אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן טו

סימן יד

סעיף א

ס"ק א

אבל שלא להניחם. יש לחקור בזה בנפסקו לו ציצית של ענף אחד אם מותר להשליך האחרי׳ והנה ממ״ש במנחות (מא) עמ״ש ושוים שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה ש"מ מתירין מבגד לבגד ומשני דאי בלאי ואמאי לא משני דמיירי שנפסק בבגד האחר כנף אחד וע״כ דלרב גם בה"ג אסור אפי׳ להניחם בבגד אחר וה״ה לדידן בשרוצה להשליכם אמנם י"ל כיון דא״א להתיר בה״ג רק למ״ד ארבעתן מצוה א׳ אבל לר״י דהם ארבע מצות ממילא אע"ג שנפסק ענף א׳ עדיין מצות השלשה ציצית הנשארים קיימת ואסור להתירם ואופן הקושיא ש״מ מתירין מבל״ב הוא כאומר וקשה לרב וסייעתא דשמואל ובמה שדוחה דלמא דאי בלאי בא לדחות שאין קושיא לרב ולא סייעתא לשמואל לזה לא יוכל לתרץ דמיירי שנפסק ענף אחד דנהי דיתרץ שלא יקשה לרב עדיין יהיה מזה סייעתא לשמואל לשטתו שפוסק (בדף ל״ז ע״ב) כר״י דהם ארבע מצות ולדידיה א״א לומר דהברייתא בנפסק ענף אחד וע״ז מתרץ דאי בלאי ואין סייעתא לשמואל ג"כ.

אבל יש להקשות לפ"ז ממ"ש (שם) מאי בינייהו בין ת״ק ור"י היה לו לומר נ"מ בה"ג אם נפסק כנף אחד אם מותר להתיר הציצית ע״מ ליתנם בבגד אחר לרב או להשליכם לשמואל דלרבנן מותר ולר"י אסור אך י״ל דזה פשיטא דגם לרב שסובר אין מתירין מבגד לבגד וגם לר"י דארבעתן ד׳ מצות אם י״ל שני טליתות ובכל אחד אין בו רק ג׳ ציצית ואין לו ציצית אחרים בודאי מותר להתיר מבגד לבגד ולא מבעי׳ לר"נ אליבא דרב דציצית ח״ג הוא אלא אף לרב חסדא אליבא דרב דציצית ח״ט מ״מ יש מצוה יותר בלבישה וטוב שהבגד שילבש יהיה מצויץ בארבע ציצית דהא עכ"פ יעבור על בל תגרע גם לר"י בשלובש בגד ד"כ בג׳ ציצית.

והשתא לא יוכל לומר נ"מ בין ת"ק ור״י אם להתיר ציצית מטלית שיש בה ג׳ ציצית לטלית אחר דזה לא יעלה היטב אליבא דרב במקום שי"ל בגד ד״כ אחר שא"ל ג"כ רק ג׳ ציצית דאז מותר להתיר גם אליבא דר״י האמנם לפ"ז הדק"ל אמאי לא תי' ע״מ שהקשה ש״מ מתירין מבל״ב בשגם בבגד השני אין בו רק שלש ציצית וכיון שהוא מביא תכלת מבגד זה אל בגד האחר ע"כ גם הבגד האחר חסר ענף אחד ובכה״ג מותר להתיר אל הבגד שרוצה ללבוש וש״מ בברכ"י שעמד בזה אבל אין להביא שום ראיה מזה דהא גם זולת זה היה יכול לאשכוחי דמותר להתיר בשרוצה לחדשם או לעשות נאים מהם או בדאגרדם הציצית לבן ונשאר תכלת לבד כי כל האופנים שמותר לדידן בשרוצה להשליכם בודאי מותר לרב בשמתירם כדי לתתם בבגד אחר אלא צ"ל דנקט תירוץ מרווח דאי בלאי וה"ה שיכול לתרץ באופנים אחרים וחדא מגו טובא נקיט.

וראיתי בברכ"י בשם מהרי"מ כתב דאם האיסור משום בזיון הטלית י"ל אף בנפסק ציצית אחד הלא הטלית ראוי עדיין משא״כ אם משום בזיון הציצית בנפסק אחד אין ראוים עיי״ש והנה הגמ׳ (שם ע״ב) מקשה ב׳ ברייתות אהדדי דתני חדא טלית שכולה תכלת קלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ותניא אידך אם הביא פסול, ומשני כאן בטלית בת ארבעה חוטין כאן בטלית בת שמונה חוטין ופרש״י בלשון ראשון בת שמונה פסיל דכיון דיש תכלת יותר מכדי צרכה חיישינין שמא יקח מהם לטלית אחר דיסבור שהם תכלת ויהיה כלאים שלא במקום מצוה והשתא מאי מקשה ש״מ מתירין מבל"ב והא כדין יתיר כיון דיש תכלת כדי צרכה ואין בזיון להטלית וצ"ל דעדיין ביזוי ציצי׳ יש כיון דכולם ראוים למצוה למה יתיר אלו ויניח השאר ולכאורה קשה הלא כיון שיסבור שכולם תכלת ירצה לתת בתוכם לבן לקיים מצות לבן ג"כ ובל"ז יצטרך להתיר הקשר משום הלבן ושפיר יוכל לקחת התכלת מתוכו ומאי מקשה ש״מ מתירין אך ז״א דאף שירצה לתת לבן ויתיר הקשר מ״מ אסור לקחת התכלת מהבגד כיון שעדיין תלוים בהבגד והא עיקר העשיה הוא התלי׳ בהבגד ובעינן שיהיה לשמה כנזכר בסי׳ הקודם ואע״ג דפסק (בסי׳ י״א) דתלאם ולא פסק ראשי חוטין שלהם כשרים דהתלי׳ לא הוה מעשה עדיין לענין זה נחשב התלי׳ מעשה דאחר שתלוים בהבגד אף שאינם קשורים אסור להתירם משום בזיון [ואין להוכיח לפ"ז דכל שכבר היו הציצית קשורים בהבגד אף שהסירם לגמרי צרי׳ לחזור ולהחזיר׳ להבגד דאם לא תאמר כן יקשה אמאי הוצרך לשנויי דאי עביד יתרץ דאתיא כרבי דהתכלת מעכב את הלבן ולדידי׳ מצוה לאקדומי לבן ברישא כמ״ש (שם דף ל״ח ע״ב) וא״כ אם יסבור שכולם תכלת ובודאי יוסיף עליהם לבן כיון דמעכבי אהדדי וממילא יצטרך להסיר התכלת לגמרי כדי שיתלה הלבן ברישא דאף על גב דהכא מיירי בטלית שכולה תכלת, מכל מקום לבן קודם כמ״ש שם מידי צבעא קא גרים ועיין בראב"ד (פרק א׳ מהלכות ציצית) שפי׳ דלענין אקדומי אין מקפידין על הצבע ועיין מ״ש בזה (בס׳ ט׳ ס"ק ד') וא"כ כיון שהסירם לגמרי מן הבגד מותר לתנם לבגד אחר והשתא מדלא תי׳ כן ש״מ דגם בה"ג אסור זה יש לדחות די״ל בהיפוך דלא רצה לאוקמא ברייתא זו כרבי דלרבי לא חיישינין כלל שיטעה שכולם תכלת דהא כיון שציצית תכלת פסולים אליבא דרבי בודאי ידע שיש בתוכם קלא אילן דלא יחשוד את חברו שהלך בציצית פסולים] מ״מ עדיין קשה לי לפי׳ זה דכיון דבבת ח׳ חוטין חיישינין שמא יסיר מהם כיון שיש חוטין כל צורכה גם בבת ד׳ אמאי כשר כיון דע״כ מיירי בבת ד׳ כפולים שהם ח׳ פשוטים דאל״כ בל״ז פסולים דהא צריך ארבעה חוטין וכיון שיסבור שכולם תכלת נהי שלפי' רש"י במשנה היכי דליכא אלא לבן או תכלת בעינין ג"כ ד' חוטין הא הוא ירצה להוסיף לבן לקיים מצות לבן וכשנותן לבן א"צ רק ב׳ חוטי תכלת ויתיר שנים מהם ובדוחק צ"ל דס"ל לרש"י כסבר׳ התו׳ רי"פ התכל׳ דעיק' המצו' הוא או ד' חוטין מלבן ותכלת או ד׳ מתכלת וארבעה מלבן וא"כ גם כשיוסיף לבן לא יקח התכלת דגם זה מן המצוה אבל בבת ח׳ אין זה מן המצוה כלל מ״מ למ״ש התוס׳ ריש התכלת דיותר מח׳ פשוטין עובר על ב״ת עדיין קשה דאמאי מקשה ש״מ מתירין (מלב"ב) [ארצות החיים זולצבאך: מבל"ב] הא כיון שיסבור שכולם תכלת וירצה לתת לבן לקיים מצות ב׳ מינים יהיה מוכרח להתיר דיותר מח׳ חוטין עובר על בל תוסיף וצ"ע.

סעיף ב

ס"ק ב

וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה. בגמ׳ אומר ושוים שמביא תכלת ממק״א ותולה בה ובלבד שלא תהיה מופסקת ופרש״י ואין בזה משום תולמ"ה דהא צריך להתירה ולחזור ולכורכה משמע שרש״י סובר דעושין נקב אחד בהטלית שמכניסין בו הציצית וא״כ לא משכחת במציאות שיתלה תכלת ממק"א אם לא ע״י התרת הקשרים והחוליות אמנם למה שנהגו בט״ק לעשות שני נקבים כדעת העיטור בזה רבים עושים נקב ארוך ומחלקים אותו לשנים ע"י רצועה או משיחה שתופרין באמצע הנקב ועל משיחה הזאת תולים את הציצית ומשכחת במציאות שיתן על המשיחה ענף מתוקן כהלכתו ואח״כ יתפור את המשיחה אל הטלית וצ"ע אם מותר לעשות כן כי יש לדון בזה דצריך לתלות את הפתיל על הבגד קודם שיעשה הקשרים ואחר תליה יעשה את הקשרים אבל אם תולה ענף מתוקן אולי יש בזה משום תולמ״ה אמנם לא מצאנו גילוי לדבר זה ואדרבה יש להביא ראי' דאין להקפיד ממ"ש בסוכה (דף י״א) דרב עמרם חסידא עביד תכלתא אפרוזמא דאנשי ביתי' תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם אתא לקמי׳ דרב א״ל מפסקן והם כשרים דס"ל קציצתן זו היא עשייתן וקשה הא נהי שסובר דקציצתן זו עשייתן הא מ״מ בעת שקוצץ דנחשב אז כאילו עשאם בבגד הלא כבר עשוים הקשרים והכריכות, והוה כתולה ציצית מתוקנים קודם תליה שפסול וע״כ דכשר בה"ג. ולכאורה יש לדחות דלעולם דפסול בתולה ציצית מתוקנים והא דכשר לרב בתלאם ולא פסק ראשי חוטין ע"י הקציצה אע"ג דבשעת הקציצה הם מתוקנים מכבר הוא משום דשם ע״כ דהקציצה לבדה לא מחשב כמו שתולה אותם עתה, דהא בתוס׳ מנחות (דף מ"ב ד"ה הקוצים) כתבו דא״א לומר דרב פוסל מן הקוצים משום תולמ״ה דהא ס״ל קציצתן זו עשייתן אלא טעמי׳ דרב משום דבעינן תלי' לשמה הרי ס״ל דהקציצה לא מחשב כתלי׳ ממש דאל״כ גם בעשאה מן הקוצים וקצצם לשמה יהי׳ כתולה לשמה לרב וממילא צ״ל דעיקר סמכינן על עת תלייתן בבגד שאז נעשה מעשה התלי׳ לשמה ואע״ג שאז היו פסולים עדיין מ״מ מהני לענין תלי׳ לשמה כיון שקצצם לבסוף ונגמר עשייתן בהכשר ולפ״ז גם לענין מה שצריך שיעשה הקשרים והכריכות אחר תלייתן בבגד מועיל התלי' דבעת התלי׳ עדיין לא היו מתוקנים.

אך ז״א דגם לדברי תו׳ הנז׳ צ״ל דמה דס"ל לרב קציצתן זו עשייתן היינו שהקציצה מחשב כתלי' ממש ורק לענין תלי' לשמה לא מהני קציצה לשמה דלא עביד מעשה כי העשי׳ שנעשה ע״י הקציצה הוא דבר הנעשה מאליו ולא מכחו ולכן צריך שיהי׳ תחלת תלייתן לשמה ומהני כוונתו לשמה בעת התלי׳ על שעת הקציצה אבל עיקר התלי׳ נעשה ונגמר בעת הקציצה ומצרפין הכוונה לשמה שכיון תחלה שיועיל בעת הקציצה וזה מוכרח דהא אא״ל דהקציצה לא חשיבא מידי, ורק התלי׳ לשמה מצד עצמה מהני אף שעדיין לא היו הציצית ראוים מבלי שנביט כלל על הקציצה ז״א דהכוונה לשמה שבע׳ התלי׳ כיון שעדיין לא היו הציצית ראוים הוה כאילו לא נעשה לשמו כמ״ש הרמב"ם (פ״ג מה׳ גרושין ה"ו) דהאומר לסופר כתוב גט לאשה לכשאכניסה אגרשנה פסול שכיון שלא היתה בת גירושין בשעת הכתיבה הרי נכתב שלא לשם גירושין וה״ה בזה כיון שלא היו ראוים לציצית בעת התלי׳ הוה כנעשה שלא לשמו וע״כ דמצרפין כוונתו זאת אל מעשה הקציצה שאז הוה כנתלו עתה בבגד לשמה וכיון דעיקר התלי׳ הוה בעת הקציצה לרב מוכח דאף שתולה ציצית מתוקנים כשר.

עוד ראי׳ לזה ממ"ש במנחות (מ׳ ע"ב) גבי הטיל למוטל׳ השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה וכבר פרשתי לעיל (סי׳ יו״ד ס״ק ד') דאע״ג דקיי״ל דלא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן כאן שאני דע״י שעובר על בל תוסיף הוה כלא נעשה שום מעשה כלל וכאלו לא נתלו הציצית עדיין בהבגד רק בעת שחתך הראשונות הוה כתולה אותם בעת ההוא, וקשה הא עכ״פ בעת שחותך הראשונות הוה כתולה ציצית מתוקנים עם הקשרים והחוליות וע״כ דכשר בה"ג ובזה מיושב קושיא התוס׳ עמ״ש ובלבד שלא תהי׳ מופסקת מאי קמ״ל ומ״ש הב״י דקמ״ל דאף אם נפסק ונשאר כדי עניבה שכשר בעודן בבגד בשנותנם למק"א פסול ג״כ דוחק דעדיין ק׳ מאי קמ״ל דהא כיון שמתיר הקשרים והחוליות ועושה הציצית מחדש פשיטא דצריך שיהיו שלמים ולפ"ז ניחא דבמ"ש ושוים שמביא תכלת ממק״א כולל שיכול להביא ציצית מתוקנים ממק״א ובזה ה"א דכשר באגרדמו ונשאר כשיעו׳ קמ"ל דכיון שקובעם מחדש בבגד זה צריך שיהיו שלמים ולפ״ז יש מקום לומר דאפשר דוקא במביא ממק״א אבל אם חוזר ותולה אות׳ בבגד זה כשר באגרדם כיון שאינו מתיר הקשרים והכריכות.

וכתב המג״א דמשמע מזה דאם נפסק חוט יכול לקושרו דמדפסל קשירה בתפילין משום דבעינן קשירה תמה מכלל דבעלמא כשרים והט"ז לעיל (סי׳ י"ב ס״ק ג׳) הביא מזה ראיה להיפוך דכיון דאתקוש כל התורה לתפילין ממילא ה"ה כאן אין מועיל קשירה ואין דבריו מוכרחים דהא בהקומץ (דף ל"ה ע״ב) אר״פ גרדומי רצועות כשרים ולאו מלתא הוא (דמאמרי) [ארצות החיים זולצבאך: דמדאמרי] בני ר׳ חייא גרדומי תכלת כשרים וגרדומי אזוב כשרים התם הוא דתשמישי מצוה הוא אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא הרי דמחלק בין ציצית לתפילין ודלא כהט"ז וא"ל דהא ע״כ מוכרח דעיקר הוכחת הש״ס הוא מגרדומי אזוב, דהא גרדומי תכלת באמת בעינין כדי עניבה ודומה לתפילין דצריך שיור וע״כ שהוכיח מאיזוב דא"צ שיור כמ״ש הרמב״ם (פי"א מה׳ פרה אדומה ה"ד) ז״א דא״ת כן א״כ מאי מק׳ הר"י על שטת ר"ת דסובר דבעינין שישתייר ב׳ חוטין שלמים (כנ״ל סי״ב) מגמ' הנז׳ דמשמע דבגרדומי תכלת א״צ שיור עי׳ במרדכי והשתא מאי מקשה הא ר״ת עצמו פוסל נשים מעשיית ציצית מה״ט דהוקשה כל התורה לתפילין (כנ״ל סי׳ י"ד) ואם נאמר לשטתו כדברי הט"ז, דה"ה לכל מילי דפוסל בתפילין פוסל בציצית א״כ מוכרח לשטתו דהוכחת הגמ' הוא מאיזוב אבל גרדומי תכלת באמת בעי שיור כמו גרדומי רצועות וה״ה דבעי שישתייר ב׳ חוטין שלמים והשתא מדמקשה הר"י מגמ' זאת הרי דהוא מפרש כפשטי׳ דהוכחת הגמ׳ גם מגרדומי תכלת כי מה שכתבתי לסתור דהא באמת בגרדומי תכלת בעי שיור כדי עניבה זה יש לדחות למ״ש הב"י (בסי׳ י"ב) דמה דצריך שישתייר כדי עניבה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא בין גרדומי תכלת ובין גרדומי אזוב א"צ שיעור, ומ״ש הט״ז דכמו דפוסל הר״ת עשיית ציצית בנשים מטעם דהוקשה כל התורה לתפילין ה"ה דיש לפסול קשירה בציצית כבתפילין יש לחלק דנהי דילפינין כן על גוף המצוה, כמו שיליף בקדושין (דף צ״ה) לפטור נשים ממ"ע שהז"ג, או לפסול עשי׳ בנשים לר״ת אבל לא לענין פרטי המצוה ואופן הכשרה בוודאי אין ללמוד שאר מצות מינייהו וכבר הארכתי במק״א אם ילפינן בעלמא מתפילין לענין מן המותר בפיך ולכן נראה עיקר דמועיל קשירה.

סעיף ג

ס"ק ג

ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף. זה מבואר דאם לא נשאר בכל חלק כדי להתעטף נתבטלו הציצית והשתא טלית שנחלק לשנים ולא נשאר בכל חלק כשיעור אסור לחזור ולתפור החלקים עם הציצית זו לזו אפי' לדעת הד"מ (בס׳ יו"ד) שס״ל דאם נשאר בכל חלק שיעור יכול לחזור ולתפרם בזה מודה דאסור כיון שנתבטלו הציצית וזה פשוט וכ"כ בע״ת ועתה יש לחקור עד כמה יקרע את הטלית שיהי׳ אסור לתופרו אם די בקריעת הרוב או נאמר שכל שמחובר בכל שהוא יכול לחזור ולתפרו.

והנה בתוס׳ מנחות (דף מ׳ ע״ב ד"ה שמא) כתבו על שטתם שפי׳ נקרע תוך ג׳ לא יתפור היינו בנקרע ולא נשתייר בחבירו ג״א, וז״ל והא דמשמע בפ׳ דם חטאת (דף נ״ד ע"ב) גבי בגד שיצא חוץ לקלעים דאפי׳ נשתייר בו ג׳ אלא שאין בו כדי מעפורת לא חשיב חיבור שאני התם דכל הבגד נקרע אבל הכא שאינו נקרע רק חתיכה לא הוה בפסול עכ"ל מבואר מדבריה' דאם נקרע כל הבגד לשנים כל שלא נשאר בהמיעוט שלא נקרע כדי מעפורת לא הוה חיבור ואסור לתופרו וללישנא בתרא דרב הונא בפ׳ העו׳ והרוטב (ד׳ קכ"ד) שפס׳ הרמב״ם כוותי׳ מבוא׳ דאפילו נשאר כדי מעפורת כל שקרע רובא שוב לא הוה חיבור ה"ה בנידון דידן כשנקרע רוב הטלית אסור לתפרו.

אמנם הרמב"ם כתב (בפכ"ג מה׳ כלים הי"א) טלית שהוא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובא שוב אינו חיבור וטהורה כולה אע"פ שעדיין נשאר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך עכ"ד. מבואר שס״ל דלא כדעת רש״י ותו׳ (שם קכ"ג ע״ב) דלא בעינין שיגמר לקרוע את כולו, והרמב״ם ס״ל דלעולם בעינן שיגמור לקרוע כולו אלא דמתניתין דכלים (פ׳ כ"ח מ״ח) שאומר דטלית שהתחיל לקורעה כיון שקרע רובה טהורה היינו אם גמר וקרע כולה טהורה למפרע משעת קריעת הרוב ואע״ג דבחולין (שם) אר״נ ל"ש אלא בטלית טבולת יום אבל בטלית שאינה ט״י לא דחיישינן דלמא לא אתי למעבד רובא משמע דאם עביד רובה טהור אע"פ שלא קרע כולה, דאם צריך שיקרע כולה איך שייך לגזור דלמא לא עביד רובא הא אם לא עביד רובא כ"ש דלא יקרע כולה ובל״ז טמא כבר כתב המ"ל (שם) והלח"מ (פ׳ ח׳ מה׳ מע״הק) שהרמב"ם הי׳ גורס בדברי רב נחמן דלמא לא יקרענה כולה ולפ"ז בנידון דידן כל שעדיין הבגד מחובר בכל שהוא הוה חיבור ומותר לתופרו להרמב"ם.

אולם לפענ"ד דברי הל״מ והמ״ל תמוהים דא״כ מה הקשה בחולין (שם ע״ב) לרב נחמן עולת העוף לראב"ש לגזור דלמא לא אתי למעבד רוב שנים וכן מברייתא דהמפשיט ולפ"ד אין ענין זל"ז וכבר הרגיש המ"ל עצמו בדוחק שיש בזה עוד ק"ל דהא מדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכ' מע״ה) מבואר דמדאורייתא טהורה אם נקרע רובה אפי' נשתייר כדי מעפורת ואפי׳ בטלית שאינה ט"י (וכמו שבארתי בחדושי שם באר') א״כ אם איתא דגזר שמא לא יקרע כולה אע״ג דהוא חששה דרבנן דהא בנקרע רובא טהור מדאוריי' א״כ מה תירץ שם קושיא מברייתא דהמפשיט הב"ע בטומאה דרבנן דבדרבנן לא גזר כן דלמא לא אתי למעבד יותר מכדי אחיזה מה בכך הא גם גוף הגזירה דלמא לא אתי למעבד כולה הוא ג״כ חששה דרבנן דהא מדאורייתא אף דלא עביד כולה טהור.

וע״כ נראה (ארצות החיים זולצבאך: שם) שגם הרמב״ם גורס בגמרא כגירס׳ רש״י ותוס׳ דלמא לא קרע רובא ובאור הדבר שמדאוריית׳ כיון שקרע רובא טהור בכל אופן כמ״ש בה׳ מעה״ק בהדיא רק מדרבנן בעינין שיקרענה כולה ומ"מ אוקמוה אדאו׳ לענין זה דמעת שקרע רובא אם נגעו בה טהרות טהורים כיון שטהור מדאו׳ רק בתנאי אם גמר לקרוע את כולה אבל אם לא גמר לקרעה כולה טמאה למפר׳ אבל הטהרות שנגעו בו מעת שהתחיל לקורעה ולא קרע רובא עדיין הם טמאים אף שגמר וקרע כולה והשתא שפיר אמר ר״נ דל״ש אלא בטלית טבולת יום אבל בטלית שאינה ט״י אף שקרע רובא לא מטהרין הטהרות שנגע בהם בעת ההוא דדלמא לא קרע רובא וירצה לטהר הטהרות שיגע בה שידמה שקרע רובא ואז הוא טמאה מדאורייתא אף שגמר וקרעה כולה אח״כ ולפ״ז חששת ר״נ הוא במלתא דאורייתא אבל ע"ז דדלמא לא יקרע כולה ל״ח כלל דזה חששה בדרבנן ועוד דהא אם לא יקרע כולה באמת תהי׳ טמאה למפרע והשתא שפיר הק' לר״נ מעולת העוף ודומיהם וז״ב.

ובזה מיושב מה שהק׳ במ"ל (שם) ע"מ שמק׳ בחולין (שם) על ר״ל דאמר ל״ש דמהני קריעת הרוב אלא טלית אבל עור חלים והק׳ עליו מברייתא דהמפשיט וקשה למאי דאוקם שם תחלה הא דהמפשיט דמיירי בטומאה דרבנן ה״ל לר״ל לתרץ דמ״ש אבל עור חלים הוא דוקא בדאו׳ ולפמ״ש לק"מ דהא גם כאן כיון שנקרע רובו טהור מדאורייתא בין בעור בין בבגד והשתא מ״ש ר״ל דבעור חלים ולא אמרינן בי׳ כל שעתיד למקרע כקרוע דמי הוא גם כן חששה במידי דרבנן ושפיר מקשה ובחדושי (שם) הארכתי בזה.

ולפ״ז בנידון דידן כיון שנקרע רוב כיון שמדאו׳ לא הוה חיבור פשיטא דאסור לתפרו לכ״ע דאף שמדרבנן הוה חיבור עדיין עד כדי מעפורת הא כיון שמדאו׳ לא הוה חיבור פשיטא דמה שמחובר מדרבנן אינו מועיל לעשותו חיבור מדאו׳ להקל ואני תמה לפ"ז על לשון התוס׳ במנחות (מ׳ ע״ב) הנ"ל שכתבו והא דמשמע וכולי אלא שאין בו כדי מעפורת וכולי והוכיחו שם דכדי מעפורת הוה יותר מג׳ אצבעות ומה צורך לזה הא זה מדרבנן כמבואר בזבחים (דף צ״ד ע״ב) להדיא וכמ״ש התוס׳ עצמם בחולין (קכ״ג ע"ב ד"ה אבל) ומדאוריי׳ כיון שנקרע רובו טהור וצ"ע.

סעיף ד

ס"ק ד

ולפ״ז טלית של צמר שנקרע האידנא מותר לתפור. מתוך דברי הש״ע כאן וכן ממ״ש (בסע״ה) ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין מבואר דבטלית של שאר מינים שדרך לתפור בחוטי אותו המין אסור לתופרו אפי׳ בשאינו מינו ובסעיף ו' שכתב אם הטלית של משי ותופר בחוט משי לבן מבואר להיפוך ומ״ש המג"א (סק״ו) דבטלית של משי היקל בש"ע מפני שלדעתו (בס׳ ט' סע"א) פטור מציצית מדאו׳ עדיין קשה על הרמ״א שכתב (שם) וה״ה בכ"מ שתופר בחוט שהוא מין הציצי׳ משמע דבאינו מינו שרי אף ע"ג דהוא פסק דשאר מינים חייבים מדאורייתא:

ולדינא נראה עיקר כמ"ש בש"ע כאן דגם בשאר מינים אם תופרו בשאינו מינו מותר דהא קשה עמ״ש במנחות (דף מ׳) דגזרו על סדין בציצית משום שמא יקרע סדינו תוך ג׳ ויתפרנו וקשה הא אסור לתופרו ועי' במ"ל (סקל״ה) וע״כ דשרי לתופרו בשאינו מינו ושפיר גזרו לענין איסור כלאים דמתוך דמותר לתפור בשאינו מינו שמא יתפור במינו ובזה מיושב מה שתמה הרדב"ז בתשובות (החדשות סימן של״ב) לשטת רש״י דאיך פסק כר״מ משום דהלכה כר״מ בגזרותיו הא ע״י

גזירה זו מפקיע חיוב ציצית לגמרי דאם אסור לתופרו נמצא שאין לטלית זה תקנה ולפ״ז ניחא דאף שאסור לתופרו במינו יש לו תקנה לתפור בשא״מ.

והתוס' הקשו על שטת רש״י דא"כ לרב הונא דאמר (שם בדף מ׳ ע״ב) דנותן הציצית בתוך ארבע אמאי חוץ לג' יתפור הא עד ארבע הוה מקום ציצית והוא קושיא עצומה ומתוך כך דחו שטת רש"י ונראה כי יש להבין טעמו של רב הונא הא מבואר (בסי' י"א סע״ט) הטעם דצריך ליתן הציצית בתוך שלש משום דבעינין על הכנף ולמעלה משלש הוא למעלה מן הכנף ומ״ט של רב הונא אמנם רב הונא ס"ל כרבי דס״ל בסוטה (דף ל״ז) מנחות (דף ס״ב ודף צ״ח) דעל בסמוך ולא בעינין על ממש ולזה ס״ל דאם נותן למעלה מהכנף אצבע ג"כ הוה על הכנף והשתא ל״ק עליו ממה דאמר ר״מ וחכמים בר פלוגתי׳ דר״מ (דסתמא הוא ר׳ יהודא) תוך ג׳ וחוץ לג' דר"מ ור״י לשטתם דבמנחות (דף צ"ו) ס"ל לתרווייהו, דנותן בזיכי לבונה על לחם הפנים ופליגי על אבא שאול דס״ל בצד המערכת הי׳ נותן את הבזיכין דס״ל כרבי דלא בעינין על ממש ור"מ ור״י ס״ל דבעינין על ממש וממילא לדידהו צריך לתת הציצית בתוך שלש שיהי׳ על הכנף לזה אמרו דחוץ לג' יתפור ולר״ה דס״ל כרבי דעל בסמוך יהי׳ הדין באמת דתוך ד' לא יתפור ואף לדעת הרמב"ם דפסק (בפ״ג מה׳ בהב"ח הט״ו ופ״ה מה׳ תו"מ ה"ב ושם פ״ח הי״א ובפ"ב מה׳ פסולי המוקדשים הכ"ו) כרבי דלא בעינין על ממש מ״מ ס״ל דצריך לתת הציצית תוך ג׳ כמ"ש התוספ׳ בסוטה (שם ד״ה מאי) דגם לרבי לכתחלה ולמצוה בעינין על ממש ושאני התם דגלי קרא. עיי"ש ור״ה יסבור דלרבי אפילו למצוה לא בעינין על ממש ולז״א בתוך ד׳ ועכ״פ ל״ק עליו מברייתא דר״מ וחכמים דאינהו לשטתם דסברי דאפי׳ לעכובא בעינין על ממש כן נראה נכון.

והנה קשה לי לשטת רש״י אמאי גזרו על סדין בציצית הא לרש״י דס״ל דיכול להוסיף חוטין כמה שרוצה היה להם לתקן שיעשה ציצית בת ה׳ חוטין כפולים והשתא גם אם יצרף חוט התפירה עדיין ישארו ד׳ חוטין כשרים ולכאורה י"ל דעדיין יש חשש שמא יתגרדם חוט אחד מעיקרו מן החוטין הכשרים ויסברו שנשאר עוד ד' חוטין שלמים ובאמת לא נשאר אלא ג' [ואע"פי דבעל המאמר שגזרו על סדין בציצית משום גזירה שמא יקרע סדינו הוא רבא ובדף ל"ט דאקשי׳ לי׳ רבא לרב נחמן עמ״ש נפסק החוט מעיקרו פסול. משמע דס״ל לרבא דכשר ולא שייך חששה זו מ״מ עדיין יש חששה לרבא אם יפסקו שני חוטין מעיקרן דבזה מודה דפסול]. אך ז״א דאם איתא דחששו שמא יתגרדם כנז' א״כ קשה לשטת ר״ת הנ"ל (בס׳ י״ב) דס״ל דבאגרדם תכלת ונשאר לבן או בהיפוך כשר דאחד מגין על חברו ובאגרדם חוט אחד מן התכלת וחוט אחד מן הלבן פסול כיון שלא נשאר מין א׳ שלם ולדידן שעושין ארבע חוטי לבן אם נתגרדמו שנים כשר, דהשנים האחרי' מגינים והשתא קשה עמ״ש בהתכלת (דף מ"א ע״ב) דהא דתניא עשה ציצית קלא אילן בטלית תכלת כשר מיירי בטלי׳ בת ד׳ חוטין דלא חיישי׳ שיסבור שכולם תכלת ויסיר מהם לטלי׳ אחרת כיון שכולם מצורך המצוה ומה דתניא דאם הביא קלא אילן פסול הוא בטלית בת ח׳ חוטין והשתא קשה גם בטלית בת ד׳ חוטין אמאי כשר הא יש חשש אחר דכיון שיסבור שכולם תכלת אם יתגרדם חוט א׳ מן הקלא אילן וא׳ מן התכלת יכשיר כיון שנשארו ב׳ חוטין שלמים ובאמת פסולים כיון שלא נשאר מין א׳ שלם ונמצא לוב׳ כלאי׳ שלא במקו׳ מצוה וע״כ דלא חיישינן לחשש זה דשמא יתגרדם והדרא ק׳ הנז׳ לדוכתא ואולי י״ל דכי ליכא בל תוסיף במוסיף חוטין היינו במוסיף מעצמו אבל אם יתקנו חכמים להוסיף חוטין אפשר יש אסור כמ״ש הרמב"ם בה׳ ממרים ועיי״ש וצ״ע בזה.

ועדיין קשה למה שנראה מדברי הרא״ש בפסקיו שסובר כדעת התוס' ריש פ' התכלת דמה שנותנים ארבע חוטין לבן הוא למצוה ומן הדין יוצא בשני חוטי לבן כשאין לו תכלת א״כ איך החזיק בדעת רש"י בפי׳ שמא יקרע סדינו משום שיוסיף עליו ז׳ חוטין מה בכך הא בכל זה ישארו ב׳ חוטין כשרים ויותר והתוס' הקשו באמת הא אין התכלת מעכב את הלבן ותי׳ דלא ישאר ד׳ חוטי לבן ואם מן הדין יוצא בב׳ חוטי לבן הדק״ל ונראה דלמ"ש למעלה (סי׳ יו"ד ס״ק ג׳) לתרץ דעת הרמב"ם דס״ל דמותר להוסיף חוטין כמה שרוצה דלא יקשה עליו מסנהדרין (דף פט) שאומר דהמוסיף חוטין מגרע המצוה ופרשתי דסוגיא דסנהדרין מיירי במוסיף מין אחר ממילא י״ל דאם יצרף חוט התפירה כיון שלא נטוה לשם ציצית הוה כמוסיף מין אחר דמגרע גוף המצוה וביותר למ"ש הראב״ד (בפ"א מה׳ ציצית) דהחוטין היתירים הם חוצצים בין הקשר והציצית אמנם זה נכון למאן דס״ל דבעי טוי׳ לשמה ממילא חוט שלא נטוה לשם ציצית הוה מין אחר וחוצץ אבל לרב דס״ל דא"צ טוי׳ לשמה אאל"כ דהא גם חוט התפירה ראוי לציצית ואף דלא נתלה לשמה הא ממילא יקרא בעבור זה אינו מינו והשתא עדיין קשה לשטת רש״י בסנהדרין (דף מז) דעולה לשטתו דלרבא דס״ל הזל"מ א"צ טוי׳ לשמה הדק״ל דאיך אמר הגזירה דשמא יקרע סדינו והתינח למ״ש הרשב״א בחדושיו לסכה דציצית הוה גוף הקדושה וממילא גם לרבא בעי טוי' לשמה עי׳ מ״ש (בס׳ י״א סק״א) אבל להחולקים וס״ל דגם בציצית הזל"מ עי׳ לקמן (ס׳ כ״א) הדק"ל.

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה