכ״כ בתשב"ץ (סימן תקמ״ט) ועי׳ מ״ש במ"ל (לעיל ס"ב) וכתב המג״א (בסימן ב') דקטנים א״צ לכסות ראשם שכן משמע בנדרים (דף ל') הנודר משחורי הראש מותר בקטני' ונראה שכן מוכרח למ"ש לעיל בשם הרמב"ם דאיסור גילוי הראש הוא מצד צניעות ודין צניעות אין נוהג בקטנים כמ"ש בע״ג (דף מ"ז ע״ב) גבי מי שהיה כותלו סמוך לבית ע״ג ונפל כו', והא בעי צניעותא דעבד ליה בהכ"ס לקטנים הרי דקטנים לא בעי צניעותא, וכ"מ במגילה (דף כ״ד ע"ב) בעי מיניה עולא בר רב מאביי קטן פוחח מאי שיקרא בתורה, א״ל ותבעי לך ערום, ערום מ״ט לא מבעי׳ לך משום כבוד ציבור, האי נמי משום כבוד ציבור וקשה הא בערום בל״ז יש איסור לקטן משום צניעות וגם דאסור בעצמו לקרות בתורה משום ולא יראה בך ערות דבר, וגם איך מותרים הציבור לשמוע קה״ת בשערוה כנגדם ועי' לקמן (סע״ה סק״ד) כתב הרמ״א יש מתירין נגד ערות קטן מ״מ צריך שלא יהיה ראוי לביאה וצ"ל דאיירי בשערותו מכוסה אך הא גם בלא כבוד ציבור אסור משום צניעות וע״כ דאין דין צניעות נוהג בקטן ומהפלא על ר' עובדיה מברטנורא במס׳ טהרות (פ״י מ"ב) עמ״שש וכן התינוקת שביניהם יוצאים חוץ מפתח בית הבד ונפנים לאחורי הגדר, ופי' הרע"ב בדדין שהביאו בניהם וטהרום וכשהם יוצאים לפנות יוצאים אביהם עמהם עי״ש ובברכות (דף ס״ב) מק׳ ממשנה זו על איסי בר נתן על מה שאוסר אחורי הגדר אלמה דצניעות נוהג גם בקטן אך בל"ז דברי הרע״ב תמוהים דאיך כתב שיוצאים אביהם עמהם וא״כ עדיין מאי מקשה ממשנה זו וצ"ע ועי' בר״ש ורמב"ם שם פי׳ דלא כוותיה:
סעיף ה
ס"ק ה
ואם רצו אחד מברך משמע שנותן הברירה בידם דאם ירצו יברכו כולם כאחד, (ובסי' ריג) הביא הב"י תוספתא עשרה שעושים מצוה אחת מצוה שאחד יברך לכולם משום דברוב עם הדרת מלך וכ"כ (בס׳ רל״ח) ויל״ח דזה דוקא כשכולם עושים ד״א כמו לענין הבדלה שכולם מברכין מאורי האש על הנאה א׳ וכן בשמיעת קול שופר כולם יוצאים בקול א׳ וכן (בסי׳ ריג) שקובעי׳ עצמם יחד לסעוד' ההנאה מצטרפת ע״י הקביעות ולזה מצוה שכולם יברכו כאחת משום ברוב עם הדרת מלך משא"כ בציצית שכ"א מתעטף בטלית מיוחד וכ"א מברך על טלית שלו וכן בשחיטה ביור״ד (ס״ט) כ"א שוחט בהמה אחרת ואין כאן דבר המיחד אותם שיהיה מצוה להצטרף יחד משום ברוב עם הדרת מלך וכן בספירת העומר וברכת כהנים כ"א מברך ברכה מיוחדת לעצמו על הספירה שסופר הוא ועל נשיאת כפים שכל אחד עושה מצוה בפ"ע: [וצ״ע דבא״ח עצמו כתב מתעטפים בטלית א' כאחת] ועדיין קשה מברכת מילה שמבואר ביו"ד (ס׳ רס״ה) דאם שנים מוהלים שני תינוקת יברך אחד ויוציא את חברו, והוא ג״כ עפ"י תוספתא הנ״ל ועיינתי בתשובת הרא"ש (כלל כ"ו) דשם מקור הדין (דס׳ רס"ה) הביא בשם ר׳ שמחה שמלו שני תואמים, ופסק שמוהל אחד יוציא את חברו והאב יברך להכניסו על שניהם עי"ש וכ"ה בתשובת מהר"ם ב"ב (ס׳ ז׳) מבואר שהאב לא היה בעצמו המוהל וא״כ המילה מוטל על כל ישראל כמ״ש בקדושין (דף כט) והוה כעושים דבר אחד שלא מפקיע חיוב חבירו ועי׳ באב"ע (ס׳ ס"ב סע"ג) בטור בשם הרא״ש דאם ב' חתנים בבית אחד מברכים ברכה אחת על שניהם ויל״ח ג"כ דשם אין החתן מבר׳ רק אחר מברך ולזה חיוב שיברך אחד על שניהם כשני חבורות שאוכלים בבית אחד כמו שבאר הרשב"א בתשובה הנה למ״ש כל האחרונים דמה שאחד מוציא את חברו הוא מטעם שליחות ואם כן הרי מבואר (בריש פ׳ האיש מקדש) דמצוה בו יותר מבשלוחו בכל המצות והיה נראה לפי זה דיותר נכון שיברך הוא בעצמו ולפי סברה זאת י״ל ג״כ דאלם אינו יוצא בברכת האחר דכל מידי דהוא לא מצי עביד שליח נמי לא מצי שויא כמ"ש בנזיר (דף י"ב) וזה נראה טעמו של הגהת אשרי בשם א"ז שמביא הב"י ביור"ד (ס״א) שנסתפק לו אם אלם יוצא בברכת האחר כששנים שוחטין, כיון שהאלם בעצמו אינו יכול לברך אך בטור וש״ע (שם) פסקו דאלם יכול לשחוט אם אחר מברך ולדעת הריטב"א בחדושיו (רפ״ב דקדושין ופ״ק דב״מ) דזכי' לאו מטעם שליחות הוא הי׳ מקום לומר שלאו מטעם שליחות נגעי בה אלא מטעם זכיה, אולם לדעת הרא"ש והר"ן דזכיה מטעם שליחות והרא"ש בעצמו כתב דאלם יוצא בברכת האחר ק׳ וע״ק למ"ש בברכות (דף כ' ע״ב) דקטן מברך ברכת המזון לאביו בשאכל שעורא דרבנן וקשה הא אין שליחות לקטן לכן נראה עיקר דמה שיוצא בברכת האחר אינו מטעם שליחות כדברי האחרונים אלא משום דשומע כעונה והוה כאילו מברך בעצמו ואין חבירו מוציאו כלל רק שהוא מוציא א"ע במה ששומע הברכה ובזה נכון היטב מה שהברירה בידם אם ירצו אחד מברך לכולם משום דשומע ועונה אמן הרי הוא כמברך ובזה ניחא מה שהצריך דוקא לענות אמן ובאמת מבואר (בסי׳ רי״ג) דבכהאי גוונא אף בלא ענית אמן יוצא. אך שבלא ענית אמן אף על פי שיוצא אינו כמברך כמו שבאר היטב הרמב"ם (פרק א' מהלכות ברכות) ובכ״מ. משא"כ אם עונה אמן הרי הוא כמברך ממש ובזה מיושב קו' הר"מ ב"ח בחדושיו למס׳ ר״ה (דף כ"ו) גבי חצי עבד וחצי ב"ח עיי״ש ודוק:
סעיף ו
ס"ק ו
על מצות ציצית. הב"י כתב בשם מהרי"א שהק׳ איך יברך על ט״ק על מצות ציצית הא על לשעבר משמע ובד״מ כתב לישב הקו' ולכאורה דבריו תמוהים הא מבואר בפסחים (דף ז׳) דעל להבא נמי משמע ועי׳ בבאה"ט שהניח זה בצ״ע ונראה לישב דברי מהרי״א עפמ״ש הרמב״ם (פ״א מה' ברכות) וז״ל כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שלא היתה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך לעשות עשה אותה לאחרים מברך על העשיה כיצד לבש תפילין וכולי נטל את הלולב מברך על נטילת לולב דכיון דאגביה נפק בי' אבל נט״י ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הם אפילו לעצמן מברך בעל וכך הוא מברך על ביעור חמץ שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשה המצוה עכ"ד ובכ"מ שם הביא קושיית הר״ן (פ"ק דפסחים) שהק' ע״ד הרמב"ם שחלק במילה במל בנו מברך למול ובמל בן חברו מברך על המילה הא בגמ' פסק סתמא והלכתא על ביעור חמץ (וכן ילה״ק למה כ׳ טעם זה במילה ויותר בחמץ) ועי׳ בכ"מ מפרש דמ״ד לבער פי׳ אף לבער דעל נמי להבא משמע ומ"ד על ביעור פי׳ דוקא על ביעור דלשון על מורה שכבר נעשה המצוה והנ"מ משעה שגמר בלבו לבטל נעשה המצוה ולפ״ז פסק הלכתא כרב פפא דעל ביעור, מטעם דעל לשעבר משמע ולפ״ז קושי׳ מהרי״א נכונה דלמה יברך בט״ק בעל דהא גם לפסק ההלכה על רק לשעבר משמע אמנם באמת פירוש הכ"מ דחוק מאוד דלשון הש"ס דקאמר בלבער כ״ע לא פליגי משמע דגם לענין הדין לא פליגי בלבער ולפי דבריו אדרבה בעל ביעור לא פליגי לדינא ושניהם מודים דיברך על ביעור לרב פפי משום דלהבא משמע ולרב פפא משום דלשעבר משמע וצריך לברך לשעבר ועוד אפכא הו״לל תחלה רב פפא אמר על ביעור ורב פפי אומר לבער ויהיה פרושו אף לבער אמנם לפענ"ד קושיא מעיקרא ליתא דבאמת הרמב"ם פי׳ שטתו כפי' רש״י ממש דרב פפי אמר לבער חמץ דוקא לא על ביעור משום דעל לשעבר משמע ורב פפא אמר על ביעור גם כן דעל משמע בין להבא בין לעבר אך אף ע״ג שלפי' זה כל הקושית שהקשה בגמרא ממילה ונטילת לולב הם דוקא לרב פפי ואליביה מוכרח לתרץ לא סגיא דלאו איהו מהול מ״מ הא לפי האמת גם לרב פפא דקיי״ל כוותיה העתירו הראשונים לתת טעמים למה בקצת מצות מברכין בעל ובקצת מצות מברכין בל׳ כמו שהאריכו בזה הרא"ש והר"ן והכלבו ויתר פוסקים דנהי דעל גם להבא משמע מ״מ מדוע יהיה שינוי בברכות בין קצת מצות לקצתן והשתא גם הרמב"ם גם הוא כאחד מהם ובא לסדר טעמים לנוסח הברכה אימת יברכו בעל ואימת יברכו בל׳ ונתן הבלל דכל מצוה שכבר נגמר עשייתה כמו בחמץ ונטילת לולב יברך בעל דנהי דעל להבא משמע דהא כרב פפא קיי״ל הא גם לשעבר משמע אבל בל' א״ל לברך כיון דאינו משמע רק להבא וכאן הא כבר עשה המצוה: ועיין ברא״ש (פ״ק דפסחים) דאחר שהביא טעמו של הריב"א כתב דטעמא דמברכין ענט״י משום דלפעמים מוכרח לברך בעל כגון בבוקר שאין ידיו נקיות לברך קודם ומברך בסוף הו״ל כמו לולב וא"כ הרי גם הרא״ש החזיק כללו של הרמב"ם כ"נ נכון ומ"מ גם לפי פי׳ זה קושי' מהרי״א נכונה דהא כאן עדיין לא עשה המצוה כלל והיה לו לברך בל' וכן לכל הסברות שנאמרו בזה קמה קושית מהרי״א ונראה לתרץ קושי' דשם בגמרא מקשה והרי שחיטה דמברכין בעל ומשני לא סגי דלאו איהו שחיט נמצא דבמקום שהמעשה הגורם חיוב המצוה והברכה הוא רשות אין לברך בל' משום דאין חיוב לאכל בשר וכ״כ הרמב״ם דנט״י ושחיטה הואיל דבדברי הרשות הם יברך בעל אפי' שחט לעצמו וכן כאן דעת רוב הפוסקים דכך אמרה תורה כשתלבש בגד עשה ציצית והלבישה הוא רשות וגם אם היינו אומרים דהלבישה הוא מצוה דחיוב עליו שילך כל היום בציצית ויהיה דינו כמ"ש הרמב"ם לענין עירוב שאף על פי שאינו חובה כיון שהוא מצוה יברך בל' מ״מ הא כתב הכ״מ (פי״ג מה״ב) דלזה מברכין ברכת התורה בעל משום דכל היום מחויב ללמוד וגם קודם לכן היה עליו החיוב שייך לברך בעל דלשעבר משמע ואם כן א״נ דגם צצית החיוב מוטל עליו תמיד ממילא שייך לברך בעל ואם אין החיוב תמיד א״כ דומה לשחיטה:
סעיף ט
ס"ק ז
קודם שיברך וכו' כדי שלא יברך לבטלה. מה שתפס הטעם משום הברכה כתבו האחרונים דברכה לבטלה חמור יותר משום חומרא דלא תשא והמג"א כתב הטעם דצריך לבדוק הציצית ולא מוקמינין להו בחזקת כשרים משום דאין סומכין על החזקה במקום שיכולים לברר עכ״ד ויש להקשות ע״ז ממ״ש בירושלמי (פרק הרואה) שחיטה מאימתי מברך ר׳ יוסי בן נהוראי אומר משישחט למה שהוא מתנבל אלא מעתה עד שתבדוק חזקת בני מעים כושר ופי׳ הפר"ח ביור״ד (סימן יט) שקושייתו הוא שלא יברך ברכת השחיטה עד אחר בדיקת הריאה שמא תמצא טריפה ותי' דנשחטה בחזקת היתר עומדת והנה לענין אכילה אסור לאכול עד אחר בדיקת הריאה שמא תמצא טריפה ומבואר בירושלמי גופי׳ (פ׳ אין צדין) דבדיקת הריאה חובה מדרבנן והרשב"א בחדושיו כתב הטעם בשם ר׳ יונה משום דאין סומכין על החזקה במקום שיכולים לבררו בקל ואעפי״כ לענין חשש ברכה לבטלה אומר הירושלמי דסמכינין אחזקת בני מעים כושר וא"צ לברר ע"י בדיקת הריאה הרי ממש להיפוך שלענין הברכה א״צ לברר וכאן בש״ע הא כתב הטעם משום הברכה וכן ברא״ש כתב משום ברכה לבטלה ובאמת הסברה היה נ"ל בזה דאף דלא תשא חמור כאן לא יבוא בשום פעם לידי עברות ל״ת דהא מה שאין סומכין על החזקה במקום שיכולים לברר הוא מדרבנן ומדאורייתא א״צ לברר וא״כ בשעה שמתעטף בציצית מדאורייתא יצא ידי המצוה בלא ספק דחזקה כוודאי והורשה מדאורייתא לברך וללבוש בלי שום בדיקה וא״כ אף אם באמת הציצית פסולים נראה דלא עבר אלאו דלא תשא כמו אם היה בודק ועם סילוק ידו נפסלו שאינו עובר על לא תשא דהא קיים המצוה מצד החזקה וגדולה מזו כתב הראב״ד בסוף (ה' מילה) שצריך לברך על מילת אדרוגינוס מפני שספק לחומרא מדאור׳ וכן בכ״מ הביא בשם הרמ״ה ראיה לזה ממ"ש בשבת (דף כ) דאין מברכין על הדמאי מפני שרוב ע"ה מעשרין הא לא"ה היו מברכין מפני שספק דאורייתא לחומרא וק׳ כיון שספק ברכות להקל והטעם פן יברך לבטלה ויעבור על לא תשא א״כ נהי שלענין גוף המעשה אזלינין לחומרא למול האנדרוגינוס ולעשר את הדמאי מ״מ איך יברך מפני הספק הא יש לדון בהיפוך שמא הוא אשה ושמא התבואה מעושרת ועובר על לא תשא וצ״ל כיון שדעת הראב"ד דספק הוא מדאורייתא לחומרא וא״כ זה בעצמו מצוה למול ולעשר את הספק ועל מצוה צריך לברך ואף שיהיה באמת אשה מ״מ עשה מצוה במילתו ושייך לברך עליו וצוונו ולפ״ז ה״ה כאן שחזקה הוא מן התורה כוודאי וממילא בשעה שמתעטף בטלית זה עשה מצוה ואפי׳ אם באמת הציצית פסולים אינו עובר על לא תשא ואעפ"י שעדיין לא עשה המצוה בשלמות דהא מדרבנן מיהו היה צריך לברר ז״א דהא אמצוה דאורייתא הוא מברך וכבר בארנו במק"א דאף אם נאמר דרבנן מעכב לדאורייתא לענין הברכה (עי׳ לקמן ס' י״ג באר״י סק״א) זה דוקא מה שמעכב מדרבנן גם לענין דיעבד אבל הכא מה שמדרבנן צריך לברר הוא רק לכתחלה ואין במציאות לאו דלא תשא בשום אופן כלל וא״כ היה להם לתפוס הטעם שלא ילבוש בגד ד״כ בלא ציצית (ועי׳ ביור״ד ס׳ כ"ח סעי׳ כ׳ וצ״ע) והנה בגוף דברי המג״א בטעם הנ״ל כתב בשו״ת נוב"י (מהד"ק ס׳ ק') ומהד״ב (ס"א) שסותר א"ע למ"ש (בס׳ תלז) דמה שאין סומכין על החזקה במקום שיכולים לברר הוא דוקא היכא שיש כאן חזקת איסור ונראה לישב עפמ״ש הראשונים דבכל המצות דיינין חזקת חיוב שמוטל על האדם לעשות המצוה כמו כאן שמוטל עליו לעשות ציצית בבגדו וע״י חזקת שלמים בא להוציא א״ע מחזקת חיוב והוה נגד החזקה וצריך לברר והנה גופו של ענין זה שכ"כ לפי דברי הב"י (בס׳ תלז) שהקשה למאי דפסקינין דאם המשכיר בעיר צריך לשאלו אם בדק החמץ משום דאין סומכין על החזקה היכא שיש לברורי ואמאי אין בודקין אחר י״ח טרפות נראה בזה שמה שאין סומכין על החזקה וצריך לבררה דוקא אם החזקה מעידה שנעשה מעשה חדש וע״ז עדיין י״ל מי יאמר שנעשה מעשה כזה דהא חזקה אינה כוודאי גמור לזה טוב יותר לברר שנדע בוודאי שנעשה המעשה משא״כ היכא שאדרבה החזקה מעידה שלא נעשה מעשה חדש ממילא א"צ לברר דאמרינין מסתמא כן הוא שלא נעשה מעשה חדשה וסברה זו תמצא (בחדושי הרשב"א חולין דף צ״ו) לחלק בין ספק הבא במקרה ובין ספק הבא בתולדה עי״ש דספק התלוי במעשה לא הוה ספק דאמרינין מסתמא לא נעשה מעשה חדש וכן בח״מ (סימן רמ״א) כתב הסמ"ע (בסקכ״ג) הטעם באם אמר ע״מ שתעשה דבר פלוני צריך לברר שקיים התנאי כי אמרינן מסתמא נשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא ולפ״ז ניחא דבמשכיר בית לחברו פסחים (ד׳) צריך לברר שנעשה מעשה הבדיקה משא״כ בי"ח טרפות אמרינין מסתמא לא נתחדש מעשה המטריפה ונשארה כשרה וש״ר שזה כוונת הב"ח שם ובזה ניחא מ״ש (בתו״ח כלל נ״ט) דגם בכלים של ישראל אמרינין סתם כלים אינם בני יומן וא״צ לשאלו כלל ובמנחת יעקב תמה עליו דהא אין סומכין על החזקה היכא שיש לברורי ולפ״ז ניחא דכאן הא החזקה מסבבת לומר שלא נעשה מעשה להשתמש בכלי זה שתהיה בת יומא ובזה אין צריך לברר וזה נראה טעם הסוברים דאין צריך לבדוק סכין אחר השחיטה ולדידן דצריך לבדוק טעם אחר יש בזה כמ״ש הב"ח ביור"ד (סי״ח) ולפ״ז ממילא ה״ה בציצית אין צריך לברר דמי יאמר שנעשה מעשה חדש הפוסל הציצית ומוציאם מחזקת כשרות אדרבא מסתמא נשארו כמו שהיו מקודם (ועי' בתשו' הר"ן סס״ו וי״ל). עוד כ׳ המג"א דלא הוי׳ חזקה אלימתא משום דעשוים לפסוק והו״ל חזקה העשויה להשתנות והוציא כן ממ״ש ביור״ד (סי׳ ר"א) דמקוה שמימיו מתמעטים אין לה חזקה, והמעיין בתשו׳ הר"ן יראה שעיקר דברי הר״ן משום דכיון שהוא חזקה העשויה להשתנות אין מועיל להוציא הטמא מחזקתו והרי דדוקא היכא שהוא נגד חזקה, וכן הראיה שהביא מקדושין (דף ע״ט) שם מבואר בגמרא דהעמד ממון על חזקתו ושוב ראיתי שהרגישו האחרונים בזה אמנם בתשו׳ מהרי״ט (חלק א׳ סי' י"א וסמ״א) באר בארך דאין מעמידים על חזקה העשויה להשתנות והביא ג״כ תשו׳ הר"ן על כוונה זו של המג"א בפרט לפמ״ש למעלה יסבור המג״א שגם כאן יש חזקת חיוב, אמנם בל"ז בר״ן שם מיירי שהוחזק בודאי להיות מימיו מתמעטים גם דשם השתנות החזקה הוא מגופה וכמ״ש בריש נדה שסמך ע״ז המהרי״ט אשה כיון דמגופה קחזיא אין לה חזקה ואף גם שם אינה רק לקדשים ודברי מהרי"ט תמוהים, ולפענ"ד נראה מה שתפסו הטעם משום הברכה משום דאע״ג דכאן יש חזקה טובה שהציצית כשרים, ולא איכפת לן מה שעשוין לפסוק ברבות הימים מ״מ הא כבר נודע אוקמתא דרבא בגיטין (דף כ"ח ע״ב) לשמא מת לא חיישינן, לשמא ימות חיישינן ופי' רש״י שמא מת הוא נגד החזקה, אבל שמא ימות לא מרעינין החזקה בהכי, וביאור הדבר כי כל אדם יש לו חזקת חיים כמו שחי עד עתה כן גם עתה חי הוא, אבל אין לאדם חזקה על העתיד שלא ימות דהא בודאי ימות פעם אחד ולכך בכל שעה חיישינן שמא ימות בזו הרגע וכיון שעברה השעה תו לא חיישינן שמא כבר מת ממילא ה״ה כאן שתמיד יש להציצית חזקה שעדיין לא נפסלו שמעמידים אותן בחזקת כשרות אבל אין להם חזקה שלא יפסלו להבא, דהא בודאי יפסלו פ״א ברבות הימים ולכך בכל שעה חיישינן שמא ברגע זו יפסלו כמו לענין מיתה ולפ״ז ניחא דבשלמא לענין איסור שלא לילך בבגד ד' כנפות בלא ציצית שאין האיסור רק אם כבר נפסלו וע״ז יש להם חזקת כשרות וכן לקמן (סי״ג) לענין אם יצא בבגד זה לר"ה משא״כ לענין הברכה דצריך לברך עובר לעשייתן על סמך שבשעת הלבישה אחר הברכה יהיו כשרים ועל להבא אין להם חזקה כיון שבודאי יפסלו לפעמים לזה צריך לבדקם ואחר הבדיקה שוב אין אנו דנים מטעם חזקה רק מצד ראות העין שראה שהם כשרים כ"נ נכון וכיוצא בזה תמצא בשו״ת נוב"י (חלק יור"ד סנ"ה) לענין וסתות דרבנן.
סעיף י
ס"ק ח
אם לובש טלית קטן וכו'. בתוס' סוכה (דף ל״ט) ד״ה עובר הוציאו דבר זה מהירושלמי (פרק הרואה) העושה ציצית לעצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית, נתעטף בו מברך להתעטף בציצית ממ״ש לשון נתעטף משמע שכבר נתעטף הרי דהברכה הוא אחר עטיפה והטעם דהמצזה נמשכת כ״ז שהוא מעוטף לזה יכול לברך אח״כ עכ"ל וק"ל ממ״ש התוספ׳ בעצמן ביבמות (דף צ׳ ע״ב) דאין מצות ציצית חל עד אחר עטיפה וכבר כתבתי (בס״קב) דלפ״ז יש לברך הברכה בשעת עטיפה לא קודם עטיפה דהוי קודם דקודם וא"כ אין ראיה מהירו׳ דלז״א לשון נתעטף להורות שלא יברך קודם עטיפה, והנה למה שצדדתי לקמן (סי׳ י"ג) דהתוס׳ לא כתבו זה, רק למ"ד ציצית ח״ג, אבל למ"ד ציצית ח״ט חל המצוה גם קודם עטיפה ולפ"ז י״ל לכאורה כיון דבירושלמי אומר דהעושה ציצית צריך לברך ובמנחות (דף מ״ב) אומר דמאן דס"ל דצריך לברך אעשיית ציצית ס"ל דציצי' ח"ט היא ממילא אין קו׳ דהא להירו׳ חל המצוה גם קודם עטיפה אמנם זה ליתא דע״כ הירושלמי פליג בהא אגמרא דידן משום דבגמרא דידן נותן כלל דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין צריך לברך ובציצית בהא קמפלגי דמאן דסבר צריך לברך סבר דח"ט הוא ועשייתה גמר מצוה ומ"ד אין צריך לברך סובר דח"ג הוא ואין עשייתה גמר מצוה ובירו׳ מבואר בהדיא דהעושה סוכה צריך לברך אעפ"י שאין עשייתה גמר מצוה וכ"כ התוספ' והרא״ש (פרק לולב הגזול) דהירו' חולק בהא עם הבבלי, וממילא לדידי׳ אע״ג דציצית ח״ג הוא צריך לברך בשעת עשי׳ ואדרבה הא הבה״ג הביא ראי׳ דציצית ח"ג מדברכין להתעטף בציצית וא״כ כיון דמהירו׳ שם מוכיח שיברך להתעטף ממילא ס״ל דחובת גברא הוא והנה בירושלמי (פרק הרואה) מצות מאימתי מברכין עליהם ר׳ יוחנן אמר עובר לעשייתן ר״ה אמר בשעת עשייתן אתיא דר״ה כשמואל דאמר שמואל מצות מברך עליהם בשעת עשייתן עכ"ל והוא דבר פלא הרי בש״ס שלנו פסחים (ז׳ קי"ט) סוכה (דל״ט) מגילה (כ"א ע״ב) מבואר בשם שמואל דמצות מברך עלייהו עובר לעשייתן ומוכרח לכאורה שהפלוגתא דירושלמי הוא במצוה שיש לה משך זמן כגון ציצית ותפילין וסוכה ודומי׳ ומ״ש בש"ס בבלי בשם שמואל דמצות מברך עלייהו עובר לעשייתן הוא במצוה שאין לה משך זמן כמו מילה ושחיטה ודומי' והשתא למ"ש למעלה טעם פלוגתתן מבואר דכ"א הולך לשטתו דשמואל דס״ל במנחות (דף מ״א) דכלי קופסא חייבים דציצית דציצית חובת מנא וגם ר״ה סבר כן דהא שם (דף הנ"ל) אמר כן רבה ברי׳ דר״ה לענין טלית כפולה ומסתמא קבל כן מאבי' ולזה לדידהו היה להם ראי' ע"ז מלשון הברייתא שאמר נתעטף כמו שסמכו התוס׳ על ראיה זאת להוכיח דמצוה שיש לה משך זמן מברך בשעת עשייתן אבל ר״י ס״ל ח"ג הוא ואין ראיה מלשון הברייתא כמ״ש למעלה ולפ״ז גם לדידן דס״ל ח״ג הוא, אין ראיה ג״כ גם אין לסמוך אשמואל ור״ה כיון דהש״ס במנחות (ל"ה ע״ב) לא ס״ל כן ועי' במ״ל (ס״ק מ"ז):
ס"ק ט
ימשמש בציצית. יש לחקור לדעת הלבוש (בס׳ תרנ״א) דלזה מברך על נטילת לולב משום דכיון דהגביהו יצא בו לזה צל״ב בעל דלשעבר משמע וא״כ לכאור׳ ה״ה כאן אם לבש הטלי׳ בעוד שאין ידיו נקיו׳ ואח״כ מברך צריך לברך על מצות ציצית שוב ראיתי שלדעת הכ"מ הוא פלוגתת הרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם כתב (פי״א מה"ב הט"ו) נטל את הלולב מברך על נטילת לולב דכיון שהגביהו יצא בו ידי חובתו והראב"ד בהשגה כתב עליו וז״ל והנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין ולא ברך תחלה כשנזכר ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין ואינו כן שהרי מצותו כל היום לפניו אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום עכ"ד וכתב הכ"מ דעת הראב"ד שדוקא בלולב אמרו ודעת רבינו שאין חילוק עכ"ד ואני תמה מאד שהרי הרמב"ם שם (באותו הפרק הלכה ה') כתב העושה מצוה ולא ברך אם הוא דבר שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשי׳ ואם דבר שעבר הוא אינו מברך כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא ברך תחלה יברך אחר שנתעטף להתעטף בציצית וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין ואחר שישב לישב בסוכה עכ"ל הנך רואה שהרמב״ם גופיה כתב שגם במברך אחר שנתעטף מברך בלמ״ד מפני שעדיין עשייתה קיימת וא"כ פליאה דעת ממני מה (ארצות החיים זולצבאך: מה) השיג הראב"ד ומה ענהו הכ"מ ושוב ראיתי בספרי אחרונים נלחצו בזה וצ"ע ולפ"ז העולה לדינא שאין ללמוד ציצית מלולב וגם הרמב"ם יודה בזה [שוב מצאתי בתשב"ץ (סי׳ מ׳) דאם לובשו בעוד שאין ידיו נקיות תלוי בפלוג' הרמב"ם והראב"ד ולית׳].
סעיף יב
ס"ק י
כולם חייבים בציצית. בארחת חיים הביא בשם י״א דאין חייב בציצית אלא הבגד העליון וזה דבר תמוה מאד דלפ״ז למה התירה התורה כלאים בציצית הא אף לדעת ר"ת שהביאו התוס׳ מנחות (דף מ') וכתובות (שם) שהקשה למה התירה תורה כלאים בציצית הא אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ותי׳ דכיון דהוא רוצה ללבוש של פשתים הוה אי אפשר לקיים שניהם ומ״מ אם איתא דרק בגד א׳ חייב בציצית עדיין אפשר לקיים שניהם שילבש בגד צמר עם ציצית תכלת ובגד פשתים בלא ציצית עוד קש׳ לדעתם ע״מ שאמר במנחות (דף מ"א) תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ושואל מאי אפי׳ בטלית פטורה ואמאי לא מפרש בה"ג שכבר לבש בגד א׳ עם ציצית שאז הטלית התחתון פטור מציצית ואפ"ה אין בו משום כלאים וכן מוכח בביאור מעובדא דרב יהודה (דף מ"ג) שמברך כל צפרא להתעטף ואמר שם כי משני מכסות יום לכסות לילה ופירוש רש״י שני טליתות מצויצות היה לו א׳ ליום וא׳ ללילה וטלית של לילה לא הי׳ פושטו ביום הרי דאפ״ה עשה ציצית בשני הטליתות וברך על כל אחד ולישב דברי הי"א אלה שלא יהי׳ תמוהים כ"כ נראה דהם ס"ל כדעת הרז״ה (במאור פ"ב דשבת) שפוסק דהתכלת מעכב את הלבן ולדידי׳ אין לנו ציצית מה״ת דציצית שלנו רק תקנתא דרבנן בל ישכח מצות ציצית ולזה ס״ל דלא תקנו לעשות ציצית רק בבגד א׳ בל ישכח שם ציצית ומ״מ אחר דאנן לדינא לא קיי"ל כדעת הרז"ה בזה ממילא אין לחוש לדעה זו.
ס"ק יא
וכן אם לא הי' דעתו מתחלה. הט"ז הקשה ע״ז כיון דבשחיטה קיי"ל אם ברך על דעת לשחוט כמה עופות ושחט אחד מהם וקודם שגמר שחיטת כל העופות הביאו עוד לפניו א״צ לברך מחדש ומדמי לה למ״ש (בסי׳ ר"ו) כן לענין פירות ולמה בכאן צריך לברך כמשמעות הש"ע דאם לא היה בדעתו מתחלה על כלם אעפ״י שיש מאותם מלבושים לפניו צל"ב ונראה לתרץ דהנה בשחיטה יש מחלוקת בין הפוסקים אם שח בין שחיטה לשחיטה אם צל"ב והפוסקים דאין צריך לברך מדמי לה לשח בתוך הסעודה וכן בשחיטה כיון דרשות הוא דאי בעי לא שחיט אינו הפסק והפוסקים דצל״ב מדמי לה לשח בין תפלה של יד לתפלה של ראש כיון שהם שני מצות של חובה צל״ב והנה הטעם מה שסח בין תפלה ש״י לתפלה ש"ר צל״ב, אינו משום היסח הדעת דהסח הדעת לא הוה רק בסילוק. אבל הוא משום דהוה כמפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכים עליו, ולפ״ז להפוסקים דאין צריך לברך בסח בין שחיטה לשחיטה. ממילא אע"ג דבזה כ״ע מודים דבסח בין ברכה לשחיטה צל"ב, מ״מ בסח אחר שהתחיל לשחוט לא הוה הפסק ולא הוה כסח בין ברכה למעשה, והנה בש״ע יור״ד (סי' י״ט) בסח בין שחיטה לשחיטה מביא שני דעות ולא הכריע ביניהם, מבואר שמסתפק בזה, וכאן פסק לענין סח בין לבישה ללבישה דצל״ב, וכן הט״ז שם פסק שלא לברך ובציצית פסק (בס״ק י״א) שצל"ב. וע״כ צ"ל דס״ל דאע״ג דסח בין שחיטה אין צל״ב, דהוה כסח באמצע הסעודה משום דשחיטה אינו מצוה שבגופו ובאה רק לתקן הבהמה, מ״מ ציצית דהוה מצוה שבגופו דומה בזה לתפילין והרי תראה שבהג״א בשם א״ז פסק דגבי שחיטה אין אדם שאינו מחויב בברכה יכול לברך להוציא האחר והוא בעצמו כ׳ (בפ״ג דר״ה) שהמתעטף בציצית יכול חברו לברך לו ועי' בט״ז ביור״ד (סי׳ א׳ ס"ק י"ז), וכן הרמב"ם (פרק י״א מהלכות ברכות) כ' דנט״י ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הם, אפי׳ לעצמו מברך בעל, ולענין ציצית כ׳ שמברך בל', הרי דציצית הוה מצוה לגבי שחיטה, וממילא ציצית דומה לענין זה לתפילין דאם סח בין מעשה למעשה הוה כסח בין ברכה למעשה דצל"ב שנית ולפ"ז יש חילוק בין שחיטה ונהנין ובין ציצית ושאר מצות של חובה דבמצוה של חובה דומה בין מעשה למעשה כמו בין ברכה למעשה, משא״כ בשחיטה ונהנין יש חילוק דבמפסיק בין ברכה למעשה בשיחה הוה הפסק ובין מעשה למעש׳ ל״ה הפסק וגם להסוברים דשח בין שחיטה לשחיטה צריך לבר׳ יש ג״כ חילוק זה דהא הרשב"א הוא מן כת הסוברים דצל״ב (כמ״ש בב"ח שם) והב"י לקמן (סי׳ כ״ה) כ׳ בשם תשו׳ הרשב"א דאם הפסיק בין תפלה לתפלה בקדיש ושאר דברי קדושה הוה הפסק ובין שחיטה לשחיטה לא הוה הפסק וא״כ יש ג"כ חילוק בזה. והנה בש״ע לקמן (סי' ר"ו סעיף ה׳) פסק דאם ברך על האוכל ולא היה לפניו בשעת הברכה ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך והוא מהירושלמי הביאו ב"י. אבל אם ברך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר אצל"ב דון מזה שיש חילוק בענין שיהיה ההבאה הפסק בין ברכה למעשה, ובין מעשה למעשה, דבין הברכה לאכילה הוה הפסק, משא״כ באמצע הסעודה דלא הוה הפסק אע״ג שהכל חוזר על סמך ברכה הראשונה וכ"ה בשחיטה ג״כ, כיון שלענין הפסק שיחה יש חילוק בין ברכה למעשה בין מעשה למעשה כן לענין הפסק של ההבאה אף דהוה הפסק בין ברכה למעשה אינו הפסק בין מעשה למעשה אבל בציצית שהם דומים לתפילין בזה שכל כך אין להפסיק בין מעשה למעשה בכל מיני הפסקות כמו בין ברכה למעשה ממילא כמו דהבאה הוה הפסק בין ברכה למעשה דאם ברך על הטלית ואח״כ הביאוהו לפניו צל"ב שנית כן הוה הפסק גם אחר שכבר לבש הטלית הראשון, כ״נ לישב דברי
הש״ע:
סעיף יג
ס"ק יב
דהליכה מביתו לביהכ"נ הוה הפסק. הט״ז תמה ע"ז דע״כ הליכה לא הוה הפסק דהא התוס׳ בסוטה (דף ל"ט) כתבו דשיעור תכיפה איכא למשמע מתיכף לסמיכה שחיטה, שאמר בזבחים (דף ל״ג) דסמיכת אשם מצורע שהיתה בשער נקנור לא היה תיכף לס״ש, ומשער נקנור ששם היה סומך עד בית המטבחים היה כ"ב אמה הרי דכדי מהלך זה לא הוה תיכף ע"כ הרי דאין ההפסק מצד ההילוך, רק השהי' הוה הפסק דאם איתא דההילוך הוה הפסק קשה היכא ילפינן מהתם שיעור שהיה בין נטילה לברכה דלמא שהיה אינה הפסק רק הליכה הוה הפסק. והוכיח מזה דכאן בציצית שאין השהי׳ מפסקת אפי' שהה הרבה אם לא סח בנתיים דאל״כ היה לו לחשוב תיכף לכל המצות הברכה, ממילא גם ההליכה לא הוה הפסק ודלא כהש"ע א״ד הט״ז. וראיתי בא"ר שסתר הוכחת הט״ז דאע״ג דהליכה גרידא לא מקרי הפסק, מ״מ בהולך מביתו לביהכ״נ שינוי מקום הוה הפסק, ושפיר הוכיחו התוס׳ בסוטה דשהיה כ"ב אמה הוה הפסק דהא בגמ׳ קאי למ״ד ביאה במקצת לאו שמי' ביאה דמעייל ידיו וסומך ומשער נקנור עד המזבח לא הוה שינוי רשות. ובזה סרה ק' המג"א (בסי' קס"ו) על תוס׳ הנ"ל מזבחים שם דפריך למ״ד ביאה במקצת לאו שמי' ביאה למה אומר בברייתא דסמיכת אשם מצורע לא היה תיכף למ״ש לעייל ידיו ולסמוך משמע דלמ״ד שמי׳ ביאה ניחא, אע״ג שהיה שוחט אצל הפתח לפי הה״א, והרי דמן שער נקנור עד פתח העזרה הוה הפסק אע"ג שלא היו כ״ב אמה ולפי דבריו ניחא דלמ״ד שמיה ביאה הי׳ כשני רשויות ולזה אפי' בפחות מכ"ב אמה הוה הפסק עכ״ד. וגם הכו״פ ביור״ד (סי״ט) כתב ג״כ לתרץ ק׳ המג"א בדרך זה. [וכ"כ בשאילת יעב"ץ (סי׳ ל"ז)]. וראשון תחלה אומר שנראה שמה שאמרו תיכף לסמיכה שחיטה אין הפי׳ דצריך להתכיף השחיטה למקום הסמיכה דהא מבואר ברמב"ם (פ׳ מה' מעה"ק) שהסמיכה שיורי מצוה והיא טפילה אל השחיטה וע״כ הפירוש הוא שצריך להתכיף הסמיכה אל מקום השחיטה ולסמוך במקום ששוחטין, ואם שלכאורה אין נ"מ מזה בין אם נאמר שצריך להתכיף הסמיכה להשחיטה או שנאמר שיתכיף השחיטה אל הסמיכה, אחר העיון, יש בזה נפקותא רבתי דהא לפמ״ש השר מקוצי והובא לקמן (סי׳ ס"ה) לענין אם שהה כדי לגמור את כולה דאע״ג דפסקינן דאינו חוזר לראש דשהי׳ לא הוה הפסק, מ״מ היכא שהיה ההפסק מתוך אונס כגון שהיה מים שותתין על ברכיו, דלא היה אפשר לו לקרות חוזר לראש, וכן כ' הד״מ בסי' זה לחלק מסברה בין טלית לתפילין עי״ש ולפי סברה זאת קשה על התוס׳ דסוטה הנ"ל דאיך הוכיחו מאשם מצורע דשהיה כ"ב אמה הוה הפסק בכ"מ, דלמא רק גבי מצורע הוה הפסק בין הסמיכה להשחיטה משום דכיון שהיה סומך אצל הפתח, ושם אסור לשחוט למאי דמסיק שם כרבי יוסי בן ר׳ יהודא דמרחק צפון, וכיון דמקום זה אינו ראוי לשחיטה שפיר הוי השהי׳ הפסק ומנ״ל ללמוד לכ״מ היכא דגברא חזי דשהי׳ הוה הפסק וע״כ כמ״ש דמ״ש תיכף לס״ש היינו שעיקר ההזהרה הוא על הסמיכה להתכיפה להשחיטה וא"כ לק״מ דנהי דאין השחיטה ראוי׳ להיות במקום הסמיכה אצל הפתח הא הסמיכה ראוי׳ להיות מדאורייתא אצל המזבח, כי בגמ׳ שם אח״כ מק', אי אמרת סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לס"ש דאוריי' ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר, ומשני גזירה שמא ירבה בפסיעות וא"כ זה רק גזירה דרבנן ומן התורה מותר לכנס אצל המזבח ולסמך, וגברא חזי ואע״ג דאין השחיטה ראוי' להיות במקום הסמיכה הא על הסמיכה בא ההזהרה כנ״ל, וזה מוכרח למ״ש שלא היה תיכף לסמיכה שחיטה גבי אשם מצורע היינו שמדאורייתא לא היה תיכף דא״ת שמדאוריי' היה באמת תיכף לסמיכה שחיטה רק מדרבנן לא היה תיכף א"כ ק׳ מאי מקשה אח״כ ליעול ולסמך להדיא דרחמנא אמר הא מדאורייתא באמת היה תיכף לס״ש ואיך ידחה איסור טומאה דאורייתא בשביל דרבנן ומוכרח שמדאורייתא לא הוה תיכף אע"ג שמדאורייתא גברא חזי דאין מעכבו מלכנס רק גזירה דרבנן שמא ירבה בפסיעו׳ ושפיר הוכיחו התוס׳ דאפי׳ היכא דגברא חזי שהיה הוה הפסק. ועתה יש לדון ג"כ על תירץ הא״ר והכו״פ הנ"ל. דהא מבואר בש״ע לקמן (סי' נ"ה סעיף י״ז וסי׳ ע״ט סעיף ג׳ וסי׳ שע"ד) ובאה״ע (סי׳ קל״ט סעיף ע״ט) וברמב"ם (פ"ז מהלכות כלאים הל' י״ט) דחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה עד שגפופי הגדולה עודפים משני צדדים על הקטנה, הקטנה חשיבא כבית אחד עם הגדולה, והגדולה חשיבא כבית בפ"ע, והוא מהגמ' דפרק כל גגות (דף צ"ב). ומבואר לקמן (סי׳ נ"ה) דאם ש"ץ עומד בגדולה וציבור בקטנה אין מוציאן ידי חובתן, דהא הש"ץ העומד בגדולה הוא מופלג מן הציבור ואע״ג שהציבור הם בבית א׳ עם הש״ץ א״א שנגרר הציבור שהם עיקר אל הש״ץ שהוא הטפל, ש"ץ בקטנה וציבור בגדולה מוציאן ידי חובתן דגוררין הש״ץ אל הציבור כיון שהוא הטפל והוא עומד בבית א׳ עם הציבור וא״כ גם כאן הא פתח שער נקנור היה פרוץ במלואו לעזרה והעזרה עודפת עליו משני צדדים ממילא השער נקנור היה בית א׳ עם העזרה והעזרה חשיבא כבית בפ"ע נגד השער נקנור, והשתא בשלמא אם היה הסמיכה עיקר והשחיטה טפילה היה דבריהם עולים יפה שאינו מסמיך השחיטה להסמיכה, משום דהם בשני רשויות דהא הסמיכה היתה בחצר הקטנה והשחיטה בחצר הגדולה וה״ז כש״ץ בגדולה וציבור בקטנה דאין גוררין העיקר אצל הטפל, אבל לפ"מ שכתבנו דעיקר המצוה הוא השחיטה ממילא הוה כציבור בגדולה וש״ץ בקטנה דגוררין הסמיכה אצל השחיטה והוה כאלו הם בבית א׳ ולא היה שם שני רשויות כלל, ובדרך זה יש ליישב ק׳ המג״א (סי׳ קס״ו) בדרך אחר כי לכאורה י״ל שמה שאומר בגמ׳ דלמ״ד ביאה במקצת שמיה ביאה ניחא אע״ג דמחלל שער נקנור עד פתח העזרה לא הי׳ כ"ב אמה י"ל משום דכ"ב אמה הוה הפסק אפי׳ היכא דגברא חזי כמו שכן דעת התוס׳ באמת אבל היכא שהמקום אינו ראוי אפי׳ בפחות מזה כל ששהה כדי שיעור שחיטה הוה הפסק וכסברת השר מקוצי כנ"ל. והנה כבר בארתי לעיל דבסמיכת אשם מצורע הוה גברא חזי דהא מה״ת מותר לעיל ולסמך להדיא דרחמנא אמר, רק מדרבנן אסור משום גזירה שמא ירבה בפסיעות אבל מה״ת שרי, וע״כ רק כ"ב אמה הוה הפסק. ואע"ג דבגמ׳ משני עוד תירץ אחר על ק׳ זו ואיבעית אימא סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. מ״מ הא להלכה קיי״ל דסמיכת אשם מצורע דאורייתא ושפיר גברא חזי. אמנם כ"ז לפי שיטת המתרץ, אבל המק׳ בזבחים שרצה להביא סייעתא לעולא דביאה במקצת שמי׳ ביאה דאם לאו שמיה ביאה לעייל ידיו ולסמך מוכרח דס״ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דאם איתא דס״ל דסמיכת אשם מצורע דאורייתא א״כ עדיין קשה גם לעולא דביאה במקצת שמי׳ ביאה לעייל ידיו ולסמך משום דרחמנא אמר כיון דתיכף לס״ש דאורייתא לכ"ע, וא"ל בזה כתירץ הגמרא דאסור משום גזירה שמא ירבה בפסיעות ז״א דזה תירוץ נכון למה שמק' שיכנס כולו בעזרה ובזה שייך גזירה שמא ירבה בפסיעות, אבל למה שאני מקשה לעולא שיכניס ידו לבד לא שייך גזירה שמא ירבה בפסיעות דהא אינו נכנס כלל. ועוד א"א דבזה שייך גזירה שמא ירבה בפסיעות מאי מקשה למ״ד ביאה במקצת לאו שמיה ביאה לעייל ידו ולסמך היה לו לתרץ דאסור משום גזירה שמא ירבה בפסיעות ליכנס כולו, וע"כ דבזה אין שייך גזירה זו, וא״כ הדק"ל לעייל ידו גם לעולא משום דרחמנא אמר וע"כ צ"ל כתי׳ השני דסמיכת א״מ לאו דאורייתא. וממילא גם מדאורייתא אין הסמיכה ראויה להיות בפנים וגברא לא חזי, וכיון דגברא לא חזי אפי' בפחות כ"ב אמה הוה הפסק, אבל למאי דמשני בגמרא מרחק צפון הדרינין למאי דקיי״ל להלכה דסמיכת א״מ דאורייתא וגברא חזי לזה דוקא כ״ב אמה הוה הפסק ודברי התוס' נכונים, לפ"ז הראיה שהביא בא״ר מכאן דשינוי רשות הוה הפסק אינו ראי׳ דגם כאן בשהה כ״ב אמה רק השהיה הוה הפסק, אבל הליכה או אפי' שינוי רשות י"ל דלא מעלה ולא מוריד. אמנם עכ״פ גם לפי דברי, הלא דוקא בשהיה כ״ב אמה י״ל דהשהי׳ מצד עצמה חשיב הפסק, אבל בצד הראשון היכא דגברא לא חזי הוא קשה מאד לומר, דמצד שהיה כדי הילוך אמה אחת, שאינו רק כרגע, יהיה הפסק, עד שבעבור זה לא יהיה תיכף, ומשמע לכאורה דבזה השהיה לבדה אינה מזקת, רק מצד ההילוך שהלך אמה א׳ וממילא יש להוציא מכאן דאם חלץ תפיליו לכנס לביהכ״ס אפי׳ שביהכ״ס הוא מחדר לחדר או מפינה לפינה יהיה ההילוך הפסק אפי' פסיעה א', ולפ"ז יש להוכיח מדעת הרמב"ם דהוא סובר דהליכה חשיב הפסק ודלא כהט״ז, כי הרמב"ם פסק (בפרק ד׳ מה׳ מחוסרי כפרה ה"ב) שהמצורע מכניס שתי ידיו לפתח העזרה וסומך על אשמו ושוחטין אותו מיד והנה הוא הולך לשטתו שפוסק (בפ"ג מה׳ ביאת מקדש) דביאה במקצת לאו שמי׳ ביאה ובה׳ בית הבחירה (פ״ה) פוסק כרבי דכל העזרה כשרה לשחיטה וממילא שפיר פוסק דמעייל ידיו וסומך ושוחטו מיד כקושיא הגמ׳ א״א ביאה במקצת לאו שמי׳ ביאה לעייל ידיו ולסמוך אבל אכתי קשה אם נאמר דהיכא דגברא חזי לא הוה הפסק רק בשהי' כדי הילוך כ״ב אמה למה יכניס ידיו לעזרה הא עכ"פ ס"ל להרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות במכניס ידיו כיון דיכול לסמוך בשער נקנור ויהי' ג"כ תיכף, דהא מדאורייתא גברא חזי דיכול להכניס ידיו ובה״ג שהיה אמ׳ אחת לא חשיב הפסק ויותר מזה קשה דהא רב יוסף תירץ קושיא הגמר׳ הנ"ל כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט סמיכה בכל כחו בעינן הלכך לא אפשר והרמב״ם (בפ״ג מה׳ מעה״ק) פסק להא דסמיכה בכל כחו בעינן וממילא במכניס ידיו יכול להכניס גם ראשו ורובו וצ״ל דלפמ״ש למעלה דהיכא דאין נכנס כולו לעזרה לא שייך גזירה שמה ירבה בפסיעות ממילא י"ל שהתיר גם להכניס ראשו ורובו דכיון דסובר דסמיכת א״מ דאו' ותיכף לסמיכה שחיט' דאוריי׳ מותר מצד קושי׳ הגמר׳ ליעול ולסמך להדיא דרחמנא אמר כיון שאין שייך תי׳ הגמ׳ דגזר׳ שמא ירבה בפסיעות עכ״פ מוכח דהרמב״ם סובר דגם אמה אחת הוה הפסק דאל״כ איך מותר להכניס ידיו ולסמוך כיון שהיה מקיים תיכף לסמיכה שחיטה גם אם היה סומך בחוץ וממילא למ"ש דזה דוחק לומר דשהי׳ בעצמה כדי הילוך אמה אחת יהי׳ הפסק צ״ל דההילוך של אמה אחת הוא הגורם ההפסק ומוכח דהילוך הוה הפסקה שלא כהט״ז אמנם גם לשיטת התוספ' הנ"ל קשה לי עדיין על תירוץ רב יוסף ממ"נ דאם סובר דבמה שמכניס ראשו ורובו לא שייך גזיר׳ שמא ירבה בפסיעו׳ א״כ עדיין קשה יכניס ידיו וגם ראשו ורובו להדיא דרחמנא אמר וא"ל דרב יוסף יסבור דסמיכת אשם מצורע לאו דאוריי׳ ז״א דהא למ"ד דסמיכה זו לאו דאור׳ אינו מכניס ראשו ורובו ואדרבה אסור למעבד סמיכה זו בכל כחו כיון דעביד עבודה בקדשים ואמרינן להו אקפי ידייכו וכמ״ש התוספת שם וא"כ בל״ז מותר להכניס ידיו כיון שביאה במקצת לאו שמי׳ ביאה וע״כ כיון שאומר דסמיכה בכל כחו בעינין ר״ל דסמיכת אשם מצורע דאוריית׳ וא״כ הדק"ל לעייל ידיו וגם ראשו ורובו דהא בזה לא שייך הגזירה שמא ירבה בפסיעות אמנם בפשוט נראה דזה בעצמו תירוץ רב יוסף דבאמת יכול למעבד סמיכה בכל כחו שלא יכניס ראשו ורובו רק כוונתו דכיון דסמיכה בכל כוחו בעינן חיישינין שמא מתוך שיתעצם בכל עוז לסמוך יכניס ראשו ורובו ובזה לא שייך לומר שיהי׳ מותר להכניס ראשו ורובו מצד דרחמנא אמר ז״א דהא יכול לסמוך בכל כחו ויהי' ראשו ורובו בחוץ ולפ"ז נסתר כל מה שכתבתי בישוב דברי התוס', דהא מרב יוסף מוכח דאפי׳ היכא דגברא חזי ג"כ אמה אחת הוה הפסק דהא בכאן מדאוריתא גברא חזי להכניס ידיו כי זה שחיישינין פן יכניס ראשו ורובו הוא רק חששה דרבנן ולמאי דס״ל כרבי אינו שוהה רק הילוך אמה אחת ואעפ״כ אומר בברייתא דלא הוה תיכף, אמנם לפ״ז לא תעלה ארוכה לשיט׳ הרמב״ם דאמאי פסק דמכניס שתי ידיו וסומך בעזרה הא שייך כאן גזירה שמא יכניס ראשו ורובו וא"ל דמותר גם להכניס ראשו ורובו מצד דרחמנא אמר כיון דסא״מ דאו' ותיכף לס״ש דאורייתא ז״א דהא יכול לקיים תיכף לסמיכה שחיטה, ע״י שיכניס ידיו לבד וממילא בודאי אסור מה״ת להכניס ראשו ורובו ושפיר יש לאסור מדרבנן להכניס גם ידיו מצד גזירה שמא יכניס רו"ר: והנראה בזה שהרמב״ם לשטתו אזיל שפוסק (בפ״ג מה׳ ביאת המקדש ה״ט) דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אינו לוקה רק מכת מרדות וכתב הכ״מ טעמו משום שפוסק דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי וה״ה דמחוסר כפורים דמצורע לאו כמצורע דמי ואינו חייב רק מכת מרדות ולפ"ז שפיר פסק דמותר להכניס שתי ידיו כיון שלשטתו אין מקום לכל שקלא וטריא של הגמרא דזבחים הנ"ל, דהא גם אם יכנס כולו אין בו רק איסור דרבנן ומה שפלפלו בגמ׳ בזה לגזור גזירה שמא ירבה בפסיעות וכן מ״ש רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס הוא משום שפלפל אליבא דעולא, ועולא לשטתו סובר דמחוסר כפורים דמצורע כמצורע דמי כי שם (בדף ל"ב ע"ב) וביבמות (דף ז׳ ע״ב) אומר מצורע שחל שמיני שלו בע״פ וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס ואמר עולא מה טעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ואם איתא דס״ל לעולא דמחוסר כפורים דמצורע לאו כמצורע דמי איך אומר הואיל והותר לצרעתו הא לצרעתו לא נאסר כלל דהא מחוסר כפורים הוא וע״כ סובר דמחוסר כפורים דמצורע אסור לכנס לעזרה מדאוריי' ושפיר פלפלו כאן בסוגיא אליבי׳ אבל הרמב"ם לפסק הלכה שפיר פסק דמכניס שתי ידיו וסומך דאפי׳ אם יכנס כולו אין בו רק איסור דרבנן והשתא מה שהוכחנו למעלה שלשטת הרמב״ם אפי׳ אמה אחת הוה הפסק לא מוכח כלל די״ל דאע״ג שגם אם יסמוך בשער ניקנור יהי׳ תיכף לס״ש כיון דביאה במקצת אין אסור לדידי׳ רק מדרבנן וגם גוף הכניסה אפי׳ אם יכנוס כולו כיון שהוא מחוסר כפורים ג״כ אינו אסור אלא מדרבנן ס״ל דלא גזרו רבנן ביאה במקצת רק היכא שביאת כולו יש בו איסור דאוריי' אבל היכא שגם ביאת כולו מותר מדאו׳ לא גזרו על ביאת מקצתו ומה שהקשיתי על שטת התוס׳ מדברי רב יוסף עוד לאלקי מילין דנראה דזה תלוי בחקירה אשר עמדתי עליה (לקמן סימן י״ג) שחקר המ"ל (פ״ז מה׳ תרומות) אם מה שאין ראוי מדרבנן יוחשב אינו ראוי גם מדאו׳ ושם העליתי שיש בזה מחלוק׳ במשנה בין התנאים ובגמרא בין האמוראים ע״ש ממילא מ״ש למעלה דכיון שמדאורייתא ראוי להכניס ידיו בפנים רק דרבנן גזרו משו׳ שמא ירבה בפסיעות הוה גברא חזי מדאו׳ ולזה בעי כ״ב אמה זה דוקא אם נאמר דמה שאינו ראוי מדרבנן לא מקרי אינו ראוי מדאורייתא, ר״ל דהתוס׳ סבירא לי׳ כן להלכה כמו שצדדתי בזה (בסי׳ י״ג) לשיטת התוספו׳ אבל רב יוסף בתרוצו יסבור כמ"ד דכל שאין ראוי מדרבנן הוה אינו ראוי גם מדאור׳ וממילא כיון שרבנן גזרו שלא יכניס ידיו מצד דלמא אתי להכניס רו״ר ואינו ראוי מדרבנן לסמוך בפנים הוה אינו ראוי גם מדאו' ולזה אפי׳ באמה א׳ הוה הפסק כיון דגברא לא חזי אבל היכא דגבר׳ חזי בעי כ"ב אמה והשתא משטת הרמב״ם הנ"ל אין להוכיח נגד דעת התוספות ומשטת התוספות למה שפרשתי יש להוכיח בהיפוך דהילוך חשוב הפסק יותר משהי׳ ודלא כהט״ז כנ"ל ומה שהקשה הט״ז דא"כ איך הוכיחו בסוטה דשהיה כ״ב אמה הוה הפסק דלמא שהי׳ לא הוה הפסק ורק ההילוך הוה הפסק לק"מ די"ל דאם איתא דמצד ההילוך הוה הפסק אין חילוק בין הילוך כ״ב אמה או הילוך אמה דהא א"נ דהילוך ממקום זה למקום אחר אפי׳ אם הוא ברשות אחד הוה הפסק ממילא אפי׳ הלך אמה אחת או עכ״פ ד׳ אמות יהי׳ הפסק וע״כ דמצד השהי׳ ששוהה כ״ב אמה הוה הפסק אבל היכא דגברא לא חזי דאפי׳ אמה אחת הוה הפסק בהא י״ל שפיר דמצד הילוך הפסק הוא וגם ראיית הא״ר מכאן דשינוי רשות הוה הפסק למ״ש למעלה אין כאן הוכחה כלל כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא ולדינא העיקר כמו שהעליתי בפנים.
סעיף טז
ס"ק יג
הלן בטליתו בליל׳. בפרק התכלת (דף מ״ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרוזמא דאנשי ביתו ומברך כל צפרא להתעטף מדרמי ש״מ קסבר ציצית מ״ע שלא הז״ג הוא אמאי מברך כל צפרא כרבי דאמר תפילין כ"ז שמניחם מבר' עליהם א"ה כל שעתא נמי רב יהודה איניש צנוע הוה ולא שדי לגלימא כולה יומא וכ' הרא״ש בתשובה ומשני כרבי פי' בלילה הי׳ פושטו וכולי ומשמע דמעיקרא הי׳ סבור שלא הי' פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר לילה זמן ציצית הוא אמאי מברך דאם הי׳ פושטו בלילה מאי קשיא ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא דלדידן דקיי"ל לילה לאו זמן ציצית יש לברך בבוקר אף אם ישן בטליתו בלילה עכ"ד ודבריו סותרים ש״ס ערוך דבסוכה (דף מ״ה ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל לולב מברך כל שבעה וסוכה יום אחד מ״ט לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא סוכה דלא מפסקי לילות מימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמיא ורבב"ח אמר ר״י סוכה שבעה וכו', ומקשה דהא תניא דבסוכה כיון שברך יום ראשון אינו חוזר ומברך ומשני תנאי הוא דתניא תפילין כ"ז שמניחם מברך עליהם דברי רבי וחכמים אומרים א"מ אלא שחרית בלבד ופי׳ רש״י דלמ״ד כ״ז שמניחם אפי׳ כמה פעמים ביום מברך ה״ה סוכה מברך כל היום דהויא דומיא דחולץ ומניח ולחכמים דא״מ אלא שחרית בסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון והשתא כיון דציצית אם לילה זמן ציצית בודאי דומה לסוכה שלמ"ד סוכה יום אחד ה״ה בציצית אף אם פושטן בלילה א״מ בבוקר איך הוכיח הרא״ש דהמקשין היה סבור שפושטו בלילה דאל"כ מאי הקשה הא פשיטא שצל"ב ז״א הא לדעת המקשין שסבר דרב יהודה סובר כרבנן דרבי דתפילין א״מ אלא שחרית ממילא סבר דסוכה יום אחד וה״ה ציצית אף פושטו בלילה א"צ לברך ועי׳ בט״ז ונראה דהרא"ש סובר כשטת הרשב"א (בחדושיו לסוכה שם) שהקשה דכיון דרבנן דרבי סברי דסוכה יום אחד אמאי מברך בתפילין כל שחרית הא אנן קיי״ל דלילה זמן תפילין ולא יהי' מברך אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתים דלאו ז״ת וכולי וכתב בתי' אחרון שתופס עיקר דרבנן דרבי ס״ל כר״י דסוכה מברך כל שבעה אע״ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל מן המצוה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומי׳ מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה ודיו שיברך כל שחרית שבא אחר חליצה והסח הדעת לגמרי והשתא לר״י דסובר סוכה שבעה בין כרבי בין כרבנן ודשמואל דלא כחד מנייהו אלא כאידך תנא דסובר סוכה יום אחד ומ״ש תנאי הוא הוא חד בברייתא דתיובתא וחד באידך ברייתא עכ"ד והשתא גם לרבנן דרבי סוכה כל שבעה וה״ה ציצית צל״ב עליהם כל בוקר אם פשטן בלילה אף למ״ד לילה זמן ציצית כמו שצל״ב על תפילין אע"ג דקיי״ל לילה ז״ת ושפיר הוכיח הרא״ש דהמקשין הי' סבר דרב יהודה לא היה פושטו בלילה דאם הי׳ פושטו בלילה אף לרבנן דרבי הי' צל״ב אבל עדיין קשה קושי׳ הט״ז דא״כ אמאי צריך לשנויי דס״ל כרבי הלא יכול לומר דס״ל גם כרבנן רק שהיה פושטו בלילה ונראה דכיון דלרבנן דרבי בפשט טליתו או חלץ תפיליו אפי׳ כמה שעות ביום וחזר ומניחם אצל״ב ובפושטו בלילה צל״ב משום דהוה הסח הדעת גדול שנתערטל מן המצוה כל הלילה י״ל זה דוקא אם לא היה לבוש ט״ק דאז נתערטל לגמרי מן המצוה אבל אם הי׳ לבוש בגד אחר עם ציצית לא מבעיא למאי דפסקינן כדעת מהר״ח דלדידן דפסקינן כרבי אם פשט טליתו וחזר ולובשו אם נשאר עליו ט״ק אצל״ב, ממילא כיון דלרבי אם מסיר טליתו ביום גורם ברכה פ״א כמו לרבנן במסיר טליתו כל הלילה ממילא כמו דלרבי מהני ט"ק אם מסיר טליתו ביום כן מהני לרבנן במסיר טליתו כל הלילה שאצ״ל בבוקר אלא אף להחולקי׳ על מהר"ח זה דוקא לרבי אבל לרבנן כיון דאם מסיר טליתו כל היו׳ אע״פ שהסיח דעתו אצ״ל ממילא מה שליל׳ גורם ברכ' הוא משום שנתערטל מן המצוה לגמרי ולא הי' דעתו על מצות ציצית כלל ממילא כשלבש ט״ק לא נתערטל מן המצוה והשתא ניחא דהמקשין סבר דרב יהודה בודאי לא הלך בלא ציצית (דהא בפ' כ״כ התפאר ר״נ תיתי לי דלא מסגינא ד״א בלא ציצית) וממילא אם לילה לאו זמן ציצית בודאי לא הי׳ פושט כסות יום בלילה (ועי׳ לקמן סי׳ כ״א מ"ש בזה) כיון שלדעת הרא״ש כסות יום בלילה חיי׳ בציצית ומברך עליו ואם לילה זמן ציצית אז י"ל או דהלך בלילה בכסות יום או שהי׳ לובש כסות של ד׳ כנפות המיוחד ללילה שג״כ חייב בציצית והשתא שפיר הקשה דהא מדרמי תכלת לפרוזמא דאנשי ביתי׳ ש״מ דסבר דציצית מ״ע שלא הז״ג ואמאי מברך כל צפרא דבשלמא אם הי׳ סובר דלילה אינו זמן ציצית אע״ג דלפ"ז בודאי לא פשט כסות יום בלילה כדי שלא יתערטל מטלית מצוה מ״מ הי׳ חיי׳ לברך בבוקר כמ״ש הרא״ש בתשובה הנ״ל דהלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר (אף ע"ג דהרא״ש סובר דכסות יום בלילה חייב כדלקמן סי׳ י״ח) אבל כיון שסובר דלילה זמן ציצית לא הי׳ לו לברך בבוקר כיון שלא פשט טליתו כל הלילה דאף דלפי מה שסובר דלילה זמן ציצית י״ל דפשט טלית של יום והי' עליו כסות לילה של ד׳ כנפות הא כתבתי דלרבנן דרבי אין צריך לברך בבוקר בכה״ג כנ״ל וע״ז הוכרח לשנוי דס״ל כרבי דתפילין כ״ז שמניחן מברך עליהם וממילא ה״ה בפשט טלית יום אע״ג שנשאר עליו בגד ד"כ אחר שמיוחד ללילה מ״מ צריך לברך בבוקר לרבי (גם לדעת מהר״ח כמבואר בב״י) ועל כל פנים מוכרח הוכחת הרא״ש דהמקשה סבר שלא הי' פושטו בלילה דהא אם פושט כסות יום בלילה ולא נשאר עליו כסות לילה של ד"כ גם לרבנן דרבי צל״ב וממילא מוכרח דהמקשה סבר דרב יהודה לא פשט מעליו כסות מצוה, וממילא לצד שנאמר דציצית מ״ע שהז"ג בודאי לא פשט כסות יום (דהא אין מצוה בכסות לילה) ואעפ"כ אומר דבצד זה ניחא מה שצל״ב בבוקר דא"ת שלצד זה דציצית מ״ע שהז״ג סובר המקשה דפשט כסות יום ממילא ס״ל להמקשה דרב יהודה לא הקפיד לילך תמיד עם ציצית א״כ גם אם לילה זמן ציצית י״ל שפשט טלית יום ולא לבש בגד ד״כ בלילה ומאי קשיא ליה דבה״ג גם לרבנן צל״ב. וא"ל דלפ״ז דכבר ידע הגמרא שנשאר עליו כסות לילה בלילה, וממילא מוכרח דבכסות לילה היה הולך גם ביום כהוכחת הרא״ש בפסקיו דאל"כ גם בלילה היה צל״ב כשלבש כסות לילה והיל״ל ומברך צפרא ופניא, וא״כ מאי מקשה ע״ז אי הכי כל שעתא נמי הא לדעת מהר״ח דבפשט טליתו ונשאר עליו ט״ק אצל"ב. לק״מ דהא נשאר עליו כסות לילה עם ציצית, ז"א דהא גם בל"ז קשה לדעת הי״א הראשון שכת' הרמ"א דאם פשט טליתו אדעתא ללובשו מיד צל״ב, מאי מקשה א״ה כל יומא נמי הא י״ל דרב יהודה היה פושטו ביום אדעתא ללובשו מיד, אבל י״ל דזה באמת כוונת התירץ, רב יהודה אניש צנוע הוה ולא שדי ליה לגלימא כולי יומא, שאין ר״ל שלא הסירו בכל היום רגע מעליו רק כוונתו שגם כשהסירו לא הסירו כל היום, כי הסירו אדעתא לחזור וללובשו, וממילא גם לי״א השני שכת׳ הרמ״א והוא דעת מהר"ח למה שפי׳ הב"ח דבריו דמיירי במסירו סתם ואעפ״כ אם נשאר עליו ט״ק אצל״ב, ממילא מתרץ שפיר דכיון שרב יהודה לא היה פושט טליתו לזמן רב, הגם שהיה פושט לשעה בסתמא כיון שנשאר עליו כסות לילה עם ציצית לא היה צל״ב ביום, סוף דבר כי לשיטת הרשב"א בחדושיו לסוכה שם דברי הרא"ש מוכרחים, ולא קשה כל מה שהקשה הט"ז, ורש"י שפי׳ בדברי המקשה בהתכלת שסבר דרב יהודה היה פושטו בלילה, הולך לשטתו בסוכה (דף מ"ו), שפי׳ שם דרבנן דרבי סברי דסוכה יום א׳ וצ״ל דס"ל דרבנן דרבי ס״ל דלילה לאו זמן תפילין או דס״ל כמ״ש הריטב״א דכיון דמה שלילה ז"ת הוא הלכה ואין מורין כן לכתחלה לזה גם לרבנן מפסקי לילות מימים לענין תפילין וממילא שפיר מפרש דהמקשה סבר דהיה פושטו בלילה ואעפ״כ לרבנן דרבי אצל״ב כיון דסברי סוכה יום א'. אמנם ממ"ש בסוכה שם ואנן נמי כרבי, ומברכינין כל שבעה, משמע כדברי רש״י דלרבנן דרבי סוכה יום א', ועוד קשה לי דגם לדעת הרשב״א דלרבנן דרבי סוכה שבעה, מ״מ עדיין י"ל דהמקשה סבר דלא היה פושטו בלילה, רק שסבר דרב יהודה ס"ל כתנא דברייתא דס״ל דסוכה יום א׳. דהא רב יהודה אמר כן בשם שמואל דסוכה יום א' ומשמע ליה להמקשה דרב יהודה ג"כ כרבי ס״ל ובפרט שלשטת הרא"ש דאם לובש כסות יום בלילה חייב בציצית ומברך עליו זר הדבר לומר שבבוקר מצריך לברך דהא לדעתו אם ילבש הטלית שתי שעות קודם היום ויברך עליו אצ"ל פעם שנית בבקר ואיך יאמר דאם לבוש בו מיום העבר יצטרך לברך. אמנם לשיטת הרמב״ם שית' (בסי׳ י״ח) דס״ל דכסות יום בלילה פטור מציצית בזה י"ל שפיר דמברך עליו. אבל אין לזה הכרח בגמרא לשטה זו, וכן יש להסתפק באם הפקיר טליתו ביום בעודו לבוש בו, ותיכף חזר בו ונתכוין לזכות בו, אם צ״ל שנית כיון שבעת ההפקר היה פטור מציצת דלדברי התשובה הנ״ל בודאי יש לברך שנית כיון דהי' שעת פטור בנתים וצ״ע בדין זה. ולדינא כיון דהטור פסק שלא לברך, ולמ״ש (בסי׳ י״ח) דיש ספק אם כרמב״ם שם או כרא״ש. ממילא בדין זה ספק ברכות להקל: